סקירה של ד”ר ארנת טורין, מומחית בתקשורת המונים, חינוך וז’אנרים ספרותיים על אופיו של הרומן הרומנטי

חוקרת התרבות ד”ר ארנת טורין היא ראש החוג לתקשורת באקדמית גורדון – מכללה לחינוך, מומחית בתקשורת המונים, בחינוך ובז’אנרים ספרותיים, ומרצה על ז’אנרים ספרותיים.

לפניכם החלק הראשון מתוך שלושה בסדרה שבה ארנת טורין סוקרת ז’אנרים ספרותיים. בפעם הזו היא בוחנת את ז’אנר הרומן הרומנטי שפעם נחשב נחות וכיום שובר את שיאי המכירות בכל חנות ספרים.

אילו תנאים צריכים להתקיים בסיפור כדי שיוגדר רומן רומנטי?

ראשית, רומן רומנטי מוגדר לפי נושא העלילה. רומן יכול לעסוק בנושא אהבה ולתאר התפתחות של יחסים רומנטיים בין שני אנשים, כגון החטא ועונשו, ובכל זאת לא להיחשב כרומן רומנטי. כדי שיחשב כרומן רומנטי צריכה מערכת היחסים בין הגיבור והגיבורה, נניח בין סוניה לרסקולניקוב, להיות בחזית העלילה, להיות הציר העיקרי שהסיפור נע סביבו. תיאור של יחסים אלו במקביל לאירועים היסטוריים, לתעלומת רצח או ביחס למערכות יחסים אחרות ברומן ישלוף את הספר מן הז’אנר.

מאפיין שני של הז’אנר הוא היותו כבול לנוסחה נוקשה. הרומן הרומנטי מציע סוף טוב, ובדרך כלל חתונה. ספר יכול למלא את התנאי הראשון – תיאור אהבתם של שני אנשים בלבד – למשל, חלף עם הרוח. אך אם הסיפור יסתיים בפרידה, במות אחד הגיבורים או בחוסר בהירות כלפי עתידם המשותף לא יהא זה רומן רומנטי.

אז מה כן יש בסוגה שלפנינו? מה כוללת העלילה? ובכן העלילה היא אחת, בין אם היא מתרחשת במדבריות ערב או בטירה סקוטית: אישה צעירה וענייה, בתולה או עם מעט ניסיון מיני, פוגשת גבר מבוגר ועשיר ממנה, איש העולם הגדול, לעיתים אריסטוקרט.

המפגש ביניהם מוליד סדרה של קונפליקטים, יכול להיות שהוא יאשים אותה בגניבת דעת באינטרסים סמויים, היא תגיב בחמה. לאורך העלילה יסתבר לגיבור כי טעה באופן דרמטי. בסופו של דבר ובאורח מפתיע תועלה הצעת נישואין והשמש תשקע על הזוג הנרגש.

איך ייפגשו השניים? הרי הם נעים בעולמות מקבילים? היא מחשבת פרוטה לפרוטה כדי לקנות שמלה אחת טובה והוא בעל אחוזה מזה שמונה דורות. כאן מתערב הגורל, שמביא אותה לקבל משרת בת לוויה (המצאה ייחודית לז’אנר) או אומנת לבני אחותו שנהרגה בתאונה או ספרנית לפרויקט חד־פעמי. צריך שיקרה אירוע חריג שישלוף אותה מן הספרייה או מרפאת הכפר שבה היא עובדת בשקט לצד רופא קשיש וכאן הגורל מתערב.

האם ג’יין אייר וחמישים גוונים של אפור משתייכים לאותו הז’אנר? כן! כנראה שכן.

מה נשתנה בימינו עם המדיה הדיגיטליים?

הוצאות של ספרות־נוסחה הצליחו לרתום לטובתן את הופעת מכשירי הקריאה והאפשרות לצרוך טקסטים באמצעות הטלפונים הניידים בכל זמן ומקום. היכולת לפילוח שוק לנישות קטנות במינימום עלויות הביא להסתעפות הז’אנר לכמה וכמה תתי ז’אנרים. נוצרו סוגות חדשות הפונות לקהלים ממוקדים, כמו רומן רומנטי הומואי, דרגות שונות של ארוטיקה וסקס, ערפדים רומנטיים פרה נורמל, ספרות לרווקות, ספרות לצעירות עד גיל 18, לדתיים ולחובבי זומבים.

האם הז’אנר שינה את פניו? הממצא הבולט ביותר הוא שעיסוקי נשים הפכו מגוונים ומודרניים בשנים האחרונות. הגיבורות יכולות להיות עורכות דין, מנהלות, אומניות, אבל אין שום ביטוי לחיי העבודה שלהן בעלילה, והמשרה אינה מפריעה להן אף לא לרגע. דמות הגיבורה הפכה אקטיבית ואינטליגנטית יותר בשנים האחרונות, אך עיצוב הגבר נותר כשהיה. הגיבור הוא עדיין מבוגר יותר, עשיר יותר, חכם יותר ומנוסה יותר מן הגיבורה. נראה כי דווקא הדימוי הגברי נוקשה יותר וקשה לשינוי מן הדמות הנשית. מאובן לא פחות הוא עניין הנישואים. הרומן אינו מעמיד לדיון את ההנחה שהנישואים הם תכלית מערכת היחסים.

למה נשים קוראות את אותו הסיפור שוב ושוב?

טקסט רדוד, מפיץ אידאולוגיה שוביניסטית, וחוזר על עצמו בהבדלי טפט – למה בכלל לקרוא את זה?

מחקרים העלו שהקוראות רואות בקריאת הרומן אקט של בריחה, הן בהיבט מילולי והן במשמעות הפיזית של המילה. נשים מארגנות את סביבת הקריאה של הרומן עם רקע נעים כמו אמבטיה חמה או מיטה מוצעת היטב, מה שמעיד על ההנאה הגדולה הקשורה לאקט זה. הן אוהבות את הרומנים בגלל היכולת שלהם לקחת אותן הרחק מן הסביבה המציאותית אל מקום אחר.

יתר על כן נשים קונות לעצמן זמן ומרחב פרטיים בתהליך הקריאה. כאשר אישה מרימה רומן רומנטי לידיה היא נוטלת לעצמה חופש ועצמאות מתפקידיה הביתיים, מהכנת אוכל וטיפול בילדים לטובת עצמה. היא אומרת – עכשיו תורי, אני והנאתי. זהו אקט של שחרור ועצמאות.

נקודה אחרונה היא הפנטזיה של היות מטופלת. חוקרות הז’אנר מסבירות כי נשים בחברה המערבית מוצאות את עצמן מטפלות כל הזמן: מטפלות בילדיהן, בהוריהן, בבני זוגן, מציעות תמיכה ואמפתיה וטיפול פיזי. הרומן מספק להן הזדמנות יחידה במינה להיות בתפקיד של המטופלות. פסיביות היא לב החוויה של קריאת הרומן.

כמעט כל רומן מצייר סיטואציה שבה הגיבור מפשיט את הגיבורה מבגדיה, יוצק ברנדי חם לגרונה ומכסה אותה היטב. לסצנה זו יש שתי פונקציות: מחד, היא מאפשרת לנו ולגיבור לסקור את חמודותיה של האישה, מאידך, להתרשם עד כמה הוא דואג ומטפל ולא נכנע ליצריו.

זהו הגבר האידיאלי, גברי וחזק אך בעל יכולת ריסון ואכפתיות.

חרף הביקורת הספרותית והפמיניסטית, נדגיש כי נשים שמחות ונהנות מן הרומן ומי שמבקש מהן לזרוק את הרומנים לפח צריך לקחת בחשבון שהז’אנר מסב אושר רב לנשים.

קריאה נוספת:

 

2 תגובות

  1. ניתוח מענין, וגם מעורר מחשבה על הסכמות הפשטניות גם של ה״פרוגרסיבים״. כמובן שמי שמחשיבות עצמן פמיניסטיות מתחלחלות מהתאור שלהלן – מה פתאום אשה רוצה שיטפלו בה, רוצה גבר יותר עשיר/מבוגר/מנוסה/חזק/משהו-אחר. אבל בני אדם לא פשוטים כל כך ועל אף שכמובן עצמאות ופיתוח היכולות האישיות חשובים, יש עוד דברים חשובים. והאמת, האם גברים לא רוצים שיטפלו בהם? כמובן, אצל הגברים הטיפול הוא במסגרת שהם שולטים בה. הרומן הרומנטי של גברים הוא הקלישאה שכיום איש כבר לא מעז להעלות במפורש, של האשה שמחכה בבית, מבשלת, קונה בגדים, דואגת למעשה לכל הבית, וכמובן מטפלת בגבר בכל המובנים האחרים. אז אולי הרומן הרומנטי מתאים גם לגברים, בהתאמות מתבקשות?

  2. ‘נשים בחברה המערבית מוצאות את עצמן מטפלות כל הזמן’ – למיטב ידיעתי, הרומן הרומנטי אהוד בעיקר על נערות מתבגרות ולא נשואות… שלא מטפלות באיש (לעומת אמהות למשל). מעבר לכך אחוז הרווקות בארץ בעשור האחרון גבוה מאי פעם, כך שגם כאן הטיפול בספק.

    ממליץ להימנע מ’חוקרות’ שכאלה, כי הן פועלות בשם אידיאולוגיה ולא בשם מחקר אמיתי בלתי תלוי.

    באשר לאושר הרב – אכן, ואיזהו המחקר שיסביר את האושר הזה לפרטיו, וניתח אותו? טרם נכתב, אני חושש… תמהני מדוע.

כתוב תגובה

הזן את תגובתך!
הזן את שמך כאן