לפניכם דבריה של פרופסור נורית גוברין על שלושה ספרים שנכתבו בידי נופלים מדור מלחמת העצמאות

המאמר שכתבה פרופסור נורית גוברין, חוקרת ספרות באוניברסיטת תל אביב בתוכנית התרבות, מבוסס על שיחת טלפון שנערכה בינה ובין גואל פינטו בתוכנית הרדיו גם כן תרבות. השיחה התקיימה ביום רביעי, ערב יום העצמאות ג’ באייר תשע”ט 8 במאי 2019 ועסקה בשלושה ספרים שפורסמו לזכר חיילים שנפלו במלחמת העצמאות: נֹעם (נעם גרוסמן) (1948); ביקוד של רפי מלץ (1949); נפש ותהום מאת איתמר גולני (1949).

דברי נורית גוברין

ספרי הנופלים בקרבות מלחמת העצמאות, שהחלו להופיע עוד לפני תום המלחמה, השפיעו על דור שלם של קוראים צעירים ועיצבו את אישיותם. אני שייכת לאותו דור שנולד מאוחר מדי מכדי לקחת חלק במלחמת העצמאות, אבל כבר בגר דיו כדי לחוות את חוויותיה של מלחמה זו. זה דור שנולד באמצע שנות ה־30 של המאה הקודמת, גדל לתוך מלחמת העולם השנייה, והתבגר בתוך מלחמת העצמאות. היה זה דור שקרא, ספרים ועיתונים, דור שכתב יומנים ומכתבים, והקשיב לרדיו בשקיקה. זה דור הסבתות והסבים של הצעירים היום. היה זה דור שנולד “לאחוז בשולי ההיסטוריה”.

כאמור, היה זה דור כותב, שהעלה את רגשותיו על הכתב ביומנים וברשימות. היה זה דור של כותבי מכתבים. מכתבים שבהם ביטא את רגשותיו הכמוסים, אלה שבחיי היום־יום נמנעים מהם והם נשארים צפוּנים בלב.

מכתבים היו אז כמעט הקשר היחיד בין הבן להוריו ובעיקר בין הגבר הצעיר לחברתו. במכתבים הרשה לעצמו הכותב לשחרר את אשר על ליבו, להודות ואף לבקר אותם ואת החברה, ולהביע בכתב את געגועיו ואהבתו לנערתו. היה זה דור מאופק, צנוע, משכיל, בעל יכולת ביטוי.

המכתבים והרשימות שבספרי הנופלים, שכאמור, לא נועדו לפרסום ברבים, היו מסמכים אותנטיים. האמת הפנימית של הכותב באה בהם לידי ביטוי. ולכן כוחם היה גדול כל כך. אומנם, המכתבים נבחרו בקפידה, וידו של עורך הייתה בהם, אבל הם העידו על כותביהם שכך היו וכך חשבו. ספרים אלה נעשו, כבר אז, כמעט ללא מרחק, לספרי פולחן ומקור להזדהות, אבל גם חומר גלם לספרות היפה. חומר גלם, שאותו לשו סופרי הדור: ס. יזהר, משה שמיר, נתן שחם, מתי מגד – אם להזכיר ארבעה שמות בלבד. אחדים מהם גם הכירו אישית, אם מי שקראו בספריהם לאחר מותם. כגון: ס. יזהר ומכתבי יחיעם ויץ, בן דודו. דומה להם וגם שונה היה משה שמיר, שהנציח את נפילתו של אחיו אליק, בקרב על ירושלים, בספרו במו ידיו – פרקי אליק (1951). זהו ספר שנועד להיות ספר זיכרון אישי ומשפחתי, ונעשה לספר המבטא דור שלם. בבחינת יחיד המשותף לרבים. (הוא ראוי לשיחה נפרדת).

התדמית של ה”צבר” בעיקר בתודעה הקולקטיבית, ובזמר העברי (חיים חפר, חיים גורי), ופחות בספרות היפה, ששם העיצוב מורכב ומסובך יותר, התבססה במידה רבה על ספרי הנופלים. (ראו בספרו של עוז אלמוג הצבר – דיוקן, 1997).

אני מבקשת לדבר כאן על שלושה ספרי נופלים שהשפיעו עליי מאד, שליוו אותי לאורך שנים, ושקראתי בהם שוב ושוב. כמוני כבני דורי. ספרים אלה הופיעו עוד לפני מפעל ההצנחה אדיר הממדים של גווילי אש שיזם וערך המשורר ראובן גרוסמן בעזרתה של המשוררת אנדה עמיר־פינקרפלד. הכרך הראשון יצא לאור בשנת תשי”ב, 1952.

הספרים נֹעם (נעם גרוסמן) (1948); ביקוד של רפי מלץ (1949); נפש ותהום מאת איתמר גולני (1949).

אציג בקצרה את הביוגרפיה שלהם.

נעם גרוסמן נולד בברוקלין שבניו יורק בשנת 1927 לאימו חנה ולאביו ראובן גרוסמן, שניהם ממשפחות סופרים וגדולים בתורה. אביו המשורר והמתרגם הוסיף את שמו של בנו לשמו: ראובן אבינועם גרוסמן. נעם הגיע עם הוריו לארץ ישראל בהיותו בן שנתיים וחצי וגדל כבן הארץ, לרבות לימודים בגימנסיה הרצליה. הוא נפל בקרב בהרי יהודה בין עטרות לרמאללה ב־4 באפריל 1948, בן עשרים ואחת. שם חברתו־נערתו של נעם גרוסמן הושמט מהספר.

רפי מלץ נולד בירושלים בשנת 1927 ולאחר כמה חודשים עבר עם הוריו יהודית (דיתה) ודוד מלץ לקיבוץ עין חרוד, שבו גדל והתחנך. אביו דוד מלץ היה סופר, סופר הקיבוץ, ונודע בזכות ספרו מעגלות, שנכתב על רקע ההווי של עין חרוד, והתפרסם גם בשל הוויכוח שעורר: תיאור ביקורתי ולא תמיד אוהד של החיים בקיבוץ. אימו: יהודית (דיתה) מלץ לבית מנש, סופרת מחוננת בזכות עצמה, שלימים נפרדה מאבי ילדיה ויצרה משפחה חדשה. דוד מלץ נישא לרוחמה חזנוב־מלץ, אף היא סופרת. גילה הייתה חברתו, אהובת נעוריו, של רפי, שאליה כתב את המכתבים שפורסמו.

רפי מלץ שהיה בפלמ”ח, נפל בקרב הקשה של נבי סמואל בערב פסח תש”ח, ב־23 באפריל 1948 ונקבר בקבר האחים בקרית ענבים. בן עשרים ואחת היה בנפלו.

איתמר גולני נולד בשנת 1928 בצפון אורל שברוסיה, לשם הוגלו הוריו הציונים־סוציאליסטים, רעיה ואריה. הם הצליחו לעלות לארץ בשנת 1930 בהיותו בן שנתיים, לקיבוץ אפיקים, שם גדל והתחנך. היה בפלמ”ח והשתתף בקרבות רבים. באוקטובר 1948 הצטרף ליחידת הצנחנים והכשיר פלוגת צנחנים קרבית. נהרג בתאונת צניחה ב־16 בנובמבר 1948 באזור רמת דוד וגופתו לא נמצאה. מכתביו נשלחו לחברתו נגה אשל. בן עשרים היה בנפלו.

יש לא מעט קווים משותפים בין הביוגרפיות של שלושה אלה, לרבות בית ההורים שבו גדלו. הורים משכילים, אנשי תרבות עברית שורשית, סופרים, קשר טוב עם הבנים. בנים משכילים, מצטיינים בלימודים, אנשי עבודה, ספורטאים, רחבי אופקים, מתעניינים ומעורבים. בית הורים כזה היה אחת הסיבות לפרסום מהיר ומיידי של הספרים לזכר הבנים. לכל הספרים נוספו דברי ההורים על הבן ששכלו, ודבריהם של חברים ומנהיגים. ויש עוד קווי דמיון. ספרים ראשונים אלה שימשו כמודל לספרי הזיכרון שבאו אחריהם.

אני מבקשת להעיר כאן על כמה מהמאפיינים המשותפים לתכנים, המעידים לא רק על הכותבים אלא על דור שלם: אלה שכתבו ואלה שקראו. כמה מספרים אלה אף יצאו במהדורות נוספות המעידות על העניין הרב שעוררו.

יש בשלושה ספרים אלה, ובאחרים שלא הזכרתי כאן, עדויות אינטימיות, גלויות לב, שלא נועדו לפרסום ברשות הרבים, ולכן הן כל כך חזקות ומשכנעות. אלה ההרהורים הכמוסים ביותר של אדם צעיר בינו לבין עצמו; חשבון הנפש שהוא עורך ביחסו להוריו, לחברה שהוא חי בה, לערכיה, לחבריו ולחברתו. שני נושאים השפיעו במיוחד על דור הקוראים הצעירים, ואני בתוכו, ועיצבו את תודעתם: נכונות ההקרבה וביטויי אהבת הנעורים הרומנטית.

הנכונות להקרבה למען המולדת. קשה היום, בדור ציני, אדיש מתנכר ואף עוין, להבין תחושות אמת אלה של הנכונות להקרבה עצמית למען המולדת. אבל חשוב להאמין שכך אכן חשו צעירים אלה, שעזבו את לימודיהם ועיסוקם ויצאו להילחם – חדורים תחושת שליחות – במלחמה שידעו שרבים מהם לא יחזרו ממנה.

גם איני רוצה להיכנס כאן לתחושותיהם של ההורים שאיבדו את היקר להם מכול, אבל בה בשעה היו גאים בבן שחינכו, על אהבת הארץ שלו ועל נכונותו להקרבה. החינוך הצליח. הבן הִפנים את מערכת הערכים שהטמיעו בתוכו, ועמד במבחן הקשה מכול. אבל מה כבד המחיר?! זה נושא לשיחה אחרת, כואבת ומיוסרת לא פחות.

אני מבקשת להביא עדות אחת מכל ספר לשני נושאים אלה של הנכונות להקרבה ושל אהבת הנעורים התמימה והרומנטית.

נעם גרוסמן
נעם גרוסמן

הנכונות להקרבה

נעם גרוסמן

בצוואה שהשאיר נעם, שנכתבה “כפי שמעיד תאריך הכתיבה – 12.1.1948 – השעה 14:00 – (סמוך לקרב שיך ג’ראח)” , ושעליה נכתב “לפתוח לאחר מותי”, היו חמישה סעיפים. האחרון שבהם:

“אל תספידוני; עשיתי את המוטל עלי!” (166).

ביקוד מכתבי רפי מלץ
ביקוד מכתבי רפי מלץ

רפי מלץ

גבעת עדה, 16.3.48

“כי עסק לנו כאן בהכרח לחשוב, ולחשוב נכון. להחליט – ולהחליט נכון ומהר. וכשהוחלט – לא להיסוג ולבצע. ביצוע מושלם. בעוז־נפש ובזהירות. כי כל המשחק הזה של כושר־המחשבה, כושר־ההחלטה וכושר־הביצוע – הכל כרוך בחיי אנשים. ולכן החשיבות הגדולה והאחריות הכבדה לכל צורה של מחשבה ופעולה הנעשית במקצוע זה. “

(173 – 174).

איתמר גולני

10.12.1947

“מכתב מהבית הוא כְּאִי לטובע. [ – – -] מאז שהחלו העניינים עם הערבים, דהיינו, מאז המדינה העברית, חסל סדר מצבי־רוח. אני יודע ומבין שמקומי כעת לא בבית, אלא במקום בו קובעים לי, ואסור לי לבוא בבקשות מיוחדות או בתלונות” (40–41).

עדויות לאהבה רומנטית ותמימה

לא פחות מגילויי ההקרבה, תחושת השליחות והנכונות למסור את הנפש למען הרבים, השפיעו על בני דורי ועליי העדויות לאהבה הרומנטית במכתביהם של הבחורים לנערה שאהבו והשאירו מאחוריהם. הייתה זו אהבה רומנטית במיטבה. גילויי רגש, שבאותן שנים היו נדירים בספרות העברית.

היום בדור ציני ומפוכח, שמחליף את המילים באימוג’ים ומתקשה להביע רגשות בעל פה וכל שכן בכתב, ביטויי אהבה וגעגועים אלה נראים תמימים ואולי גם מגוחכים, אבל באווירה של אותן שנים ושל בני אותו דור, הם היו אמיתיים ואף נועזים, בפרץ הרגשות בכתב שפרץ את מחסום האיפוק שהיה מקובל אז.

נעם גרוסמן

27.12.47

כאמור, שמה של מי שהוא פונה אליה בכינוי: “חביבה”, הושמט מן המכתבים. המכתבים מאופקים מאוד ומתארים בעיקר מאורעות שחווה ופחות רגשות:

“בשבע התחילו בחלוקת המכתבים ובשעה ושלושים נודע לי שאין בשבילי כלום. היתה לי אכזבה. נתברר אחר כך, כי שכחו שק־דואר אחד במכונית שעדיין לא נפתח. וכאותו נס של פך־השמן של חנוכה, היו שם בשבילי שלושה מכתבים. ואחד מהם ממך!

התכנסתי באיזו פנה שקטה וקראתי.” (156).

רפי מלץ

עין־חרוד. יום ראשון, 8 בינואר 1945

הצהרות האהבה שלו ישירות ונועזות יותר.

“נזכר אני בטיול לנגב, בו כבר הרגשתי שמוכרח אני להיפגש עמך, והיה לי קשה מאד לעמוד על ידך יומיים שלמים כמעט בלי לדבר עמך מלה. זוכרת את, כשנסענו ל’דורות’, בלילה, עמדת על ידי, רציתי אש מאד לדבר אתך, אבל יודעת אַת אֶת פחדי, אולי אהיה למעמסה. אמנם, אינני יודע – חשתי שגם בקרבך מתהווה משהו, אבל הפחד עוד נשאר.” (41).

וכן, 1945.

” […] לו ידעת כמה מושלת את על חיי, כמה כל מחשבותיי סובבות על ציר אחד, והוא – את. יושב אני לפעמים בכיתה או בחדר־האוכל ואינני יודע היכן אני יושב. כל רוחי ומעיני נתונים באותה דמות רחוקה ואהובה שממלאה אותי. ולחינם כל כך חוקר אבא ומשתדל לדעת מי ומה.” (46)

איתמר גולני

הוא ניצב ביניהם: אינו גלוי כרפי מלץ, אבל גם פחות מאופק מנעם גרוסמן.

11.10.1944

“פותח אני לפניך את עצמי, את הרגשותי, את מחשבותי הדקות ביותר, – המקבלת את אותן ברצון מלא? בשמחה? יודע אני שאילו הייתי יושב כעת לצדך, אולי מבט אחד בלבד היה מביע יותר מאשר כתבתי עד הנה.” (102).

מה כבר אפשר להוסיף לאחר קריאה בשלושה ספרים אלה ובאחרים?! הלב נשבר!

השאר תגובה

אנו שמחים על תגובותיכם. מנגנון האנטי-ספאם שלנו מייצר לעתים דף שגיאה לאחר שליחת תגובה. אם זה קורה, אנא לחצו על כפתור 'אחורה' של הדפדפן ונסו שוב.

הזן את תגובתך!
הזן כאן את שמך

2 + שמונה עשרה =