ספר השירה החדש “סלפי” (תל אביב, ספרא, 2018) של גד קינר קיסינגר, פרופסור לתיאטרון, מומחה עולמי ליצירתו של איבסן, מי שתרגם לעברית את מיטב המחזאות השבדית, הגרמנית והנורבגית ומהראשונים לשחק במחזותיו של חנוך לוין הוא קובץ שלרגע אינו משעמם.

השירים הבולטים לטובה בספר הם דווקא השירים הקצרים והנמרצים שמציגים לקוראים חוויה או דימוי מלוטשים היטב. כך, למשל, במקרה של השיר הקצר ‘בקשה’:

“אֲנִי מְבַקֵּשׁ מֵעֲיֵפוּתִי הָרַבָּה שֶׁתַּכְרִיעַ / אוֹתִי כִּדְרָקוֹן הַמַּפְצִיר בְּג’וֹרְג’ הַקָּדוֹשׁ / שֶׁיַּצְמִיחַ מִדֶּשֶׁן גּוּפוֹ הַמּוּבָס מַמְלָכָה עַל גְּדוֹת / נְהַר הלתה לְדֻגְמָנֵי שִׁכְחָה יְפֵי גֵּו יָרוּצוּ לְאָרְכּוֹ / עֲטוּרֵי זֵר חִיּוּךְ אֱווִילִי”.

כמה מהשירים בקובץ מצטיינים במעברים מרובד אחד של משמעות וחוויה לרובד אחר של משמעות וחוויה. חלק מהתיאורים אפילו עלולים להיות אכזריים מאוד, או לסמן משלים ונמשלים אכזריים. לדוגמה, השיר ‘כמו ילד’, שבו תיאור ופירוט של המשל הגופני מופיע במידה רבה במקום הנמשל הנפשי: “כְּמוֹ יֶלֶד קֻנְדָּסִי / שֶׁמַּטְבִּיעַ יָדוֹ בִּיצִיקַת בֶּטוֹן / כְּדֵי לְהַטְבִּיעַ חוֹתָם / וְהַבֶּטוֹן נֶאֱחַז בּוֹ וְאֵינוֹ / מַרְפֶּה כְּיֶלֶד הָרוֹצֶה לְהַטְבִּיעַ / חוֹתָם וְאֵינוֹ מַרְפֶּה בְּיֵאוּשׁוֹ / עַד שֶׁיִּתְלֹשׁ עַצְמוֹ / מֵעַצְמוֹ. / מִיָּדוֹ”.

כאן מן הראוי לשים לב, שכמו בשיריו הקצרים האחרים, מתמודד קינר לא פעם עם אתגר השירה הלירית המסורתית בעת הנוכחית, אחרי דורות של משברים שהייתה נתונה בהם השירה הלירית של המאה ה־19. הדילמה של מעמד השירה הלירית, מהסוג של דיווח חווייתי ומֵעֵין יומני של קינר, בולטת במיוחד בשיריו הארוכים מבחינת החווייתיות הצרופה שהם מעבירים. אך לעיתים עדיין ניתנת התחושה שהם טעוני קיצור וגיבוש. למשל, בשיר ‘יצחק’ אנחנו מוצאים אומנם שורות מפעימות כמו: “עִנְפוּ הָעֵצִים אֶת עַלְוָתָם הָאֲדֻמָּה / מְּשַׁגַּעַת בְּדָמוֹ הַצָּעִיר, הִשְׂתָּרְגוּ סְבִיבוֹ וְאָזְקוּ אוֹתוֹ” – אך לאחר מכן השיר פונה אל המוכר, כגון: “אֱלֹהִים כְּדַרְכּוֹ לֹא הָיָה שָׁם. / אַל תִּשְׁלַח יָדְךָ וְהָאַיִל הָיוּ / חֵלֶק מִטִּעוּנֵי הַהֲגָנָה שֶׁלּוֹ. / שֶׁלֹּא יְסַפְּרוּ לָכֶם מַשֶּׁהוּ אַחֵר. / הוּא שָׁאַל הִנֵּה הָאֵשׁ וְהִנֵּה הָעֵצִים / וְאַיֵּה הַשֶּׂה לְעוֹלָה / כִּי לֹא הֶעֱלָה בְּדַעְתּוֹ שֶׁאָבִיו. / שֶׁאָבִיו. / שֶׁאַבָּא.”

חלק ניכר, וכנראה גם העיקרי, של שירי הקובץ שלפנינו מוקדש לנושאים ארוטיים, לנושאי אהבה והתאהבות, ובכלל ליחסים רומנטיים ופחות מרומנטיים שבינו לבינה. אך ישנם נושאים נוספים בקובץ המרתק הזה, המשמשים נקודות מוצא לציון חוויות עדכני מצד המשורר. כזה הוא השיר היפה ‘מבטו של אבי’ העוסק באביו של המשורר וביחסיו של המשורר איתו: “מַבָּטוֹ הַחַי שֶׁל אֲבִי קוֹשֵׁר אִתִי קֶשֶׁר / נֶגֶד תְּמוּנָתוֹ הַמֵּתָה, / […] / אָבִי יוֹרֵד מֵהַתְּמוּנָה לַעֲטֹף אוֹתִי בְּמַבָּטוֹ / הַחוֹמֵל כְּמוֹ בְּטַלִּיתוֹ הַמַּצְהִיבָה כְּשֶׁחֶרְדָתִי / כְּיֶלֶד מְאַיֶּמֶת יוֹם הַדִּין. / כְּמוֹ בְּטַלִּיתוֹ שֶׁתַּעֲטֹף אוֹתִי בְּיוֹם / פְּקֻדָּתִי. / אָבִי אָבִי רֶכֶב לִבִּי וּפָרָשָׁיו / הַמְתֵּן לִי. / עוֹד מְעַט קָט / גַּם אֲנִי מַמְרִיא.” בשיר היפה והעוצמתי הזה קיים אומנם גם רובד של מסורת דתית הקשור לדמות האב, אך נקודת הכובד בו היא אישית, חווייתית מיסודה. שתי השורות הראשונות של השיר כבר מרתקות את הקוראים, כאשר המבט החי של האב מהתמונה יוצר קשר עם הבן למרות התמונה המתה. גם הסיום של השיר מפעים כשלעצמו, עם הצירוף הלשוני “אָבִי אָבִי רֶכֶב לִבִּי וּפָרָשָׁיו”, יחד עם השורות המצמררות “הַמְתֵן לִי / עוֹד מְעַט קָט / גַּם אֲנִי מַמְרִיא.”

נדמה, כי עדיף היה אם הקובץ שלפנינו היה מתרכז בשירים החזקים והקצרים יותר, הנמנעים מקלישאות. למשל; במקום קינר הייתי מוותר על שורות צפויות מדי מסוג אלו המַשוות שלב מאוחר באהבה ל”מחלת סוכרת, שממנה נותרה רק המתיקות המרה,” ובמקומן מתרכז בשורות היפות הבוטות והמפתיעות, הגובלות במיתולוגיה, כמו בשיר ‘יחסים’: “הָאֵלָה הַזְּקֵנָה אֲסוּרָה בְּכֻתֹּנֶת / מְשֻׁגָּעִים שֶׁל חַבְקֵי פְּלָדָה / כְּדֵי שֶׁלֹּא יִתְפָּרְקוּ פְּצִילֵי גִּזְעָהּ / וּכְדֵי לְרַסֵּן אֶת יִצְרָהּ. / בְּטַבְּעוֹת עֵינֶיהָ הַסּוּמוֹת הִיא / עוֹגֶבֶת עַל הַשְּׁתִילִים הָרַכִּים. / עוֹלָלֶיהָ. / מְאוֹנֶנֶת צִפּוֹרֵי שִׁיר.”

לבסוף, הקריאה בקובץ השירים ‘סלפי’ מעלה שאלה מעניינת: האם עשוי להתחזק כאן סוג של שירה לירית, חווייתית ביסודה, ללא כבלי חרוז ומשקל שכיום כבר התיישנו במידה רבה, נוטה יותר לשיח קצר שמגבש חוויה נתונה ונסמך קודם כול על דימויים (ולעתים על מטפורות), ובעיקר על עימותים ואימותים בין רובד אחד של משמעות ותחושה לרובד אחר של משמעות ותחושה? על רקע השירה העברית כיום, נדמה כי שיריו של גד קינר שייכים לרובד מעניין של יצירה שירית בתחום של שירה גברית קיומית שתחילתה בשנות ה־70 וה־80, לא פחות ממשוררים דתיים כגון אדמיאל קוסמן או מירון איזקסון. ובכל מקרה, שיריו של גד קינר מספקים לנו נוף חווייתי, מעניין וייחודי.

קריאה נוספת:

כתוב תגובה

הזן את תגובתך!
הזן את שמך כאן