לפניכם מאמר של אורציון ברתנא, חוקר ספרות ועורך כתב העת לספרות פנטזיה ‘נכון’, על רומן היסטורי גאורגי שעוסק בתור הזהב של גאורגיה בימי הביניים, בתקופת המלכה תמר, שבזמנה נכתבה עליה הפואמה הגאורגית הקלאסית עוטה עור הנמר. לאורציון ברתצנא עניין מיוחד בספרות גאורגית והוא היה מעורב בתרגום קובץ שירים מגאורגית, שירים נבחרים, ספר שיריו של המשורר הגאורגי גלקטיון טבידזה.

לאחרונה תורגמו שתי אנתולוגיות של שירה גאורגית לעברית, שעל אחת מהן פורסם מאמר ביקום תרבות. גם הרומן האיש העשירי של גוראם בתיטאשווילי תורגם לעברית.

אך הרומן שעליו מדובר במאמר זה לא תורגם לעברית. בכל זאת הוא מעניין מאוד בגלל האור שהוא שופך על התרבות הגאורגית הקדומה ועל מקומם של יהודים בתוכה.

שירים נבחרים, תרגום: אורציון ברתנא וראובן אנוך, אריאל: אוניברסל, תשס”ד 2004

האיש העשירי, תרגום: ציפי מיכאלי, תל אביב: חלונות, 1999

אלי אשד.

1. הרומן – דברי מבוא

עת לשתוק ועת לדבר הוא רומן היסטורי, שעניינו התגבשות המלוכה של המלכה תמר, בתקופת הרבע האחרון של המאה השתים-עשרה ותחילת המאה השלוש-עשרה, מתוך דגש מיוחד על תולדות הקהילה היהודית, באותה תקופה ומעבר. המלכה תמר הגדולה היא נינתו של המלך דוד הבונה, ושניהם מגדולי בוני המיתוס הלאומי הגאורגי, במאה השתים-עשרה אם לא שני הגדולים ממש. נושא זה היווה כבר חומר לתיאור לסופרים גאורגים (לדוגמה, שלווה דדיאני – 1959-1824. ב-1926 פרסם את הרומן ההיסטורי גיורגי הרוסי; הרומן מתאר את עלילותיו של הרוזן הרוסי גאורגי (יורי) בוגוליובסקי (בעלה הראשון של המלכה תמר) על רקע הממלכה הפאודלית של גאורגיה בקרבת שיא כוחה.  זהו הרומן ההיסטורי הראשון בספרות הגאורגית הסובייטית. וגם לסופרים רוסים.

הרומן של בתיאשווילי  עוסק היסטורית ביחסי פנים וביחסי חוץ, בגאורגיה החזקה של המאה השתים-עשרה. הוא מתאר את בנייתה, אבל גם את היסודות שיביאו עליה אחר-כך כיבושים וירידות. מבחינה מסוימת ניתן לומר, כי הוא משקף מערכת הקיימת בה, ובקווקז בכלל), עד היום הזה. בהעמידו את הקהילה היהודית במרכז הרומן, הוא מתאר מודל שרומז גם לימינו אלה.

הרומן של בתיאשווילי איננו כתוב מנקודת המבט ההיסטורית המקובלת, אלא מנקודת מבט יהודית גאה. אפשר להקדים את המאוחר, ולומר כי בתיאור ההיסטורי הוא משקף עמדה יהודית ברורה של יהודי יליד גאורגיה ותושב גאורגיה. הוא מכניס לרומן את דמותו של זרובבל, דמות יהודית היסטורית, שהרומן מרחיב אותה ומעצב אותה מעבר לסיפור ההיסטורי, כפי שיצירות ספרותיות היסטוריות מפרשות את המערכת ההיסטורית. ספר דברי ימי גאורגיה מספר על סוחר גדול (“דיד-ואצ’ארי”), זנכן זרובבלי, שנשלח על ידי חצר המלוכה להביא את חתנה של המלכה תמר מרוסיה. יש הטוענים כי זרובבלי זה היה יהודי. כמחבר רומן היסטורי, בא גוראם בתיאשוילי, מרחיב ומפרש “בין השורות” את מה שלא מסופר באופן גלוי וישיר בשורות עצמן. ברומן ביקורת לא מעטה על יחסה של החברה הגאורגית אל המיעוט היהודי, וגם ביקורת על יחסה של הקהילה היהודית, לאלה הבולטים בתוכה, ומבקשים באומץ להגן על זהותם של היהודים ועל זכויותיהם.

העלילה משלבת, במסגרת ההיסטורית של סיפור תחילת מלכותה של תמר בגרטיוני,  בתחילת שנות השמונים של המאה השתים-עשרה ונישואיה הראשונים ליורי בוגוליובסקי, נסיך רוס של קייב, את הסיפור הספרותי, פרי דמיונו היוצר של המחבר. בסיפור הספרותי, היצירתי, הוא מרחיב את ההיסטוריה. יוצר ומתאר את משפחתו של זנכן זרובבל, ובפרט את סיפורה של בת-שבע בתו, המתאהבת באושו, בנו היחיד של סָאוּרְמָג, שוע מיוחס, חבר בדַרְבָּזִי (= המועצה העליונה) המלכותי. בסיפור הדרמתי של מרד האצילים במלכה, משולבת דרמה זו של בת-שבע, שמתנצרת עקב אהבתה לבן האציל, אבל זה נטרף על ידי דב ואהבתם לא מתממשת. ולאחר מכן מתאהב בה יהודה, צעיר יהודי שמגיע להיות שודד דרכים, אבל זנכן זרובבל מציל אותו מגורל זה, וסופם שמתחתנים. כראוי לדרמה של אהבים, בחתונתם כמעט ומסתיים חלק סיפורם ברומן. במקביל מסופר סיפור המזימות שזוממים האצילים להפוך את המלכה למלכה-בובה (למעשה להחזיר את המצב שקיים לפני שדויד הבונה שינה אותו ביסודו), למאבקיהם הפנימיים, שכולם רצופים בגידות חוזרות ונשנות.

2. רקע היסטורי

תמר בָּגְרַטְיוֹנִי (תַמַרי; תַמַר מֶפֶּה; 1160 לערך – 18 בינואר 1213) הייתה מלכת הממלכה הגאורגית המאוחדת מ-1184 ועד למותה ב-1213. תקופת שלטונה נחשבת כתור הזהב של המונרכיה הגאורגית בימי הביניים, והיא עצמה נחשבה בעיני נתיניה למלכה מוצלחת ומיטיבה שכונתה “מלך המלכים ומלכת המלכות” ו”תמרה הגדולה”. תמר הוכרזה כיורשת עצר ושליטה משותפת על ידי אביה, גאורגי השלישי, בשנת 1178, עוד בתקופת חייו. במשך שש שנים הייתה תמר שליטה משותפת עם אביה עד למותו בשנת 1184. לאחר מותו של אביה, נתקלה תמר בהתנגדות משמעותית של האצולה הגאורגית. תמר ניטרלה את ההתנגדות בהצלחה והחלה במדיניות חוץ פעילה תוך ניצול ירידת כוחה של השושלת הסלג’וקית.

היא ירשה ממלכה חזקה יחסית, אולם רצונם של האצילים הגדולים לתפוס את כוח ההשפעה לא שכך. לא הייתה אופוזיציה משמעותית לירושתה של תמר; האופוזיציה לתמר התעוררה כתגובה למדיניות הדיכוי של אביה וקיבלה עידוד מהעובדה שהשליטה החדשה היא אישה. גאורגיה מעולם לא נשלטה לפני כן על ידי אישה וחלק מהאצולה הגאורגית עירערה על הלגיטימיות של שלטונה, בעוד אחרים ניסו לנצל את נעוריה במטרה להשיג אוטונומיה רבה יותר, השפעה רבה יותר, לעצמם. המלכה הצעירה נאלצה לוותר ויתורים משמעותיים לטובת האצולה. אצילי גאורגיה לחצו על תמר לבטל את המינויים של אביה, שהרחיקו אותם ממרכזי הכוח. בין המינויים האלה היה קוּבַּסַר, קצין בכיר קיפצ’קי, שהפך לגאורגי. אחד מאותם פקידים לא ייחוס אריסטוקרטי, שנמלט מגורל דומה, היה קותלו ארסלן. הוא כיהן כווזיר הראשי ושר האוצר תחת גאורגי השלישי עד למותו של גאורגי ומינויה של תמר לשליטה יחידה ב ב-1184. בערך באותה שנה הוא הוביל קבוצת אצילים ואזרחים עשירים במאבק להגבלת את סמכויות המלוכה על ידי יצירת רשות מחוקקת. מאמציה של תמר לצמצום כוחה של האליטה האריסטוקרטית עלו בתוהו. היא נכשלה בנסיונה להשתמש בסינוד הכנסייתי לפיטורי הקתוליקוס מיכאיל ואת מועצת האצילים, דַרבַּזִי, תבעה את הזכות לאשר גזירות מלכותיות.

תמר נישאה פעמיים במהלך חייה. בפעם הראשונה נישאה בשידוך בשנת 1185, ליורי בוגוליובסקי, נסיך רוס של קייב (ולדימיר), ממנו התגרשה שנתיים מאוחר יותר והוא גורש מגאורגיה, בשנת 1187, לאחר שהביסה נסיונות הפיכה שלו בתקופת נישואיהם. נישואיה ליורי בוגוליובסקי נכפה עליה בידי אצילי הממלכה. [אצילי הממלכה] שתבעו כי תמר תנשא, בהתאם למקובל באותם ימים, כדי שימונה מנהיג, גבר, שיעמוד בראש הצבא, וכדי להעמיד יורשים לכתר. הבחירה נפלה על יורי, בנו של הנסיך שנרצח, אנדרי בוגולובסקי מנסיכות ולדימיר, שחי כפליט בקרב הקיפצ’קים של צפון הקווקז. הבחירה אושרה על ידי דודתה של תמר, רוסודן בגרטיוני, ובשנת 1185 הובא הנסיך לגאורגיה כדי להינשא לתמר. יורי נמצא כשיר להיות חייל אבל גם אדם קשה. תוך זמן קצר הסתבך עם אשתו (נבטל על שמועות על רמת גבריותו שלו). המתח בין בני הזוג התווסף למאבק בין הפלגים בחצר המלוכה. תמר הגבירה את מעורבותה במאבק בין הפלגים והשתמשה באופן אסרטיבי יותר בכוחה כשליטה. נקודת המפנה בחייה של תמר אירע כשהקתוליקס מיכאיל, רב העצמה, נפטר. היא מינתה את אנטון גנוֹלִיסתַאווִיסדזֶה, שהיה מתומכיה, לווזיר הראשי של הממלכה, שהיה לפני כן כומר במנזר דוד גארג’ה. תמר הגדילה בהדרגה את בסיס הכוח שלה ורוממה את האצילים הנאמנים לתפקידים בכירים בחצר המלוכה. בשנת 1187, שכנעה תמר את מועצת האצילים לאשר את גירושיה מיורי, שהואשם בהתמכרות לטיפה המרה ובמעשה סדום, והוא נשלח לקונסטנטינופול. יורי ניסה לערוך שני ניסיונות הפיכה כשהוא נעזר במספר אצילים גאורגים שחששו מכוחה הגובר של תמר. הוא נכשל בשניהם ונעלם בחשכת האלמוניות לאחר 1191.

החיבור בין תקופה של הצלחות פוליטיות וצבאיות והישגים תרבותיים, יחד עם היותה שליטה אישה (פעם ראשונה בגאורגיה), הובילה לאידאליזציה ורומניטיזציה של דמותה באומנות הגאורגית והזיכרון הלאומי הגאורגי. היא עברה קאנוניזציה כקדושה על ידי הכנסייה הגאורגית האורתודוקסית המנציחה את האירוע ב-14 במאי מדי שנה, וקיבלה את התואר “הקדושה תמר המלכה”. (כנראה, לרומנטיזציה של דמותה של תמר הוסיפה גם ספור של מותה – מקום קבורתה לא ידוע והגאורגים מחפשים אותו כבר דורי דורות).

3. מכלול הנושאים ברומן

כותרת הרומן, ‘עת לשתוק ועת לדבר’, היא רב-משמעית. אפשר לראות אותה כמאפיינת את הרומן ההיסטורי הנדון כרומן שבו שתי הפנים – אינטריגה ויושר – ולכל אחת מהן יש פרשנות משלה מתי הזמן לשתוק (ובפני מי לשתוק) ומתי הזמן לדבר (ובפני מי). אפשר לראות אותה כמאפיינת את עמדת היוצר בפני הקהילה שלו, עמדה של יהודי מתוך הקהילה הגאורגית בפני הקהילה הגאורגית. בראייה זו, עת לשתוק הוא הזמן ההיסטורי המתואר – זמנה של המלכה תמר, המאה השתים-עשרה, זמנו של זנכן זרובבל (או בכיתוב הגאורגי – זרובבלי), מי שאפשר שהיסטורית היה יהודי, וברומן הפך להיות הגיבור היהודי של התקופה ושל הרומן – ואילו עת לדבר, הוא זמן ההווה שבו נכתב הרומן, הזמן שבו היהודי הגאורגי מציג את טענותיו בפני הקהילה התרבותית הגאורגית בלבוש הרומן ההיסטורי.

במקרה זה, הטענות הן לא רק היסטוריות, אלא הן גם, ואולי בעיקר, הוויות. ובראייה זו הטענה היא קשה באמת – אמנם אני חי בתוככם, וזוכה ליחס טוב מצדכם, אבל קיומי הוא קיום מדרגה שנייה. אינני זכאי לזכויות המלאות של החברה הגאורגית, ואני תלוי ביושרם, ברצונם הטוב ובנדיבותם של נדיבים. אם אפול בידי זדים או אם נדיבים יסתירו פניהם ממני, אוי לי. אם כן, עליי להתכנס פנימה, להזדהות בלאומיותי, לחיות בתוך קהילתי. מתוך פרשנות זו, המלכה תמר, סמל חשוב בתרבות הגאורגית, גם היא חייבת להילחם כל הזמן בגורמים שליליים, אינטריגנטיים, שבתוך עמה, בתוך קהילתה. וגם היא, במיטבה, מגלה רצון טוב, נדיבות, וגם תבונה, כשהיא מגבה את היהודי הטוב. אין זה כלל של משטר תקין שלה, אלא ביטוי לרצונה הטוב. עליונותה עומדת מעל לצרכי החברה, מעל למוסרי. אם כך, עליונותה יכולה לבוא לידי ביטוי בנדיבות, כמו גם בגחמות קשות.

4. הסיפור היהודי

העלילה דרמתית-קלאסית – תחרויות יצריות על כוח ועל מעמד, בין בני אצולה – אבל הסיפור המרכזי, האמתי, של הרומן איננו סיפור דרמתי מסוג זה. הסיפור האמתי הוא סיפורו של זנכן זרובבל כסיפור של יהודי בחברה הגאורגית. ומעבר לו, זהו סיפורה של החברה היהודית בגאורגיה, גם ביחס לחברה הגאורגית, וגם ביחס חברי הקהילה היהודית לבין עצמם. 

סיפורו של היהודי הוא סיפור המתקיים במספר מישורים: המישור של הזהות: מהי זהותו של היהודי, על מה עליו לעמוד כדי לקיימה, מה המכשולים שבדרכו? המישור של הקהילה: כיצד מתנהלת הקהילה היהודית כגוף בפני עצמו בתוך החברה הגאורגית? מי הם הכוחות הפועלים בה? כיצד הם שומרים על זהותה? כיצד הם נלחמים זה בזה ולמה? מה מקומו של היהודי בתוך החברה הגאורגית, כפרט, וכקהילה בעלת זהות?

  1. אפליית היהודי:

מישור אחד בולט, כואב ואמיץ הוא סיפור האפליה של היהודי בחברה הגאורגית, המשתמשת בו לצרכיה, ואינה מהססת לבגוד בו ולהקריבו כפי שנוח לה. או בצורה אחרת, זהו הסיפור של האמונה היהודית, היוצרת המחייבת את היהודי להבדיל בין מהותו הערכית לבין חיי היומיום שלו. בעצם, בבסיסו של הרומן ההשתייכות הבעייתית של היהודי בחברה הגאורגית במאה השתים-עשרה. תוך כדי סיפור זה, מתוארת ההיסטוריה של יהדות גאורגיה עד למאה השתים-עשרה. זו מתוארת כקרובה לאדמה הגאורגית, לתרבות הגאורגית, יותר מאשר מרבית הגאורגים הנוצרים, אבל לא מוכרת בזכויותיה על-ידי תרבות נוצרית זו. (דוגמאות בהערות: 1 ; 2 ; 3)

שוב ושוב בולט ברומן הנושא שהיהודי תמיד יופלה. תמיד יהיה אחר, שונה, ראוי פחות. גם אם בא קודם, גם אם הוכיח עצמו בדם. נושא זה מופיע גם בשיחות וגם במונולוג פנימי. הגיבור ברומן, זנכן, מודע לו היטב. הוא מעלה אותו בשיח עם דמויות אחרות, ודן בו בתוך עצמו. (דוגמא, הערה 4)

אמנם, לא כולם בוגדים ביהודי, לא כולם מפלים אותו לרעה. ישנם כאלה, הגונים ומוסריים, התומכים בו, הן כאדם והן כיהודי. אבל קיומם אינו סותר את קיום האחרים, והם בבחינת יוצאים מן הכלל, אולי רבים אבל לא רוח הכלל, הקובעים את רוח הכלל. ברומן, דמות מעין זו אינה נלחמת מלחמה עקרונית בזכות המיעוט היהודי, אלא מכריעה הכרעות ערכיות אישיות. אלה הכרעות מוסריות, אבל אין בהן שום אופי של מלחמה חברתית בזכות המיעוט, בזכות היהודי. בהתנהגותם האישית. הם מתנהגים היטב, ככל שזה נוגע בהם (דוגמא, הערה 5)

אפלייתו המובנית של היהודי מחייבת אותו לבדוק את זהותו הלאומית הדתית ולהחליט עד כמה הוא מחויב לה. עד כמה לא יתבולל, עד כמה לא יפגע באחיו. עד כמה ישמור על מוסר, לא כלפי השליט אלא כלפי האל. עד כמה הוא ינהג התנהגות היסטורית, התנהגות הנובעת מן הייחוד הלאומי.

  1. זהות לאומית דתית:

נושא הזהות היהודית, כוחה ומהותה, הוא לצד נושא הפליית היהודי, ולא חלק ממנו. סיפורו של זנכן הוא סיפור על דמות יהודי שאינו מוכן לקחת חלק בתככים ובמזימות של בני מעמד האצולה. ליושר זה של דמות היהודי פנים אחדות. הוא אדם מוסרי. הוא נאמן לזהותו הדתית, שהיא גם זהות לאומית, שאינה מתירה לו לעסוק בתככים אלה. מטבע זהותו הדתית, אין לו עניין אמיתי במתרחש בחצר המלכות הגאורגית ובאצולה הגאורגית. נושא ההפלייה מופיע כתוספת לנושא זה שכן היהודי מופלה לרעה על ידי הגאורגים הנוצרים, בין אם זו המלכה, בין אם אלה חבריו האצילים, ולכן הוא נזהר מלהתערב אתם במעלליהם, שבן הוא יודע  – ואכן כך קורה – שבכל מקרה של כישלון הוא יהפוך על ידם כשעיר לעזאזל.

הזהות הדתית משמעה מוסר. מוסר הוא ערך חוזר ונדון ברומן. המחויבות של היהודי לאלוהים היא מוסרית. היא מלווה במחויבות מוסרית לנהוג ביושר כלפי בני-אנוש. כך, למשל, מול התככנות של האצולה הגאורגית, בולט יושרו של זנכן זרובבל. הוא אינו מסגיר את האצילים בפני המלכה, ולא רק מתוך זהירות חכמה, אלא מתוך יושר (דוגמא, הערה 6).

מסתבר לאצילים כי זנכן זרובבל שלח את מכתבו רק לאמיל שביקשו לצאת לדרך, ולא למלכה, שמכתב כזה בידיה היה מפנה אותה כנגד האציל. הבט נוסף הוא השמירה על הייחוד הדתי, שמחייב התנהגות אחרת, כלפי הבורא ולא כלפי השליט.

אחד הנושאים הבעייתיים הנדונים כאן הוא נושא ההתבוללות, נושא המרת הדת. מדוע לשמור אמונים לזהות היהודית, ולא להיטמע בקהילה הגאורגית בשל הנוחות האישית שבעניין. הסיפור הפרטי הממחיש זאת ברומן של גוראם הוא סיפורה של בת-שבע המוכנה להתנצר כדי להינשא לאהובה הגאורגי, והמהומה המתחוללת בתוך הקהילה (דוגמא, הערה 7).

  1. יחסיה הפנימיים של הקהילה:

אם ייקרא הרומן בקריאה פרשנית זו, השנייה, גם הקהילה היהודית תצא ממנו באור לא טוב. שכן, גם היא אינה מתלכדת בתוך עצמה. גם היא אינה מופת ואור לגויים. גם היא אינה מתייחסת כראוי לטוב שבתוכה, אלא מתעלמת ממנו, ואף מתנגשת בו מתוך קנאה וצרות עין.  גם לקהילה היהודית אין מנגנון פנימי שיאכוף עליה את המוסר. הרב, דמות הגונה הרוצה במוסר, גם הוא חייב לנקוט דרכים שונות כדי לנסות להביא לידי קיום היושר. גם לו לא קל.

אם להתמיד בקריאה זו, ולהקצינה עד כדי חיפוש קשר בין המספר ברומן לבין הסופר במציאות, הרי שיש בו ביקורת של הסופר על הקהילה הגאורגית מצד אחד, ועל הקהילה היהודית בגאורגיה מצד שני. בקריאה זו, זנכן זרובבל מייצג את גוראם בתיאשווילי. משמעותה של קריאה זו היא – אמנם אני זוכה בכבוד רב הן מצד החברה בת-הארץ, הגאורגית, וגם מצד הקהילה היהודית בתוכה, אבל כבוד זה תלוי בחוט השערה. ברצון העולם הגאורגי, ישליך אותי. ברצון החברה היהודית, תבגוד בי. עליי לסמוך על זהותי הלאומית בלבד. על יושרי בלבד. על אבינו שבשמים בלבד (דוגמא, הערה 8).

בנו קכתילה אינו הבוגד היהודי היחיד ברומן, אבל הוא המרכזי. הוא מייצג את הקרע הפנימי בקהילה, את הנכונות להרוס מבפנים מתוך בצע כסף, ועוד יותר מזה, בגלל קנאה שאין לה תקנה, “קשה כשאול קנאה” (9). נושאים מרכזיים המתוארים ברומן בתוך תחום זה של מבנה הקהילה והתנהלותה הם: שנאת החנם, הוויכוח בתוך הקהילה, נצחונו של הרב, הדמות החיובית, ונצחון הדמויות החיוביות בקהילה, שמירת אחדות הקהילה (10).היהודי הבוגד, קכיתלה, מוכן להסגיר את אחיו הטוב ממנו, זקכן , שוב ושוב (11).

  1. היחס בין הרומן לבין טקסטים פובליציסטיים שכותב בתיאשווילי

להלן קטע מתוך דברים שכותב גוראם בתיאשווילי (מתוך דמויות ומצבים):

“אמרתי, כתבתי, גם אחרים אמרו וכתבו, שליהודי גאורגיה בדרך כלל תודעה כפולה – גאורגית ויהודית, יהודית וגאורגית. מבקר הספרות הדגול קַקי, בַכּרָדזה, שכתב תגובה קצרצרה לגבי המחזה שלי ‘החוב’, קרא לזה ‘הלב הנשבר’.

חיים משותפים במשך עשרים ושש מאות הולידו את התודעה הכפולה.

באחד הימים החמים של יוני שנת 1995, יצחק רבין, שאז היה ראש ממשלת ישראל, אמר לי כאשר נתתי לו את הרומן שלי אם אשכחך ירושלים:

  • קודם כל אתם צריכים להיות אזרחי גאורגיה, ואחר כך יהודים.

    אזרח גאורגיה – מי שמגן על האינטרסים של גאורגיה, נאבק לטובתה – לזה התכוון ראש הממשלה המנוח.

לי נדמה כי יהודי גאורגיה בכל זאת שונים: עבורם, כנראה ללא חשיבה מוקדמת, אין סדר מסוים, מה קודם למה. הם בטבעם יהודים, בדיוק באותה המידה בה הם אזרחי גאורגיה, והם בדיוק אזרחי גאורגיה, באותה מידה שהם יהודים. תודעה כפולה זו מתגלה באותה מידה, הן בגאורגיה והן בישראל. 

    בשנת 1993 בירושלים התקיים כנס של הסוכנות. הוזמנתי כאחד הנואמים. טכס פתיחת הקונגרס התקיים באולם הגדול של בנייני האומה. כאשר הגעתי לטכס, ראיתי על גג הבניין את הדגלים של המדינות המשתתפות. לא גיליתי עניין רב בדגלים, ולא חיכיתי שיהיה ביניהם דגלה של גאורגיה. כאמור, זו הייתה שנת 1993. את מי עניינה אז גאורגיה שנמצאה בתקופה קשה מאוד של שפיכת דמים, מצוקה, גיהינום של המלחמה? עצמאותנו הייתה אז דלה מאוד. לפתע נקלו עיניי בדגל גאורגיה. חשבתי, שרק נדמה לי בדמדומים ( היה כבר ערב, ירד חושך). הסתכלתי שוב. כן, ליד דגלה של בלגיה, היה תלוי דגל של גאורגיה, ואחריו זה של בריטניה הגדולה.

    נשימתי נעצרה. דמעות עמדו לפרוץ. התאפקתי שלא לפרוץ בבכי בפני הקהל הגדול הזה. פעם הראשונה כאן, בארץ הקודש, נכנס לתודעה שלי שגאורגיה באמת מדינה עצמאית, וזה רק הוסיף להתרגשותי – בכל זאת אנחנו מדינה!

    בדיוק באותו אופן אני צריך להתאפק מלבכות, כאשר אני שומע את התקווה – ההמנון של ישראל. לא זכור לי מקרה שאני נשארתי אדיש בעומדי כאשר שרים את התקווה.

לכאורה, לא זו הרוח העולה מתוך הרומן, על-פי הניתוח שהוצג כאן. לכאורה, ברומן הביקורת של יהודי על תרבות ארצו ברורה, שונותו ברורה. אמנם, זהו רומן ולא תיאור של כרוניקה, אמנם, זהו רומן היסטורי ולא עיסוק בתרבות ההווית, שבה חי הכותב. אבל הנושא מוכר היטב בתולדות הספרות – להצניע ביקורת בתיאור ספרותי, להצניע ביקורת הווית בתיאור היסטורי.

הביקורת של גוראם בתיאשווילי כפולה: היא ביקורת אל החוץ, ביקורת על הדרך בה מתקבל היהודי בתוך ארצו, והיא ביקורת אל הפנים, ביקורת על ההתנהלות של הקהילה היהודית בתוכה פנימה, ביקורת על הקנאה והקטנוניות, שבה מתקבל היהודי הנאור, היהודי הגאה, בתוך קהילתו שלו. יוצא הדופן, גם אם הוא יוצא דופן לחיוב, לא מתקבל. בכך, יש דמיון מסוים בין הגיבור ההיסטורי, הגאורגי, הלא זו המלכה תמר הגדולה, ובין הגיבור הספרותי של הרומן, הלא הוא היהודי זרובבל, דמות ספק היסטורית ספק בדויה. שניהם יוצאי דופן לטובה מעבר חברתם. לשניהם יש התנגדות מתוך שאיפה כוחנית ומתוך קנאה. שניהם מצליחים בזכות מידותיהם הטובות. ועם זאת, המתח בין הקהילה היהודית לבין החברה הגאורגית נשאר קיים לאורך הרומן, ולאורך כל התקופה ההיסטורית אליה הוא רומז.

נספח – ציטוטים מתוך הרומן (תרגום עברי, שנערך מתוך התרגום של הרומן לרוסית) שבאים להמחיש את שמוצג במאמר:

  1. “זנכן זרובבלי [הניסוח הגאורגי של השם זרובבל] היה צאצא של היהודים שהגיעו לגאורגיה מבבל דרך הים השחור. לא רק שם משפחתו העיד על כך, אלא גם זיכרון העם. הוא היה בנם של אלו שישבו על גדות נהר בבל ובכו על יהודה החרבה והאבודה. אך הזמן חלף לו, ובבל אשר החריבה את יהודה, נחרבה בעצמה בידי הפרסים. ליהודים ניתנה הרשות לשוב אל ארצם. ענף אחד של משפחת זרובבל חזר לירושלים, והמקורות היהודיים מזכירים אותם. בני זרובבל היו אלו שעמדו בראש אחיהם השבים למולדתם, הם גם הנהיגו את הבניה מחדש של בית המקדש בירושלים. הנביא זכריה אמר על סבי סבו של זנכן: ‘מי אתה הר הגדול, לפני זרובבל למישור…’ ענף אחר של משפחת זרובבל היה בין אלו שלא שבו לירושלים ונשארו באדמת נכר למען היהדות, למען עמם ואמונתם. כאן נוצר התלמוד הבבלי, ורוח אדמת המולדת מצאה את ביטויה בכרכיו הקדושים. בגמרא נאמר מי יהיה האיש שיביא דרור לארץ האבות, בספר זה ראו את הערובה להצלת האמונה והעם ובכך גם של הארץ. הגישה היתה, שהאדמה והאוויר נקנים על-ידי האדם לבדו, ולכן עיקר החשיבות הוקנתה לדאגה לרוחו של האדם. התשוקה לחיים פיזרה את היהודים שגורשו מארצם עוד בימי נבוכדנצר, לארבע כנפות תבל. ההתאחדות היתה צריכה לבוא דרך הספר. על הספר היה לאחד את העם.

אבותיו של זנכן היו בין אלו שהקדישו שנים על גבי שנים ליצירת התלמוד הבבלי. לגביהם לזמן לא היתה משמעות, לא עניין אותם מי יושב כעת על כס המלוכה: אין זה מלך, אשר יושב על כס המלכות, כי אם זה, אשר יוצר את אוצרות העם. ובספר הם ראו את האוצר הנצחי. הספר נשא בו את משמעות הקיום של דורות על גבי דורות. הם ידעו: אם רוח העם לא תלוכד לבטח על-ידי הספר, העם יתחיל לעבוד את קיבתו, ולעם הסוגד לקיבתו, אין עתיד. ולכן בלילות המזרח החשוכות ולעת זריחות התכלת, בלהט החום ובמטר גשמים ישבו הם רכונים אל הספר, שנועד לאחד את רוח העם. כך זה נמשך עד שהגיעה שעתה של פרס, כאשר אלכסנדר הגדול הגיע אל גבולותיה ועשה עמה את אשר היא עשתה בזמנו עם בבל, ובבל עוד לפני כן עשתה עם יהודה – ונחלי דם זרמו על אדמת פרס.

ליהודים שוב הגיע עת להימלט, הפעם מכידוני מוקדון, והם הלכו בעקבות הגולים לפניהם, מתפללים לישועה ומקלט. אבותיו של זנכן מצאו בגאורגיה את כל מה שביקשו מהאל. הם לא היו היחידים. היו גם כאלה שהציבו את אוהליהם בסמוך לגבולות גאורגיה.

עברו שנים ומאות. אבותיו של זנכן למדו לראות בגאורגיה את מולדתם. כבר קשה היה להגדיר, מה, חוץ מהדת, מבדיל אותם מבני גאורגיה. בעיני הכובשים, בכל אופן, לא היה ביניהם הבדל, והם בזזו ופגעו באלו ואלו באותה האכזריות. אבותיו של זנכן והוא אחריהם שמרו נאמנות לאלוקי ישראל, והדת מכתיבה את חוקי החיים. הם גם לא ניסו להתערבב עם הגויים – יש לנו את אמונתנו, אנו קשובים לדבר אלוקינו ועלינו לחיות כפי שהבטחנו לו למרגלות הר סיני.

‘אנו חיים כאן מאות בשנים, ועדיין נחשבים זרים’, – התפלאו צעירים יהודיים.

הזקנים רק משכו בכתפיהם: ליד הר סיני הבטחנו לקיים את ברית האלוקים ואסור לנו להפר את הבטחתנו.

השאלה הזאת הטרידה דורות רבים של יהודים צעירים, הם פנו לאלו שבשעתם שאלו את דור האבות: ‘אנו שייכים לכאן, אז מדוע נשארנו זרים?’ והצעירים של אתמול, בעלי שער שיבה, כפופים אל משענתם, השיבו: ‘אין מה לעשות, איננו יכולים לבגוד באמונתנו’…” (ע’ 18-16 – מכאן ולהלן, כל מספרי העמודים, על-פי התרגום לעברית מן הרוסית, כאמור למעלה)

  1. “הזיכרון העלה שיחה עם המלכה תמר, שארעה לפני זמן קצר. המלכה שאלה, זנכן ענה בנחת, בפרטרוט, כאילו רצה לחלוק איתה את כל ידיעותיו. המלכה הביטה בו מבלי להביע תגובה, נראה כאילו היא שקועה במחשבותיה ואיננה מקשיבה לו כלל. אבל השאלות שלה שכנעו את זנכן כי היא מקשיבה לו ברוב עניין. הקשיבה ושקלה את הדברים. זנכן חשב לעצמו: ‘העלמה הזאת עוד תהיה לשליט חכם’. כשנפרד ממנה, הוא העז לגלות לה את מחשבותיו, כשעל פניו נסוך חיוך. פניה של המלכה נשארו קפואים נוכח חיוכו, והיא שאלה:

‘לאיזה שליט זקוקה גאורגיה יותר – חכם או מצליף בשוט? מי מהם יועיל יותר לעם הגאורגי?’

השאלה דרשה תשובה מיידית. זנכן היה אובד עצות, לא העלה בדעתו שהמלכה מתכוונת לאחוז בשוט. ‘אינה מצליחה להירגע. היא מצטערת על שוויתרה לקותלו-ארסלן!’ – חלפה בראשו המחשבה.

הוא ניצב בפני המלכה בראש מורכן, שקוע במחשבותיו, וכנראה איחר להשיב. נשמע קולה שוב:

‘מה יהודי, אינך יודע מה לענות? אני משחררת אותך מהחובה הזאת. שיהיה לך לילה טוב!’ – המלכה פנתה לדלת כבדה, עשויה עץ אגוז, וכבר התכוונה לצאת מן האולם, אך זנכן חזר לעצמו, התנער והרים ראשו.

‘ברשותך, מלכתי, בכל זאת אשיב על השאלה שלך’. – אמר אחריה בנימת כבוד. תמר הסתובבה וחייכה אליו לאות הסכמה. זנכן פסע לכיוונה כמה צעדים. – ‘אני מבין, מדוע שחררת אותי מהצורך לענות’. – זנכן שוב הרכין ראשו. – ‘אם תסכימי, אומר: לא כך הדבר. היהודים חיים כאן כבר שש עשרה מאות שנה. נאמנותם לאדמת גאורגיה, זיעת כפיהם הספוגה באדמה זאת, נותנים לי את הזכות לומר לא רק דברים נעימים לאוזן, כי אם גם את האמת באשר היא’.

‘דבר יהודי’. – המלכה שוב חייכה. – ‘מה ייטב לעמי ולארצי?’

‘אין לומר, במה נופף יותר סבך הגדול דוד הרביעי: בחרב לנצח את האויב, או בשוט להעניש את בני גאורגיה. הוא היה איש חכם וידע היטב: מי שלא שומע לדבר המלך, לא ייכנע גם לאלוהים. לא היה שליט שידו היתה קשה כלפי נתיניו כדוד הרביעי, אבל אף מלך בגאורגיה לא היה כה אהוב על עמו כדוד. מדוע גאורגים אהבו כל-כך את מלכם שהחמיר איתם באופן כזה?’

‘אולי יש לך תשובה גם על זאת?’ – שאלה המלכה.

זנכן הביט עליה בשתיקה ולבסוף ענה:

‘אולי, אבל… למלכה מותר לומר רק דבר שהינך בטוח בו לגמרי, משוכנע עד הסוף’.

‘דבר, זנכן!’ – המלכה חייכה, אך בקולה נשמע צלצול מתכת.

‘זאת דעתי, המלכה… סבך, זכרונו לברכה, החדיר לכל יושבי תבל את הרעיון, שיש לדאוג לשלומה של המדינה בה אתה חי יותר מאשר למשפחתך! ומי שלא הבין זאת, קיבל את שלו. מי שאין לו פחד מפני השוט, סופו למרוד בחוק, והמורדים בחוק לא יבנו מדינה’.

תמר בת גאורגי שתקה זמן-מה, ואז סיימה:

‘אני מודה לך, זנכן זרובבל. שיהיה לך ליל מנוחה’ – ויצאה את האולם.

רק אחרי שהמלכה נעלמה מאחורי דלתיים כבדות, הרים זנכן את הראש. אבל הוא עוד הקשיב ארוכות לקול צעדיה המתרחקים – היא פסעה לאט, כמהרהרת.” (ע’ 36-34)

  1. “סאורמג פאוונלי המשיך בקול שלוו ורגוע:

‘על כך אני מדבר! על דברים רבים העלמנו עין, וכעת אתה רוצה, אבולסאן, שנבלע בשתיקה גם את דבר שליחתך את זנכן לבעלה לעתיד של מלכתנו? מה יאמר זנכן לנסיך הרוסי? אני, יהודי, הולך לסדר את בריתך עם מלכת גאורגיה? האם אנו, גאורגים, נפלנו עד כדי כך שלא נמצא בינינו איש חכם שהיינו יכולים לשלוח אל ארץ הקומנים?’  [—]

‘כיוון שהיהודי – אחינו הוא!’ – ענה להם פרנבזידזה בשלווה.

‘אכן, היהודי הוא אחינו, אבל נישואין של מלכת גאורגיה זה עניינם של גאורגים’ –מחה תרחנידזה.

זנכן הרים את ראשו והביט בחברי הדרבזי הנרגשים. ‘למה אבולסאן משך אותי אל הסכסוך הזה? ודאי יש לו איזו תוכנית! אבל איזו? מה מתכנן השליט? הרי הוא ידע היטב – ברגע שהוא בוחר בי כשליח יחיד, חברי הדרבזי מיד יקומו נגד זה! ובכל זאת הוא לא חשש מחמתם ובחר בי. וזה אומר ש… זה אומר… שהוא מקווה לזכות בעוד ניצחון, אבל איזה?’

על פניו של אבולסאן נסוכה הבעת ניצחון. ברור היה כי האסיפה הרוחשת, הזועמת הזאת נראית בעיניו כאספסוף עלוב. לבסוף הוא לבש מסכה של אדישות והכריז:

[—]   מה אוכל לומר לכם, אם אתם רואים ביהודי זר ונוכרי, ושוכחים כי מלכינו משושלת בַּגְרָטִיוֹנִי, וגם תמר בעלת פני החמה – הם צאצאים ישירים של דוד ושלמה. ואתם כועסים על כך שאנו ממנים יהודי לסדר את עתידה של צאצא דוד ושלמה?! ודבר שני – האינכם מבינים, חברי הדרבזי הנכבדים, כי חשוב שאיש אחד בלבד יצא אל ארץ הקומנים, כדי שאף אחד לא יגלה את המשימה שהוטלה עליו. זנכן מרבה לבוא ולצאת אל ארצות שונות, ואיש לא יחשוד במטרה האמיתית של מסעו [—]

אבולסאן הרים מעלה יד ימינו והמשיך בקול צלול: ‘מי שיצא להביא את בעלה לעתיד של מלכת גאורגיה תמר, הוא זנכן זרובבל, סוחר ידוע, יהודי בדתו, בן גאורגיה נאמן ברוחו, צאצא של דוד ושלמה, עבד נאמן לבית המלוכה בגרטיוני. זה הוא רצונו של הדרבזי המלכותי של גאורגיה. זה נחוץ לטובתה של גאורגיה!’ – אבולסאן פנה אל זנכן. – ‘זרובבל! הדרבזי המלכותי מחייב אותך מיד, כבר במהלך השבוע הזה, לצאת לדרך!”(ע’ 56)

  1. “יהודי… ויהודי בגאורגיה הוא ‘אחד משלנו’, איננו זר… עבור בן-גאורגיה אינך זר, אתה בן-בית, למרות שאיזה אבק של זרות, ממש-ממש דק, בכל זאת קיים. זאת אומרת, אתה זר מתוך הבית, אבל נאמן, אמיץ, מקיים את דברו… כן, כן, בדיוק כך, שייך בין הזרים וקצת זר בין השייכים… ואם היום משתמשים בכך בתור מגן… מגן? [—] לכן זקוקים לך, הזר בין השייכים, לכן אתה צריך להניח את גבך תחת מלקות.

אל תשקר לעצמך, זנכן, תודה לפחות בפני עצמך – אתה זר בין שייכים וחייב לשאת על כתפיך את העול הזה… חייב לשאת… אין לך דרך אחרת… בתור זר שקשר קשרי שייכות עם הארץ הזאת, עם העם הזה!’

‘אבל מדוע אני חייב להיות זר בין השייכים?’ – הוא מחה, – ‘האם רק אתמול הגעתי לארץ הזו? בכמה דם וזיעה השקיתי את אדמתה! מי שהגיעו לכאן רק תמול-שלשום הפכו לבעלי הבית, ואילו אני שוב אורח? נכון, זנכן שלי, אתה חי כאן מימים ימימה, שפכת על האדמה הזאת דם וזיעה, אף אחד לא מכחיש זאת, אבל אתה יהודי וכך תישאר. אתה עובד את אלוהיך. וזו היא ארץ נוצרית. האל העניק את הארץ הזאת לנוצרים, אז אל תתפלא שיצאת זר בין השייכים… ובכל זאת, אני משוכנע שהאיש הזה לא יביא לגאורגיה שום נחת!’

בן-שיחו המדומה של זנכן משך בכתפיו ופלט אחרי שתיקה קצרה: ‘אולי אתה צודק, אבל איש לא ביקש ממך לקבוע את גורלה של גאורגיה. דורשים ממך קורבן, קורבן של יהודי”.  (ע’ 143-139)

  1. “אחרי כמה צעדים פרנבזידזה עצר.

‘שר הצבא סרגיס!’

מחרגרדזלי פנה אליו.

‘האם אני יכול למסור כמה מילים למלכה?’

‘דבר!’ – ענה שר הצבא בשקט.

פרנבזידזה לקח זמן לאסוף כוח לדבר.

‘פרנבזידזה הזקן,’ – אמר לבסוף בקול שקט – ‘שראה שלטון של כמה וכמה שליטים של אמת, מברך את המלכה תמר לכבוד עלייתה האמיתית אל כס המלכות. עד עכשיו חצר המלוכה נאלץ להשלים עם שרירות לבם של שועים סוררים. היום תמר שמה לכך קץ’.

על פניו של אבולסאן חלף חיוך אירוני. פרנבזידזה העיף אליו מבט עוין והמשיך את דרכו. הוא הלך בצעדים כבדים, ידיו שלובות מאחורי גבו, כאילו לא היה במסדרון איש מלבדו.

ג’ורג’יקידזה צעד אחריו בראש מורם.

לפני עיני רוחו של אבולסאן עלו אבותיו ערופי הראש, נקובי העיניים, תלושי לשון, והוא הרגיש קילוח דקיק של זיעה קרה יורד לאורך גבו.” (ע’ 254)

  1. “‘מה קורה, רבותי הנכבדים, למה אתם מתרגשים כל-כך? אני מכיר את זרובבל. הוא איש בעל שיקול דעת, לעולם הוא לא יעשה דבר שיזיק לאדם אחר. אבל נניח הוא בגד בנו, נניח וכתב למלכה את האיגרת. אז מה? האם למלכה יש כיום די עוצמה כדי…’

[—]

‘חייבים לשכוח על בוגולובסקי, ובמקרה הזה אלכסיוס קומננוס הוא שיהיה לחתננו. והרי קומננוס הוא מטיבם של יריבינו – סאורמג פאוונלי, איוונא פלוואנדי ותרחנידזה. ולא זנכן הוא שירסק לנו את המפרקת, אלא הם!’ – אמר אבולסאן בעצבנות.

‘ואני חושב שזנכן יעשה זאת, אבל בידיים שלהם’ – הכריז ג’ורג’יקידזה.

דומיה ענתה לו. הפחד השתיק, שיתק את כולם. ברגע זה טימותא נכנס לאולם.

‘השליח אומר שהמכתב נשלח אך ורק לאבולסאן’ – אמר בשקט.” (ע’ 100-99)

  1. “אבל הצעקות והיללות נדמו לפתע, שקט השתרר בחצר. מבעד לדמעות תינתי ראתה את רבי אברהם נכנס בשער. בצעד שקול הוא התקרב ליוכבד. הרב היה גבר תמיר בגיל העמידה. זקן לבן כיסה את כל חזהו. הוא עצר לפני יוכבד וסקר במבטו את הנשים שישבו לידה.

‘נשמת האדם’ – אמר החכם ולא הסיר עיניו מיוכבד – ‘שייכת לבורא. וכל עוד הנשמה נמצאת בגוף, איש איננו זכאי להכריז שהאדם נפטר. בתו של זנכן הלכה בדרך שקרית, היא הפסיקה את קשרה עם האלוקים, אבל אין לכם הזכות לפסוק את דינה’.

‘היא התכוונה להתחתן, זממה להינשא לנוצרי!’ – קטעה אותו יוכבד בצעקה.

הרב לא היה רגיל שיקטעו את דבריו. הוא לא מיהר לענות. לאחר ששלח ביוכבד מבט ארוך, אמר לבסוף:

‘כל עוד האדם חי, עלינו להכיר לא רק בעובדת קיומו, אלא גם בזכותו לטעות. תאפשרו לה לחשוב בעצמה – שתעריך את אשר עשתה. מדוע אתם שוללים ממנה את הזכות להיום אדם ולדאוג לעצמה?’ – החכם אברהם דיבר בנחת ובשיקול דעת. – ‘יסלח לכם הבורא על שבאתם לבכות נפש חיה’, – החכם הסתובב ובצעד מדוד הלך לשער. מיכי הלך בעקבותיו.

הנשים עמדו בראשים מורכנים, הן נמנעו מלהביט זו בעיני זו.

זעם עלה לגרונה של תינתי כפקעת חונקת. היא קפצה על רגליה וחצתה את החצר בריצה. עזיבתה של תינתי הקלה על כל השאר. הם עשו כדוגמתה והעזו סוף-סוף לעשות את אשר רצו. האדמונית הפוזלת יאצה אחרי תינתי, השיגה אותה ליד השער והיתה ראשונה לצאת בריצה לרחוב. אחריה באה אסתי, אחרי אסתי – אשה שמנה עם עיניים כבויות, אחריה – עוד מישהו. עד מהרה נוצרה ליד השער התקהלות של מי שרצה לצאת מן החצר. הם עזבו את האחוזה של יוכבד בראש מורכן. ואילו יוכבד הטיחה בלבה איומים: ‘חכה חכה, החכם אברהם, רק תן לי קצת זמן, נראה מה תקבל עכשיו מזנכן!’

בת-שבע עמדה ליד החלון וצפתה כיצד נמלטים האנשים שבאו ל’הלוויה’ שלה.” (ע’ 85)

  1. “בנו קכיתלה נראה מרוצה מאוד.

בימים של חגי ישראל בכל חדרי הבית של בנו קכיתלה דלקו נרות. אז מה בכך? כל העיר דיברה רק על זנכן – היללו את ענוותו, טוב לבו, עושרו ומשפחתו הטובה.

‘מדוע שלא יהיה טוב לב?’ – בנו קכיתלה לא הסתיר את מרות רוחו. – ‘מדוע שלא יתחלק בעושרו עם הזולת?! אבותיו טבעו בזהב ובכסף…’

אחר הצהריים, כאשר האנשים התאספו בבית הכנסת לתפילת מנחה, הוא אמר כבדרך אגב, ודמעות בקולו:

‘זנכן המסכן! תראו איזו בושה הפילה עליו בתו!’

הוא עשה כל שביכולתו, כדי לשתול בתודעת הציבור את הרעיון שמעתה זנכן זרובבלי הוא איש בזוי, אבוד, אבל בבית התפילה כולם נמנעו מלדבר על המעשה של בת-שבע. כאילו מישהו חתם את פיותיהם. הוא לא הצליח למשוך אף אחד לשיחה בעניין.

שתיקתם של המאמינים, כמובן, עמעמה את שמחת לבו של בנו קכיתלה, אבל היה ברור גם כי אין זה יכול לגעור מחדות הנצחון שלו לגבי מה שקרה.” (ע’ 87-85)

  1. “‘לא, שום דבר… אני יכול להוסיף גם שקכיתלה מנסה להתקרב לבעל המלכה’.

‘ומי זה האיש?’ – אבלסאן היה מופתע, כי זו הפעם הראשונה שהוא שמע את השם. – ‘קכיתלה…’

‘יהודי… בֵּנוֹ קכיתלה…’

‘יהודי?’ – אבולסאן הביט בדיומידא ממתין למידע מפורט יותר.

‘הוא בגיל של זנכן, אולי קצת צעיר יותר. במשך תקופה מסויימת הוא עבד בשביל זנכן, אבל אחר-כך התייצב ועכשיו יש לו עסק גדול משלו. ברנש חלקלק!’

‘ומה הקשר שלו לבעל המלכה? איך הוא בכלל הופיע בסביבה שלו?’

דיומידא לא ענה מיד.

‘נראה לי’ – אמר אחרי הפסקה קצרה – ‘שהוא רוצה להיראות בעיני יהודים כאיש המקורב לבעל המלכה, כדי שהם יחששו ממנו’.

‘ומה עם בעל המלכה?’

‘הוא לא מסרב לקבל אותו. כמה פעמים שקכיתלה בא אליו עם מתנות, בוגולובסקי תמיד קיבל גם אותו וגם את המתנות שלו'”.  (ע’ 177)

  1. “יורם הרים את יד ימינו למעלה:

‘הירגעו, אנשים, עוד מעט תבינו הכל, וכאשר תבינו, תראו מה עוללו אחדים מבני עמנו!’ – בזאזה הגביר את קולו. – ‘אחד משלנו, הוא זה ששם את כולנו לקרבן! יהודי מביא לחיסול יהדות גאורגיה! בטח שמעתם שהביאו לכאן את בעל-המלכה מארץ רחוקה. מלכתנו הגדולה לקחה לה אותו כבעל, אבל אבוי! מסתבר שבעל-המלכה אוהב בנים, גברים! בישלו למלכה שלנו בעל – סוטה מין!’

באולם התפילה קמה המולה נוראית.

[—]

– ‘אתם יודעים מצוין, מי הביא אותנו לידי הצרה הזאת, זה הוא זנכן זרובבל! זנכן זרובבל לא חסך אסון מגאורגיה! זנכן לא מואס בשום דבר כדי להתעלות עלינו, הוא שם לצחוק את מלכת גאורגיה, ומה יעשה איתנו, אנשים?! הוא הטעה את המלכה שלנו ומתכוון לחסל את כולנו! הגאורגים אומרים שצריך להעניש לא רק אדם אחד, אלא את כל יהדות גאורגיה! לכו, מהרו לדאוג למשפחות שלכם, אולי ברגע זה ממש הורסים את הבתים שלכם!’

לרגע השתררה דממה, ואחר-כך קמה מהומה ורעש. כולם נדחקו לעבר היציאה. החכם אברהם הביט בזנכן – יד ימינו, אוחזת ספר קודש, היתה מונחת על ברכו, היד השניה נחה על הצד. הוא ישב זקוף. עיניו היו מלאים עצב.

‘אנשים!’ – צעק בזאזה. – ‘לאן אתם רצים?!’ – מי שנשארו בבית הכנסת, פנו ליורם. – ‘אתם באמת רוצים לצאת מול גאורגים המיואשים וספוגי הבושה? ומה אחר-כך? אז נשבור זה לזה את הרגליים והידיים, ומה הלאה? נעזוב את הארץ הזאת? נאסוף את המטלטלים ונזוז לכל ארבעת הרוחות?! והכל בגלל איש אחד, זנכן זרובבלי?!’

[—]

‘ישנה הדרך לישועה: אנחנו חייבים מיד, בזה הרגע, להוקיע מתוכנו את זנכן זרובבל, ולהודיע בפומבי שמעכשיו זנכן זרובבלי כבר לא חבר בקהילתנו! אם נוקיע אותו מיד מהציבור שלנו, נוכל למנוע התנגשות, נעביר סכנת הרס מהמשפחות שלנו. יהודים, זוהי הדרך היחידה!’

[—]

מתוך קבוצה אחרת של מתפללים יצא דָוִיתִיָה, גבר רזה כבן ארבעים.

‘אתה שם, שב במקום שלך!’ – הוא צעק לנמתלה, ופנה לבזאזה. – ‘רק רגע, יורם, אתה לא האיש שלפי דברו המאמינים יחליטו, האם להחרים מישהו או לא. רד משם מיד! כמה דורות של העם שלנו חיו על האדמה הזאת, ומה, אף יהודי מעולם לא טעה? ומתי היה הדבר שיבואו להחריב את המשפחות שלנו? אם זנכן זרובבל עשה משהו לא בסדר, האם זה אומר שאנחנו צריכים לנהוג עוד יותר גרוע? הרי כולנו בני ישראל, אנחנו חייבים לעזור לאדם שמעולם לא עשה דבר חוץ מחסד!’

‘מה אתה מפטפט?’ – זעם בזאזה. – ‘האם עלינו להקריב את המשפחות שלנו?!’

‘יורם בזאזה’ – דויתיה חייך, – ‘כולנו יודעים היטב, היכן קבור הכלב!’

באותו הרגע בנו קכיתלה קם ופסע לכיוון הבימה. הוא עלה, סקר את הסובבים ואמר בקול רגוע:

‘מאמינים נכבדים, דויתיה צודק לגמרי. לא צריך להיחפז, לקבל החלטות נמהרות ולא מחושבות, שלא נהיה אחר-כך ללעג בעיני הבריאות. זנכן עשה לגאורגיה ולכל יהדות גאורגיה שירות דב. היום הארץ כולה זועמת עלינו ואנחנו חייבים לעשות משהו, להתנקות מהבושה הזאת בכל מחיר. דבריו של דויתיה מוצאים חן בעיני. בואו לא נמהר, לא נגרש מהקהילה את זנכן זרובבל – יש על חשבונו לא מעט מעשי חסד. נבקש ממנו להיפרד מאיתנו מרצונו הוא, כבר היום לעזוב את טיפליס מיוזמתו. הדבר יכאב לכולנו, אבל זה ייעשה למען שלוותם של כל היהודים!’   

‘יעניק לכם האל כל טוב ונחת!’ – המשיך קכיתלה. – ‘אתם צודקים, איננו יכולים לפגוע בו! אנחנו לא נחליט שום דבר. זנכן בעצמו יתנכר לנו, הוא בעצמו יכריז כי איננו עוד חבר בקהילה שלנו. יברכהו האל בכל טוב, אבל שיהיה רחוק מאיתנו!’

‘לא בנו, אינך צודק!’ – בזאזה לא הצליח להירגע כל-כך מהר. – ‘אם זרובבל ילך מאיתנו מרצונו החופשי, אז מה יהיה העונש שלו?! והרי עלינו להעניש אותו, כולם חייבים לראות שהקהילה מענישה את מי שלא מעריך אותה’.

[—]

החכם אברהם שנדחק אל פינת הבימה, החזיק בידיו סידור כשהוא מסמן באצבעו את המקום בו עצר. הוא ישב בראש מופשל, ומחשבות קודרות הציפו אותו: ‘נאמר: ויאמר ה’: נעשה אדם בצלמנו כדמותנו’. למי אמר הבורא ‘נעשה אדם בצלמנו כדמותנו?’ למלאכים? כתוב שלמלאכים. הדבר החשוב כאן הוא ‘בצלמנו כדמותנו’… זאת אומרת, האדם נברא בצלם אלוהי ובדמות המלאכים! אבל איפה הצלם הזה? אני לא רואה אותו! כנראה האדם יצא מידי הבורא לא ממש מוצלח!’

גם זנכן זרובבל החזיק בידו סידור. ביד אחרת הוא נשען על ברכו וחשב בעצב:

‘רבי נתן אומר שכאשר ה’ ברא את האדם, העולם היה שייך לחיות. והבורא פנה למלאכים ולכל היצורים החיים שברא, אמר: נעשה אדם בצלמנו כדמותנו. וכל יצור שנברא נתן לאדם חלק מנפשו: הנמלה והעז, הזחל והאריה, הנשר והכנרית, הפיל והלטאה, הדג והחפרפרת, הדוב והפשפש, הנקר והקיפוד, וגם המלאכים, ונוצר האדם בצלמם וכדמותם…’

‘זנכן זרובבל!’ – שמע זנכן לפתע את קולו החד של קכיתלה. – ‘ניתנת לך הזכות לעזוב, לצאת מהקהילה שלנו, כדי ששלום ישרור בעמנו’.

והחכם אברהם חשב: ‘מי חוץ ממני אשם בכך שהקהל שלי הוא כזה? ומי חוץ ממני היה חייב לשנות אותו? אבל האל לא נתן לי לכך כוח’.

קולו הקר של בזאזה קיפץ בין קירות בית הכנסת:

‘זנכן זרובבל, תמיד רצית להתעלות מעלינו. זה הביא לכך שבגדת בגאורגיה, בגדת ביהדות גאורגיה והקמת נגדה את שאר גאורגיה. הגיעה עת שתציל את היהודים, שתסתלק מהקהילה מרצונך, מיד, ברגע זה, ותעזוב את העיר’.

‘ומתהלכים עלי האדמות אנשים שבלבבם שוכנים אריות’ – חשב בינתיים זנכן. – ‘ישנם גם כאלה שיש בהם יותר מן הנחש מאשר מן המלאך, ומי שקרוב יותר למלאך, מאשר לעז, או יותר לזאב, מאשר ליונה. מה יעשה קכיתלה אם יש בנפשו יותר קנאה מאשר טוב, או בזאזה, או המאמינים האלה מוגי הלב? הרי הם חרדים לשלום נשותיהם וילדיהם, הרי מבהילים אותם בחמס…’

‘זנכן זרובבל, האנשים פונים אליך בפעם האחרונה ומבקשים ללכת, לעזוב את העיר, להציל את חיינו ולתת ליהודים מנוחה!’ – קרא קכיתלה מעל הבימה.

[—]

‘מאמינים! מאמינים נכבדים! אני קורא לכם כך, וכולנו יודעים, מה פירוש הדבר. אבל האם אנחנו אכן עושים את דבר האלוהים, האם אנו שומרים על מצוותיו? לא אתן לכם תשובה. שכל אחד מכם ישאל את עצמו, האם הוא פועל לפי מצוות ה’?’

החכם אברהם עצר, נשם עמוק והמשיך בקול בטוח: ‘שאיש לא יחשוב שלא היינו בין מי שעמד ליד הר סיני בזמן שמשה רבנו קיבל מידי האל את מצוותיו. כל הדורות של היהודים קיבלו על עצמם את המצוות הללו – מי שחי לפני משה, ומי שיחיה אחרינו. כולנו נשבענו לשמור עליהן. ולכן, שכל אחד מכם ישאל את עצמו היום, האם הוא עובד את אלוהי ישראל או את השטן?!’ – החכם אברהם פתח את הסידור. – ‘עכשיו אקריא לכם דברים שכל בני ישראל חוזרים עליהם שלוש פעמים ביום, ושכל אחד מכם יציץ אל תוך נפשו פנימה ויחשוב, מה פירוש הדברים האלו: ‘אלוהי, נצור לשוני מרע ושפתי מדבר מרמה ומקללי נפשי תדום!’ חישבו על המילים האלו, יהודים! חישבו כל הלילה, כל היום, חישבו: מי אני, מה מעשי, לאן אני הולך? הגיע עת התפילה, השמים כבר מזמן זרועים כוכבים!’

[—]

‘מה הם בוחשים כאן בקלחת כל הערב! לא נמאס לכם?!’ – אמר מישהו בסלידה, ובשקט שהשתרר, כולם פתאום שמעו את הדברים האלו בבירור. זה היה בדיוק מה שבזאזה חיכה לו.

‘מה זאת אומרת נמאס?! איך אני יכול לשתוק, כאשר שמו עכשיו בפי כולם – גם גאורגים וגם יהודים! אף אחד לא זוכר עלינו, אנחנו – כלום, כולם מדברים רק עליו!’

בזאזה צרח, אבל מרוב התרגשות הוא לא הגה בבירור את המילים ונהיה לו יותר ויותר קשה לדבר – פיו היה דומה לנחל שיבש בחום הקיץ. את המילים האחרונות הוא ממש חרחר. וכאן עלו הדברים של דויתיה:

‘מה אתם רוצים מהמסכן, שכחו אותו, לא מדברים עליו, אז הוא משתגע!’ – אמר וצחק, כאילו ממתיק בדיחה עסיסית.

נשמע צחקוק. בקצה השני של אולם התפילה מישהו ענה בצחוק – וזה היה כל-כך מידבק, שגם דויתיה השיב בהצטחקות מתגלגלת. ואחר-כך החל ממש להיחנק, כאחוז שד של צחוק. גם היושבים סביב התחילו לחייך. מישהו הצטהל, ופתאום כאילו נפרץ הסכר – כולם צחקו, צחקו מכל הלב. החכם אברהם הביט בקהלו המתגלגל מצחוק ולבו התמלא נחת, הפה מעצמו נמתח לחיוך רחב, והוא כבר לא התאפק – וגם לא רצה להתאפק – הצטרף לצאן מרעיתו הצוהל.

הצחוק של הסובבים החזיר את זנכן למציאות. נדהם, הוא הסתכל סביבו.

‘אף אחד לא מתייחס אליהם, איך זה נראה לכם?’ – צעק מישהו (זנכן לא ראה את האיש), ורעם חדש של צחוק הרעיד את בית התפילה. זנכן התאפק שלא לחייך.

‘מה קורה כאן?’ – חרחר בזאזה. הוא לא הצליח להבין את סיבות הצחוק הזה חסר המעצורים. הסתכל במאמינים בפה פעור. אחר-כך פנה לקכיתלה ושאל: ‘בנו, מה מתרחש?’

בנו קכיתלה ירד מעל הבימה. יורם בזאזה השתרך אחריו. הם הלכו בכתפיים שמוטות, בפנים קודרות, וכל המראה שלהם חרג לגמרי ממצב הרוח של הציבור. הצחוק שלט בו כמו שיר-עם גאורגי, פעם גואה ופעם יורד. אפשר היה לחשוב שפתחאין כולה צוחקת, והשניים בקושי גררו את הרגליים, וצחוק מלוכד ליווה אותם בדרכם. 

באותו הערב האיש המאושר ביותר, אפילו יותר מאושר מזנכן, היה החכם אברהם.

‘כמה שטעיתי!’ – חשב החכם. – ‘חשבתי שלחינם התפללתי יחד עם האנשים האלו במשך כל-כך הרבה שנים. יש לי קהל נהדר!’ – הוא צחק עד דמעות, ומה יכול להיות מתוק יותר מדמעות הצחוק!

אחרי תפילת מעריב, יצאו המאמינים החוצה, כשהם במצב רוח מרומם ועליז, ופנו לחזור הביתה. באותו הרגע כמה זרים שעמדו בחצר, משכו את תשומת לבם. הם לא היו דומים ליהודים – מי שהתלבש כך בדרך כלל היו עוטי השריון של שר הצבא. אחד מהם, הגבוה ביותר, ניגש לזנכן.

‘מר זנכן, אנחנו מחכים לך כבר הרבה זמן’.

זנכן ענה לזר בחיוך: ‘לא ידעתי על כך’.

‘שר הצבא מחכה לך. באנו ללוות אותך’.

‘נלך!’ – וזנכן הלך עם עוטי השריון.” (ע’ 226-216)

  1. “‘איפה זרובבל?’

‘אינני יודע, אדוני, לא ראיתי אותו’.

‘אבל ממש עכשיו התכוונת להביא אותו אלי!’

‘קכיתלה הודיע לי שהוא נמצא באחד הכפרים הסמוכים’.

‘מי הוא קכיתלה?’ – סבלנותו של אבולסאן נמוגה, האיטיות של דיומידא שיגעה אותו.

‘גם הוא יהודי. ניסה להתיידד עם בוגולובסקי’.

‘קכיתלה… זכור לי משהו… נראה לי, הוא לא הצליח במשימה שהטלתי עליו, נכון?’

‘נכון, הוא לא הצליח אז להפיל את זרובבלי. אבל היום הגיע אלי ושאל: אולי האדון שלך רוצה לראות את זרובבלי?’ – דיומידא חייך וחשף את שיניו הצחורות. – ‘הוא כנראה רוצה שיגישו לך את זרובבלי על מגש כסף'”. (ע’ 322-321)

קריאה נוספת:

הפוסט הקודםעידן התמימות: סקירה על שלושה ספרי נופלים בתש”ח
הפוסט הבאהמלצות אנשי יקום תרבות לסוף השבוע 17-18 במאי 2019
אורציון ברתנא
יליד תל-אביב, 1949, משורר, פרוזאיקון, מסאי וחוקר ספרות. לימד בחוג לספרות עברית באוניברסיטת תל-אביב, בחוג לספרות עם ישראל באוניברסיטת בר-אילן, בחוג לספרות באוניברסיטת בן-גוריון בנגב, בחוג לחינוך באוניברסיטת חיפה, בחוג לאמנויות ולימודים הומניים בטכניון בחיפה, בחוג לספרות במכללת לוינסקי, בחוג לספרות מכללת סמינר הקיבוצים. היה ראש המחלקה למורשת ישראל במרכז האוניברסיטאי אריאל בשומרון, דיקן הסטודנטים באוניברסיטת אריאל, פרופסור במחלקה, הקים את המרכז ללימודי מורשת ישראל לתואר השני, ואת ההחוג לספרות עברית באוניברסיטה. במקביל שימש עורך 'מאזנים', כתב-העת לספרות של אגודת הסופרים העברים, ערך כתבי-עת פרטיים, ביניהם 'ראש' ו'קיץחורף'. כיום הוא עורך את 'מורשת ישראל', כתב-עת מחקרי ליודאיקה, המופיע מטעם אוניברסיטת אריאל. בחודש הקרוב יראה אור הכרך החמישה-עשר של כתב-העת. היה יושב ראש אגודת הסופרים העברים במדינת ישראל, נשיא הסניף הישראלי של פא"ן.יושב ראש המועצה לספריות ציבוריות במשרד התרבות, וחבר המועצה להשכלה גבוהה בירושלים. פרסם אחד-עשר קבצי שירה, שני קבצים של סיפורים קצרים, שתי נובלות, ארבעה ספרי ביקורת ושישה ספרי מחקר. זכה בפרסים רבים, במלגות ובמענקים ספרותיים, ביניהם: פרס ברנר, פרס ראש הממשלה, פרס חולון, מענק קרן וולף, פרס ברנשטיין, מענק קרן רבינוביץ' לספרות ועוד. יצירותיו ומחקריו תורגמו ופורסמו בכשלושים שפות. לאחרונה הופיע בכותאיסי ספר שלו מתורגם לגרוזינית. בקיץ זה הופיעו בקייב שירים שלו מתורגמים לאוקראינית במסגרת אנתולוגיה של שירה ישראלית באוקראינית ושירים בכתבי-עת אמריקאים.

תגובה אחת

כתוב תגובה

הזן את תגובתך!
הזן את שמך כאן