תרגום של אבי גולדברג לסיפורו של סטיפן ליקוק, ההומוריסט הקנדי המפורסם

ההומוריסט הקנדי המפורסם סטיפן ליקוק בפרודיה על הבלש הגדול של אחד ארתור קונן דויל, שכמו הבלש הגדול עצמו, לא נס ליחה. הפרודיה עולה כאן בתרגומו המצוין של אבי גולדברג.

הבלש הגדול ישב במשרדו. לבוש היה בגלימה ירוקה ארוכת שוליים כשחצי תריסר אותות כבוד סודיים נעוצים בה. שלושה או ארבעה זוגות של פאות זקן לחיים נוכריות תלו על מעמד שניצב לצידו.

משקפיים כחולי עדשות ומשקפי נסיעה היו מונחים בקרבתו בהישג יד. יכול היה הבלש הגדול להתחפש בהתראה של שניות.

מצקת וצלוחית שהכילה קוקאין עד כדי מחציתה היו מונחים לידו. פניו היו חסרי מבע לחלוטין.

ערימה של מברקים מוצפנים גבהה על השולחן שלפניו. הבלש הגדול פתח אותם, פענח בהבזק את התעלומות שהכילו וזרק אותם לסל המברקים המפוענחים שלרגליו.

נקישה נשמעה בדלת לשכתו. הבלש הגדול עטף עצמו בזריזות בגלימה משובצת בגוון ורוד, התאים לעצמו זוג פאות לחיים והדביקם לפניו וזעק: “יבוא!”

מזכירו נכנס לחדר. “הא, זה אתה,” אמר הבלש והסיר את תחפושתו.

“אדוני,” אמר האיש הצעיר בהתרגשות, “תעלומה מסתורית, מעשה נפשע בוצע.”

“הא,” אמר הבלש הגדול, עיניו ממצמצות. “כזה שבלבל לחלוטין את עשתונות המשטרה?”

“הם עד כדי כך אובדי עצות,” אמר המזכיר, “עד כדי כך שהם שרועים על הארץ וחלקם כבר התאבד.”

“אם כך,” אמר הבלש, “זו פרשה שאין כדוגמתה ברשומות של משטרת לונדון?”

“אכן.”

“ואני משער,” המשיך הבלש, “שהיא מערבת שמות שאתה בקושי מוכן לבטא, לפחות ללא שימוש במרסס או ללא נוזל גרגור לגרון.”

“אכן.”

“והכול קשור, אני מניח, לנסיבות דיפלומטיות, ואם לא נצליח לפתור אותה בתוך שש־עשרה דקות, אנגליה תמצא עצמה במצב מלחמה מול כל אומות העולם?”

המזכיר, שהיה עדיין אחוז בסערת רגשות, השיב שוב בחיוב.

“ולבסוף,” המשיך הבלש הגדול, “אני מניח שמדובר בפשע שבוצע לאור היום, במקום כמו הכניסה לבנק המרכזי של אנגליה או בחדר המלתחה של בית הנבחרים, ותחת עינה הפקוחה של המשטרה?”

“אלה במדויק הנסיבות של הפרשה הבלתי מפוענחת,” השיב המזכיר.

“טוב,” אמר הבלש הגדול, “עכשיו התעטף בתחפושת, הדבק לפניך את פאות הלחיים החומות ואמור לי במה מדובר.”

המזכיר עטה עליו חלוק משובץ בכחול ומעוטר בתחרה, ואז, מתכופף, לחש לאוזנו של הבלש הגדול: “נסיך וירטמברג נחטף.”

הבלש הגדול זינק מכיסאו כמו נבעט מאחור. נסיך נחטף! בבירור מדובר בבן משפחת האצולה הבורבונית! נצר לאחת ממשפחות האצולה העתיקות באירופה נחטף. הינה לפנינו פרשת מסתורין מסובכת המצריכה את התערבות מוחו האנליטי של הבלש הגדול.

ואכן, מוחו החל לפעול במהירות כמו סערת ברקים.

“עצור!” הוא אמר, “איך נודע לך על כך?”

המזכיר מסר לו מברק. הוא היה מראש משטרת פריז ונוסחו: “נסיך וירטמברג נחטף, מן הסתם הועבר ללונדון. חייבים להשיב אותו ליום הפתיחה של התערוכה. פרס של 1,000 לירות אנגליות מובטח.”

אם כך, הנסיך נחטף בפריז לקראת השתתפותו בתערוכה בין־לאומית. מדובר באירוע משמעותי במיוחד. עבור הבלש הגדול משמעות המחשבה הכרוכה בפענוח המסתורין הייתה פעולה, והפעולה הנדרשת הייתה חשיבה. לעיתים הוא היה מסוגל לבצע את השניים יחדיו.

“כתוב טלגרף לפריז ודרוש את תיאורו של הנסיך.” המזכיר קד קידה ויצא.

באותו רגע נשמעה צרימת שריטה או גירוד על הדלת. אורח נכנס לחדרו של הבלש בזחילה על מרפקיו וברכיו. מחצלת הרצפה על ראשו ועל כתפיו כדי להסתיר את זהותו. הוא זחל למרכז החדר. ואז התרומם.

“שומו שמיים!”

היה זה ראש ממשלת אנגליה.

“אתה!” קרא הבלש

“אני,” השיב ראש הממשלה.

“באת בעניין נסיך וירטמברג החטוף?”

“איך ידעת?” שאל ראש הממשלה.

הבלש הגדול חייך את חיוכו המסתורי.

“כן,” השיב ראש הממשלה, “לא אכחיש. גם אני מעוניין בהשבת הנסיך, מאוד. מצא את הנסיך, השב אותו בבטחה לפריז ואוסיף 500 לירות אנגליות לפרס. הקשב,” אמר ראש הממשלה כשהוא בדרכו לעזוב את החדר, “שים לב שלא ינסו לשנות את סימן הזיהוי של הנסיך ולא יקצצו את זנבו.”

“שלא יקצצו את זנבו?” מוחו של הבלש קדח, “כנופיה זדונית קשרה קשר ל… לא ייתכן.”

שוב נשמעה נקישה בדלת.

אורח נוסף נכנס. הוא זחל לחדר על גחונו והתפתל על הרצפה. הוא היה עטוף בגלימה סגולה. הוא הזדקף והביט סביבו.

“אל אלוהים.” היה זה הארכיבישוף של קנטרברי.

“הוד רוממותו,” קרא הבלש הגדול בתימהון, “בבקשה מכבודו, אל תעמוד. שב בבקשה, שכב בבקשה, אך אל תישאר עומד.”

הארכיבישוף הסיר את המצנפת והניח אותה על המעמד של פאות הלחיים.

“אתה כאן בקשר להיעלמות נסיך וירטמברג.”

הארכיבישוף התבונן בבלש והצטלב. האם האיש קוסם? חשב לעצמו. “כן,” השיב לבלש, “הרבה תלוי בהשבתו. אך באתי אליך רק כדי לומר: אחותי מתכוונת לבוא לראות אותך… היא מגיעה לכאן. היא הייתה חסרת זהירות לחלוטין, ומצבה הכלכלי תלוי בהשבתו של הנסיך. השב אותו לפריז ומנע את קריסתה הכלכלית.”

הארכיבישוף נטל את המצנפת, עטף עצמו בגלימה, וזחל בחשאי על ידיו וברכיו תוך שהוא מגרגר כחתול.

על פניו של הבלש הגדול נחרתה אהדה עמוקה. “אם כן,” הוא מלמל, “אחותו של הארכיבישוף, רוזנת דשליי.” מורגל ככל שהיה לחיי האריסטוקרטיה, אפילו הבלש הגדול חש שהמזימה הייתה הרבה מעבר לסיבוך עניינים שהוא מורגל לו.

נקישה נשמעה בדלת. רוזנת דשליי נכנסה. כל כולה עטויה פרוות. היא הייתה האישה היפה ביותר באנגליה. היא צעדה בשחצנות וללא היסוס לחדר. היא תפסה מקומה ביהירות והתיישבה בהתנשאות אימפריאלית. היא הסירה את נזר היהלומים והניחה אותו על מעמד הנזרים שניצב לידה, הסירה את ענק הפנינים והניחה אותו על מעמד ענקי הפנינים.

“באת,” אמר הבלש הגדול, “בעניין נסיך וירטמברג.”

“גור קטן ונרצע,” אמרה הרוזנת דשליי בשאט נפש.

סיבוך נוסף אם כן! חשב הבלש. היא אינה מחבבת את הנסיך, בלשון המעטה. הרוזנת גינתה את נצר הבורבונים וכינתה אותו גור כלבים.

“את מעוניינת בו, כך הבנתי.”

“מעוניינת? אני נאלצת להודות בכך, אני גידלתי אותו,” אמרה הרוזנת.

“את מי?” מלמל הבלש הגדול, פניו שבדרך כלל שמרו על הבעתן הקפואה התכווצו והסמיקו.

“אני גידלתי אותו,” חזרה ואמרה הרוזנת, “והנחתי 10,000 לירות אנגליות על סיכויו לזכות בתחרות, אז מה הפלא שאני רוצה כי יושב לפריז? הקשב,” המשיכה, “אם הם מחזיקים בו ויקצצו את זנבו או שיהרסו את הסימנים שעל בטנו, אז עדיף כבר שיחסלו אותו בחשאי כאן ועכשיו.”

הבלש הגדול הסתחרר ונשען על הקיר. אם כך! נשימתו נעתקה לרגע כששמע את ההודאה של האישה היפהפייה. רוזנת דשליי היא אימו של נסיך בורבון, ומעורבת במזימה נגד אחת ממשפחות המלוכה הגדולות באירופה. על אף התמצאותה בפוליטיקה האירופית היא מסכנת את הונה ביודעה כי הסרת כתמי הלידה התורשתיים מגופו של הנסיך תהיה בה הסרת התמיכה והפניית עורף של הקהל הצרפתי מהנסיך.

הרוזנת הניחה את הנזר על ראשה ועזבה. המזכיר חזר לחדר.

“יש בידי שלושה מברקים מפריז.” הוא העביר לבלש את הראשון שבהם שתוכנו היה: “לנסיך וירטמברג זרבובית ארוכה ולחה, אוזניים רחבות, גוף ארוך ורגליים אחוריות קצרות.” הבלש הגדול נראה מופתע. הוא עיין במברק השני, “אפשר לזהות את נסיך וירטמברג על פי נביחתו העזה”, והשלישי, “אפשר לזהות את הנסיך על ידי קבוצת שיער לבנה לאורך מרכז גבו”.

שני הגברים הביטו זה בזה. התסבוכת הפכה לטירוף בלתי ניתן לפתרון.

הבלש הגדול אמר: “הגש לי את הגלימה המשובצת, יש לעקוב אחר הרמזים הללו.” ואז הפסיק, בעוד מוחו המהיר מסכם את הראיות שבפניו.

“איש צעיר,” הוא מלמל, “בבירור הנסיך הצעיר מתואר כגור בעל זרבובית לחה כלומר מכור לטיפה המרה, קבוצת שיער לבן על גבו, סימן לתוצאות ההפרזה בשתייה והחיים הפרועים חסרי רסן. כן, כן,” הוא המשיך, “עם רמזים אלו אמצא אותו בקלות.”

הבלש הגדול התרומם. הוא עטף עצמו בגלימה, הדביק פאות לחיים לבנות על פניו ומשקפיים בעלי עדשות כחולות. מחופש לחלוטין הוא יצא. הוא החל בחיפוש. ארבעה ימים שוטט בכל פינותיה של לונדון, סר לכל מסבאה בעיר. בכל אחת מהן הוא שתה כוס רום. בחלקן התחפש למלח. באחרות הציג את עצמו כחייל. באחרות היה מחופש כאיש דת. איש לא שם ליבו אליו כל עוד שילם עבור המשקה.

החיפוש לא נשא פרי. שני צעירים נעצרו בחשד שהם הנסיך, אך שוחררו במהרה. הזיהוי היה חסר בכל אחד מהמקרים. לאחד הייתה זרבובית לחה אך לא היה לו שיער לבן על גבו, לאחר היה שיער לבן על הגב אך הוא לא ידע לנבוח. איש מהם לא היה נסיך בורבון הצעיר. הבלש הגדול המשיך בחיפושיו. דבר לא עצר אותו. לאחר רדת הליל הוא ביקר בחשאי במשכנו של ראש הממשלה. הוא בדק אותו מהגג עד לרצפה. הוא בחן את הצנרת, הוא בחן את הריהוט, הוא לא מצא דבר.

בחשאיות דומה הוא חדר לארמון הארכיבישוף. הוא בחן אותו מהמסד ועד הטפחות לשווא. מחופש כנער מקהלה הוא אף נטל חלק במשימות הכנסייה, אך לשווא.

עדיין לא אמר נואש הבלש. הוא עשה דרכו לארמונה של הרוזנת דשליי. מחופש למשרתת הוא הצטרף לצוות המשרתות של הוד מעלתה הרוזנת. ואז לבסוף עלה על הרמז שבעקבותיו יכול היה לפתור את המסתורין. על השידה בחדר השינה של הרוזנת תלה תחריט ממוסגר, דיוקן, ומתחתיו הודפס ‘דוכס וירטמברג’. הדיוקן היה של כלב תחש.

הגוף הארוך, האוזניים הרחבות, הזנב הבלתי קצוץ, הרגליים האחוריות הקצרות הכל היה שם בתמונה. בשבריר שנייה הבליחה המחשבה בראשו של הבלש הגדול והתעלומה נפתרה:

הנסיך היה כלב!!!

בשקט הוא הניח את הגלימה המשובצת על מדי המשרתת ויצא בחיפזון לרחוב.

הוא עצר כרכרה חולפת ובמהירות הגיע לביתו.

“הצלחתי לפתור את התעלומה,” הודיע למזכירו. “הדבקתי את החלקים יחד ועל ידי ניתוח אנליטי מבריק הסקתי את המסקנה המתבקשת. הגב, רגליים אחוריות, שיער על הגב, זרבובית לחה, גור – הא, מה? זה אומר לך משהו?”

“כלום,” השיב המזכיר, “זה נשמע חסר סיכוי לחלוטין.”

הבלש הגדול השיב את נפשו והתרגשותו שכחה. הוא חייך.

“פירושו של דבר הוא פשוט, עמיתי היקר. נסיך וירטמברג הוא כלב. כלב תחש המועמד לפרס. הרוזנת גידלה אותו והוא שווה כ־25,000 לירות אנגליות נוסף לפרס בן 10,000 לירות שמוצע עבורו בתערוכת הכלבים בפריז. היית מאמין…”

באותו רגע ממש הופרע הבלש הגדול על ידי צעקתה של אישה.

“אלוהים הגדול,” הרוזנת דשליי דהרה פנימה לחדר.

מבע פניה היה פראי, הנזר לראשה נטה והפנינים שלה התפזרו לכל עבר. היא נשאה ידיה וקוננה, “הם קטמו את זנבו והסירו את כל השיער מגבו. מה אוכל לעשות? אני הרוסה.”

“גברתי,” אמר הבלש הגדול רגוע כפסל ארד. “התעשתי. אני יכול להציל אותך עדיין.”

“אתה?”

“אני.”

“איך?”

“הקשיבי, כך ייעשה. על הנסיך להיות מוצג בפריז.”

הרוזנת נדה בראשה.

“הירגעי, כל עתידך תלוי בדבר.”

הרוזנת הנהנה שוב.

“הכלב נגנב, הועבר ללונדון, זנבו קוצץ וסימני הזהוי שלו הושחתו.”

 נדהמת מיכולת הניתוח של הבלש הגדול, המשיכה הרוזנת להנהן.

“ואת הרוסה.”

“אכן,” היא לחשה וגלשה לרצפה על ערימת הפנינים הפזורות.

“גברתי,” אמר הבלש הגדול, “לא הכול אבוד.”

הוא התרומם ונמתח מלוא קומתו. מראהו אמר נחישות, הוא נראה כמי שאינו ניתן להרתעה. כבודה של אנגליה, הונה של האישה היפה ביותר באנגליה עמד בסיכון.

“אני אעשה זאת,” הוא מלמל. “התרוממי גבירתי היקרה,” המשיך. “אל תחששי מדבר, אני אתחזה לכלב.”

אותו לילה אפשר היה לראות את הבלש הגדול על רציף ספינות המשא בנמל קלה עם מזכירו. הוא רכן על ידיו וברכיו לבוש במעיל שחור ארוך, ומזכירו אחז אותו קשור בשרשרת קצרה. הוא נבח אל עבר הגלים בעליצות וליקק את כף ידו של מזכירו.

“איזה כלב יפה,” אמרו הנוסעים. התחפושת הייתה פשוט מושלמת.

הבלש הגדול היה עטוף כולו במעיל שאליו הודבק שיער כלב. סימני הזהוי שעל גבו היו מושלמים. זנבו הותאם על ידי מצמד אוטומטי, והתנועע מעלה מטה, מגיב לכל מחשבה. עיניו העמוקות היו מלאות הבעה.

ביום המחרת הוא הוצג בקטגוריית כלבי התחש בתערוכה הבין־לאומית בפריז, וזכה לאהדת כל הצופים.

“Quel beau chien” שאגו הצופים הצרפתים.

“Ach was ein Dog” שאגו הספרדים.

הבלש הגדול זכה בפרס. הונה של הרוזנת ניצל. לחוסר מזלו של הבלש הגדול הוא שכח לשלם את מס הכלבים. הוא נתפס והושמד על ידי לוכדי הכלבים. אך זה כמובן כבר מחוץ למסגרת סיפור זה והוזכר אך ורק כעובדה מוזרה, כסיכום. 



קראו עוד על המחבר:

סטיבן ליקוק בוויקיפדיה

עוד סיפורים של סטיפן ליקוק ב”יקום תרבות “:

הכחול והאפור

האחוזה הכפרית של בוגם -סיפור רוחות ישן וטוב

הקריירה הכלכלית שלי 

 



קראו עוד על הבלש הגדול ביקום תרבות:

מרק טויין נגד שרלוק הולמס

שרלוק הולמס תחת זכוכית מגדלת

שרלוק הולמס ופרשת התרופה להארכת החיים

כתוב תגובה

הזן את תגובתך!
הזן את שמך כאן