ד”ר אלי שי מסכם את התרשמויותיו מפסטיבל ישראל בירושלים


אירוע פתיחה – פעימה לשנייה

גלעד קורא ‘אחריי’ לכיבוש הבסטיליה. ניהול אומנותי גלעד כהנא.

בנתוני קוארדינטות זמן + מקום + חלל התרבותי-חברתי של ירושלים בעידן ליאון דומה כי עצם הצהרת הכוונות על פסטיבל שיש בו ממד של חדשנות בבירת ישראל – הוא אקט של העזה נדירה בסולם שבין חמור לאובדני. על רקע זה מן הראוי לגלות הערכה מסוימת לעצם קיום הפרויקט ולמכת פתיחה נוסח כהנא וחברים.

בית היוצר הפסטיבלי גייס את מר כהנא גלעד בצירוף מה שתואר כמיטב יצרני הביט, וכל אלה הוצבו על בימה מודל ‘תחת כיפת השמיים’ – ברחבת התיאטרון על שם הנדיב מיילס שרובר, שבימים כתיקונם היא משכן לחתולי חוצות מיוחסים משכונת היוקרה טלביה. באירועים פסטיבליים מיוחדים המיצג המרכזי המתרחש בה הוא מכונית הסובארו הלבנה המאכסנת פיילת מתכת ענקית של מה שכונה בילדות ירושלמית עתיקה ‘שערות סבא אדום’, בתוספת בייגלה דגם העיר העתיקה עם שומשום וקיפול עיתון המחזיק זעתר היפה לבריאות.

Damsel is Depressed – די ג’יי עטר מיינר הריץ על הפתיחה חומרים מאלבום הבכורה המדובר מאוד.

בתגבור קואליציה מתפקדת היטב לשם שינוי, המורכבת מהסתדרות האמנים דור 3, עדן דרסו ורסטה חי, תיכוניסטית קטינה שקדנית ובקיאה מאוד בחומר, שעמדה לידי על קו הבימה, הסבירה לי את איותי השמות של המתופפים והקולות, בזמן שהחוותה בידיה תנועות חתירה ראפיות על תקן להקת חימום כוריאוגרפית פרטית בהתנדבות. כחלוף כחמש דקות התברר כי ההשקעה ההפקתית העצומה שהושקעה בבימה – בתיאום עם כיפת שמים ירושלמית דגם ט’ קבין קדושה יתירה וכו’ וגו’, הייתה מיותרת, פשוט משום שהכושר הגופני של די ג’יי עטר מעולה כל כך שהוא מסוגל לקפץ ישירות על הפסל של האומן יחיאל שמי – בלי סולמות ובלא כל מדרגות. יכולת הניתור המופלאה שלו בירידות קלילות מזדמנות אל הקהל ובעליות בימה חוזרות כה מרשימה שהיא מאפילה על כל נתון מוזיקלי אחר בשטח. קהל רב-גילי מגוון עשה שם תנועות בסבבה שלו, במרחקים שבין הסגנונות המכונים היפ הופ, אפריקה וטרופיקל בס, בסיוע האחיות התימניות הידועות וענק הזהב המנצץ של מאסטרו כהנא (בגרביים טרנדיות) שעשה קולות של סולן פוסט ג’ירפות ובתגבור גילי יולו המעולה.

בתום מגוון קולי פלורליסטי ביותר תפס גלעד מגפון רדיקלי והכריז על מעבר מרעיש מאזור הרחבה אל אחורי הקלעים של שרובר. הרגע המהפכני הזה היה למעשה המומנט של כיבוש הבסטיליה, שכן קולו הייחודי של כהנא בצירוף המאגפון הוא הדבר האולטימטיבי והאפקט המושג מצירוף שני הנתונים הללו, ועובר אפילו את הקול הטלפוני של הזמר דייוויד מק’וויליאמס בשירו הנודע הימים של מרלין ספנסר.

האחורה (קלעים) האפלולי, הכוכי והמערתי כלשהו של שרובר תואר בקומניקטים המפתים כצירוף של מעבדה חיה, האמורה להכניס את הקהל אל הקישקעס של העשייה המוזיקלית העכשווית, בתוספת התוודעויות ‘בגובה העיניים’ עם אומנים, אטמוספירה אינטימית ומסיבתית סמיכה, ערבול מוזיקלי, קטעים ניסיוניים, סטים אלקטרוניים, ספוקן וורד, אלתורי ראפ ועוד וכאלה וככה. לו היה לי טקסט שירי זמין שרציתי לגלגל אותו באלבום עתידי של כהנא, כי אז זו הייתה הזדמנות הפז, אבל אותו רגע לא חשבתי על זה ולפיכך דילגתי בתום הסתכלות מדגמית בת כרבע שעה על מה שתואר עוד כאירוע רב-שכבתי של חופש הביט וגו’, מה עוד שבתוכנייה דובר עוד על “התכנסות שבטית… עוברים למצב טיסה, היעד לא ידוע, ולא מובטחת נחיתה”.

במקרים כאלה מן הראוי לשומר נפשו לנהוג משנה זהירות (בבחינת ונזהרתם מאוד וכו’) משום שכבר קרו מקרים שבהם אנשים שנקלעו לאפטר פארטיז – לא הצליחו לחזור לשגרה תפקודית רגילה. בהגיעי בשלום הביתה עלתה בדעתי התובנה הביקורתית המסכמת לפיה האירוע היה מוצלח למדי, אבל ייתכן שפספס את הפוטנציאל המתבקש ממכת פתיחה; פסטיבל בעיר בירה רדומה עד אבודה צריך לנסות לפרוץ החוצה – במרחקים שבין משכן נשיאי ישראל והגן עם הפסל של קצב, לבין בית המצורעים והתחנה הראשונה של המושבה הגרמנית. פסטיבל כזה חייב להישפך ולהתגלגל לרחובות, כלומר להעלות את מר כהנא על משאית עם מגאפון ענקי בשוק מאה שערים ולהעביר את התושבות המקומיות עוטות אופנת השביסים – למקצב ראפ מנער. במקום זה בוצעה שם טעות טאקטית והרחבה הענקית של התיאטרון – לא נפתחה, אלא ההפך נסגרה בהמון מחסומים לבעלי כרטיסים ומוזמנים אחרים והמהלך של גלעד, הצועק לקהל ‘אחריי’ והמאיים לכבוש את הבסטיליה הירושלמית, קצת הוחמץ.

כתב התרבות נופש קמעא מכהנא המוצלח ושו”ת.

מועדון הפסנתר

אם יש את נפשכם לראות ירושלמים תרבותניקים מכורים ל’קול המוסיקה’ עם מימיות של קייטנות החופש הגדול וכובעי קש וגימלאים בשורטס חאקי, מלווים בגבירות קולטוריאליות, המתחלקות למיוחסות עם שמשיות תחרה ונציאניות ומניפות אופרה ולפושטיות, המצוידות בתוכניות רב-שימושיות המתפקדות כווינטלטור נייד לעת מצוא – גשו לקונצרט הביתי במרכז עדן-תמיר ליד המעיין של עין כרם. כאן ממתין לכם חלל משומר בגון חום כהה, במשכן עתיק יומין, מוקף גינה, באתר שמתואר כרגיל באמצעות ערכות המילים קסום, ציורי, פנינתי. וכי מה משובח יותר מהגעה למועדון פסנתרים במרכז רב-זכויות, שנוסד בשנת 1968 בידי צמד הפסנתרנים ברכה עדן ז”ל והקומפוזיטור אלכסנדר תמיר יבדל”א. מדובר איפוא במוסד ירושלמי-פסטיבלי ותיק ומנוסה המגיש תפריט קונצרטים מזין ומשביע, בדגש על ברהמס, בתוספת דביסי (הים), קטרווינסקי, רחמנינוב (מחולות סימפניים)
אלגרו בלה מינור, (סערת החיים), שוברט, ובתגבור קלרינט צ’לו גראנד דואו ומפגני ארבע ידיים.

בתום הקונצרט (במסגרת סדרה בחסות אלטשולר בית השקעות) מומלץ לשבת על המרפסת שמעל למעיין ולבהות אל הנוף או לאכול פיצה וגלידה בקפה הסמוך או לנסות להשתחל לחצר של המנזר הרוסי; דרך אחת היא לצלצל בפעמון, למלמל ‘ספסיבה’ ואז זה נפתח כמו בכישוף של עלי באבא. דרך שנייה – למצוא דלת ברזל בשביל המוליך לכנסיית הביקור.

מי שמתעצל לגמרי, יכול פשוט להתכבד בביתו, לפתוח קול המוסיקה ולקבל תמונת מצב על כחכוחי שעלת ירושלמית מנומסת בעיצומו של קיץ, בצירוף קריינות מרגיעה מאוד מאסכולת דן כנר. האמת היא שהאזנה רציפה לקריינות-קול המוסיקה עשויה להכניס אדם עצבן למצב של התרגעות תרבותית עמוקה באורח זול ויעיל הרבה יותר מביקורים בתחנת בריאות הנפש של הקופה (בדוק ומנוסה).

בנימה רצינית יותר, אין ספק שברולטת ההימורים של פסטיבל ישראל מופעי המוזיקה הם אפיק השקעה סולידי מומלץ. בעבר הייתה התוכנית המסורתית בעלת הדגשים חזקים יותר על משבצת מוזיקה עתיקה ומשבצת מוזיקת עולם, וחבל שאלה התכווצו (אלא אם נתעקש לראות בכהנא ובחברים סוג של ‘וורלד מיוזיק’ ומרבד קסמים במרחקים שבין תימן לאתיופיה).

במחשבה שניה 2

זיק המדליק. עושה מחשבה שנייה עם קבוצת זיק בבית נקופה.

תצלום:

לפסטיבל ישראל בירושלים יש מספר מוסדות ותיקים ורבי-זכויות ומוניטין, שמן הראוי לחובב הקולטורה להתוודע אליהם. וכשם שמרכז עדן-תמיר בעין כרם הוא בגדר מקדש מעט מוזיקלי, כך קבוצת זיק בהנהלתו התלת-עשורית מעוררת ההתפעלות של האומן-יוצר שרון קרן היא בגדר מוסד של מעבדת חדשנות ראויה לעידוד. הקבוצה הזו זכורה לטוב במופעים פורצי דרך בעלי משיכה פירומאנית מרשימה בסביבות גיא בן הינום, באתר המתאים מאין כמותו לממד הפולחני והזיקי האופייני ללהקה.

להבדיל מעדן-תמיר שהתקבע מזה כחצי מאה על אכסניית הבית עתיק היומין בעין כרם המעטירה, זיק הייתה הומלסית וידעה נדודים ולוקיישנים משתנים, עד שהגיעה לסטודיו במושב בית נקופה, למבנה המתאים לרוח החדשנית והאוונגרדית של הקבוצה. וכך בתום מופע הפתיחה ‘פעימה לשנייה’, התגלגלתי אל ‘במחשבה שניה 2’, באתר שאווירתו המושבניקית נראית מהפכנית ואוונגרדית כדבעי, בתיאום מושלם עם רוחה של הקבוצה. המקום נטול כמעט שילוט והוא מחוסר למרבה השמחה פאויה נוסח תיאטרון ירושלים, שלטי נדבנים, מרבדים אדומים וסדרנים מחולפים. בערב שבו ביקרתי באתר מנה הקהל מניין וחצי לערך (בצירוף כותב הרשימות ובת לווייתו שגילתה תושייה באיתור המקום).

הצהרת הכוונות הזיקתית כללה בין היתר את ההבטחות הבאות: “מופע שמבקש לעורר הרהור אל מול תמונות נוף משתנות, ומעניק לצופים חוויה של תנועה בזמן ובמרחב בתהליך מרתק… סדרות של דימויים פרפורמטיביים שמבוססים על צירוף של אלמנטים פלסטיים שונים המשתנים לאורך המופע ומגדירים מחדש את המרחב סביבם. מתוך האבולוציה החיה של האובייקטים מתחדד הקונטקסט… והשכבות שנוצרות מציגות יחסים מורכבים בין אובייקט לפעולה, בין יצירה להכחדה, בין אמן לפועל ובין נוכחות להיעדר”. על-אף אהדה ניכרת לקבוצה המתברכת ב”תעוזה אמנותית יוצאת דופן ובאופן ארגוני ייחודי”, לקיתי בקשיים מתמשכים בהבנת הדימויים הפרפורמטיביים והאלמנטים הפלסטיים, והאלמנט היחידי שהתחברתי אליו היה כמדומני (ממרומי ספסלי העץ העליונים בשורה האחרונה) תמונת הצנחנים הבוכיים בכותל של רובינגר, שהונחה שם על כוננית בספרייה מודולרית. ועם זאת המבקר במופעי תיאטרון ויצירה מקורית מעין אלה צריך להתאזר בסבלנות רבה ובמידה יתרה של גמישות ויכולת הסתגלות.

הוא שב ובוהה ומזדיין בסבלנות רבה.

צפו בקטע מהמופע של זיק כאן.

השדה, תיאטרון קליפה

כנ”ל גם ביחס להפקת השדה של תיאטרון קליפה. בשעת ערבית ירושלמית, בסביבות קו התפר שבין השער החדש בעתיקה, לבין מצודת העירייה בכיכר ספרא, מצאתי עצמי בבניין 10 כמדומני של הרשות המקומית, מטפס אל גגו של בניין ותיק שלא הכרתי את פוטנציאל הנוף העצום הטמון בו. כבר בכניסה קידמה את פני הבאים נציגת ה’קליפה’ והדריכה אותם בכללי התנהגות נאותים בזמן המופע. הקהל הממושמע שאכן הבטיח להתנהג כיאות, עלה באורח מסודר אל התצפית הנהדרת, שבדיוק מתחתיה – בתיאום משובח עם המופע – חונה דרך קבע האוטו-משמר-הגבול עם סוכה מאולתרת ופינת עצירת חשודים. הקהל התיישב כל צורכו על כיסאות שהוצבו ליד גדר הגג ובהה ממושכות בחומות על שם השולטן סולימאן המפואר.

ניסיון נפל של כותב הרשימות לנייד כיסא לפינת תצפית עדיפה ומבודדת נתקל בנזיפה מטעם נציגת התיאטרון. בתום בהייה מדיטטיבית שנמשכה כרבע שעה (בהערכה מתונה מאוד) עברתי למצב עמידה ולניסיון המרדה של צופה מזדמנת שבהייתה בנוף לא העלתה דבר. ברקע נשמעה המפעילה אומרת דבר מה כגון “הכול מוכן? אני אומרת להם גו”. נו גו כבר, גו-גו לחשתי לשכנה הסבלנית. כחלוף כחצי שעה במצב של היעדר מופע מסודר כלשהו, שבתי להציק לשותפת הגורל המזדמנת, אלא שאז התברר שזו החלה מזהה תנועה חשודה בסביבת אוטו משמר הגבול. ואכן שכנתי, שהקפידה לקרוא מבעוד מועד את התוכנייה, ידעה ככל הנראה מראש כי מדובר במופע המעודד עצירה והתבוננות באובייקטים, בתזוזות ובאינטרקציות שמרכיבים רחוב סואן. מדובר איפוא במופע הקורא להפניית מבט רגישה מודעת וממוקדת במרחב הציבורי והמבצע מעין סדנת העלאת מודעות לאובייקטים זזים במרוצת התנועה הבלתי פוסקת של החלל האורבני.

ואכן בהדרכתה של השכנה הסבלנית והמשתדלת, שהזדיינה בקשב רב, התחלתי להבחין במספר עצמים חשודים בסביבת האוטו-משמר-הגבול, שנראו כה תמוהים עד כי לרגע חשבתי להזמין משטרה. היה שם מקבץ מקרי ומזדמן לכאורה, אך מבויים היטב (מלמעלה) של טיפוסים מעוררי חשדות מתגברים שכלל אחד מנפנף ידיים בתנועות של שיכור באזור מעבר החציה, ברנש גורר מראה גדולה, קטינה אוחזת בלון כסוף פורח, גברת חבושת שביס ועוד, וכל אלה נראו כראויים ביותר לתחקור נמרץ – אם לא למעצר בעוון שוטטות. מעיון נוסף בתוכנייה הבנתי שהצדק אכן עם השכנה רבת הקשב, שכן מדובר במופע המשתדל למתוח את גבולות המדיום והעורך כלשונו “מחקר עמוק על היחסים שבין קהל לפרפורמר, וכדי לבחון את הזירות החברתיות והפוליטיות שבהן מתקיים האקט האמנותי” ומתוך הציפייה שמשהו יתרחש.

לאחר כמעט למעלה ממחצית השעה שבמהלכה כמעט ואמרתי נואש, חזרתי בתשובה בהמלצת המדריכה וזאת לאחר שהבינותי כל צורכי כי נקלעתי למופע ש”אינו נבנה אך ורק מהפעולות השונות של הפרפורמרים; הוא מתרחש בדמיונו של כל צופה וצופה בקהל, ומתפצל לאינספור נרטיבים שונים… הזמנה לניסוי אישי בעבור מי שצופה בו, יצופו שאלות שחלקן נוגעות לפרשנות אינדיבידואלית של יצירה פרפורמטיבית, וחלקן נוגעות למידות החרדה, החשדנות ואולי אפילו האדישות שמתעוררות בנו כשאנו מביטים בסביבה אורבנית טעונה”.

מרוב חשדות והתנהגויות מוזרות של טיפוסים החשודים בחברות בקבוצת התיאטרון החתרנית, כבר עלה בדעתי להתחיל לנפנף ממרומי הגג לשוטרים שידיהם עמוסות עבודה בקריאות “תעצרו אותם, תעשו חיפושים”, אבל אז הבנתי כי מוטב להתמקד במספר ברנשים (כגון הגברת השביסית, או הקטינה הבלונית) ולטוות סביבם סיפור עלילה, כגון שהילדה היא יתומה מאב ומאם שהתגלגלה מרומן דיקנסי ואיבדה את דודתה המיטיבה ועתה היא מנסה לשרוד למרגלות כנסיית נוטרדאם, והשיכור, מנפנף הידיים במעבר החצייה, עלול להתנכל לה ולחטפה ועוד כיוצא באלו עלילות נפתלות שלא כאן המקום להאריך בהן. מכל מקום הרעיון גאוני בעליל, הביצוע טעון שיפורים נרטיביים והגג הפתוח לתצפית עצמאית גם בימים כתיקונם – מומלץ ביותר.

עף לכוכבים – קונצרט הפלנטות

קונצרט הפלנטות. תצלום: ענבל מרמרי

המום ממשבצת התיאטרון החדשני והיצירה המקומית המקורית ביצעתי נסיגה לצורך התעשתות במחוזות המוזיקה. כאמור, בעבר יכול היה צרכן הקולטורה הפסטיבלית לפוש קמעא בקונצרט כלים עתיקים, או להיכנס למצב מדידטיבי בסיוע נגן סיטר הודי מזדמן, אך עתה מתבקשת ממנו יכולת הסתגלות חדשנית אלסטית יותר.

מעטות הפעמים שבהן צירוף מקרים ממוזל גורם לך להמר בצורה גורפת קופה על רולטת התוכנייה. הנה כי כן אנסמבל הפסנתרנים מולטיפיאנו, בצירוף הרכב הנקשנים טרמולו – היוו את נוסחת הטלת הקובייה המנצחת, שני ההרכבים המעולים בעליל הללו חברו לאודיסיאה חוץ-גלקטית מפעימה ממש, שבמהלכה הגישו ביצוע חדש ורענן – ולפרקים גם וירטואוזי – ליצירת המופת פורצת הדרך של גוסטב הולסט כוכבי הלכת.
בתור חובב איצטגננות מובהק ואסטרולוג חובב הגעתי להתנסות אקסטטית כמעט מכוח ניסיונו המרתק של הולסט לסמן תעודת זהות פלנטרית ומעין פרופיל מוזיקלי לכל אחד מכוכבי הלכת במערכת השמש. מדובר ביצירה עתיקת יומין מאוד בת למעלה ממאה שזכתה כאן למתיחת פנים נפלאה בידי שבעה מלחינים ישראלים מובילים (יוסף ברדנשווילי, אבנר דורמן, אבנר חנני, תומר יריב, אודי פרלמן, זיו קז’וקרו וישראל שרון) בצירוף תזמור מחודש ובתגבור הרכבים מעולים של צמד פסנתרי כנף ומגוון פלורליסטי של כלי הקשה, שרק להביט עליהם עושה לך מהלך של הרחבת נשמה ונסיקת השראה. נוסף על מסע הכוכבים של הולסט הוגשו כאן רפסודיה ספרדית של ראוול ולילה על הר קרח מאת מוסורגסקי, אבל הטריפ החללי הנושן היה בגדר חוויית העשרה נדירה –מה גם שבוצע בליווי דברי הקדמה נלבבים המסברים את האוזן.

פטור בלא חיסרון והערה ביקורתית אחת, קשה וחבל שהמסך הרחב שהשתלשל מהתקרה מאחורי הנגנים הסתפק בצילומי תקריב של ידי הפסנתרנים והמקישים, בשעה שתובנה בסיסית של בימוי ויזואלי (החסרה כל כך במופעי מוזיקה קלסית) הייתה מחייבת העלאת תמונות של הפלנטות במעופן באופן המחזק את חוויית ההאזנה והמחדד את הפרופיל המוזיקאלי של כל כוכב. לכך עוד ניתן להוסיף בביצועים עתידים אלמנטים שמן המיתולוגיה, אך כמדומה שכל פלנטה בפני עצמה מהווה כוכב בימתי מרשים, כזכור מהשיר החללית של להקת גזוז, שאף אותו מן הראוי לשדך ליצירתו של הולסט:
“מסביב לשבתאי טבעת מקיפה
אך מקרוב ראינו שזו סתם כביסה תלויה.
ונוס התגלגל כמו כדור,
בסוף שביל החלב אלפי פרות שמנות עמדו.
העולם נהיה קטן
כמעט בגודל של אסיאלגן
הירח נבלע ונעלם.

מעל הכוכבים, מעל העננים היה עצום…

קונצרט ‘תזמורת המהפכה’

שב ומתהפך על עצמו


תזמורת המהפכה בפסיטבל ישראל

אותה חוויה מוזיקלית מעצימה שהפלנטות מבצעות במרחב הגלקטי מתרחשת במישור אחר במופע הקונצרט של ‘תזמורת המהפכה’, המטלטלת את המוסד המקובע של הקונצרט באמצעות סיאנס רב-תחומי שבאמצעותו יוצרים כאן סלט יצירתי של תזמורת קלסית לכאורה, המרשה לעצמה להתפרע לגמרי בהכלאות מרתקות של ז’קלין דה פרה וג’ימי הנדריקס, אסטור פיאצולה את אדית פיאף, מרווין גיי בשותפות עם יהודי מנוחין, ג’ון לנון בצוותא חדא עם גלן גולד, לוצ׳יאנו פאברוטי בחברות אמת עם פרדי מרקורי.

התוצאה היא סיאנס מרהיב, עתיר חוויות מאדיומטיות המגיעות להרעשות צליליות מרובות שיאים. בדומה להפקה של הפלנטות הנה גם ‘תזמורת המהפכה’ זקוקה לבימוי ויזואלי מחודש, שכן קטעי הווידיאו של האומנים המנוחים בהופעות בימתיות נראים מעט חיוורים מדי ויש בהם איכות רפאית אפורה, בשעה שניתן היה להפיק מהם מופע אור-קולי חזק הרבה יותר באמצעות השתוללות על התקרה והקירות של האולם הוותיק ע”ש שרובר, הטעון התנערות חזותית נמרצת פי כמה. על רקע זה אני מתנדב להציע שירותי בימוי ויזואלי בחינם במתנה ובהתנדבות גמורה; הן לתזמורת המהפכה, הן להרכב היוצא מן הכלל האחראי להעלאת האוב של הפלנטות, שכן עצם ההעזה המוזיקלית ראויה להערכה רבה, אך היא נזקקת עוד למידה שווה של יצירתיות חזותית, החסרה כל כך במופעי מוזיקה מהסוג המסווג במקומותינו כרציני וכראוי לרפרטואר של קול המוזיקה.

כתוב תגובה

הזן את תגובתך!
הזן את שמך כאן