אנסמבל בת שבע העלתה ב־21 במרץ ערב בסוזן דלל ובו שלוש יצירות: ‘ג’ורג’ וזלמן’, ‘חלב שחור’, THE LOOK.

הערב החדש של להקת בת שבע בנוי משלוש יצירות; שתיים ותיקות, של אוהד נהרין, ואחת חדשה של שרון אייל.

שתי היצירות של אוהד נהרין פתחו את המופע, שכמו שרטט בעדינות דיוקן של התפתחות סגנונית ברפרטואר של להקת בת שבע.

‘ג’ורג’ וזלמן’ משנת 2006 הפותחת את הערב היא עבודה לחמש רקדניות. טקסט ותנועה, משפטים תנועתיים ומשפטים מילוליים קטועים בהשראת המשורר צרלס בוקובסקי חוזרים על עצמם. גם הטקסט וגם המשפטים התנועתיים, הנקיים, המהוקצעים, הולכים ומשתכללים, ומאירים את הפיוט והכוח שבפשטות. העבודה הבהירה, המאופקת, היא הקרובה יותר לסגנונו העכשווי של נהרין, ומובילה אותנו מה”מוכר” וה”עכשווי”של בת שבע, לעולם אחר, אפל יותר, והחוט המקשר היא העבודה ‘חלב שחור’ של נהרין משנת 1985.

העבודה השנייה, חלב שחור, נוצרה במקור ללהקת המחול הקיבוצית, וביצעוה חמש רקדניות. ב־1990 עובדה לביצוע גברי בחצאיות רחבות ופלג גוף עליון חשוף. הגברים נעים בתנועה הרמונית, חזקה וגמישה, ומעבירים ביניהם כד מלא בבוץ שחור שאותו הם מורחים על פניהם ועל גופם, כטקס פגני עתיק, או כנבואה שחורה לעתיד לבוא.

שתי העבודות הללו של אוהד נהרין “קדם הגאגא” הן אבני דרך בדרכו הסגנונית, שונות מאוד מסגנונו העכשווי, אך מראות איך הן מובילות אליו; בתנועה הממכרת, הרכה, ברגעי העצירה החזקים, הפיוטיים, ובחיפוש התנועתי. ומעניין היה לצפות בהן שוב בפרספקטיבה של זמן וזו לצד זו.

The look, היצירה החותמת את הערב, היא עבודה מרשימה של שרון אייל ש”נותנת בראש” – בסאונד המועדוני במוסיקה של אורי ליכטיק, בדמויות הליליות, המכושפות, ספק שטניות, אנדרוגיניות, כדרכה של שרון אייל. ההתחלה היא גוש של רקדנים עטויי בגדי גוף שחורים צמודים מלייקרה, הנעים לאט, בגבם לקהל, כמקשה אחת, בתנועה רפטטיבית ושבטית, הנמשכת דקות ארוכות (ארוכות מדי). לפתע מבצבץ ממרכז הגוש רקדן קרח חשוף חזה, פניו קדימה, והוא שולח זרועותיו מעלה, כמו שד שצץ מתוך עיסה דביקה. עיסת הרקדנים הזו, המזכירה להקת ציפורים אפלות, המרשימה בעוצמתה, מסתובבת אל הקהל, וממשיכה בתנועת אגן בלתי פוסקת, שכמו מושכת אותנו לתוכה, ואז נפרדת ומתפזרת. אך התנועה המדויקת, המדיטטבית, ממשיכה. אין פה הנפות רגליים או זרימה של משפטים תנועתיים מסובכים או תקשורת בין רקדנים, אך יש פה עוצמה, חוזק, דיוק, ניכור. היצירה מסתיימת כשהמון הרקדנים, כל אחד בנפרד, אך בתנועה משותפת, חוזרת על עצמה, קופצנית, בלתי פוסקת, מטופפים על קצות אצבעותיהם (רלווה), אלמנט שנמצא הרבה ביצירות של אייל.

העבודה מרשימה ועוצמתית, אך לדעתי ניתן לדייק אותה ולפתח אותה, הן מבחינת אורכי הקטעים, והן מבחינה תנועתית. היא אינה שלמה, לדעתי.

השאר תגובה

אנו שמחים על תגובותיכם. מנגנון האנטי-ספאם שלנו מייצר לעתים דף שגיאה לאחר שליחת תגובה. אם זה קורה, אנא לחצו על כפתור 'אחורה' של הדפדפן ונסו שוב.

הזן את תגובתך!
הזן כאן את שמך

4 − שתיים =