דוד מלמד

שאלה על פלוס (סיפור)

“מה זה הפלוס הזה” – שאלו השכנים בשיחת-חצר אקראית אחר-הצהריים.

הבניין שבו גרנו היה בית משותף שקט ומנומנם בשכונה הדרומית של העיר. השכנים חיו במשך שנים בהרמוניה מלאה. רובם נולדו במושבה. אחדים מאיתנו הכירו זה את זה עוד לפני המגורים המשותפים.

עד שנחום שוורץ, אחד מראשוני הדיירים, איש שמנמן אדום-לחיים עם זקנקן אפרפר דק, סיפר שהחליט להשכיר את דירתו ולעבור לישוב מעבר לקו הירוק. בתחילה לא קלטנו את ההשלכות. אך כעבור זמן-מה אמר מישהו: “שרק לא נתחיל להיות בניין של דירות מושכרות, דיירים שבאים והולכים, ושום-דבר לא מעניין אותם”.

זו הייתה הדירה המושכרת הראשונה בבניין.

הימים היו ימי ראשית העלייה הגדולה ממדינות חבר העמים. הביקוש לדירות להשכרה היה גדול. שוורץ לא נזקק למתווכים. הוא שעה לעצותיהם של מומחים-לדבר והכין מודעות קטנות שמישהו כתב עבורו ברוסית, בטוש שחור, ותלה אותן על עצים ולוחות-מודעות במקומות שבהם עברו עולים חדשים: בכניסה לגן הציבורי, בקופת-חולים וליד השוק הישן. לפי הצעתם הוא רשם את מספר הטלפון שלו על דשים קטנים בתחתית המודעה ותלש שני דשים, כדי שהמעוניינים יבינו שמדובר בביקוש רב.

יום אחד חזרו דיירי הבניין מעיסוקיהם וראו משאית גדולה עם כיתובים ברוסית פורקת ארגזי-קרטון גדולים, וסבלים מעלים אותם לדירתו של שוורץ. מן הדירה נשמעו קולות ברוסית, ופרצופים חדשים, חשדנים ונבוכים-במקצת, נראו בקומה הראשונה.

למחרת התחלנו לזהות את השכנים החדשים שהיו דומים בהרכבם לדיירים ששכרו דירות בבניינים סמוכים: אשה, בעל, ילדים, ואם זקנה שהייתה נכס חשוב ביותר בימי סל-הקליטה יקר הערך.

האשה שפגשנו הייתה מוצקה ורחבת-כתפיים, פניה מנומשים, שיער שחור קצר החליק על עורפה, לא יפה ולא מכוערת, אשה חביבה ומנומסת, שאמרה בצרידות קלה “ערב טוב” ו”בוקר טוב”. שכנים מומחי-זיהוי סיכמו בינם לבין עצמם שהיא כנראה יהודיה.

לעומת זאת היה בן-זוגה איש חמור סבר, מבטו קר-חד, תסרוקת בלונדית בוהקת מסורקת לצד שמאל ועיניים כחולות עזות, מקרין אנטיפטיות, לא מדבר, פונה הצדה או משפיל את עיניו. לימים נודע לנו שאינו בעלה ואינו אבי ילדיה, אלא בן זוגה לחיים. בטוח לא יהודי, סיכמו השכנים את הניחוש הגנטי המתבקש.

הייתה גם הסבתא, אימה של האשה, בעלת עור-פנים צפוד, טורי קמטים קשוחים על לחייה ושיני-זהב בקידמת פיה.

היו גם שני ילדים: נער צנום כבן 13, גבוה לגילו, שחום-עור ובעל מבט זומם כלשהו, לא דומה לאם ולא לבן-זוגה, ואחותו, נערה עגלגלה, חייכנית, נאה, ביישנית ושותקת, אולי בת שמונה.

בפעם הראשונה התוודענו למשפחה רוסית אצלנו בבניין, בקומה הראשונה, בדירה של שוורץ. עד כה ראינו אותם רק ברחובות, בבניינים אחרים ובמוסדות ציבוריים.

הם הגיעו לבניין בדיוק בקדנציה שלי בוועד הבית.

לכן נכנסתי לביתם לבקש את מסי הוועד לאחר שהמתנתי חודשיים עד שהתאקלמו. הייתי הראשון שגילה אצלם קושי כלכלי שלא הכרתי קודם. כשנקשתי בדלת בשעת-ערביים מאוחרת והיא נפתחה בפניי, קידמה אותי חשיכה מעיקה. רק כשהבחינו בי מיהרו לפתוח את החשמל בסלון לכבודי. האור הקלוש בקע מתוך נורה של 40 ואט ובקושי חשף את פניהם. בשאר החדרים נותרה החשיכה כשהייתה.

בני-המשפחה ישבו על ספה ישנה שהשאיר להם נחום שוורץ. מסביבם נערמו ארגזי-קרטון שלא נפרקו מאז בואם והדיפו צחנה של מחסן מעופש. מן המטבח עלה ריח בישול בשרים, דוחה ולא-מוכר. למרות החום והלחות לא הפעילו את המזגן שהשאיר להם שוורץ.

האשה אמרה שישלמו את התשלום בקרוב כשיקבלו את הכסף מהסוכנות. בינתיים אין להם כסף. על השולחן הנמוך ראיתי את הודעות-התשלום של העירייה, חברת החשמל, חברת הגז, ועוד מכתבים שאיש לא טרח לפתוח.

כשיצאתי לא חיכו עד שאטרוק את הדלת ומייד כבה החשמל.

את התשלום לוועד-הבית לא קיבלתי גם בחודשים הבאים עד שנאלצתי לפנות לשוורץ ולבקש את התערבותו. שוורץ הבטיח לדבר איתם, אך גם הוא לא הצליח להשיג את התשלום. “בחודש הבא ישלמו הכל” – הבטיח מדי חודש.

עקבנו בסקרנות ובחוסר-נוחות אחרי המשפחה שהגיעה לבניין. בהדרגה גם התחלנו להכיר את השמות: האשה לריסה, בן-זוגה גריגורי, הבן מישה, הבת גלינה, ואת שם הסבתא איש לא הזכיר. על תיבת-המכתבים נעצו מדבקה עם שם המשפחה באותיות קיריליות ועבריות חצי-מחוקות.

לריסה האירה פנים לכל השכנים ודיברה עברית איטית אך ניתנת להבנה. גריגורי המשיך לא לומר “שלום” לאיש, ולא ידע עברית. עד מהרה הכרנו את הילדים. גלינה השקטה והביישנית ירדה לחצר או יצאה לרחוב עם חברה, תמיד אותה חברה, גם היא ילדה מחבר העמים. אל הבית לא העלתה אותה.

אחיה מישה הראה סימנים מדאיגים. המבט המחוצף, המתריס, נראה תמיד כאילו כעס ושנא את כולנו, כאילו זמם משהו בדיוק ברגע זה. הוא היה מוקף שניים-שלושה חברים רוסים בני-גילו שנראו גם הם בכל רגע כאילו זוממים לעשות מעשה או כאילו עוללו לפני רגע משהו אסור. הם לא עלו לביתו, רק עמדו בחצר מאחורי הבית, וכשמישהו הציץ לעברם זינקו מייד מבוהלים, כמו ילדים שנתפסו בקלקלתם. לאחר זמן מה ראינו פחיות-בירה מרוקנות על הקרקע, הרחנו ריח של סיגריות, והיו בינינו שחשדו כי יש שם יותר מעשן סיגריות בלבד.

הם נראו כולם מבוגרים מגילם.

פעם העיר אחד השכנים למישה בעדינות על הפחיות הזרוקות ובדלי הסיגריות שנערמו, ונענה באמירה חצופה, בעברית עילגת ובליווי גידוף לא מובן ברוסית. כשפעם פנה אליו שכן אחר, נענה גם הוא בגסות. הוא ניסה להשיב באיפוק ובקור-רוח, אך מייד עברו להרמת-קול ולדחיפות הדדיות, כמעט למהלומות.

למחרת מצא השכן שני צמיגים מנוקבים במכוניתו וחריכת סיגריה על דלתית תיבת המכתבים.

היה ברור לו מי מסוגל לעשות זאת, וכשהתלונן לפני האם, ענתה לריסה: “מי אמר לך שזה הוא עשה, אני לא יכולה לשמור עליו, הוא גם רוצה לעשות נגדך תלונה במשטרה בגלל שאתה הירבצת לו”.

כעבור חצי-שנה חזרתי בשעה מאוחרת מהצגת-קולנוע. במדרכה ליד הבית סבב גריגורי הלוך-ושוב ודיבר בטלפון הנייד בעברית עילגת. הקשבתי כאילו אגבית והבנתי כי הוא מכתיב לשומע את הכתובת, מסביר איך להגיע לבית ולאיזו דירה לעלות.

השעה הייתה אחת-עשרה בדיוק. מן הדירה של לריסה ירד גבר, לא רוסי, הביט בי במבוכה, ונעלם בצעדים מהירים. התעכבתי לרגע והשקפתי למטה. אל חדר-המדרגות נכנס גבר אחר, גם הוא לא רוסי. השעה הייתה אחת-עשרה וחצי בדיוק. הוא לא הבחין בי אך הדלת של לריסה נפתחה והוא נכנס פנימה. קולות הילדים שהיו ערים נשמעו בחדר-המדרגות. הדלת נסגרה. המשכתי לעמוד בקומה שלי וכעבור חצי-שעה בדיוק יצא הגבר. השעה הייתה שתים-עשרה. גבר נוסף עלה. הדלת נפתחה ונסגרה.

עליתי לביתי, נטלתי את פח-האשפה הריק-למחצה וירדתי לחדר האשפה. בשתים-עשרה וחצי ראיתי את הגבר שירד ואת הגבר שעלה.

כעבור זמן-מה חלו שינויים מפתיעים באורח-חייה של לריסה.

היא החלה לשלם את מסי ועד-הבית בדייקנות, לא היה צורך להיכנס ולבקש, היא הביאה את הכסף אליי. מבעד לתריס הפתוח בדירתה בקע אור גדול בערבים. סבלים העלו לדירתה מקרר חדש, מכונת-כביסה ומדיח-כלים. כשנכנסתי פעם לבקש תשלום חריג לוועד-הבית עבור זיפות הגג, ראיתי את אימה של לריסה צופה בערוץ הרוסי במסך-טלוויזיה ענק, ובחדר הסמוך ישבה גלינה ליד צג מחשב חדיש.

אך המראה המפתיע ביותר שהספקתי לראות היה לצדה של גלינה. ליד שולחן קטן ישב מישה, ראשו בין ידיו ופניו נעוצים בלוח שחמט שבו שיחק עם עצמו. כשהבחין בי, נבהל כאילו נתפס מאחורי הבניין במעשה נואל.

לריסה שראתה את הפתעתי לא התאפקה. “הוא אוהב שח” – אמרה בגאווה – “וגם לומד טוב מתמטיקה”. ואני, איש עובד, לא ידעתי שהוא מבקר בבית-ספר בשעות הבוקר.

יחד עם זאת, זרם הגברים לא פחת. הם הגיעו לא רק בלילות, אלא גם באור היום בשבתות ובמועדים.

בנותינו פחדו לעלות בחדר המדרגות. סיפרו על גברים שיצאו מדירתה של לריסה והשמיעו ניבולי-פה.

הדיירים החליטו לפעול נגד המכה שניחתה על הבית. ניסינו כל פיתרון שהעלה מישהו בפנינו. תחילה דיברנו בזהירות עם לריסה שנעלבה מן החשדות ואמרה שהיא מסז’יסטית רפואית וכל הרמזים שלנו הם עלילה גסה ורעת-לב. דיברנו עם נחום שוורץ בעל הדירה שאמר: “מה אתם רוצים? אולי היא באמת מסז’יסטית רפואית?”. הוא אמר שהיא משלמת את שכר-הדירה כסדרו ולא התלוננה כשהעלה לה את שכר-הדירה באורח דרסטי.

הגשנו תלונה במשטרה ונענינו שאינה מטפלת בתלונות שאינן מוכחות. פנינו לשלטונות מס-הכנסה וביקשנו שיבדקו אם היא משלמת מס כחוק, ולא נענינו. מישהו הציע שנתקין מצלמה גלויה שתפחיד את הלקוחות.

חיפשנו הוכחה ולא מצאנו.

עד שאחד השכנים הצליח למצוא את מספר הטלפון הנייד של גריגורי לאחר שחיפש זמן רב בין מודעות העיסוי במקומונים. הוא חייג למספר שמצא במודעה ושמע  קול מוכר בתקליט, קולה של לריסה. היא אמרה בעברית איטית במבטא רוסי, כמובן: “שלום, מדברת אולגה, מסז’יסטית רפואית עם דיפלומה, עושה מסז’ פלוס. בבקשה להשאיר מספר של טלפון ואני חוזרת”.

המלה “פלוס” היא שביססה את החשדות. זו הייתה אמורה להיות ההוכחה. כששוחחנו בינינו עלתה השאלה הריטורית “מה זה הפלוס הזה”?

כל אותו זמן היה מישה משוטט בחצר עם חבריו בעלי המבט החשוד והמבוהל, מבט של מי שעל ראשו בוער הכובע. מאחורי הבניין נערמו בבקרים קופסאות הסיגריות ופחיות הבירה ונוספו בקבוקי-ויסקי קטנים ומנופצים. מישהו שהעז להעיר שוב על שאריות הלכלוך זכה לגידופים ברוסית מפיו של מישה.

לבסוף נמצא הפיתרון. מראה ילדיה של לריסה שהסתובבו בבית כשהלקוחות נכנסו ויצאו העלה את הרעיון לפנות למחלקת הרווחה של העירייה. הסתבר לנו שמצוי חוק המתיר לקחת את ילדיה של אשה העוסקת בביתה בעיסוק כגון זה. ואכן, אנשי מחלקת הרווחה הגיעו אל לריסה והזהירו כי הילדים יילקחו ממנה אם יוכח שהיא עוסקת במה שהיא עוסקת.

זה היה רגע הכניעה, ויום אחד נוכחנו לדעת שתנועת הגברים חדלה.

השכן שהחזיק במספר הטלפון–הנייד שלה טילפן לשם אימות ההשערה, ואכן ההודעה המוקלטת בקולה השתנתה. “”שלום, מדברת אולגה, מסז’יסטית רפואית עם דיפלומה, עושה מסז’ פלוס. עברתי לרחוב חיבת-ציון 10. בבקשה להשאיר מספר של טלפון ואני חוזרת”.

בינתיים, מבלי לגלות זה לזה, כבר החלו הדיירים לחפש לעצמם דירות אחרות, ובזה אחר זה רכשו דירות במקומות אחרים. כעבור זמן מה עזבה לריסה עם משפחתה את הבניין לרווחת הדיירים שנשארו ונשמו לרווחה.

לריסה לא הותירה אחריה שום חוב. הכל שולם כדבעי, כפי שנהגה בשנים שבהן התמידו הלקוחות לעלות לביתה.

מאז חלפו שנים לא מעטות. גם אני ומשפחתי עזבנו את דירתנו ועברנו לגור במקום אחר.

יום אחד כשפסעתי במסגרת עבודתי בקמפוס של אחת האוניברסיטאות הגדולות בא מולי גבר צעיר, שחור-שיער, רציני ומנומס שנשא תיק שחור ונעץ בי מבט ממושך. הוא אמר במבטא רוסי קל: “שלום, אני מישה, הבן של לריסה, השכנה מלמטה”. רק עכשיו, במאמץ ניכר ראיתי מי האיש. “נעים מאוד” – אמרתי ולחצתי את ידו – “מה שלומך, מה אתה עושה כאן?”.

הוא השיב בחיוך אמין וחם: “אני עושה תואר שני, וגם עובד במחלקה למתמטיקה”.

הופתעתי וחייכתי גם אני.

לא שאלתי דבר. אני בטוח שמתמטיקאי יודע מהו פלוס.

כתוב תגובה

הזן את תגובתך!
הזן את שמך כאן