למשורר ומבקר יובל גלעד ספר שירים חדש, הרביעי במספר, שיצא לאור בינואר 2019 בהוצאה משותפת של ‘כרמל’ ו-‘עמדה חדשה’, ‘אירופה’ שמו. שירי הספר נכתבו בין השנים 2010 – 2018, וכולם פורסמו בכתבי עת ובמדורי תרבות בעיתונות היומית. הדבר משמעותי בעיניי: השירים נבחנו ונבחרו ע”י  העורכים של הבמות הספרותיות וזכו לברכתם.

הקורא, הנכנס דרך השער ‘יופי אירופי’, הופך להיות עד לטביעתו של ילד-פליט, בן דמותו של אלאן כורדי בן ה-3, שצילומו זעזע את העולם בשנת 2015.

*
יָד קְטַנָּה
נֶאֶבְקָה בַּיָּם
אֲבָל אַף יָד
לֹא הוּשְׁטָה
אֶל גּוּף קָטָן
נָגוּעַ זָרוּת
כִּי אֵירוֹפָּה
תָּמִיד הָיְתָה
שָׂטָן יָפֶה
מוּסָר אָרוּר
לָבוּשׁ חֲלִיפָה
בְּבֵית קָפֶה
עַל שְׂפַת אֲגַם
 

המילים ‘נֶאֶבְקָה’, ‘הוּשְׁטָה’ כתובות בעבר, אך זהו למעשה עבר רדוד, כמעט ההווה של המהגרים, המנסים להגיע לחופי אירופה. הקביעה ‘תָּמִיד הָיְתָה‘ מובילה לצלילה היסטורית עמוקה יותר – לנאציזם, ולאינקוויזיציה – בהמשך הספר. ועוד בשיר הזה – יפה ההצמדה של שמות תואר לא שגורים, הפוכים מהמצופה לשמות עצם: ‘שָׂטָן יָפֶה’, ‘מוּסָר אָרוּר’. אגם – שקט ובטוח, שמסיים את השיר, מבליט את אימת הים, המקדמת את פני המהגרים בתחילת השיר.

הביטוי ‘אַף יָד לֹא הוּּּשְׁטָה’ מעלה במחשבה, על דרך השלילה, את התמונה של ידיים מושטות  עם אצבעות כמעט נוגעות מהפרסקו של מיכלאנג’לו על תקרת הקפלה הסיסטינית.

לשיר השני תנופה גדולה. הוא דוהר ברכבת ‘לְאֹרֶך כָּל אֵירוֹפָּה’ ורושם את החולפים ברבים: עצים, יערות, אגמים, ברווזים, ענפים, מליונים.

*
לְאֹֹרֶֶךְ כָּל אֵירוֹפָּה
עֵצִים מַחְשִׁיכִים אֲגַמִּים
בּׅצְלָלֵיהֶם הַזּוֹמְמִים
בַּרְוָזִים מִתְכַּרְבְּלִים בְּעַצְמָם
כִּילָדִים שֶׁהוֹרֵיהֶם רָבׅים
אֵירוֹפָּה הִיא יֹפִי חוֹלֶה
יְעָרוֹת עַל יְעָרוֹת חַסְרֵי רֹךְ
מׅילְיוֹנֵי עֵצִים רָזִים מַזְכִּירִים
מַַה שֶּׁאָסוּר לַחֲשֹׁב עָלָיו
אִם לֹא רוֹצִים לִטְבֹּעַ בְּצַּעַר
בִּשְׁעַת נְסִיעָה בָּרַכֶּבֶת
יְעָרוֹת חוֹלְפִים קָרִים
רַק מַגְבִּירִים זָרוּת בְּאֵירוֹפָּה
בְְּחֹדֶשׁ מַאִי הַיָּפֶה
בַּרְוָזִים מְבֹעָתׅים שָׁטִים
בַּאֲגַמִּים יָפִים שְׁקֵטִים
לֹא מְבִינִים צַעֲרָם
בַּיְּעָרוֹת שֶׁסָּפְגוּ רֹעַ אֱנוֹשִׁי
לְחֶשְׁכַת עַנְפֵיהֶם
 

השיר מאט את הילוכו בתקבולת: ‘בַּרְוָזִים מְבֹעָתׅים שָׁטִים / בַּאֲגַמִּים יָפִים שְׁקֵטִים’. האימה מתעצמת ביערות ‘שֶׁסָּפְגוּ רֹעַ אֱנוֹשִׁי לְחֶשְׁכַת עַנְפֵיהֶם’, המזכירים את היער האפל מסרט האנימציה “שלגיה ושבעת הגמדים” של דיסני משנת 1937 – עוד בטרם שיא הרוע הנאצי.

 הנה היא, גרמניה, אשר עולה במחשבה בזמן קריאת שיר הסיור האירופי הקודם. בתחילת השיר השלג מנסה להלבין רוע תרתי משמע, בזכות צבעו, ואז ההלבנה בהשאלה: ‘כְּפִי שֶׁיֹּפִי תָּמִיד עוֹשֶׁה’ 

*
שֶׁלֶג נוֹפֵל עַל גֶּרְמַנְיָה
יוֹרֵד אִטִּי וְיָפֶה
מְנַסֶּה לְהַלְבִּין רֹעַ
כְּפִי שֶׁיֹּפִי תָּמִיד עוֹשֶׂה
בִּכְפָר קָטָן וְצִיּוּרִי
מָה אֲנִי עוֹשֶׂה כָּאן
בְּלַיְלָה קַר כְּפַעֲמוֹן
עַל סַפְסָל יָחִיד
מוּל הָרֵי אַלְפִּים
כַּמָּה יֹפִי פִּזֵּר כָּאן הַבּוֹרֵא
אֲבָל הַיֹּפִי מַסְרִיחַ
כְּמוֹ גֶּלְלֵי פָּרוֹת
רוֹעוֹת כָּאן כָּל הַיּוֹם
בְּמֶרְחֲבֵי בָּוַארְיָה
כִּי הוּא מְקַשֵּׁט
כְּנֵסִיּוֹת אִינְקְוִיזִיצְיָה
אֲפִלּוּ בָּאךְ הָאֱלֹהִי
רָקַד לִצְלִילֵי כְּנֵסִיָּה
כְּדֵי לְהִתְפַּרְנֵס יָפֶה
הָרֹעַ אֵינֶנּוּ עֲנָק
הוּא חַי חֲרִישִׁי וְזָעִיר
בְּשִׁגְרָה שֶׁל פָּרוֹת
בְּחַיֵּי מִשְׁפָּחָה נִנּוֹחָה
עַד שֶׁפּוֹרֵץ פִּתְאֹם
כִּפְרָחִים בַּשָּׂדֶה הַנּוֹרָא
שֶׁל הַמֵּאָה הָעֶשְׂרִים

מושג היופי מצטייר כאחד הנושאים המרכזיים של שירי הספר. אני רואה, שאותיות המילה  ‘יפה’ מהוות מחצית מהמילה ‘אירופה’, והמילה ‘יופי’ היא שני שליש מ- ‘אירופי’.

 ‘יופי אירופי’ – שם מוצלח לשער הזה. פנים רבות ליופי, גם הפחות מחמיאות: הוא מיוחס לשטן בשיר בעמ’ 9, הוא חולה בעמ’ 10 ומגדיל לעשות השיר הזה, המטלטל את הקורא בין הקטבים: שלג יפה -> רוע -> יופי של הרי אלפים -> יופי מסריח -> להתפרנס יפה.

השיר מעלה את נושא הדת הנוצרית ‘כְּנֵסִיּוֹת אִינְקְוִיזִיצְיָה’, והשיר בעמוד 14, הבא אחריו, ממשיך להתחשבן עם הנצרות: היא ‘מַסְלוּל דָּם עוֹלָמִי’, ‘צְלִילי אוֹרְגָּן מַפְחִיד / בְּנֵי אָדָם לְהַאֲמִין’ , ‘מִפְלֶצֶת גּוֹתִית / טוֹרֶפֶת נוֹף’.

המחבר מטיח את דברי התוכחה בערי אירופה: בודפשט, האג, בריסל, מינכן, ברלין ומניב שורות יפהפיות:   ‘גַּם אִם אַתָּה בּוֹדֵד / כְּעָלֶה כָּרוּת / מִתְגַּלְגֵּל בָּרוּחַ’  (עמ’ 15);  ‘זָרוּת הִיא עוֹפֶרֶת בְּכַדוּר רוֹבֶה / יוֹרֶה לִשְׁמֵי הָעֶרֶב’ (עמ’ 21); ‘בְּנֵי אָדָם כְּפוּתִים לְצֶבַע עוֹרָם‘ (עמ’ 24).  

השיר בעמוד 30, האחרון במחזור ‘יופי אירופי’, מאזכר את המוטיבים המרכזיים שעלו בשירי השער: יופי, פרחים, מוזיאון, זעם. נושא הפליטים מודגש כאן, כמו בשיר הראשון בשער, וכך נוצרת סגירה מעגלית אסתטית עם סיום אקטיביסטי ‘שֶׁיָּבוֹאוּ פְּלִיטֵי הָעוֹלָם’ מפיו של משורר הוּמָנִי, ער לזולת, רגיש לסבלו של האחר.

*
אִם אֵירוֹפָּה
אֵינֶנָּה עוֹד
אֶלָּא מוּזֵאוֹן
יְפֵהפֶה מִתְרוֹקֵן
וְאִם הַיֹּפִי
הוּא פְּרָחִים
עַל קִבְרוֹ
שֶׁל הַהוּמָנִיזְם
אָז שֶׁיָּבוֹאוּ
פְּלִיטֵי הָעוֹלָם
לְכַסּוֹת יַבֶּשֶׁת
בְּעֹנִי וְזַעַם

19 שירי השער מהוים מחזור חזק ומגובש שעיקר עוצמתו בשירים הארוכים, המורכבים, הפולמוסיים, החווייתיים, שהובאו כאן, ופחות באלה הקצרים האמירתיים, דוגמת השיר בעמוד 25:

*
בֵּית הַדִּין בְּהָאג
גָּר בְּאַרְמוֹן נָקִי
כְּמוֹ הַמַּצְפּוּן
שֶׁל אֵירוֹפָּה

שלושת שירי השער השני ‘לא להיות’ מתרחשים בארה”ב. בשונה מהשירים האירופיים בעלי אופי היסטורי-חברתי, כל אחד מהשירים האמריקאיים מספר בכאב ובחמלה על אדם מיוסר שמואס בחייו.

השיר הראשון בעמוד 33, הוא קינה לרות’קו – צייר אמריקאי מוערך, יליד לטביה, ‘יְהוּדִי מוּמָר לְאָמָּנוּת‘ כמילות השיר. שם השער לקוח מהשורה ‘כְּתָמִים שֶׁל אַהֲבָה לַלֹּא לִהְיוֹת פֹּה‘. האהבה המעוותת הזאת מניבה עוד ביטוים יפים דוגמת ‘חַלּוֹן פָּתוּחַ אֶל הוֹד הַסִּיּוּם’;הַצְּבָעִים הָלְכוּ וְהֶחְשִׁיכוּ” עד הסוף הטראגי “כָּחֹל כֵּהֶה מִתְאַבֵּד / בְּהַשְׁחָרַת עַצְמוֹ“.

*
צִיּוּרֵי רוֹתְ'קוֹ
אוֹרוֹת אֶל הָעוֹלָם הַבָּא
אוֹ כְּתָמִים שֶׁל אַהֲבָה
לַלֹּא לִהְיוֹת פֹּה
יֵשׁ מִי שֶׁיְּכוֹלִים
לֶאֱהֹב אֶת הַקִּיּוּם
רַק עִם חַלּוֹן פָּתוּחַ
אֶל הוֹד הַסִּיּוּם
צִיּוּרִי הַקִּיר שֶׁל רוֹתְ'קוֹ
קָתֶדְרָלוֹת פְּצוּעוֹת
נוֹכְחֻיּוֹת עַרְטִילָאִיּוֹת
מַרְגִּיעוֹת עִיר תּוֹדָעָה
לְפָחוֹת לְכַמָּה שְׁנִיּוֹת
שֶׁל דְּמָמָה אֲדוּקָה
קַפֶּלָה סִיסְטִינִית הִדְהֲֲדָה בִּצְבָעָיו
שֶׁל יְהוּדִי מוּמָר לְְאָמָּנוּת
הַצְּבָעִים הָלְכוּ וְהֶחְשִׁיכוּ
בִּשְׁנוֹתָיו הָאַחֲרוֹנוֹת
הַצְלָחָה הִיא נוֹף מְדַכֵּא
קַפֶּלַת רוֹתְ'קוֹ בְּיוּסְטוֹן
חָלָל חָשׁוּךְ פַּעֲמוֹן מְהַדְהֵד
כָּחֹל כֵּהֶה מִִתְאַַבֵּד
בְּהַשְׁחָרַת עַצְמוֹ

גם השיר השלישי בשער הוא על אמן, סְקוֹט וַויְלֵנְד, זמר ‘בַּעַל קוֹל הַקְּטִיפָה’, שנמצא מת ‘בְּאוֹטוֹבּוּס מַסַּע הוֹפָעוֹת’, כנראה ממנת יתר, ואילו השיר השני על אישה, בשם דִּיאָן שׁוּלֵר, שהייתה אנונימית עד למעשה החריג. ‘דִּיאָן שׁוּלֵר נָהֲגָה נֶגֶד כִּוּוּן הַתְּנוּעָה‘ עם ‘חֲמִישָׁה יְלָדִים בְּמִינִי וָאן חֲדִישָׁה’. יובל גלעד מגולל את הסיפור הטראגי מתוך זעזוע עמוק, בעוצמה רגשית, בשיר עשיר בהתייחסויות נרחבות למצבו הדחוק של האדם: בדידות, נישואין, גידול ילדים, המעיקים במיוחד באווירת הנכאים של אמריקה.

*
דִּיאָן שׁוּלֶר
נָהֲגָה נֶגֶד כִּוּוּן הַתְּנוּעָה
בִּכְבִישׁ מָהִיר עִם רֶגֶל עַל הַגַּז
כְּאֶצְבַּע עַל הַהֶדֶק
חֲמִשָּׁה יְלָדִים בְּמִינִי וָאן חֲדִישָׁה
הָיוּ עֵדוּיוֹת עַל בִּלְבּוּל
אֲבָל אוּלַי הָיוּ אֵלֶּה
שְׁתֵּי דַּקּוֹת שֶׁל הַכְרָעָה
לִפְעָמִים וִתּוּר הוּא עֶמְדָּה עֶקְרוֹנִית
נֶגֶד כִּוּוּן הַתְּנוּעָה
לִפְעָמִים כְּבִישׁ הוּא יַעַר עַד
חַיָּב לִבְעֹר עַל פִּי צַו טֶבַע
יֵשׁ עֵדוּיוֹת שֶׁעָצְרָה לְהָקִיא
פַּעֲמַיִם בְּצַד הַכְּבִישׁ
אַחֲרֵי בִּקּוּר צָהֳרָיִם בְּמִזְלֶלֶת בָּשָׂר
אֵין עֵדוּיוֹת מִתַּת הַהַכָּרָה
שֶׁל דִּיאָן שׁוּלֶר
מֵדֶאָה חֲדָשָׁה
אַלְכּוֹהוֹל וּמָרִיחוּאָנָה הִתְנַשְּׁקוּ בְּדָמָהּ
הַטֶּבַע הַרְסָנִי כְּסֶלַע מִדַּרְדֵּר
גַּם בְּפַרְוָר נְיוּ יוֹרְקִי מוּגָן
מְהִירוּת מְיַצֶּרֶת שְׁמָמָה נַפְשִׁית
כְּחַיֵּי נִשּׂוּאִין וְגִדּוּל יְלָדִים
גָּדַלְתִּי בְּאָמֶרִיקָה
אֲנִי מַכִּיר אֶת מֶרְחֲבֶיהָ וְאֶת בְּדִידוּתָהּ
חֹפֶשׁ יָכֹל לִהְיוֹת אֶקְדָּח
אַדְמַת הַדָּמִים שֶׁל אָמֶרִיקָה
מְכֻסָּה כְּבִישִׁים מְהִירִים
שְׁכֵנִים אָמְרוּ שֶׁהָיְתָה אִמָּא נֶהְדֶּרֶת
עַל דִּיאָן תָּמִיד אֶפְשָׁר לִסְמֹךְ
זֶה קָרָה בְּצָהֳרֵי הַיּוֹם
סְטָאבָּט מָאטֶר
יֶלֶד אֶחָד שָׂרַד כְּעֵדוּת
עַל וִתּוּר כְּעֶמְדָּה קִיּוּמִית

מתוך מורכבות יחסו של יובל גלעד למעשה של דִּיאָן שׁוּלֵר – הבנה עם שמץ הצדקה מהולה בצער על מות הילדים בידי ‘מֵדֶאָה חֲדָשָׁה’– שפתו השירית מתעלה לשיאים של חידוש, עידון ודיוק הביטוי: ‘רֶגֶל עַל הַגַּז / כְּאֶצְבַּע עַל הַהֶדֶק’; ‘הַטֶּבַע הַרְסָנִי כְּסֶלַע מִדַּרְדֵּר‘; ‘חֹפֶשׁ יָכֹל לִהְיוֹת אֶקְדָּח’; ‘וִתּוּר כְּעֶמְדָּה קִיוּמִית’.

ניכר שהמקרה היכה בנפשו של יובל גלעד וחצב מתוכה התייחסות אישית: ‘גָּדַלְתִּי בְּאָמֶרִיקָה / אֲנִי מַכִּיר אֶת מֶרְחֲבֶיהָ וְאֶת בְּדִידוּתָהּ’. ראוי לציון, שהמילה ‘אני’ מופיעה בכל ‘אירופה’ פעמיים בלבד: כאן ובשיר בעמוד 12, והדבר מעיד על כך, שהספר חף מהנרקיסיזם בו נגועה השירה הרווחת.

המשורר לא חוסך שבטו מישראל, אליה מגיע לאחר ביקורו בשתי היבשות, בשער השלישי ‘שירי משפחה’, ומעלה על המוקד את המשפחה – הפרה הקדושה הישראלית.

*
הַפָשִׁיזְם הַמִּשְׁפַּחְתִּי שֶׁל רָמַת גַּן
חוֹלֵף בָּרְחוֹב עַל פְּנֵי קֹר גּוּפַת עוֹרֵב
כְּאִלּוּ הָיָה לִכְלוּךְ בָּשָׂר מְקֻלְקָל
וְלֹא גּוּף יָתוֹם מִנְּשָׁמָה
מִשְׁפָּחָה הִיא חַיָּה זוֹלֶלֶת
עֲרֵמוֹת סוּגֵי בָּשָׂר בַּמַּקְפִּיא
הַחַיִּים אוֹר חוֹלֵף מַהֵר כְּאוֹפַנּוֹעָן
בְּעוֹרֵב מֵת יֵשׁ יוֹתֵר יֹפִי
מֵאֲשֶׁר בִּפְנֵי אִמָּהוֹת מֵינִיקוֹת
בִּיהִירוּת כְּאִלּוּ הִמְצִיאוּ אֶת הַבְּרִיאָה
עוֹרֵב מֵת פַּעֲמוֹן קָשׁוּר לַשָּׁמַיִם
מְהַדְהֵד רְצִינוּת חַיִּים
בְּאֶמְצַע עִיר כּוֹפֶרֶת בַּכֹּל
הַמְלֶט נְסִיךְ דֶּנְמַרְק מְחֻפָּשׂ   
לְעוֹרֵב מֵת בְּאֶמְצַע קַיִץ
לָבָן כָּאוֹר לָעוֹלָם הַבָּא
קִרְקוּר עוֹרֵב צוֹרֵם
כִּקְרִיעַת חֻלְצָה בְּהַלְוָיָה
נוֹף קְבָרִים יָפֶה כְּנָשִׁים פּוֹרִיּוֹת
יַם הַמֶּלַח אוֹהֵב שֶׁקֶט שָׁחֹר
הַלַּיְלָה סָדִין מְכַסֶּה גּוּפַת עוֹרֵב
בִּרְחוֹב רַע לֵב כִּמְעִיל עוֹר

 ‘הַפָשִׁיזְם הַמִּשְׁפַּחְתִּי‘ בכלל ובמיוחד בהקשר של עורב מת – זאת אמירה קיצונית. מצמררת העדפת כבוד המת הלא אנושי על כבוד החי במלוא פריונו: ‘בְּעוֹרֵב מֵת יֵשׁ יוֹתֵר יֹפִי / מֵאֲשֶׁר בִּפְנֵי אִמָּהוֹת מֵינִיקוֹת’. שוב צץ היופי הרב-זרועי הרב-ראשי, שהשתלט על הסיור האירופי, והוא בחוצפתו משווה בין מוות ללידה: ‘נוֹף קְבָרִים יָפֶה כְּנָשִׁים פּוֹרִיּוֹת’. יצירות אמנות אחדות מעוררות סלידה דוגמת הטריפטיך של פרנסיס בייקון.

https://en.wikipedia.org/wiki/Three_Studies_for_Figures_at_the_Base_of_a_Crucifixion

אל לה, ליצירת אמנות, לשעמם. טוב שהשיר מוציא מהאדישות, מטלטל. ופתאום המלט בה לביקור ברמת גן. השיר ממריא על כנפי העורב המת אל הסוריאליסטי: ‘הַמְלֶט נְסִיךְ דֶּנְמַרְק מְחֻפָּשׂ / לְעוֹרֵב מֵת בְּאֶמְצַע קַיִץ’.

פעמון ב- ‘עוֹרֵב מֵת פַּעֲמוֹן קָשׁוּר לַשָּׁמַיִם / מְהַדְהֵד רְצִינוּת חַיִּים’ – נשמע לי מוכר. הוא כבר צלצל פעמיים בספר – אחת לכל פרק ‘בְּלַיְלָה קַר כְּפַעֲמוֹן’ (עמ’ 12); ‘חָלָל חָשׁוּךְ פַּעֲמוֹן מְהַדְהֵד’ (עמ’ 33). הצליל המתכתי הכנסייתי – טקסי ומסתורי: הוא מסתיר דבר-מה בנבכי נפחו המקומר.

 השורה האחרונה של השיר ‘בִּרְחוֹב רַע לֵב כִּמְעִיל עוֹר’ מעניינת ביותר ונשמעת נהדר עם הצלילים  ר’, ל’, ע’, ב’, וכשסוגרים אותה מעגלית, מקבלים בתפר את המילה ‘עוֹרֵב’.

בהמשך השער הזה ישנו הבזק אור, אם כי ‘אֲדַמְדַּם רָקוּב’ בשיר בעמוד 44, שאומנם מתחיל ברוח שפופה ‘הַיֵּאוּשׁ מּזְדַּיֵּן בְּבֵית מָלוֹן זוֹל’, אך מתעודד במהלכו ‘סוֹף סוֹף עֵירמיֻםִ עַד הַסּוֹף / מִצַּחֲנַת בִּגְדֵּי תִּפְקוּד‘ עד לשיא של ‘יוֹנָה אֲבְיוֹנָה מִשְׁתַּחְרֶרֶת מִכְּלוּב’. 

*
הַיֵּאוּשׁ מִזְדַּיֵּן בְּבֵית מָלוֹן זוֹל
גֶּבֶר וְאִשָּׁה נְשׂוּאִים
אֲבָל לֹא זֶה לָזוֹ
תְּנוּעוֹת אַהֲבָה עֲקָרָה תַּחַת רְאִי תִּקְרָה
אֶגְרוֹף בִּזְכוּכִית הַשִּׁגְרָה
שֶׁל חַיֵּי מִשְׁפָּחָה שֶׁהִכְזִיבוּ
פִּיחַ רְחוֹב חוֹדֵר לַחֶדֶר
עִם רֵיחַ יָם מְרַפֵּא
סוֹף סוֹף עֵירֻמִּים עַד הַסּוֹף
מִצַּחֲנַת בִּגְדֵי תִּפְקוּד
אָדָם וְחַוָּה עַל מִטַּת קְפִיצִים חוֹרְקִים
תַּחַת אוֹר אֲדַמְדַּם רָקוּב
יוֹנָה אֲבִיּוֹנָה מִשְׁתַּחְרֶרֶת מִכְּלוּב
בְּחֶדֶר צַר כְּתָא וִדּוּי
הַשָּׂפָה קוֹרֵאת לָזֶה שֶׁקֶר וּבְגִידָה
אֲבָל הַשָּׂפָה שַׁקְרָנִית בּוֹדֵדָה

השער האחרון בהחלט – “משירי סוף העולם” – מזכיר בשמו את מחזור שירי סוף הדרך של לאה גולדברג, אך השירים בו קודרים ומיואשים לאין ערוך מאלה של המשוררת. הם על מדוכאיי העולם – חיות מעבדה ונשים מושפלות זנות. כפי שכתוב בעמוד 21 ב‘יופי אירופי’, הם מעידים על ‘הִתְבּוֹנְנוּת אֲדוּקָה / בְּחַיִּים בִּלְתִּי נִרְאִים’:

*
מִטּוֹת עֵץ מָלֵא
יְכוֹלוֹת לַעֲמֹד בְּהַרְבֵּה
אֲבָל לֹא בְּעֹמֶס
כְּאֵב לֹא אֱנוֹשִׁי
שֶׁל מִי שֶׁהָיוּ נָשִׁים
לִפְנֵי שֶׁהָפְכוּ
לְגוּשׁ כְּלוּם מְחֻלָּל
עַל יְדֵי לָקוֹחוֹת
פַּעַם אַחַר פַּעַם
בַּחֲדָרִים צָרִים
מְחוּקׅים מִמַּפַּת הָעִיר

יובל גלעד חש שחי ‘בעולם רע’ כפי שכותב בהקדשה: ‘לזכרו של דודי אילן גולדהירש, פזמונאי, אוהב אדם, נפש טובה בעולם רע.’. את תחושותיו של תיעוב ומיאוס כלפי עולם זה הוא מעביר דרך ערים, נופים, חמלה לבעלי חיים מעונים, התבוננות באנשים, גרסאותיו למהלך חייהם של אמנים עם מיקוד במותם הטראגי.

השירים מרתקים בתוכנם ומהנים בשפתם השירית. טובה החלוקה ל 4 שערים דרכם הקורא נכנס למדורים מסויטים, המסלימים לעבר העולם כולו וסופו. מושג היופי החתרני, הנשכני בשלושים מופעיו בספר, משפד את הפרות הקדושות כגון הומניזם, משפחתיות, מותר האדם, ציור, מוזיקה וצולה אותן באש השירה.

אסתטיקה מהפנטת למדרגות הנעות האירופיות בצילומו של יובל גלעד על כריכת הספר בעיצובו של חן יסודות. המנורות התלויות המאירות בעיקר את עצמן, כשהאפור סביבן נותר חשוך ברובו ומבליט את משחק הצבעים: הירוק גובר על האדום ונותן ‘אור ירוק’ להיכנס פנימה.

הספר הוא גם על ישראל. בתחילת הפוסט מופיעה תמונת מדרגות נעות נאות, אותה צילמתי בתחנת הרכבת החדישה של ירושלים, והן בהירות יותר, מוארות כחול-לבן ישראלי.

כריכת ספר שיריו של יובל גלעד ׳אירופה׳
כריכת ספר שיריו של יובל גלעד ׳אירופה׳

תגובה אחת

  1. חגית
    אהבתי את הכניסה לפרטים הקטנים תוך התייחסות לתמונה הרחבה, שזה עיסוק בכאב אנושי לנוכח מעשים קשים של האדם.

    . הדברים שלך עזרו לי להבין יותר טוב את השירים היפים והכואבים של יובל. כפי שאת מציינת למשל שיש צירופי מלים טעונות : : שטן יפה. או ברווזים מבועתים. גם הבלטת הנושא של תחושת זרות לאורך הספר, מסייעת לקורא להתחבר לשירים.

    הראיה שלך המקורית והמפתיעה מאפשרת הצצה לעולם הרגיש של המשורר, למשל שאת כותבת שיש שירים שמזכירים את שלגיה ושבעת הגמדים.

    ההשוואות למשוררים אחרים נעשים בחן כמו למשל השוואה ללאה גולברג בשיר שלג נופל על גרמניה

    אהבתי במיוחד את התייחסותך לכך שבמילה אירופה יש את המילה יפה.

    דרך המאמר שלך אפשר לראות את התיאור של יובל את הסבל האנושי ואת הרגישות שלו כלפי הכאב האנושי.

    עולה השאלה, איך באמת אפשר לשרוד בעולם כל כך כואב? אשמח לדעת איך המשוררים מתמודד עם התחושה הזו.

השאר תגובה

אנו שמחים על תגובותיכם. מנגנון האנטי-ספאם שלנו מייצר לעתים דף שגיאה לאחר שליחת תגובה. אם זה קורה, אנא לחצו על כפתור 'אחורה' של הדפדפן ונסו שוב.

הזן את תגובתך!
הזן כאן את שמך

14 + תשע =