שושנה ויג כתבה את רשמיה מספרה של המשוררת טלי וייס, ‘השעה היפה’

טלי וייס, ‘השעה היפה’, הוצאת עמדה, 2018 

המשוררת טלי וייס פרסמה באחרונה את ספר שיריה החמישי ‘השעה היפה’, ונמצאות בספר תובנות רבות: הכלה, השלמה וקבלה. כשקוראים שירה מטיילים בסמטאות ליבו של המשורר או המשוררת. החשיפה צריכה להיות אמיצה כדי שתהדהד בליבו של הקורא, אחרת אתה קורא רק רשימות או חוויות של מישהו אחר. בקריאת ספר שיריה של טלי וייס, מתחברים לגילוי הלב של המשוררת שמשתפת את הקורא בפניותיה הרבות אל עצמה ואל הקוראים.

נתחיל מכותרת הספר ‘השעה היפה’.

השיר ‘השעה היפה’ שנמצא לפני שערי הספר הוא מעין מוטו לכל שירי הספר. נדמה שהוא נכתב לאחר מסע מטלטל של הכותבת והוא מכין את הקורא להמשך הקריאה.

השעה היפה לפי המשוררת טלי וייס היא שעת הכתיבה: “הִיא שְׁעַת הַלֵּב הַמִּתְפַּתֶּה לַמִּלָּה”. מהלך הכתיבה עבורה הוא כמו מהלך של חיזור. ההיחלצות מן הבדידות נוצרת בשעה זו, וגם החשוב ביותר: “וְהָעֵינַיִם נִפְקָחוֹת כְּמוֹ מִתַּרְדֵּמָה כְּפוּיָה / וְרוֹאוֹת הַכֹּל בִּבְהִירוּת / עַד שֶׁנִּשְׁכָּח הַזְּמַן וְהַתְּנוּעָה הַיְּחִידָה / הִיא אִי תְּנוּעָה אֶל הָעוֹלָם”.

השעה היפה, שהיא גם כותרת הספר וגם כותרתו של השיר בעמ’ 7, היא שעה שבה הדוברת נמצאת עם עצמה. זוהי נימה ארספואטית שתבוא גם בהמשך הספר; הכתיבה שמחוללת את הריפוי, הכתיבה שפוקחת עיניים ומחלצת אותה מהעיוורון. הכתיבה גם כדי לדעת. הכותבת כמו עודרת את ערוגות נפשה.

עטיפת הספר 'השעה היפה' מאת טלי וייס (עטיפה: לורה אקרמן)

עטיפת הספר ‘השעה היפה’ מאת טלי וייס (עטיפה: לורה אקרמן)

מוטיב השעה היפה נמצא בספר בפרק ‘יפה שעה זו’ שמתחיל בעמ׳ 37 וגם בשיר ‘קולות’ שנמצא בעמוד 40. ושוב נבחן מה כל כך יפה בשעה היפה? הכותרת הזו שמובילה לאורכו של הספר מעוררת לחפש את משמעותה בשירתה. מהי שעה יפה זו שמייחדת לה הדוברת פרק בספרה?

גם בפרק הזה נמצא שהשעה הזו היא שעת התפקחות. השורש פק”ח חוזר בפרק הזה בשיר ‘בהירות’ בעמ׳ 39, שפותח את הפרק הזה נמצא את הטורים הבאים: ״פִּקְחִי עֵינַיִךְ / אִסְפִי פֵּרוּר לְפֵרוּר / חַיַּיִךְ״. זהו שיר קצר בן שבע שורות שבסיומו שלושה טורים קצרים שהם קריאה להתעוררות, כמו הביטוי העממי ‘תאספי את עצמך’. הדוברת פונה לפנימיות שלה, וההתפקחות היא הידיעה שהחיים מורכבים מקטעים: פירור ועוד פירור, שזהו משהו קטן ועליה לחבר את החלקים. משמעות המילה התפקח היא הִתְפַּקֵּחַ – (בלשון חז”ל) נרפא מעיוורון או מחירשות. גם המשוררת התעוררה ממצב אחד למצב אחר, היא רואה מה שלא ראתה לפני כן.

בביטוי “פקחי עינייך” קיימת אלוזיה מקראית לסיפור אדם וחוה שאכלו מעץ הדעת והתעוררו לידיעה חדשה. בראשית ג, 6–7: “וַתֵּרֶא הָאִשָּׁה כִּי טוֹב הָעֵץ לְמַאֲכָל, וְכִי תַאֲוָה הוּא לָעֵינַיִם, וְנֶחְמָד הָעֵץ לְהַשְׂכִּיל; וַתִּקַּח מִפִּרְיוֹ וַתֹּאכַל, וַתִּתֵּן גַּם לְאִישָׁהּ עִמָּהּ וַיֹּאכַל. וַתִּפָּקַחְנָה עֵינֵי שְׁנֵיהֶם, וַיֵּדְעוּ כִּי עֵירֻמִּם הֵם; וַיִּתְפְּרוּ עֲלֵה תְאֵנָה, וַיַּעֲשׂוּ לָהֶם חֲגֹרֹת”.
מה בדיוק קרה לאיש ולאשתו, שגרם ל”וידעו כי עירומים הם?” הם נגסו בפרי האסור. החטא הקדמון הוא שמוביל להתפקחות הזאת, ליציאה מן העיוורון. הדוברת לוקחת את מושג החטא ומשתמשת בו כמוטיב מנחה להתעוררות החיובית, לידיעה שכה חפצה בה, כדי לחיות בהשלמה, קבלת עולמה ועולם הזולת.
כמו בביטוי המקראי שלפני האכילה, אדם וחוה היו עיוורים או מאוד קצרי־ראייה, ואחרי האכילה נפקחו עיניהם והם ראו שהם עירומים.
לפי זה, יש לפרש את הפסוק הקודם בראשית ג, 6: “וַתֵּרֶא הָאִשָּׁה כִּי טוֹב הָעֵץ לְמַאֲכָל…” במשמעות סמלית, כמו הביטוי שנזכר אחר כך שם, בפרק כא, 19:

“וַיִּפְקַח אֱלֹהִים אֶת עֵינֶיהָ וַתֵּרֶא בְּאֵר מָיִם וַתֵּלֶךְ וַתְּמַלֵּא אֶת הַחֵמֶת מַיִם וַתַּשְׁקְ אֶת הַנָּעַר”. הפסוק מציין מציאת אבידה לאדם המאמין. הגר, שגורשה מבית אברהם, מבקשת ישועה ואלוהים נענה לה, ויפקח בפסוק זה הוא הושעה – עזרה.

מכאן ששימושיה של המשוררת בשורש פק”ח שאובים מן האינטרטקסואליות המקראית, מסיפורי אהבה מיתולוגיים, סיפור התהוות האדם בבריאה וסיפור הגר, האישה המנודה, האישה האחרת.

השיר ‘קולות’ בעמ’ 40 נצמד לרעיון שמופיע בשיר הקודם והוא פותח בטור הבא: “וְהִנֵּה פָּקַחְתְּ עֵינַיִךְ לִרְאוֹת / כִּי אֵינֵךְ מְאֻשֶּׁרֶת”. השימוש בפואטיקה של לשון המקרא מאזכרת שוב את השימוש במושג ההתפקחות, של ראיית האור במקום החושך. אך אם במקרא ההתפקחות נעשית על ידי גורם חיצוני והיא מציפה בעקבות כוחו המיתי, כאן ההתפקחות באה מתוך הרצון הפנימי האישי של הכותבת. השיר הוא בסגנון קונפסיונאלי, כלומר וידוי. בטור השני אמירה פשוטה, שהיא אינה מאושרת. תיאור המצוקה מתבטא בציורים הפיגורטיביים: “בְּתוֹכֵךְ כִּסְלָעִים קָרִים / נִדְמֶה שֶׁהַקִּירוֹת מִתְהַדְּקִים / חֶרֶשׁ עַל גּוּפֵךְ”. קיימת תחושת התאבלות על ה’אני”. ובה בעת מייד הדוברת מחלצת עצמה מאותו מצב שהיא שקעה בו ומגלה את היופי שקיים בחסר. מסתבר ששעות החשיכה האפלות הן שמזמנות את השעות הקשות וההיחלצות באה בזכות היכולת לפרוע בשעות הללו. “חַיּוֹת יַעַר פִּרְאִיּוֹת / נֶחְלָצוֹת מִמַּלְתְּעוֹת לַיְלָה / וּפוֹרְצוֹת בִּילָלָה עַזָּה לְמַעֲנֵךְ”. ובסיום השיר מעין הפתעה, פקיחת העיניים אינה יכולה להתקיים במציאות אלא כשהיא חולמת. מה אפשר לומר על כך, האם זוהי שעה כה יפה שאינה קיימת בעולם המציאותי? האם זוהי שעה שצריך לצאת אליה בעת החלימה? או האם במשוררת קיים הכוח הזה לחלום וגם להתפקח? קיימים ניגודים בין ההתפקחות שהיא פקיחת עיניים, לביטוי החלימה. “ְהִנֵּה אַתְּ חוֹלֶמֶת”, שהרי בעת שהדוברת חולמת עיניה עצומות. הדבר דומה לחוזה העיוור טריסיאס באנטיגונה שמצליח לראות את האמת, שפוקח את עיני הגיבורים בטרגדיה. ופקיחת עיניים היא מצב פיזי מאוד מטלטל, כך שלפי טלי וייס הוא יכול להתקיים במצב שהוא אינו מתבטא בערנות אלא כשהדוברת חולמת. מישור החלומות מושך אותה ממישור המציאות.

והניגודים הללו ושבירת התבניות מתפרשים לאורכו של הספר. למשל, בשיר ‘כוחך בחולשתך’ בעמ’ 41: “הָנִיחִי לָעוֹלָם שֶׁבַּחוּץ לְהִתְפּוֹרֵר”, היא מדברת אל קולה הפנימי. דווקא בהתפרקות, בהיעדר הכוח, היא תמצא עצמה כפרפר. היכולת להתפורר ולהתחבר היא העוצמה, כותבת לנו המשוררת. וכפי שהיא כתבה על ההתפוררות, היא גם יודעת לקרוא את עצמה והקריאה היא לאסוף את עצמה. ביטויים רבים בספר הם פנייה אל האני בלשון ציווי: “אִסְפִי עַצְמֵךְ בְּיָדַיִם פְּשׁוּטוֹת / כְּמוֹ שְׁלוּלִית לְשׁוּלֵי נָהָר / מִבְּלִי לְפַחֵד לְהִשָּׂרֵט בַּדֶּרֶךְ / כִּי הַקּוֹצִים בְּדִמְיוֹנֵךְ בִּלְבַד. / שִׁמְרִי עַל רֶצֶף הַדְּמָמָה. / לְכִי אִתּוֹ אֶל הַמָּקוֹם שֶׁיַּרְאֶה לָךְ / בּוֹ תְּגַלִּי כֹּחַ עַתִּיק / וְקָדוּם מֵעַצְמֵךְ. / אִסְפִי אוֹתוֹ אֵלַיִךְ / כְּמוֹ הָיָה שֶׁלָּךְ תָּמִיד. / הַצְּלָלִים יָפוּגוּ עִם נִיצוֹץ עֵינַיִךְ” (השיר ‘רצף הדממה’ בעמ’ 42). הסמנטיקה הלשונית של הכתיבה בספר היא פנייה בגוף שני לאני של המשוררת. היא מקיימת לאורכו של הספר מעין חשבון נפש אישי, מה היה לי בחיי עד כה ומה אני רוצה מעצמי כעת. היא ניצבת מול המציאות בכל רבדיה באומץ, מתמודדת מול החיות שכמעט טרפו אותה ויכולה להן.

שיר פנייה לקוראים נמצא בעמ’ 11, באחד משיריו הראשונים של הקובץ, בפרק הנקרא ‘המקום המוגן’. שיר רצוף בקשות שבו היא מתוודה מיהם האנשים שהיא רוצה להיות במחיצתם. אלה “אֲנָשִׁים שֶׁקּוֹטְפִים כּוֹכָבִים”, משמעות המטאפורה היא של אנשים שחולמים גבוה, אנשים “שֶׁמְּעִיזִים לָשִׁיר סוֹלוֹ”, כלומר יחידנים שמכירים בערכם, גם כאלה שלא פוחדים להיכשל. היא מחפשת אנשים שחיים בעולמות ומתרגשים “מִמְּעוֹף הַפַּרְפַּר וְקִמּוּר הֶחָתוּל”, וכן חשוב לטלי וייס שיהיו אלה אנשים שקוראים שירה. החיבור של הדוברת הוא אל אנשים שיכולים ליהנות מדברים פשוטים, להחזיק ידיים ולהביט בעיניים וגם חשוב שיודעים שאפשר לקום מן השברים, והכי חשוב “הָבִיאוּ אֵלַי חָכְמַת רְחוֹב / סִימְפוֹנְיַת לְבָבוֹת.” גם נשים אמיצות. והיא מדברת על זהותה כמי שיכולה להכיל רבות בגבהים שונים. ובהמשך בעמ’ 12, “מָה בְּסַךְ הַכֹּל בִּקַּשְׁתִּי”, היא שואלת, ביקשתי לאהוב.

בשיר זה ‘הרגע הזה, הבוער’, וכן באחרים, מצאתי רמזים ליצירות של אחרים. לדוגמה, “מִי יוּכַל לוֹמַר לָאַיָּלָה: רוּצִי, רוּצִי / מִי יוּכַל לְנַחֲמָהּ: אַתְּ תַּצְלִיחִי, תַּצְלִיחִי / מִי יַגִּיד לָהּ שֶׁלֹּא תִּדְאַג”. רעיון זה מזכיר את השיר של יונה וולך ‘מפלצת האיילה’, המתחיל כך:

וְכָל הָעוֹפוֹת הָיוּ בְּגַנִּי
וְכָל הַחַיּוֹת הָיוּ בְּגַנִּי
וְכֻלָּן שָׁרוּ אֶת מַר אַהֲבָתִי
וְהִפְלִיאָה מִכֻּלָּן לָשִׁיר הָאַיָּלָה
וְשִׁיר הָאַיָּלָה הָיָה שִׁיר אַהֲבָתִי
וְקוֹל הַחַיּוֹת שָׁתַק
וְהָעוֹפוֹת פָּסְקוּ מִלִּצְרֹחַ...
דיוקן טלי וייס

טלי וייס

גם מוטיב הציפור מופיע בספר ויוצר אלוזיה לשירת משוררים. תכונת התעופה של הציפור ב’ענפי חלום’, פרק שמתחיל בעמ’ 27. היכולת לנוע ממקום למקום מעולם לעולם היא תכונה של משוררים, הם אלה שמעופפים בין העולמות. הציפורים מופיעות גם בחלומות שלה, והבחירה ביונה שחורה כהיפוכה של היונה הצחורה והזכה. טלי וייס מצהירה בספר שעדיף להתלכלך ולהתחכך בזפת של החיים מאשר להישאר נקיים וללא חוויות של תעופה גבוהה ואחר כך התנפצות, אפשר להתגבר על הטלטלות הללו והיא קוראת לעצמה וגם משמשת כמו גורו לאחרים, תתנסו תחוו, תאהבו, תמריאו ותתרסקו ורק כך תחיו. ואני רוצה לסיים בשיר בעמ’ 94, שיר ללא כותרת:

יוֹתֵר מִכָּל אֲנִי מְפַחֶדֶת מֵעַצְמִי
מִצִּדָּם הָאָפֵל שֶׁל זִכְרוֹנוֹתַי
מִקּוֹלוֹת שׁוֹתְקִים בְּבִטְנִי
מִטָּעֻיּוֹת חֲרוּטוֹת בְּעוֹרִי
מִכֹּחָן הָאַלִּים שֶׁל מִלּוֹתַי
מֵאִי רְצוֹנִי
לָקוּם וּלְהַמְשִׁיךְ לָלֶכֶת.

לאחר כל קריאות הספר, מתוודה הדוברת שקיימים בה גם הצדדים האפלים והם שמפחידים אותה.

אני מאחלת לטלי להמשיך לכתוב על השעות היפות שהן שעות מורכבות, שהן שעות אמיצות. נגעתי רק בחלק מצומצם מעושרו החווייתי של הספר.

כשכתבתי והצטרפתי אל שירתה של טלי, זו הייתה שעה יפה, תודה.

2 תגובות

  1. שושנה, רוב תודות על ההמלצה על ספרה של טלי וייס. הוא נשמע מעורר מחשבה, מטלטל וענוג כאחד. ברכות למשוררת על הוצאת הספר ובהצלחה.

השאר תגובה

אנו שמחים על תגובותיכם. מנגנון האנטי-ספאם שלנו מייצר לעתים דף שגיאה לאחר שליחת תגובה. אם זה קורה, אנא לחצו על כפתור 'אחורה' של הדפדפן ונסו שוב.

הזן את תגובתך!
הזן כאן את שמך

4 × 3 =