צפו במקדימון ל”אי הבנה “

המחזה “אי הבנה ”  נכתב בידי אלבר קאמי בתקופתה האפלה של אירופה – בשנים 1942–1943 – בצרפת הכבושה, והוא חזק וקשה באופן קיצוני־אבסורדי. ניקו ניתאי מיטיב לביים את מחזותיו של קאמי. כך בעיבודו לרומן הנפילה שאותו הוא משחק כבר 44 שנים, וכך במחזה ‘אי הבנה’, העולה ב’תיאטרון קרוב’ מאז 2016.

‘זהו מחזה מתח ומשל אקזיסטנציאליסטי מבריק’ – נכתב בדף המידע מטעם תיאטרון קרוב, וזאת הגדרה מדויקת וממצה.

בעיירה צפון־אירופית קרה וחשוכה מרתה, רווקה ומרירה, חולמת על ארץ שמש ליד הים. אחיה עזב את המקום הנידח בנעוריו ויצא אל העולם. מה מונע ממרתה לעשות כמותו? האם זאת המוגבלות המגדרית שחשה אישה בהשוואה לחופש התנועה של גבר? או שמא נאמנותה לאימהּ, שנשארה לבד אחרי מות בעלה? שתי הנשים מתכננות לנסוע לארצות החום יחד, לכשמצבן הכלכלי ישתפר. לפרנסתן הן מנהלות בית מלון קטן, אך אינן מסתפקות בהכנסה מהשכרת חדרים, אלא רוצחות את אורחי המלון העשירים וגונבות את כספם.

הנשים מדברות על הרציחות שביצעו ומתכוננות לעוד אחת – של אדם עשיר שהזמין חדר ללילה הקרוב. זה יהיה הרצח האחרון, כי יכניס כסף רב, שיוכל לממן להן את נסיעה המיוחלת דרומה והקמת בית חדש ליד הים. מרתה מדברת על הרצח בקור רוח, בנוקשות, ומעידה על עצמה שרגשותיה גוועו. האם לא לגמרי שלמה עם מעשי הרצח, מתלבטת וכמעט מצטערת על כך, אבל שותפה לרצח מתוך הרגל, שמשתיק את מצפונה.

למרבה הזוועה האדם העשיר שבא ללון הוא בנה של האם, שעזב את הבית לפני 20 שנה בהיותו בן 18, הצליח בחייו, וגר באפריקה השמשית ליד הים – כמשאת נפשן של בנות משפחתו.

הבן ז’אן הוא איש מאיר פנים ושמח בחלקו. הוא הגיע לעיירה עם מריה – אשתו הצעירה, שמתאכסנת בבית מלון אחר. מריה מביעה חום ואהבה כלפי ז’אן, מהולים בשמץ דאגה. האם והאחות אינן מזהות את ז’אן. הוא מושיט לנשים את הדרכון, אך הן אינן פותחות אותו. ז’אן ממשיך להסתתר מאחורי זהות בדויה. למה אינו חושף את האמת בפני הנשים? לשם מה משחק הניחושים הזה? הצופים מחבבים את ז’אן הלבבי, אך גורלו נגזר: הוא שותה בחדרו את התה המורעל שהוגש לו. לאם יש איזו תחושה מוזרה כלפי האורח, והיא נכנסת לחדרו כדי להניאו משתיית התה, אך כבר מאוחר מדי.

בלילה שתי הנשים מעבירות את הגופה לנהר הקרוב בעזרתו של המשרת הזקן, כפי שנהגו עם הנרצחים הקודמים. בבוקר המשרת מושיט לנשים את הדרכון הפתוח, וזהותו של ז’אן מתגלית. האם נשברת, אנושיותה מתעוררת מחדש. אכולת חרטה היא מחליטה לעזוב את הבת ולהצטרף לבנה בנהר. העדפתה של האם את אחיה המת על פניה מקשיחה את ליבה של הבת. בקור רוח היא מודה בפני מריה, שפורצת למלון, שרצחה את בעלה. מריה לא יודעת את נפשה מרוב צער, זעם, שברון לב. היא זועקת לעזרה מאלוהים. בתגובה לזה, המשרת נכנס: “קראת לי?”. לבקשתה הוא עונה “לא”.

צוות השחקנים – יעל יעקב גולדמן כאם, נעמה שלום עמיאל כמרתה הבת, גל ישראל בתפקיד ז’אן, מורן אלון כמריה, וצביקה דולב המשרת – מצליחים להקים בפני הצופים את מאורת הזוועה והאבסורד, ולעורר מחשבות על המוטיבים האלגוריים של המחזה.

ניכרת ההתכתבות עם סיפור הבן האובד, השב הביתה. אך גורלו של ז’אן שונה מזה של אודיסאוס של הומרוס. אין לרצוח את הבן החוזר, אך אפשר להבין את הכעס והקנאה של בני המשפחה שנותרו בעליבותם הקיומית, בזמן שהבן החופשי הגשים את עצמו ב- 20 שנים של חיים משמעותיים.

יש לציין שמשחק הזהויות קיים גם ביצירה של הומרוס: כשאודיסיאוס חוזר לאיתקה, הוא עוטה תחפושת, כדי שלא יזהו אותו עד שיבסס את מעמדו מחדש.

ההצגה אי הבנה בתיאטרון קרוב (צילום: דובי צ'יזיק)

מתוך ההצגה אי הבנה בתיאטרון קרוב (צילום: דובי צ’יזיק)

יש גם התכתבות עם המחזה ‘אדיפוס המלך’ מאת סופוקלס, אם כי בהיפוך תפקידים: אדיפוס הבן רוצח את אביו לאחר שהשניים לא זיהו זה את זה, כשנפגשו בדרך.

ויש עוד תובנות המובעות במחזה, כגון – אין פשע מושלם. אחרי סדרת רציחות חשאיות, הפשע מתגלה ופוגע במבצעיו כחרב פיפיות.

וגם – ההרגל משחית, גורם לאדישות, משבית רגש של אחריות, משמש כתירוץ עלוב למעשי פשע.

יש משמעות לשמות הדמויות: מרתה – שמה של האחות – נשמע לי כמו mortem – מוות – הידוע מהביטוי post mortem שפירושו ‘לאחר מוות’. מריה – הקדושה, המבכה את הצלוב מהמזמור הקתולי ‘סְטָאבָּט מָאטֶר’. ומה פירושו של השם ז’אן?

הולמים הבגדים בעיצובה של אינגה בר: החומים־שחורים של כוחות השְחור, הבהירים של כוחות האור. יפה התפתחות תסרוקתה של מרתה: מצמות קלועות מהודקות סביב ראשה בתחילה, כמעידות על שליטה, דרך צמות נפרמות, התלויות בצידי הראש, עד לשיער פזור פרוע של התמוטטות חלום הבריחה לארץ שטופת שמש.

הינה את, הפושעת – אירופה הנאצית! לשווא נחשבְתְּ לנאורה. את קודרת, מסואבת, בוגדנית, זדונית, רצחנית, ואילו אפריקה הפרימיטיבית – היא חמה ואנושית. אפריקה הים תיכונית היא חלום חמים, ככמיהתו של קאמי לתמימות ילדותו באלג’יריה.

מצמררת התנהגותו של אלוהים, הנוכח לכל אורך ההצגה בדמותו של המשרת: הוא אינו עוזר לקורבנות, ואף עושה יד אחת עם הרוצחים.

השאר תגובה

אנו שמחים על תגובותיכם. מנגנון האנטי-ספאם שלנו מייצר לעתים דף שגיאה לאחר שליחת תגובה. אם זה קורה, אנא לחצו על כפתור 'אחורה' של הדפדפן ונסו שוב.

הזן את תגובתך!
הזן כאן את שמך

1 × אחד =