כתבה מיוחדת לרגל מלאת 70 שנה להצגה המקורית של ‘הם יגיעו מחר’ מאת נתן שחם בתיאטרון הקאמרי בפברואר 1949

את הטקסט המלא של המחזה “הם יגיעו מחר” בגירסתו הראשונה תוכלו לקרוא בפרוייקט בן יהודה כאן.

כך כתבה שולמית בת דורי, במאית הגרסה השנייה של ‘הם יגיעו מחר’ 1966:

“מה שקורה על אותו משלט בודד הרשום על מפת המחזאות בלבד קורה גם היום במשלטים רבים אשר אינם מסומנים על שום מפה.”

‘הם יגיעו מחר’ של נתן שחם הוא אחד המחזות החשובים של ראשית המדינה ואחד המחזות החשובים על מלחמת העצמאות, ביחד עם ‘הוא הלך בשדות’ של משה שמיר ו’בערבות הנגב’ של יגאל מוסינזון, וכנראה החשוב ביותר מבחינה ספרותית טהורה.

שחם היה בשנות העשרים לחייו כשכתב את המחזה חבר קיבוץ ולוחם במלחמה.

הדרגה הרשמית שלו הייתה טוראי למרות שבמרוצת שירותו לפני קום המדינה ואחרי כן שימש בתפקידים צבאיים בכירים. אבל הוא ענד דרגות של סרן כאשר הלך עם יגאל אלון וירוחם כהן להיפגש עם קצין מצרי בשם עבד אל נאצר שהיה נצור בכיס פאלוג’ה.

אמנם בן־גוריון פסל אותו לשמש בתפקיד בכיר במודיעין מכיוון שלא אהב את מאמריו בעלון הפלמ”ח אבל זה לא מנע ממנו יותר מאוחר להדריך קצינים בכירים באמ”ן.

בצבא הוא מילא תפקידים בכירים בפועל גם אם לא בדרגה ובין השאר היה אחד האנשים שהניפו את דגל הדיו באילת, ואף כתב על כך סיפור שאותו תוכלו לקרוא כאן.

שבעה מהם

העלילה מתבססת על סיפורו הקצר שבעה מהם שכתב במרץ 1948 סיפור שאותו תוכלו לקרוא ביקום תרבות.

הסיפור נכתב לאחר שישב שחם עם כמה ידידים שלו בקפה כסית בתל אביב. הצעירים כללו את הסופר מתי מגד, את המשורר ואיש הבמה מפקד להקת הצ’יזבטרון חיים פיינר שבעוד כמה חודשים יתחיל לקרוא לעצמו חיים חפר והתפרסם ככותב פזמונים רבים ומפורסמים כמו היו זמנים, ואת אפרים טרוכה שהיה מתרגם תמלילים לאופרות ואורטוריות של התזמורת הארץ ישראלית.

באותו היום דיבר שחם בעילום שם ברדיו הסודי של ההגנה ברחוב גורדון פינת ריינס בתל אביב וסיפר על הפשיטה על כפר סאסא בפברואר 1948 שבה נטל חלק. זאת הייתה הפשיטה הכי עמוקה עד אז של כוח עברי לשטח ערבי בפעולה נהרגו כשישים ערבים. הערבים הופתעו מתעוזת הפעולה ונאלצו להקצות כוחות לשמירה על כפריהם.

בשידור ניסה שחם להוכיח למאזינים שמקרה לוחמי הל”ה שנפלו בדרך להגנת ישובי גוש עציון (ועל נפילתם כתב חיים גורי את השיר הידוע הנה מוטלות גופותינו) לא היה טעות בשיקול אלא מקרה טרגי. עובדה, היו שלושים ושישה חיילים ביחידה של שחם שחדרו לשטח האויב לעומק בלי להיפגע.

לאחר מכן הלך לקפה כסית לסעוד. הוא וחבריו דיברו כרגיל על ספרות ואז החל אפרים טרוכה לתקוף את מגד את חפר ואת שחם שהם מתעלמים ממאורעות היום וכותבים רק הגיגים ומחשבות.

טרוכה האשים את שחם שיש לו חיים כל כך מעניינים – הוא משתתף בפשיטות מסוכנות, אבל הגיבורים שלו רק מדברים ומתפלספים ולא עושים שום דבר. הוא טען ששחם לא מסוגל לכתוב סיפור מתח שימשוך את הקורא מהרגע הראשון.”אתה אינך מסוגל לכתוב סיפור פשוט עם עלילה. נסה פעם אחת בחייך לכתוב סיפור מתח.” אתגר טרוכה, “תגלה שזה בכלל לא דבר פשוט כמו שאתה חושב”.

שחם הרים את הכפפה. הוא התערב עם טרוכה שהוא יכול לעשות זאת בתוך שעתיים! “השעה עכשיו שתיים. בארבע אני חוזר עם סיפור מתח,” אמר לידידים.

ההורים שלו גרו ברחוב שפינוזה, קרוב לשם. הוא הלך חמש דקות לביתם והיו לו חמש דקות לחזור. היו לו שעה וחמישים דקות נטו לכתוב את הסיפור ולזכות בהתערבות. בדרך הביתה הוא שאל את עצמו מה הדבר המפחיד ביותר המלחמה והתשובה שלו הייתה מוקשים. אין אף אחד שיודע היכן הם טמונים והם זורעים פחד. הוא נזכר אז ששמע במסדרונות המטה סיפור על יחידה שמצאה את עצמה בשטח זרוע מוקשים, ומייד עלה הסיפור כולו במוחו ונשאר לו רק לכתוב אותו.

הוא כתב את הסיפור במשך שעה וחמישים דקות – שמונה עמודים של מחברת בכתב יד צפוף – וחזר בדיוק בארבע והקריא לחבריו את הסיפור.

בתוך שעתיים כתב סיפור מתח מצמרר שלא איבד את עוצמתו גם שבעים שנה לאחר הכתיבה.

הסיפור פורסם לראשונה בחוברת בשם ‘קשת סופרים’ שערך משה שמיר והוצא לאור בידי ההגנה מבלי ששחם שינה בו אף מילה אחת. שחם היה אז בן עשרים ושלוש בלבד. זה היה הסיפור היחיד מסיפורי הקובץ שהעורך האנונימי טרח לאזכר באופן ספציפי בהקדמה – אות לחשיבותו בעיניו.

הסיפור התפרסם מאוד, הופיע כעבור כמה חודשים בקובץ סיפורים של שחם בשם ‘האלים עצלים’, הופיע בעוד כמה קבצים ותורגם לשפות שונות, ובראשן לאנגלית – פעמיים. (תרגום לאנגלית של הסיפור תוכלו לקרוא ביקום תרבות.)

שחם טען שלא שינה מילה מהסיפור הראשוני אלא רק כשפורסם מחדש, כעבור שלושים שנה, ואז כתב גרסה שנייה, מסוגננת יותר.

שחם עצמו לא החשיב אותו מעולם לאחד מסיפוריו הטובים ביותר, כנראה גם בגלל המהירות הרבה שכתב אותו. בכך טעה והראה שוב שהסופר אינו מסוגל לשפוט באובייקטיביות אמיתית את יצירותיו שלו.

ההצגה

בסוף 1949 פנה תיאטרון הקאמרי לשחם והציע לו לכתוב להם הצגה, לאחר ההצלחה הרבה של עמיתו הסופר משה שמיר, שכתב עבור הקאמרי הצגה על פי ספרו הוא הלך בשדות. הקאמרי היה מודע בהחלט להצלחה הגדולה של מחזה שכתב עמית נוסף של שחם, הסופר יגאל מוסינזון, עבור תיאטרון הבימה המתחרה בשם בערבות הנגב.

שחם נראה כאפשרות טובה לכותב מחזה נוסף שיעסוק באירועים עכשוויים של מלחמת העצמאות. אך בתחילה דובר על סיפור אחר.

הבמאי יוסף מילוא מהקאמרי ביקש ששחם יעבד לבמה סיפור בשם ‘אמת של חסד’ שפורסם בקובץ הסיפורים הראשון שלו ‘דגן ועופרת’ (ספריית פועלים, 1948) במאי 1948, שהיה ספר הפרוזה הראשון שפורסם במדינת ישראל.

הסיפור הסנטימנטלי עסק בבחור שנהרג במלחמה והוריו מגלים בעיזבונו צרור מכתבים שכתב לבחורה ומעולם לא שלח אותם לנמענת. הבחורה לא הייתה אהובתו ואף לא ידעה על אהבתו אליה. אבל כשההורים השכולים פונים אליה ומזמינים אותה אליהם, היא מחליטה להעמיד פנים שאכן הייתה אהובתו והיא עוברת אצל ההורים חוויה קשה מאוד כאהובת המת.

זה היה הסיפור שהקאמרי רצו להציג כמבטא רוח מלחמת תש”ח. שחם התנגד לכך אם כי לימים המחיז את הסיפור לתסכית רדיו. הוא הציע במקום זה סיפור אחר, מתאים הרבה יותר להפוך להצגה.

הוא עיבד עבורם את ‘שבעה מהם’ שהופיע זה מקרוב שוב בקובץ הסיפורים השני שלו ‘האלים עצלים’ להצגה בשם הם יגיעו מחר. שינוי השם היה כדי לא להשאיר את השם המקורי המרמז על שבעה מוקשים אלא להדגיש את המחשבה שמותר לספר לחיילים את האמת כדי שיוכלו לתפקד טוב יותר בקרב.

אומנם העיבוד אינו עיבוד אמיתי אלא יותר הרחבה ולמעשה דרמה חדשה המסתייעת בכמה פרטים מהסיפור. באופן כללי המחזה הוא שונה מאוד מהסיפור שהתבסס עליו.

סצינה מההצגה”הם יגיעו מחר”

העלילה: בחורף תש”ח, עדיין בתקופת המנדט ערב הכרזת המדינה, פלוגת של ארבעים ואחד איש מוצבת על גבעה במחנה קטן מוקף מוקשים, “משלט” ללא ציון גיאוגרפי ברור כלשהו שיעזור לנו למקם את ההתרחשויות. הואיל ואיש אינו יודע היכן בדיוק נמצאים המוקשים, כל צעד מחוץ לתחום המחנה כרוך בסכנת מוות. מותו של חייל פירושו הפחתה במספר המוקשים והפחתת סיכויים של הנותרים למות. במקביל מתפתח לו סיפור אהבה בין המפקד ג’ונה ובין נוגה האלחוטאית והאישה היחידה במקום, שהיא גם אחותו של אבי, סגן המפקד. השניים מתאהבים על רקע אימת המוקשים המרחפת מעל כולם, שזורעת חרדה לגבי זהות הקורבנות הבאים.

עם פתיחת המחזה נותרו שבעה מוקשים. מגיעה תגבורת, אך ג’ונה, המפקד הקשוח של היחידה, מחליט לא לספר לאנשיה על המוקשים, וכך ינועו החדשים בשטח בחופשיות – מי שימות ימות ולאחר שבע התפוצצויות יהיה השדה טהור ממוקשים. במהלך העלילה נופלים לידי החיילים שני שבויים ערביים “האחד זקן עלוב ,השני צעיר – פרא אדם,אמיץ כמו שד”. מה לעשות איתם? אלכס קצין מודיעין גדודי נותן פקודה לחסל אותם. “הם כבר ראו יותר מדי.” ג’ונה התכליתי מודיע שאין בכוונתו להשאיר אותם בחיים אבל לא לחסל אותם סתם ככה אלא לאתר דרכם מוקשים

סגנו של ג’ונה, אבי, שאינו קשוח כמו מפקדו חושב שגישת המפקד היא בלתי מוסרית. הוא מתנגד בכל תוקף להרג הערבים .

ובכך אפוא גלום היגיון המאבק הדרמטי במחזה, בהתנגשות בין שני הקצינים; אחד המאמין בהיגיון המלחמה כצו יחיד, ואחר המשתדל לקיים ערכים אנושיים בתנאים האכזריים של המלחמה הגורמת לערעור היסודות המוסריים של האדם.

המסר של המחזאי הוא שהמלחמה היא גיהינום, מוות וחורבן ופחד אימים, איש אינו גיבור באמת ומחובתו של החייל לא רק להילחם ולנצח אלא אף לנסות לשמור לפחות בתוך כל זה על אנושיותו.

במחזה התעלם המחזאי לחלוטין מהסלנג הפלמ”חניקי המפורסם שמן הסתם הכיר היטב והיה מקובל במחזות אחרים של התקופה כמו בבערבות הנגב. במקום זה הקפיד לשמור על עברית תקנית.

סצנה מההצגה ׳הם יגיעו מחר׳
התצלום באדיבות ארכיון התיאטרון באוניברסיטת תל אביב

המציאות שמאחורי הספר וההצגה ׳הם יגיעו מחר׳

האם הסיפור מבוסס על אירועים אמיתיים?

כן. אולם כאלו שלא נחשפו עד לשנים האחרונות מאחר שהצנזורה אסרה על פרסומם.

את מי מייצג גו’נה, המפקד שמוכן לשלוח שבויים ערביים למוות? האם הוא מבוסס על דמות אמיתית?

כפי שסיפר נתן שחם לימים בספרו ‘שלום חברים‘ (עמ’ 141–142) שכתב באחרית ימיו, מקור ההשראה לדמות של המפקד ג’ונה בהיר המחשבה אבל הקשוח שמקבל החלטה גורלית היה משה קלמן המכונה “הזאב”, אבל אפילו שם הוא לא חשף את הסיפור המלא שאותו מן הסתם העדיף לצנזר עד הסוף.

משה (“הזאב”) קלמן  .מאתר הפלמ”ח. 

משה קלמן היה מפקד הגדוד השלישי של הפלמ”ח ומפקדו הישיר של שחם בפשיטה על כפר סאסאה ב־14 בפברואר 1948, ימים ספורים בלבד לפני כתיבת הסיפור ‘שבעה מהם’. פשיטה שנודעה כמבצע נועז ומבריק במיוחד.

קלמן נודע כמפקד נמרץ ואמיץ לב במיוחד שכבש את הערים צפת ולוד בסיוע היחידות של משה דיין. בצה”ל הגיע לדרגת אלוף משנה ונתמנה לתפקיד מפקד מחוז הנגב בפיקוד הדרום בפיקודו של משה דיין לפני שהשתחרר מהצבא. קלמן הואשם לימים בידי כותבים כמו נתיבה בן יהודה ששירתה ביחידתו בהרג שבויים ערביים, וכתבה על כך בספרה שנכתב ב־1985 ‘מבעד לעבותות’ (עמ’ 243–248). קלמן, המופיע בספר בשם מאירק’ה שכטר, נתן פקודה לשני חיילים להוציא להורג שבויים כפותים. לאחר הטבח היא קיבלה פקודה מקלמן להתיר את ידיהם הכבולות של ההרוגים לקראת ביקור צפוי של משלחת מטעם הצלב האדום.

זה מזכיר את מה שמתואר במחזה כאשר שבויים ערביים נשלחים אל המוקשים ויש כל סיבה לחשוב שכאשר שחם כתב את המחזה הוא חשב באופן ספציפי על הפעולות האלו של קלמן שנשארו חסויות ממש עד השנים האחרונות.

משה קלמן עם מפקדו יגאל אלון. ויקיפדיה.

במבצע דני כבש קלמן עם גדודו את לוד, ודיכא את המרד שאירע לאחר שמשוריינים של הלגיון פרצו לעיר. הועלו האשמות נגד קלמן כאילו הוא נתן הוראה לבצע טבח בערבים אבל מחקרים חדשים קובעים כי לוחמי הפלמ”ח פעלו בלוד כאשר נשקפה סכנה לחייהם ולא היה שם טבח מתוכנן.

ההיסטוריון אורי מילשטיין אישר מידע זה במחקרו על הטבח שלא היה בדיר יסין וסיפר שראיין את קלמן, שאישר את הדברים והסביר זאת בכך שלא היה לו זמן ל”התעסק” עם השבויים, ואם היה משחרר אותם היו מצטרפים ללוחמים הערביים בצפת, כך שלא הייתה ברירה אלא לחסל אותם.

נתן שחם כמובן ידע את כל זה ממקור ראשון וכעת ברור שכל פרשת השבויים במחזה מבוססת ישירות על האירועים שהתרחשו עם קלמן ועל מערכת שיקוליו שהיא הבסיס למערכת השיקולים של ג’ונה במחזה.

בספרו ‘שלום חברים’ שחם סיפר שמשה קלמן פגש אותו בלונדון ואמר לו שראה את המחזה ולא נעלב כלל, אבל שלא יתפלא אם יש גם כאלה שחושבים שהמחזה מאשים את מפקדי הפלמ”ח בהתנהגות שאינה הולמת. קלמן המשיך וסיפר שבין הנעלבים היה יצחק רבין שראה במחזה סכין בגבם של מפקדי הפלמ”ח, שלדעתו הוצגו בו בצורה שלילית שכן דמות המפקד במחזה לא הלמה את הסטריאוטיפ הפלמ”חי של אדם ההולך בראש אנשיו ומשמש להם דמות חינוכית. קלמן אמר לשחם שלדעתו רבין לא היה צריך לקבל את המחזה באופן אישי.

קלמן הרגיש בחוסר נעימות מהמחזה, והייתה לו סיבה טובה. לדברי שחם הוא לא ידע זאת שכן שחם לא טרח להגיד לו זאת אבל הוא היה מקור ההשראה לדמות המחוספסת השכלתנית וקרת המזג של מפקד הפלוגה ג’ונה.

ואולי קלמן כן שיער והבין גם מבלי ששחם יגיד לו זאת?

לי נראה מסיפור הפגישה כפי שסיפר שחם שמשה קלמן דווקא הבין טוב מאוד על מי מבוססת הדמות של ג’ונה.

לכאורה המחבר מוקיע את מפקד הכוח ששלח את אנשיו למשימות מסוכנות ולא הולך בראשם, ולכאורה המפקד הקשוח הוא “האיש הרע” במחזה.

סגנו של ג’ונה במחזה בסיפור ובמחזה הוא אבי, הדמות הראשית, המוצג כמי שחולק על דעת המפקד ובעל רגישות “יתרה” ו”תבונת הלב”. אבי מייצג את המספר בסיפור, והוא מוצג כמי שהתלבט ביחס למעשי האכזריות שבוצעו במלחמה. על מי ביסס שחם אותו? את זה לא כתב מעולם אבל יש להניח שהדמות מבוססת עליו עצמו.

וכעת, כשאנו יודעים  מהם האירועים שעומדים מאחורי מה שמתואר במחזה מובן כעת השלב הבא, המתקפה של הצנזורה כנגד המחזה.

הצנזורה והם יגיעו מחר

לפי חוק הצנזורה, על התיאטרונים להגיש לצנזורה כל מחזה שהם רוצים להציג. היא יכולה לצנזר ולפסול כל מחזה תיאטרון. לרוב הההליך היה מנהלי בלבד והצנזורה השתמשה בזכות זאת רק פעמים נדירות. אחת הפעמים האלו ואחת הבולטות בהן הייתה במקרה של ׳הם יגיעו מחר׳, ורק כעת, ברשימה זאת נחשפים הפרטים המלאים שלא היו ידועים עד כה.

בגרסה המלאה של המחזה היה קטע שבו שבוי, רועה ערבי, נשלח לאזור הממוקש, לכאורה כדי לקושש עצי הסקה, אך למעשה כדי למות על המוקשים (הקטע נמצא כבר בסיפור המקורי שבו מתואר כיצד שני שבויים נשלחים למות על המוקשים). הסצנה הזאת הייתה בחזרה הכללית שאליה הוזמנו אישים, אבל לאחר מכן הורדה.

היא אינה מופיעה גם בטקסט המודפס של ההצגה בהוצאת ספריית פועלים, ואינה בטקסט שעבר שינויים בגרסת 1966, הפעם בגלל צנזורה עצמית של המחבר.

היה זה אחד מהשחקנים של ההצגה, יוסי ידין, שדרש שהתמונה הזאת תורד משום שלדעתו היא פגעה בכבוד הצבא. וכנראה הוא זה שדיווח לצנזורה על העניין. ואז התקבלה פנייה של הצנזור שדרשה להסיר את התמונה בגלל ״הפגיעה באמנות בינלאומיות״, וזאת למרות שהמחזה כבר היה מוכן כמעט להצגה. אנשי הצנזורה לא פנו בעניין ישירות למחזאי נתן שחם אלא לתיאטרון, וכנראה היה זה הבמאי מילוא ששינה את הטקסט ימים ספורים בלבד לפני הצגת הבכורה. הדבר השפיע על איכות הופעתם של השחקנים, שכן היה צורך לשנות את כל המערכה הראשונה, כלומר להוציא ממנה קטע שלם. התוצאה הייתה הצגת בכורה “עצבנית” עם תקלות שונות ומשונות.

על כל העניין התקיים אז דיון מעניין מאוד בעיתונות: פורסם דיווח – כנראה מסולף בחלקו – על שיקולי הצנזורה. נמסר שם “שאישיות בכירה כלשהי במפלגה השלטת הנחשבת לדעת מישהם כבקיאה בטעם הטוב ובאמנות בכלל פסקה אל”ף: אין במחזה ‘הם יגיעו מחר’ אף משפט בעברית נכונה ומה ראה המחבר הנכבד לכתוב ‘שכב עם אישה בכיכר מגן דוד’ יש הסבורים כי אפשר וראוי להכניס דברים ברורים על משכב אישה אבל למה בכיכר מגן דוד דווקא”.

כמובן לא זה היה העניין שבאמת הטריד את הצנזורה, ולכל היותר אפשר להתייחס לאמור למעלה כמסך עשן שהסתיר את השיקולים האמיתיים מאחורי ההחלטה.

לאחר מכן הסבירה הצנזורה בעיתון על המשמר (9.2.1950) כי היא התנגדה מ”טעמים מדיניים לתופעה מסוימת” במערכה א’, והודיעו להנהלת הקאמרי שתופעה זאת יש להשמיט או לשנות את תוכן המחזה, וזאת בהתאם לסמכות הנתונה בידה בחוק. הסבר אחר שהיה שהקטע הושמט בכדי לא לפגוע ברגשות הציבור הערבי. בעיתונות היה על כך ויכוח אבל ההחלטה נשארה בעינה.

היום אנו יודעים שמה שהצנזורה רצתה לצנזר היה את ההריגות שבוצעו בשבויים ערביים, ובין השאר בידי האיש ששימש כמקור השראה לדמות של ג’ונה. נתן שחם כמובן ידע כל זאת, אבל שמר על לשונו בעניין כל חייו, חוץ מרמיזות שונות שמפוענחות לראשונה ברשימה זאת.

ידידו של שחם יגאל אלון, מפקד הפלמ”ח, הגן על ההצגה, ואמר שרק מי שיש לו אומץ ויוכל להתגבר על הפחד בשדה הקרב יוכל לכתוב מחזה כזה.

לא אחר מאשר מפקד הפלמ”ח לשעבר יצחק שדה כתב ביקורת נגד המחזה, שנראה לו לא סביר מבחינת הסיטואציה, ומסוכן בשל העמדת דמותו של המפקד איש הפלמ”ח כאדם החושש לצאת מול הסכנה, ומסתתר מאחורי הנימוק שהמפקד הוא אחראי במקום ועליו לצאת האחרון. באופן מיוחד התייחס שדה ברשימה לעניין פירוק המוקשים וטען שבמציאות לא הייתה בעיה לפרק אותם. “מאחר שכל מפקד פלמ”חי יש לו מושגים בחבלנות והוא יודע שמחוץ למכשירים משוכללים לגילוי מוקשים הוא קעקע לכאורה את אמינות המחזה והמצב המתואר בו בהראותו כיצד יכולים היו אנשי היחידה לפתור את בעיית המוקשים על ידי שימוש בדקר לגילוי מוקשים בחוש.”

זאת הייתה ביקורת שהרגיזה את שחם מאוד. לימים טען שהיא אינה רלבנטית כלל למצב המתואר במחזה שכן לדעתו לא שדה הוא האיש שהיה צריך לכתוב ביקורת כזאת. הוא סיפר שהייתה לו שיחה עם שדה בעניין, ושדה קיבל לבסוף את עמדתו ושוב לא כתב ביקורות תיאטרון. אבל עובדה היא שבגרסה השנייה של המחזה שחם שכתב את פינוי המוקשים כדי להפכו לריאליסטי יותר, גם בהתאם לדרישות שדה שהוא זכר היטב (אבל התעלם מכל זה בגרסה השלישית של המחזה ב־1973).

הצגת בכורה של ׳הם יגיעו מחר׳ הועלתה בתיאטרון הקאמרי ב־1 בפברואר 1950.

נתן כוגן גילם את ג’ונה, יצחק שילה גילם את אבי ואורנה פורת את הקשרית נוגה. הוא זכה בתשומת לב אוהדת והוצג מאה ושתיים פעמים. מספר לא מבוטל כלל.

למרות כל עניין הצנזורה המחזה נחשב לאחת ההצלחות הגדולות של התיאטרון המוקדם במדינת ישראל. לאחר מכן הועלה המחזה פעמים נוספות.

הגרסאות הבאות

בפעם השנייה הועלה המחזה שוב ב־1966, על הבמה החובבנית למחצה של ‘בימת הקיבוץ‘. הפעם השמיט שחם לחלוטין את דמות הערבי הזקן שעולה על מוקש, בגלל צנזורה פנימית, ושם דגש על הסבירות הטכנית של כל מה שמתרחש, שהייתה תגובה מאוחרת לביקורתו של יצחק שדה.

הבימאית שולמית בת דורי סיפרה אז: “העובדה שהמשלים והראיות שהובאו בוויכוחים סוערים אשר התנהלו בין השחקנים בינם לבין עצמם ובין השחקנים ובין הסופר – רובם ככולם נלקחו מן ההווה, היא הוכחה שמה שקורה על אותו משלט בודד הרשום במפת המחזה בלבד, קורה היום במשלטים רבים אשר אינם מסומנים בשום מפה!” (דברים בתוכנייה להצגה הם יגיעו מחר, בימת הקיבוץ, 1966).

המחזה הועלה בפעם השלישית ב־1973, שוב על בימת הקאמרי לרגל יום העצמאות העשרים וחמישה למדינת ישראל, שוב בבימויו של יוסף מילוא. המחזה קוצר וסגנון הדיבור שונה כדי שיתאים יותר לסגנון הדיבור העכשווי, אבל לעומת זאת הוכנסה בו לראשונה הסצנה עם הערבי הנשלח אל המוקשים.

על עטיפת התוכנייה הוצגה קריקטורה ידועה של אריה נבון מזמן מלחמת העצמאות.

בפעם הרביעית עלתה ההצגה ב־1997 בתיאטרון הקיבוץ בעיבוד ובבימוי רמי דנון.

ההצגה ׳הם יגיעו מחר׳ בתאטרון הקיבוץ 1997
עלון המידע באדיבות ארכיון התיאטרון ספריית בית אריאלה

 

סצינה מההצגה.

 

ובפעם החמישית עלתה ב־2008 לכבוד חגיגת שנת השישים להקמת מדינת ישראל. הפקה זאת הייתה של בית הספר לתיאטרון בית צבי בבימויו של אילן שטרום.

כל הגרסאות האלו היו מעניינות ומוצלחות בדרכן, אולם ברור שלאף אחת מהן לא הייתה את העוצמה וההשפעה של הגרסה המקורית מ־1949, שהועלתה בסמוך מאוד לאירועי מלחמת העצמאות. ההצגות הבאות היו כבר בגדר נוסטלגיה אם כי הן בהחלט רמזו לאירועים אקטואליים שהתרחשו בעשורים המאוחרים של מדינת ישראל.

גרסת הסרט

באדיבות סינמטק תל אביב. 

 

ב־1990 עובד הסרט לדרמת טלוויזיה בערוץ הראשון, בידי שמואל אימברמן, בכיכוב דן תורג’מן בתפקיד המפקד גו’נה, צופית אלישיב (לימים גרנט) בתפקיד נוגה, גל זייד גילם את אבי, וגם שלמה תרשיש הופיע, כמי שהיה בגרסת 1973 של ההצגה.

הניסיון להפוך את ההצגה והסיפור שמאחוריה לסרט היה ותיק. זכויות ההסרטה נרכשו כבר ב־1964 בידי המפיק הבריטי קורט אונגר, שהסריט בארץ את הסרט ‘יהודית’ עם סופיה לורן ופטר פינץ’. נתן שחם היה יועץ התסריט שלו, ומאוד לא אהב את התוצאה הסופית.

שחם אף זומן לאירופה לעיר קאן שבצרפת לשמש כיועץ לשני תסריטאים ידועים: האחד איטלקי –בזיליופרנקינה, והשני קנדי – בן ברזמן (השניים כתבו במקביל את הסרט האפי המעולה ‘נפילת האימפריה הרומאית‘), כדי לחבר עימם טיוטה לתסריט על פי ‘שבעה מהם’ שיופק לסרט הוליוודי בידי חברת יונייטד ארטיסטס. נעשו לא פחות מארבעה ניסיונות להפוך את הסיפור לסרט.

אבל ניסיונות ההסרטה לא הצליחו. בסיפור ובמחזה יש בעיה כי כל הסיפור מתרחש בחדר אחד. אבל זאת לא הייתה בעיה אמיתית ואפשר היה לפתור זאת בשלב התסריט.

מה שחשוב יותר, בהוליווד חששו לעשות אז סרט פוליטי על הסכסוך במזרח התיכון (בניגוד לשנות החמישים שאז נעשו סרטים כמו ׳אקסודוס׳ ו-׳הטל צל ענק׳ שאז לא הייתה עם זה שום בעיה),

ולכן אף נכתבה בידי השלישייה גרסה שהעבירה את הסיפור לקבוצת חיילים אוסטרליים בבונקר במלחמת קוריאה!

אבל גם זה לא יצא לבסוף לפועל למרבית הצער, וכך כשל אחד הניסיונות הנחושים ביותר להפוך סיפור ישראלי לסרט מלחמה הוליוודי. לנו לא נותר אלא להצטער על מה שיכול היה להיות.

תמונה מסרט הטלוויזיה “הם יגיעו מחר”. באדיבות סינמטק תל אביב 

עשרים ושש שנים מאוחר יותר הצליח המפיק הישראלי משה לוינסון איפה שאונגר נכשל. הוא הגיע להסכם עם אונגר על העברת הזכויות להסרטה בעברית ובידי אונגר נשארו זכויות ההפצה בחו”ל.

את הדרמה כתב אימברמן בשיתוף פעולה עם הסופרת סביון ליברכט.

שמואל אימברמן, במאי ותיק, אהב את המחזה עוד מצעירותו כאשר נתקל בו כספרון בבית הוריו. הוא החל לביים אותו כמחזה בקן השומר הצעיר שלו בחולון, אך מהר מאוד התגלה ששני שחקנים חובבים – חניך שגילם את המפקד ג’ונה ומדריכה בקן שגילמה את נוגה – מגלמים בכישרון רב מדי את זוג הגיבורים במחזה; הם נסחפו בהבנת הנקרא ומאחורי הקלעים החל סיפור אהבה לוהט בין נער צעיר בן שש־עשרה ובין אשה צעירה פחות, בת עשרים ושתיים, שמצאו שהדמויות שלהם במציאות מתמזגות עם הדמויות שבמחזה.

כתוצאה נאלץ אימברמן להפסיק את ההצגה, את פרויקט הבימוי הראשון שלו ואת הסיפור הבלתי אפשרי שיצר במו ידיו, לפני שהתפתחות הרומן תתפוס תאוצה לא רצויה. אבל הוא לא שכח את ׳הם ישובו מחר׳.

הוא חזר למחזה עשרות שנים לאחר מכן, והפעם כבמאי מקצועי שכמה וכמה סרטים מאחוריו, ובהם עיבוד טלוויזיוני ל-׳פרקי אליק׳ של משה שמיר (סרט שנעלם מהארכיונים למרבית הצער).

תמונה מסרט  הטלויזיה”הם יגיעו מחר” באדיבות סינמטק תל אביב.

 

הצילומים נערכו במשך שבועיים בחודש יוני 1990 על גבעה מבודדת בהרי ירושלים באזור בית ג’וברין שעליה בית ערבי. אימברמן שם דגש על דיוק היסטורי מרבי. ההתאמה לרוח התקופה הייתה ללא דופי; המדים החגור, הנשק, הג’יפ הבריטי, וחדר הפיקוד שנבנה בתוך חורבה ישנה, נדמה שנלקחו הישר מהסליקים של הפלמ”ח.

לסרט נוסף סיפור מסגרת שבו אחד מהחיילים של אז, אבי, מגיע לגבעה בהווה, ארבעים ושתיים שנה אחרי ההתרחשות, עם נכדתו. הוא נזכר בפרשה, ובקרב העקוב מדם על הגבעה, ומספר לנכדתו הילדה את הסיפור המצמרר. הקטע עם הערבי הנשלח למותו עם המוקש לא צונזר הפעם, גם לא מאוזני הילדה.

 

הדרמה ששודרה בערוץ הראשון התקבלה יפה בקרב הצופים. אני אהבתי אותה, והתרשמתי מאוד מסיפור העלילה והמשחק. עד אז לא ראיתי כלל את ההצגה. אבל הסרט חטף כמה ביקורת מרושעות. בביקורת ׳חירבת חיזבאללה׳ כתב המבקר רון מייברג כי ׳הם יגיעו מחר׳ הוא אנטי תזה של ‘חרבת חזעה’ של ס. יזהר – זו חרבת החיזבאללה, מתאבדים חסרי מצפון, המתאכזרים לעצמם ולסביבתם. בשנים שחלפו מאז חרבת חזעה תם עידן הדילמות המוסריות בטלוויזיה ונשארו הקהות והאכזריות. המבקר אמיר אוריין הגדיר את הסרט כ”מוקש נעל”.

שחם בכל אופן לא אהב את הגרסה הטלוויזיונית של ההצגה. הוא התנגד לסיפור המסגרת מההווה, ולאווירה השמאלצית של הסיום. הוא ציין ש”הסרט לדאבון הלב הוא יצירה של הבמאי ושל הכותב, ונעשו שינויים בין המחזה והתסריט שלא היו סבירים בעיניי, ואין בהם כדי להסביר את התנהגות האנשים על הגבעה הממוקשת. מה שנשמט מהמחזה קבע את אופיו של הסרט”.

הוא סיפר שבצפייה עקב אחרי אי־הדיוקים בלבד, ושבמשפחתו אמרו שהסוף היה פשוט מחפיר.

אני חושב שהוא היה קשוח מדי עם הסרט, שבאופן כללי שמר על האווירה והתכנים של ההצגה.

ההצגה המקורית בכל אופן הייתה ונשארה אחד משיאי התיאטרון הישראלי עד היום, והסיפור שהיא מבוססת עליו הוא אחד מגדולי סיפורי המתח בשפה העברית.

וכבונוס הנה ביקורת מהתקופה  על ההצגה מהמגזין החשוב ביותר של התקופה “דבר השבוע “.אפשר להגדיל עם “העכבר”.

241

קראו גם:

הסיפור ‘שבעה מהם‘ ביקום תרבות

טקסט המחזה “הם יגיעו מחר”

“דגל הדיו” סיפור מאת נתן שחם על מלחמת העצמאות 

נתן החכם: משה גרנות מראיין את נתן שחם

נתן, הוריו והמאהבת: איילת נגב על נתן שחם והוריו

 

משה קלמן בוויקיפדיה

תגובה אחת

השאר תגובה

אנו שמחים על תגובותיכם. מנגנון האנטי-ספאם שלנו מייצר לעתים דף שגיאה לאחר שליחת תגובה. אם זה קורה, אנא לחצו על כפתור 'אחורה' של הדפדפן ונסו שוב.

הזן את תגובתך!
הזן כאן את שמך

תשע − 7 =