הליכה על שפת הים על פי דויד פוגל וקיט שופן 

במרץ 2019 מלאו 75 שנה למותו של הסופר והמשורר החשוב דוד פוגל במחנה ההשמדה אושוויץ. לציון 75 לפטירתו  לפניכם רשימה של זהבה פישר על יצירתו, שמשווה אותה עם יצירה של קיט שופן

ספרה של זהבה פישר ‘חיים כולכם היום’ התפרסם בימים אלו בהוצאת פרדס.

אלי אשד
‘נוכח הים’, דוד פוגל, ספרי סימן קריאה, 2005
The Awakening, Kate Chopin, Barnes and Nobke Classics, N.Y. 2003
With an Introduction an Notes by Rachel Adams

קייט שופן היקיצה /   עברית יערה שחורי  (ירושלים) :   כתר,   (2010).

 

 

זאת היא האותנטיות המפורסמת שכל המאה ה־20 מדברת עליה. ב’יקיצה ” של קיט שופן ’ ו’נוכח הים’  של דוד פוגל נמצאת קבוצת אנשים בחופש על שפת הים. במהלך חופש זה מתרחשת טרנספורמציה באישיותן של שתי הגיבורות העיקריות: עדנה פונטלייר וגינא. אך לא קל לעמוד על טיבה של טרנספורמציה זאת ומה היא כוללת. אנו עדים לאירוע מסתורי, סתום, תמציתי ולסיפורים שאינם “מתמסרים” בקלות. ‘נוכח הים’ מכיל את כל סיפור המעשה ב”קליפת אגוז”, בעוד ש’ההתעוררות’ מפורט יותר. ואף על פי כן שניהם לא אומרים במישרין מה בעצם קרה שם. פירושים רבים הוצעו כדי לתת פשר הולם לחידתיות הזאת. פרשנות אמריקנית ראתה בעדנה גיבורה פמיניסטית ואכן, על פניו נראה, כאילו עדנה פועלת כמי שעברה טרנספורמציה פמיניסטית: היא מסוגלת למנוע מבעלה לשלוט עליה, היא עצמאית לגמרי, היא אפילו עובדת ועוברת לגור לבדה, כפי שמציינת אדמס בהקדמתה לספר ‘שובך היונים’ הקטן שאליו עוברת עדנה לגור יכול להיתפס כמקבילה ל’חדר משלך’ המפורסם של וירג’יניה וולף (אפילו גמלת קיום קטנה צצה פתאום).

אדמס עצמה חולקת על פרשנות זו. היא רואה במעבר צמצום קלסטרופובי של הווייתה של הגיבורה (וזו רק דוגמה אחת לאופן שבו אירועים בסיפור ניתנים לפרשנויות סותרות). גם גינא מצידה מנתקת את הקשר בינה לבין בן זוגה והנובלה
‘נוכח הים’ מסתיימת בעזיבה זו.

ככל שהתפתחה התודעה והתיאוריה הפמיניסטית התברר כי הסבר זה אינו מספק. לא זו התשובה הנכונה למהלך חייה של עדנה עד למותה. משהו אחר קרה שם באותו חופש על שפת הים. ועל מנת להבין את מה שקרה אנו נזקקים לניתוח מסוג אחר: פילוסופי, אקזיסטנציאלי ופסיכולוגי כאחד.

ספרות אירופאית רבה נכתבה על אנשים שנוטלים פסק זמן מהחיים. די להיזכר ב’הר הקסמים’ ו’מוות בוונציה’ של תומס מאן או ב’איש ללא תכונות’ של רוברט מוסיל. אבל נראה שהשילוב המנצח הוא חופש מול הים. בחופש אדם מתקלף מכל מה שמקיף אותו: אין לו אחריות לעבודתו ולעיסוקיו היום־יומיים הרגילים, הוא מתרחק מרוב האנשים שאתם יש לו קשר ויחסים. ואם הוא על שפת הים הוא גם מסיר את בגדיו ומרשה לעצמו דברים שהוא לא מרשה לעצמו במקומות אחרים.

בשני הספרים יש תיאור של עונג סנסואלי מעצם ההוויה החופשית, הפתוחה, מקרני השמש הזוהרות ומגלי הים החמימים. יש כמובן אנשים שלא מפסיקים לעבוד, אדון פונטלייר, בעלה של עדנה, לעולם אינו יוצא לחופש. הקליפות המקיפות אותו הן הן הווייתו ולכן אין הוא מסוגל להסיר שום כיסוי. לעומת זאת יש אנשים שמסירים את כל ההגנות.

גם עדנה וגם גינא נמצאות נוכח הים. מהי הסימבוליקה, שהיא מינה וביה גם הממשות, של הים. הים הוא כוח אדיר גם כשהוא שקט. הוא חסר צורה, תמיד נזיל. הכוחות שיש בו יכולים לבוא בכל מיני צורות: לעיתים קרובות נעימות – גלי הים
מקיפים את הגיבורות בחמימותם ונושאים אותן על גבם – אבל, כל אחד יודע שזה כמו “לרכב על נמר”. הדבר העיקרי בים הוא שהוא לחלוטין לא אנושי. הרומנטיקה האירופאית נצמדה לאיתני הטבע: להרים נישאים, לנהרות אדירים. אבל גם בהר אפשר לגלות לפעמים עקבות של פעילות אנושית: אם זה שדה חרוש או ניר קצור, אם זו חורבה של בית או של מקום יישוב. בים לא נשאר כל זכר של פעילות אנושית: ספינה כי תעבור, מפרש ילבין באופק והם נעלמים ואינם. ואם טבעו במעמקים מכסים אותם הגלים ושוב לא נותר שום זכר.

הים פונה אל עדנה באופן ישיר, כאילו היא האדם היחיד בעולם, ומפתה אותה. תחילה היא מפחדת ממנו. אין היא מעיזה ללמוד לשחות. משהו אחר צריך לקרות כדי לאפשר לה ללמוד לשחות והדבר הזה הוא המוזיקה. והינה, לגמרי לא במקרה, יש לנו שיר של דוד פוגל, שמתאר את פעולת המוזיקה על האדם: “הצלילים הנמים בפסנתר, כי ייעורו
לערבים […] ונגעו בצלילים הנמים בנפש מעולם […] לא נדע עוד תחילה ואחרית, לא נדע אותנו. […] הצלילים הנמים בפסנתר.” כך פועלת נגינתה של מדמואזל רייס על הגיבורה. באותו לילה שבו התמוססה עדנה בדמעות בהמיית נפשה לקול המוזיקה של מדמוזל רייס. בקרבה פיזית ונפשית לרוברט, שאחר כך תגלה שהיא אוהבת אותו. בלילה זה נותנת עדנה לגלי הים לשאת אותה. היא למדה לשחות וזה היה קל מאוד. זה היה כל כך קל שהיא העזה לשחות למרחק שנראה לה גדול מאוד ופתע אימת מוות נפלה עליה. זה היה לילה קסום.

מה טיבו של העולם שהים הוא גם הסימבול שלו וגם הגורם הממשי שלו?

א. בראש ובראשונה זהו עולם של כוחות, לעיתים נסתרים אבל תמיד קיימים. והם נובעים מאיתנו, מנפשנו, ממעמקים נסתרים וחבויים. גינא נותנת לצ’יצ’י את ההזדמנות לחלץ ממנה את הכוח הזה באקט מיני שהיה בו “משהו איום וגורם תענוג ממית כאחד”. אבל זה כוח שתמיד היה בתוכה. “לא היה זה אלא צד סמוי של מהותה, סמוי אף ממנה עצמה, שבא פתע לידי גילוי באמצעות גורמים ידועים […] וכל יתר הדברים מעתה ניטל ערכם ביחס אל זה.” הבלבול שבו היא שרויה אינו מבטל את תחושת הגורליות: היא יודעת שהיא נמצאת כרגע ותמיד תהיה בתוך מציאות שנקבעת ע”י כוחות שבוקעים ממנה. אין לה אינטרס ורצון לפגוע בבן זוגה בארט, אבל את הנעשה אין להשיב. יכולת הבחירה הופכת כאן לשאלה פרובלמטית. לכאורה, מה מבטא יותר את החופש שלך מאשר להיות אתה עצמך. ואתה עצמך אלו הכוחות שלך שבוקעים היישר ממעמקי ההוויה שלך. ואף על פי כן הכוחות האלו הם כמו עוצמת גלי הים. הם חזקים יותר מכל אחד מאיתנו.
הם בעצם שולטים על הגיבורות. אדון פונטלייר אשר בהופעה משמעותית מאוד על במת הסיפור זוכה לאיבת נצחים מצד כל אישה שקוראת את הספר – הוא מעיר את אשתו משנתה העמוקה – בחוסר רגישות הגובל בזדון – ומפריע את תנומת ילדיו. ואחר כך מכריח אותה כמעט בכוח לצאת “לטפל” בהם –  ואף על פי כן הוא מאפיין את אשתו נכונה כאשר הוא חש
שהיא נשלטת בידי כוח שאינו נורמלי. הוא חושב שזהו כוח לא נורמלי משום שכוח זה לחלוטין לא נמצא בתחומי העולם שבו הוא חי. כבר הזכרנו שאדון פונטלייר מעולם לא יוצא לחופש. גם המסע שהוא מתכנן לאשתו בסוף הנובלה איננו חופש.
כאשר כוח כזה צף ועולה על פני השטח הוא מעניק לעדנה את היכולת לגרום לבעלה להפסיק להתעלל בה. היא לא עושה שום דבר פיזי, אפילו לא מרימה את הקול שלה. היא רק אומרת לו שהיא לא תענה לו אם הוא ידבר אליה לא יפה. זה מספיק משום שזה בא מתוך הכוח החדש הזה שצץ בה.

ב. העולם הפנימי הזה נזיל כמו גלי הים, חסר צורה. ואכן, מייד בתחילת הנובלה ‘נוכח הים’ מתרחשים אירועים או דחפים של נזילות מינית. כאשר גינא ובן זוגה מתפרקדים עירומים: שני גופים נהדרים בחדר האפלולי עולה “מחשבת זדון” בלב גינא. היא הייתה רוצה את מרסל איתם ביחד עם עוד אישה אפילו. גם ב’התעוררות’ אפשר לאבחן את ההתאהבויות הללו של עדנה במאדאם רטינגול היפהפייה. וגם בפסנתרנית – מדמאוזל רייס בעולם אנטיתטי זה אין הגדרות קבועות כי אין צורה קבועה: אין  סטרייט או הומוסקסואל. זהו עולם שבו הכול אפשרי ושום דבר אינו מוגדר או קבוע.

ג. כמו הים זהו עולם לא אנושי: חופש נצחי מעבודה, מיחסי אנוש, ממחויבויות, מאשמה ומוסר (עדנה עובדת משום שיש לה כישרון מסוים לציור. אבל עבודה בהקשר של העולם שלנו היא משהו מעבר ליכולת לעבוד. עבודה בעולם שלנו כוללת יחסי אנוש, מעמד חברתי, כסף ומחויבות. עדנה אמנם מוכרת כמה מציוריה אבל “אין לה לב אמיץ” כמו שמסבירה מדמואזל רייס. אין לה attitude לעבודה בתוך המכלול שנזכר למעלה. והעבודה תיפסק ברגע שלא יהיה בה “טעם”).

ד. זהו עולם ניטשאני של “מעבר לטוב ולרוע”. כי מה שפועל בעולם זה אלו הכוחות והדחפים הבוקעים ממך ולא התוצאות של יחסי כוחות חברתיים. לזולת אין כאן מעמד אלא כמושא לתשוקה, לאהבה, או לשליטה. תלוי מהי האותנטיות שלך. אבל, כפי שנראה, אין בעצם human beings אלא “תולעים”. חשוב להבהיר: אף אחד לא טוען כי בעולם “שלנו” הרגיל, עולם שאני מכנה אותו “עולם החיים”, אין אהבה ואין תשוקה ואין שליטה. ההבדל הוא שאף פעם לא מדובר ב”רק באהבה” “רק בתשוקה” “רק בשליטה” או כפי שהוזכר קודם לכן – “רק בעבודה”. כל אחד מהדברים הללו מופיע כחלק מרשת של יחסי אנוש, מצב חברתי וכלכלי ומוסדות חברתיים ותרבותיים. בעולם שאליו נכנסות עדנה וגינא הדברים האלו מופיעים ככוחות בטהרתם: עדנה אוהבת את רוברט ומעבר לכך לא נשאר דבר. גינא עוברת ביחד עם צ’יצ’י את טלטול הארוטיקה החזק ביותר שאפשר ו”כל דבר אחר מאבד את ערכו ביחס לכך”.

ה. אפיון אחרון – זהו עולם האמת: כי אף אדם לא יכול לשקר לעצמו ולהגיד לעצמו: “לא הרגשתי ולא חוויתי”. בעוד שעולם החיים הוא עולם של פרספקטיבות. זהו עולם מפתה מאוד: אף אדם לא ישלוט יותר על עדנה וגינא. הן פועלות מכוחות שיוצאים מהן, בלי להתכחש לעצמן, באופן האותנטי ביותר, בלי גרם אחד של שקר. זהו עולם בלי אשמה ובלי אחריות. האחריות היחידה היא להיות נאמן לעצמך ולמה שבוקע ממך. זהו עולם שמעניק כוחות ומשליט כוחות, ממגנט, מושך. ואף על פי כן זהו עולם מסוכן מאוד. זאת היא דרך שכל הולכיה לא ישובון. והסיבה שהוא מסוכן מאוד היא שהוא אינו סובל ריק. אם ייעלם כוח אחד מייד יצוץ כוח אחר – כמו הנוזלים שממלאים כל חלל שנקרה בדרכם. וזה יהיה כוח לא אנושי וכפי שנראה דסטרוקטיבי. עדנה אוהבת את רוברט אבל האהבה שלהם לא יכולה להתממש. והסיבה שאהבה זו לא יכולה להתממש נעוצה בקוד היחסים של העולם החברתי הספציפי של החברה הקריאולית של ניו אורלינס. בתוך החברה הזאת קיימים יחסי אמון מוחלטים. אדון פונטלייר נותן אמון מוחלט ברוברט ובמסגרת האמון הזה רוברט יכול להיות עבדה הנאמן של כל אשת איש בסביבה (אמון דומה נמצא גם ב’לנוכח הים’. גינא יכולה לבלות עם כל גבר שאינו בן זוגה. זה חלק מהאמבייאנס התרבותי אירופאי שלאחר ניטשה). כל אישה שמכירה את הקודים הללו לא טועה בכוונותיו של רוברט אבל עדנה היא נטע זר והיא תטעה. ה”טעות” הזאת בעולם של הקודים החברתיים היא עבורה, בעולם שבו היא כבר חיה, בגדר אופציה טהורה, מיידית ונפלאה של העולם הפנימי האותנטי שלה. אבל עדנה מהמרת על כל הקופה כי רוברט לא נמצא באותו עולם. רוברט נמצא מרחק שנות אור ממנה משום שהוא בעולם של הקודים החברתיים של ניו אורלינז שבסיפור. אם האופציה הזאת לא מתממשת מייד מתמלא החלל, כמו המים שאינם סובלים כל חלל, באופציה אחרת: בניתוק, בדידות ולבדיות. בדידות זו אינה מצב אלא כוח נוסף אקטיבי שבוקע ממעמקי הנפש, חזק כמו כל כוח אחר שבא מעמקי הים: האיתות הראשון לכך שהניכור הוא מרכיב אימננטי של עולם הכוחות נמצא בזמן שבו עדיין לא ברור לה שרוברט יאכזב אותה לחלוטין. כבר אז “היו ימים שבהם היא הייתה לא מאושרת. היא לא ידעה מדוע. כאשר זה כבר לא היה חשוב אם היא שמחה או עצובה, אם היא חיה או מתה. החיים נדמו לה כמחול שדים גרוטסקי, והאנושות כמו תולעים שנאבקות בעיוורון לקראת חידלון הכרחי. בימים כאלו היא לא יכלה לעבוד או ליצור תמונות חלום אשר יעוררו את דופקה ויפיגו את הצינה מדמה”. הבדידות היא כוח, היא אופן הסתכלות, היא ממלאת כל סדק וכל חור והיא משתלטת על
הגיבורה. עדנה נשארת לבדה. הדבר היחידי שנשאר לה זו ההזמנה של גלי הים לעטוף אותה שנית. הפעם אין הם חמימים כמו בקיץ אבל עדיין הם החברים היחידים שלה כי עדיין הם הדבר היחידי שדומה לה. היא פושטת את כל בגדיה ונותרת עירומה על החוף הריק, מתעלה בפעם האחרונה על היותה, ועל היותה רק היא עצמה בכל העולם. אימת המוות תבוא רק
לאחר שהיא תשחה למרחק גדול מאוד בתוך הים, ותדע בוודאות שאין היא יכולה יותר להגיע חזרה אל החוף.

כולנו משייטים בין שני העולמות הללו. אך המצב החמור ביותר הוא לבחור באחד מהם באופן מוחלט: בלי כוחות פנימיים אין טעם לחיים. ובלי מערכת אנושית תומכת אנו נדונים למוות. הערנו בתחילה כי עדנה נדמית להיות פמיניסטית אבל הפמיניזם מושרש היטב בתוך המסורת האנגלוסקסית אשר, בניגוד לרומנטיקה האירופאית, אין בה הנטייה לחטט במעמקי הנפש ולתת להם מעמד כל כך הרואי. זאת מסורת של מוסדות חברתיים: זכות בחירה, הזכות לעבודה, חופש הביטוי והתנועה וכו’. יש אמנם מגמות פמיניסטיות אשר מצריכות כחלק הכרחי את השלב הראשון של התעוררות האני כהתעוררות כוחות פנימיים כאלו (לדוגמה ‘רצות עם זאבים’ שגם מחולל את ה”תחיה” הזאת). אבל אני עדיין חושבת שהפמיניזם הוא תנועת תיקון חברתית יותר מאשר מסע קמאי אל נפש האדם.

המשורר האנגלי ג’ון דון נתן לנו בשיר־דרשה שלוNo man is an island את הניסוח ההרואי של “עולם החיים”. וכך הוא כותב:
“אף אדם איננו אי כולו כשלעצמו.
כל אדם הוא חלק מיבשת; חלק מעיקר…
מותו של כל אדם מקטין אותי כי אני מעורה בתוך המין האנושי.
ועל כן: לעולם אל תשלח לשאול למי צלצלו הפעמונים. הם צלצלו בשבילך.”

שום פעמון לא צלצל בשביל עדנה פונטלייר, אך גורלה הטרגי של גיבורה זו שכל מודעיה אהבו אותה, שובר גם את ליבנו.

ראו גם:
דוד פוגל בוויקיפדיה

ההתעוררות מאת קייט שופן
ה”יקיצה” מאת קייט שופן



הפוסט הקודםבעל התרמיל: לזכרו של ישראל הר
הפוסט הבאהמלצות אנשי יקום תרבות לסוף השבוע 31 מאי – 1 יוני
זהבה פישר
אם לחמישה ילדים וסבתא לעשרה נכדים. בוגרת משפטים ופילוסופיה באוניברסיטה העברית בירושלים. ספר שיריה, "שירים", התפרסם בהוצאת "עקד-גוונים" בשנת 1995. ספר בתרגומה, "רומן ביער" מאת אן רדקליף התפרסם ב"חממה" של "סטימצקי" בשנת 2012. פעילה חברתית למען הצעת חוק הפקעת ממון הקידושין לפתרון בעית מסורבות הגט. הישג שלה ושל האגף המשפטי במרכז הרפורמי בירושלים: ביטול חוקי של האוטובוסים שנהוגה בהם הפרדה בין גברים לנשים (בזכות העתירה שהוגשה לבג"צ נקבע שבכל אוטובוס תימצא מדבקה שקובעת כי הטרדת נוסע על המקום שבו ישב עלולה להיחשב לעברה פלילית). ספר פרשנות שלה על התורה במבט הומני-פמיניסטי (בעריכת ורד זינגר) יראה אור בקרוב בהוצאת "פרדס".

כתוב תגובה

הזן את תגובתך!
הזן את שמך כאן