לרגל חג הפסח סקירה מפורטת על כמה הגדות לא מסורתיות שנוצרו בארץ ישראל פרי עטו של האספן אבירם פז

בקטלוג הגדות הפסח שנערך לראשונה בידי אברהם יערי ונערך מחדש במהלך השנים בידי יצחק יודלוב, כלולות הגדות הפסח המסורתיות של עמנו. הקטלוג כולל הגדות החל משנת 1482 ועד שנת 1960, אך לא נכללו בו הגדות הפסח אשר חרגו מהנוסח המסורתי אשר היה מקובל עוד מימי קדם וחזר על עצמו כמסורת ומנהג שנה אחרי שנה.

הגדות הפסח הלא מסורתיות נכתבו בעיקר בשנות תקומת הרעיון הציוני בזמן שיבת העם היהודי לארץ ציון, ברוח ההתיישבות החלוצית בארץ ובצל הכרת החורבן, ההשמדה והיתמות שהכו בעם היהודי. אפשר לכנות את אותן הגדות של פסח ‘סוג אחר של ספרות’.

הסיפור המקראי של יציאת מצרים המופיע בספר שמות משמש את כותביהן ועורכיהן של הגדות אחרות אלו כרקע וכבסיס היסטורי רעיוני שעליו בנו הם את סיפורם. יש בו מהשתקפות התקופה, אירועי הזמן וההווי המקומי בבחינת “בימים ההם – בזמן הזה”. התחושה שאנו חוליה בשרשרת שתחילתה אז ואנחנו כיום זועקת מבין דפי הגדות אלו – בין אם נכתבו בידי אנשי הקיבוצים וההתיישבות העובדת המעבדים את האדמה העיקשת, או בידי חיילים עברים מגויסים לצבא הבריטי ולוחמים נגד הצורר הנאצי באותם ימים הרי אסון כשמשפחותיהם נטבחות על אדמת אירופה, או בידי מאות אלפי הפליטים והמעפילים אשר הגיעו אחרי נדודים ותלאות לארץ ששעריה נעולים, נאסרו בידי הבריטים והושמו במחנות המעצר והגירוש.

בהגדות הלא מסורתיות שנכתבו לאורך השנים ניכרת הביקורת על כך שהסיפור המקראי לא הושם כסיפור הבסיס אלא למעשה צונזר, על גיבוריו, והוסתרו דמויות מפתח כמו משה ואהרון. בליל הפסח הארץ ישראלי, ליל הפסח הציוני, ניסו עורכי ההגדות הלא מסורתיות להתמודד עם שאלה זו תוך הסרת קטעים ושילוב קטעים אחרים אשר נראו להם מתאימים יותר. אופי ההגדה שונה בהתאם לרוח הזמן, התקופה והמאורעות הדרמתיים של אותם ימים.

אבירם פז, פברואר 2019

ההגדות הלא מסורתיות אשר נכתבו בקיבוצים

בהגדות הקיבוצים ניכרת התחושה של המוטיב “בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים”. עורכי הגדות הפסח בקיבוצים הבינו את תוכנו של חג הפסח ואת ערכו ההיסטורי החשוב, אך סברו שיהיה קשה להפיח בו נשמה חדשה. לדעתם נכון היה להוסיף להגדה של פסח את “סיפור יציאת מצרים העכשווי” – סיפורם שלהם. אפשר לומר שבהגדות שהם כתבו וניסחו הם חשו שהם היוצאים ממצרים בני זמננו, והם מכינים את המולדת למעפילים שיבואו. התחושה אשר חשו ואשר ניכרת מבין דפי ההגדות היא שבלעדיהם לא יתגשם החלום הציוני. הטקסטים בהגדות הקיבוצים נבחרו אחרי לא מעט ויכוחים. הוצאת האל מההגדה באה לא כקביעה תיאולוגית של אין דבר כזה, אלא הסירוב של אותם חלוצים לקבל את אי־אחריותו של האדם לנעשה, בייחוד באותם ימים הרי גורל, בסערת הימים של החזרה למולדת והקמת הבית בארץ ישראל. עורכי הגדות הקיבוצים ראו בספרות העברית ובמרד שלה נגד מאורעות העבר של העם היהודי כסיכוי יחיד להמשך.

לעיתים קרובות היו עורכי ההגדות כותבים ועורכים קטעי פרוזה ושירה שנלקחו מטובי המשוררים והמלחינים ומשלבים אותם בין דפי ההגדה שירי חיים נחמן ביאליק, שאול טשרניחובסקי, יצחק למדן, רחל, ש. שלום, אברהם שלונסקי, אלכסנדר פן, לוי בן אמיתי, יוסף חיים ברנר, דוד פרישמן ואחרים.

קטעים אלה התאימו לאופי הרצוי שביקשו העורכים לתת להגדות, והם שולבו בהגדות הקיבוצים וגם בהגדות החיילים המתנדבים ובהגדות המעפילים והפליטים במחנות המעצר ובמחנות העקורים.

ברור היה לעורכי אותן הגדות שצריכים להיות משולבים בהגדה קטעים אשר מספרים את הקורה ואת מאורעות הזמן. ההגדה ליוותה תקופות רבות: חומה ומגדל; מלחמת העולם השנייה; מאורעות הספר הלבן; העפלה; וכמובן מלחמת העצמאות, וקטעי יזכור שולבו בה כחלק בלתי נפרד מהסיפור. שילוב קטעים אלה הביא את המתכנסים לסדר לראות עצמם שותפים ראויים אשר לוקחים חלק בסיפורו של העם היהודי, שתחילתו אז, והם היום חוליה בשרשרת.

מאורעות מלחמת העצמאות ולחימת הפלמ”ח בגזרות השונות היו חלק בלתי נפרד בהגדות הפסח, אך עם ההכרזה הרשמית על יום העצמאות ויום הזיכרון שלפניו, הוצאו בחלקם מההגדה. הגדות הקיבוצים נפתחו על פי רוב בקטעי אביב שירי אביב והתחדשות, כיאה לחודש ניסן.

בהגדות אלו שולבו איורים וציורים פרי יצירתם של אומני המקום. גם בתחום האיורים בהגדות אלו אפשר לראות התמודדות של אותם אומנים בבואם לאייר את הגדת הפסח של הקיבוץ. על המאייר היה לגשר בסוג האיורים בין הצד הספרותי המסורתי־המקראי ובין הצד הקיבוצי־חלוצי. בין הא לחמא לבין ריקוד העומר עם אלומות השיבולים, בין סיפור יציאת מצרים לבין העליות הראשונות לארץ המובטחת וכן הלאה.

סדר הפסח ליווה את סיפורם של הקיבוצים ושולבו בהגדה כל שנה מאורעות חדשים הקשורים לאותם ימים בארץ ובעלילותיה של אותה חבורה. בחלק מההגדות מוצאים את מגילת הקבוצה נכון לאותה שנה, דרכה הוסיפו להגדה משהו משלהם כקבוצה כגון: מה התחדש, פרקי דווח, שמות הילדים החדשים שנולדו ומסיפורי המקום.

הטקסט של ארבע הקושיות השתנה בהגדות הקיבוצים בהתאם לימים אשר בהם נכתבה ההגדה, ועורכי ההגדות העדיפו לשאול שאלות חדשות במהלך השנים. לעיתים הקושיות נגעו בצורה הומוריסטית במצבו של הקיבוץ ו”בגיבוריו”. שולבו בהגדה גם ורסיות שונות של ‘חד גדיא’, שהוא שיר עם, ולמתעמקים במילים היה מאז ומתמיד כתב חידה: האם סדר המאורעות בשיר הוא סדר העולם? לעיתים השיר הופיע בסגנון היתולי מלווה באיורים.

בהגדות הקיבוצים, שהן רבות ומגוונות, אפשר לראות מספר דברים שעמדו במרכז הוויית חייהם של אנשי הקיבוצים, ודברים אלו נראו להם חשובים עד כדי שילובם בהגדה ואמירתם בהדגשה באותה התכנסות של ליל הסדר:

  • הרצון והאהבה לארץ ישראל, לעלות להגשים ולהפריח את השממה
  • הצער והכאב על אשר קורה לקהילות העם היהודי באירופה נוכח הידיעות שמגיעות לארץ עם עליית הנאצים לשלטון
  • התחושה שהם מכינים את הקרקע, והמפעל החלוצי הוא הבסיס לקליטה של המוני העם היהודי שיחזור לארצו (“אם אין אני לי מי לי”)
  • ניכרת בהגדות הקיבוצים גם תחושת זעם ותסכול אל מול השלטון הבריטי: הספר הלבן, חוקי הקרקעות וההגבלות על עליית היהודים לארצם ההיסטורית
  • עם פרוץ מלחמת השחרור ניכרת בהגדות הקיבוצים העלאת זיכרון הנופלים וקטעי יזכור

 

הגדות פסח לא מסורתיות בעלות השתייכות תנועתית

הגדות הפסח של תנועות הנוער וקיבוצי ההכשרה החלו להיכתב ולהיערך באירופה עוד לפני מלחמת העולם השנייה. הגדות אלו נערכו ונכתבו במרכזי התנועה. כל תנועה יצרה הגדה לפי רצונה, חלקן היו ביידיש חלקן בעברית. הגדות אלו נערכו ונשאו מסר אידיאולוגי שונה, בהתאם למה שחרוט על דגלה של אותה תנועה. אל פי רוב נפתחו בקטעי אביב וקציר העומר. בהמשך קטעים מהסיפור המקראי, קטעים משל ביאליק – “קומו תועי מדבר”, וקטעי ספרות משל דוד פרישמן ויצחק כצנלסון. בהגדות אלו שולבו גם מאורעות הזמן ואירועים אקטואליים לימים שבהם נכתבה ההגדה. לקראת סופה של ההגדה היו לעיתים קטעים שאמורים לעורר תקווה כמו: “עוד נדליק משואות בראשי ההרים” ובסיום ממש משירי ההגדה.

ובארץ – הגדות הפסח הלא מסורתיות שנכתבו ונערכו בקיבוצים היו בסיס להגדות הפסח התנועתיות – כל קיבוץ וההשתייכות התנועתית שלו. בכל קן תנועתי יצרו, כתבו ואיירו הגדות פסח משלהם.

תנועות הנוער בארץ ומחוץ לה ראו את עצמן כחלק המשתייך תרבותית למשפחת הקיבוץ; הן כתבו וערכו וביצעו סדרים ולכל תנועה הגדה משלה.

הגדות תנועות הנוער היו דומות מאוד על פי רוב במבנה להגדות הקיבוציות; הן נפתחו בקטעי אביב, ועל הסיפור המקראי שהוביל הולבשו קטעים ייחודיים לתנועה ודברים אקטואליים מאותם ימים. הגדות אלו, כמו הגדות הקיבוצים, מנסות למלא את החסר (לדעת עורכיהן) בהגדה המסורתית: היעדר הסיפור המקראי של יציאת מצרים ומשה ואהרון כגיבורי הדרמה המקראית. דברים אלו תופסים חלק נכבד ברמיזות של העורכים ובשילוב קטעים שנראו להם רלוונטיים ומתאימים.

קטע ייחודי שמופיע בהרבה הגדות פסח תנועתיות הוא משל דוד פרישמן: “תחפנס?? המצרי ומשה.” קטע זה עוסק בשליחותו של משה, המסמל בהקשר זה את התנועה הציונית חלוצית. הם שילבו קטע זה בהגדות והרגישו שייכות למלל: “ועתה לך בוא מצרימה אל הנענים ואל הנדכאים ואמרת להם כי עבדים הם – והם לא יבינו, כי אומללים הם – והם לא ידעו, כי גדול עוניים וגדולים מכאוביהם ונורא לחצם – והם לא יאמינו.” עורכי ההגדות התנועתיות התלבטו בקשר למילים הבוטות שבקטע אבל אין ספק שזהו תיאור נכון, והתנועות החלוציות ראו בקטע זה את תמצית משימתן ויותר מזה. בהמשך משל דוד פרישמן “לפקוח עיניים”:

“ופקחת עיניהם בחוזק יד על כל לחצם ועל כל עוניים – וגאלת אותם.

ועם רב יימשך מקרב אחיך אשר לא ידעת ואשר לא ידעוך,

ומקרב כל העם אשר מסביב אשר רע ומר להם.

והיית לאב המון אדם רב,ולראש שבטיו.”

קטעים אלו משל דוד פרישמן היו ועודם הולמים את משימות תנועות הנוער באשר הן.

קיבוצים רבים השתייכו לתנועות, ובקיבוצים רבים – במיוחד בקיבוץ המאוחד ובקיבוצי האיחוד – צירפו להגדות מדברי אבות תנועתם. ובחלק מההגדות התנועתיות בהמשך מוצאים שההגדה נהפכה במידה מסוימת לבמת התבטאות של תנועה – כמו בהגדת החירות שנערכה בידי חוג הנוער המתקדם תשי”ג, חיפה (יצאה לאור עם פטירתו של סטלין) והוכנסו בה קטעים כמו ‘האינטרנציונל’ ותמונתו של סטלין.

לקיבוצים הייתה על פי רוב השתייכות תנועתית ושאיפה לגבש מתכונת אחידה לכל תנועה. מובן שנערכו ונכתבו כמה הגדות תנועתיות ששונו עד שהגיעו לנוסח שהיה מוסכם על כל הקיבוצים שהשתייכו לאותה תנועה. באותם ימים של מלחמת העולם השנייה היה מותר להדפיס רק לפי היתר ורישיון ממשלתי מנדטורי. לא היו בארץ בתי חרושת ליצור נייר, וכדי לשמור על מלאי הנייר המיובא לארץ לא הודפסו מספר רב של הגדות, והחומרים הפכו לנדירים במהלך השנים.

בהגדות השומר הצעיר משולבים קטעים משל ביאליק “פתע פתאום” מתוך ‘מתי מדבר’, וכמה שנים אחר כך הוחלף קטע זה לקטע: “קומו תועי מדבר, צאו מתוך השממה.” ההסבר לשינוי הקטעים משל ביאליק במהלך השנים הוא שהקטע הראשון מתוך ‘מתי מדבר’ (“פתע פתאום יתנער דור עזוז וגיבור”) תאם את האווירה של נחישות העם להעפלה ולעלייה וכנגד גזירות הבריטים – עלייה ב’.

הקטע השני אשר מופיע רבות בהמשך תאם יותר למאורעות שבאו בהמשך.

הגדות הפסח הלא מסורתיות שנערכו ונכתבו בידי חיילים מגויסים לצבא הבריטי

כדי להבין מה מיוחד בהגדות שכתבו החיילים שהתגייסו לצבא הבריטי צריך להבין מה היו תחושותיהם באותם ימים הרי גורל, כלומר, בשנים הראשונות של מלחמת העולם השנייה, כאשר באירופה מובלים היהודים למחנות הריכוז וההשמדה והדי השואה מתחילים להגיע ארצה. במדבריות צפון אפריקה מתקדם ‘שועל המדבר’ (כך כונה רומל בשל הצלחותיו) וצבאו נוחל הצלחה רבה ומאיים להגיע לארץ ישראל. בארץ ישראל עסוקים חיילי המנדט הבריטי בשמירה על הסדר ובמאבק במחתרות, והאוכלוסייה הערבית המתנגדת ליישוב היהודי המוקם בארץ ולתנועה הציונית מארגנת התפרעויות והתנפלויות רצחניות במקומות שונים. למתנדבים היה רצון עז לתרום למאמץ המלחמתי, ורובם התגייסו מתוך הכרה ברורה בקושי העומד בפניהם. אומנם המחשבה שיש לעזוב את המשפחה והחברים ולצאת לדרך לא ידועה הרתיעה רבים, אך הרצון העז ללחום באויבי העם היהודי גבר. לא עוד יהודים המובלים כצאן לטבח, אלא לובשי מדים המעוטרים בסמלים המציינים “אנחנו גדוד עברי” חדורים ברצון לנקמה ומסופחים לצבאות בנות הברית.

הגיוסים הראשונים לפלוגות החפרים ולפלוגות הרגלים, הבאפס, החלו בתחילת שנות הארבעים, ובהמשך גויסו רבים והוקמו פלוגות התובלה ופלוגות הנשים המגויסות. חיילים רבים מבין המגויסים שובצו במרבית היחידות תומכות הלחימה שהתנהלה באותם ימים במדבריות לוב (צפון אפריקה), וכשרומל וגיסותיו נוצחו, הועברה הלחימה לאיטליה באוניות דרך מלטה לאחר פסח 1943.

בהגדות שנכתבו באותם ימים שולבו קטעים המבטאים את תחושותיהם של המתגייסים לצבא הבריטי. הגדות פסח אלה נדירות ביותר מכמה סיבות:

באותם ימים לא היה מימון ולא היו תנאים בסיסיים לכתיבת ההגדות. הן נכתבו על פי רוב על נייר זול שהיה זמין ובכמה מקרים אף על קופסאות קרטון. לדוגמה, את ההגדה של פלוגת מובילי המים 405 כתבו החיילים על צידן האחורי של טלגרמות איטלקיות שנמצאו במחסן בלוב. לא היו תנאים נאותים לשכפול, ולעיתים מספר ההגדות שהוצאו לקראת החג היה מצומצם ביותר.

מכיוון שמדובר על סדרי פסח שנערכו בעת מלחמה הושארו לעיתים ההגדות על שולחן הסדר משום שהיחידה נאלצה לעזוב במהירות את המקום בו שהתה. נוסף על כך גודלן של הגדות אלה לא אפשר את אכסונן בכיסי המדים.

כאמור לעיל, החיילים שילבו בהגדה של פסח את סיפוריהם. הסיפור המקראי בספר שמות מתמקד ביציאה מעבדות לחירות, ומשה גואל את העם היוצא ממצרים לדרך חדשה. סיפור יציאת מצרים נמשך בהווה – הם אלה היוצאים (דרך מצרים) כדי לגאול את שארית העם ממחנות העקורים באירופה ולהעלות אותו לארץ כנען להתנחל בה. כאמור, הם ראו את עצמם כחוליה בשרשרת ההיסטורית של העם היהודי.

בל נשכח שאותם חיילים שירתו בצמוד לחיילים הבריטים, אבל בשנים הראשונות לא ניתנה להם הזדמנות להגדיר את עצמם כגדוד עברי. יתרה מכך, חל עליהם איסור לענוד סמלים עבריים שלא אושרו בידי מנהלת הצבא הבריטי, ומובן שחל איסור על הנפת הדגל העברי. היו הנחיות ברורות לגבי זהותם כיחידה עברית לוחמת וכן הגבלות ומשפטים לעוברים על החוק. מכיוון שלא ויתרו על זהותם הלאומית הם חיפשו דרכים שונות לביטוי עצמי וההגדה של פסח וברכות שנה טובה בראש השנה העברית יצרו הזדמנות לעשות זאת. בהגדה של פסח שילבו בטקסט עצמו את סיפורם ובראש השנה שילבו בכרטיסי הברכה שיצרו את סמלי היחידות שבהן שירתו.

סמלי היחידות שאותם יצרו באופן בלתי לגלי מופיעים לעיתים על שערי ההגדות. כל סמל אפיין את תעסוקת היחידה ושולב בתוך מגן דוד. לדוגמה, הסמל של פלוגת מובילי המים היה סמל של ברז בתוך מגן דוד, ושל פלוגת ההסוואה נמר בתוך מגן דוד. מסתבר אפוא שהחיילים העברים ניצלו את העובדה שהבריטים לא הגבילו את חופש הביטוי בכתב ורצונם העז והבלתי מתפשר להבלטת זהותם הלאומית מצא לו אפיק ממשי משלו. ראוי לציין שחלק מהחיילים המתנדבים המשיכו לטפל בשארית הפליטה בסיום המלחמה ובהעלתה לארץ ישראל.

רוב רובן של הגדות החיילים נכתבו על דפים שהיו בנמצא, שוכפלו בסטנסיל ואוירו בידי אומנים ששירתו ביחידתם. האיורים והטקסט מבטאים את תחושותיהם בצל המאורעות של אותם ימים קשים. לעיתים ההגדות מלוות באיורים ובטקסט הומוריסטי המתאר את שירותם לצד החיילים הבריטים.

 

הגדות ממחנות העקורים באירופה והגדות ממחנות הילדים

עם סיומה של מלחמת העולם השנייה ניצבו היהודים ששרדו את הגטאות, מחנות ההשמדה וצעדות המוות בפני השאלה: לאן ללכת? תחילה רצו הניצולים לשוב לביתם והחלה נדידה המונית תוך שימוש בכל כלי תחבורה אפשרי. איש מהם לא ידע בבירור אם ניתן לעשות זאת, ואכן, ברוב המקרים השיבה הביתה לא התממשה מפני שהבית נהרס או שכבר השתלטו עליו אנשים אחרים.

אותם ניצולים הפכו לעקורים. השיבה הביתה לא הייתה הדרך היחידה. בקרב רבים מהניצולים ניעורה שאיפה עזה לצאת מאירופה ולהגיע לארץ ישראל. כל אלה ששוחררו ממחנות הריכוז, ממחנות העבודה או יצאו ממקומות המסתור שלהם החלו עושים דרכם דרומה לעבר חופי הים התיכון, בניסיון להפליג ארצה. הם לא ידעו ששערי הארץ נעולים והבריטים אינם מתירים להיכנס אליה.

עם סיום המלחמה החלו לוחמי היחידות העבריות והבריגדה היהודית להשתחרר מהשירות הצבאי. חלק מהחיילים נותרו באירופה ולקחו על עצמם משימה חדשה של טיפול וסיוע לאותם עקורים ופליטים יהודים. המטרה הייתה לרכזם במחנות עקורים, לדאוג להם ולהכין אותם לקראת עלייתם ארצה באופן לגלי או בלתי לגלי.

השליחים שהגיעו מהארץ – רופאים, אחיות, מורים, אנשי חינוך ומטפלות לילדים – נשלחו על ידי מוסדות היישוב. יחד עימם נשלחו מטעם המוסד לעלייה ב’ וההגנה מדריכים ללוחמה צבאית, אנשי קשר (הגדעונים) ומלווי אוניות אשר תפקידם היה לארגן את המבצעים המורכבים והעלומים של העלייה הבלתי לגלית.

אירופה חולקה לשלושה אזורים – בריטי, אמריקאי וצרפתי – ובכל איזור הוקמו עשרות מחנות עקורים, מחנות מעבר ומחנות לילדים. החיים במחנות אלה התנהלו בהדרכתם ובהכוונתם של השליחים וחיילי הבריגדה המשוחררים, אולתרו בהם כיתות ללימוד עברית והוקמו ועדות תרבות. נוסף ללימוד השפה העברית למדו בהן גם על הנעשה בארץ וציינו את ימי החג והמועד בהתאם למסורת היהודית. הפעילות הכוללת סייעה לניצולים לשמור על זהותם היהודית והכינה אותם לחיים בארץ ישראל.

העקורים שרוכזו במחנות ראו בלוחמי הבריגדה לבושי המדים, שמגני דוד עיטרו אותם מלאכים גואלים. הם עוררו בלבם את התחושה ש’עוד לא אבדה תקוותנו’. חלק מהגדות הפסח של שארית הפליטה במחנות נערכו ביוזמת הוועדים וועדי העזרה.

הגדות נוספות מעניינות מאוד נכתבו בידי העקורים עצמם בעזרת השליחים. בהגדות אלו, שהיו דומות במידה מסוימת להגדות הקיבוצים, שולבו בתחילת ההגדה קטעי אביב בעברית שהובאו למחנות בידי השליחים. הסיפור המקראי ומשה גיבור הדרמה המקראית מובילים את מהלך הסדר. הוצאו קטעים שנראו להם פחות חשובים ובמקומם שולבו סיפורים שלהם מהגטאות. יציאת מצרים של הימים ההם חוזרת לימינו אנו, כשהם היוצאים מאירופה העשנה שלאחר המלחמה. שולבו כמובן קטעי ספרות חשובים ‘קומו תועי מדבר’ של ביאליק וקטעים משל דוד פרישמן כמובן ועוד. בחלק מההגדות שהעקורים כתבו מופיעים טעים רבים ביידיש. ההגדות נכתבו בעיתות של חוסר אמצעים ומחסור בנייר. יש הגדות שנכתבו בדפוס “שעוונית” (דפוס הקטוגרף) זהו סוג דפוס פרימיטיבי שמתאים ל־15 עותקים בלבד. אחרי כמות עותקים זו צריך לחזק את הכתב כי הוא נעשה לא קריא.

הגדות לא מסורתיות ממחנות הילדים הגדה מבית הילדים בשטרסבורג

באירופה של אחרי המלחמה נותרו אלפי ילדים יהודים, רובם יתומים, חלקם הוסתרו על ידי משפחות נוצריות או בכנסיות. נעשה מאמץ גדול לרכזם בבתי ילדים, לטפל בהם ולהעלותם ארצה. בשטרסבורג (עיר בחבל אלזס שבצרפת) הקימו אנשי אגודת ישראל בית ילדים אליו הועברו ילדים ובני נוער שיצאו מפולין והוסעו מערבה ב’רכבת הרב הרצוג’. הילדים שהועברו לצרפת חולקו לשני בתי ילדים בהתאם לתנועות שטיפלו בהם. לקראת פסח 1947 הוכנה בבית הילדים בשטרסבורג הגדה לא מסורתית לילדים. ההגדה כתובה ביד ובה איורים נאיביים, משוכפלים בסטנסיל. הטקסט נוקד בעברית והפרטים כתובים בצרפתית. בקטע של ארבעת הבנים החכם קורא ספר, הרשע מציק לחתולים, התם בונה מבנה מקוביות וזה שאינו יודע לשאול הוא תינוק קטן. בצידה הפנימי של המעטפת האחורית ציור מפת ארץ ישראל, כשבחופי הים התיכון עוגנות סירות ומעליהן מעופפות ציפורים גדולות והכיתוב: “לשנה הבאה בירושלים.”

הגדה מכפר הילדים היתומים אילניה, אפלדורן הולנד

בשנת 1947 החלה השתלטותה של המפלגה הקומוניסטית על רומניה וגבר החשש ששערי רומניה יינעלו. בשל כך הוחלט במפעל עליית הנוער שכדאי לרכז 500 ילדים מכל תנועות הנוער ברומניה ולהעבירם לכפר אילניה אשר באפלדורן, הולנד, שנרכש באותם ימים בידי הג’וינט וממשלת הולנד.

חלק מהילדים היו יתומים מאב ומאם, וחלקם חזרו ממחנה טרנסניסטריה. הילדים נאספו ברומניה וקובצו בבוקרשט. לאחר שבוע הועברו ברכבת לפרג, שם שהו שבועיים והוסעו משם לאפלדורן.

לכפר הגיעו שליחים מהארץ והילדים חולקו לקבוצות בעלות שמות עבריים כמו ניצנים, זרעים, שורשים. אילניה שנקרא גם ‘מוסד 500 ילד’ הפך עד מהרה למעין “אי” ארץ ישראלי קטן בתוך הולנד.

בבית הספר הנחילו את השפה העברית, ונערכו בכפר טקסים וחגים ברוח ארץ ישראל. נציגי הקהילות היהודיות מהולנד הוזמנו לטקסים אלו. משה זעירי, שניהל את כפר הילדים בסלבינו שבאיטליה וביקר באילניה, מציין במכתבו לארץ. שהתרשם מאוד מהכפר באפלדורן ומה שיפה בו היא העובדה שיש בו בני נוער מתנועות רבות.

בעת היותם בכפר שמעו הילדים על הקמת מדינת ישראל. הם הוסעו לאמסטרדם כדי לחגוג אירוע היסטורי זה, צעדו ברחובות כשהם מניפים דגלים ושרו את התקווה. ילדי אילניה עלו לארץ באונייה נגבה באוקטובר 1948. בארץ נקלטו הילדים בקיבוצים ובכפרי ילדים כגון כפר יוהנה ז’בוטינסקי.

בהיותם באילניה נכתבה הגדה לקראת סדר פסח ומכיוון שהם השתייכו לתנועות נוער שונות, ההגדה אינה מסורתית. בעמוד האחרון של ההגדה צוין שהגדה זו של פסח יצאה מטעם ועדת התרבות לענייני חגים ומועדים והיא מיועדת אך ורק לבלתי דתיים שבכפר.

ראוי לציין את הטקסט המעניין שבהגדה: “עוד נדליק משואות בראשי ההרים עוד נסלול דרך לרדופים […] משברי ים סוער עוד נחתור כאשר חתרנו. עוד נעפיל כאשר העפלנו, עוד נבקיע כאשר הבקענו […] כי רבבות שלחה יוכבד תיבות גמא על פני הימים – ארץ מינקת עברית אל לבן תאמצן.”

על שער ההגדה כתוב:

מוסד “חמש מאות ילד”

אפלדורן כפר “אילניה”

הגדה של פסח

שנת התש”ח

ועדת התרבות, חברת הילדים

הגדות מעפילים, הגדות ממחנות הגירוש בקפריסין וממחנות המעצר בארץ

המוסד לעליה ב’ עסק בחשאי בארגון ההעפלה לארץ ישראל ולמרות הסכנות והקשיים המרובים נחלו אנשיו הצלחה רבה. הגדעונים, קבוצה של אנשי קשר של ההגנה, הגיעה למחנות ותפקידם היה לעזור בהעלאת הניצולים על האוניות וללוות אותן בהפלגה ארצה. במשך כל תקופת המנדט הבריטי נעשו ניסיונות להעלות מעפילים ארצה. חלקם בימי מלחמת העולם השנייה, אך שיאה של תקופת ההעפלה התרחש מתום המלחמה ועד להקמת המדינה. אוניות המעפילים הפליגו מנמלים באיטליה, בצרפת, ברומניה ובצפון אפריקה. חלקן הגיעו לחופי הארץ, חלקן טבעו, חלקן נתפסו בלב ים. הבריטים רדפו אחרי הספינות, השתלטו עליהן וגירשו אותן על נוסעיהן. תחילה לאי מאוריציוס ובהמשך בחזרה לאירופה.

בשלב מאוחר יותר, משנבנו מחנות בקפריסין, הפך אי זה ליעד גירוש. בימי ההעפלה, תקופת מחנות הגירוש בקפריסין ומחנה המעצר בעתלית נכתבו הגדות לא מסורתיות מעניינות ביותר, חלקן בכתב יד ועיטורי צבע (הגדת מעפילי עתלית 1940).

הגדת מעפילי עתלית ת”ש היא בהחלט סיפור מעניין ביותר המעיד על סוג מיוחד זה של ספרות הקרוי ההגדות הלא מסורתיות. זהו סיפורם של מעפילי האונייה ‘הילדה’. ההגדה נכתבה עם הגעת המעפילים למחנה עתלית לאחר מסע ארוך ומייגע שנמשך כחודשיים. המסע החל בהפלגת האונייה מנמל סולינה שלחופי הדנובה. בבטן האונייה הצטופפו בתנאים בלתי אנושיים 728 צעירים וצעירות, והאונייה עשתה דרכה בין שרטוני הים השחור, מיצרי הדרדנלים והאיים האגאיים. ולבסוף הגיעה לחיפה.

מעפילי הילדה עברו מסע קשה של הישרדות, אלימות ושוחד. בשלב מסוים פרץ באונייה מרד ואף נורו יריות ולבסוף נתפסה האנייה בידי הבריטים. היא שייטה כמה ימים מחוץ לנמל חיפה, והבריטים החליטו לשלוח אותה לכיוון פרגוואי. רב החובל טען בפניהם שהאונייה צריכה לעבור תיקונים, ובו זמנית כוסתה העיר חיפה בכרזות ענק התובעות מהבריטים להרשות למעפילים לרדת לנמל. לאחר דיונים, ובדרך נס הסכימו הבריטים להוריד את המעפילים בנמל חיפה. הגברים הובלו למחנה המעצר בעתלית והנשים לבית עולים בחיפה. עם התקרב חג הפסח התיישבו אותם צעירים וכתבו את סיפור יציאת מצרים שלהם שנבנה על רקע סיפור יציאת מצרים במקרא. המעפילים שיצאו מאירופה לא היו

משוחררים עדיין בארץ המובטחת וכתבו בהגדה: “עבדים היינו לפרעה בגרמניה. אבל בליבנו להבה חדשה ורצון חזק – בנין הארץ בחברה ועבודה שיתופית.” ובקטע נוסף: “וירדו במים אדירים, לאמור: לא רק ימי הנסיעה אלא גם ימי הציפייה. כי כל הגבולות נחסמו לקראת המלחמה ולא בקעו המים ולא באו אל תוך הים בחרבה […] ויהי הנהר להם לשביל, וישכבו בלילות עלי הסיפון, שנאמר: ‘ויונה ירד אל ירכתי הספינה ויירדם’.”

כמו כן כתבו בהגדה על השרפה שפרצה והמיתה אחת מהם.

בהגדה חשובה ומעניינת זו, הכותבים בנו את סיפור ההעפלה שלהם על גבי הסיפור המקראי. זהו סיפור יציאת אירופה של אותם צעירים עם אזכורים שבל נשכח שזו הגדה של פסח. ההגדה נכתבה מתחילה בגרמנית בכתב יד במחברות שהסוכנות סיפקה לעצורים. אחר כך תורגמה לעברית עם ניקוד ובהמשך הוברח העותק העברי בידי הנוטרים ששמרו על המחנה לבית דפוס בחיפה, שם הודפס במכונת כתיבה והוחזר למחנה עתלית. במחנה התקיים חוג ציור בהדרכתו של הצייר איזידור אשהיים וחבריו איירו את דפי ההגדה המודפסת באיורי צבע.

הגדת הגדעונים (אנשי הקשר של ההגנה – מלווי אוניות המעפילים)

בשנים 1945–1949 ליוו אנשי הפלמ”ח ההגנה ואנשי קשר(גדעונים) את אוניות המעפילים בדרכן לארץ. הגדה מעניינת נכתבה ונערכה על ידי אנשי הקשר של ההגנה, הגדעונים, אשר ערכו בין הפלגה להפלגה סדר ברומא. הכותבים שילבו בהגדה קטעי אביב וציטוט משיריו של ביאליק. בדפי ההגדה אפשר למצוא ביטוי למחשבותיהם ולתחושותיהם של הכותבים והעורכים.

בהגדה זו שולבו קטעים שנראו להם חשובים כמו שבועת ההגנה שאינה מופיעה בשאר ההגדות ואת שירו של נתן אלתרמן ‘נאום תשובה לרב חובל איטלקי’. השיר נכתב בעקבות פרשת האונייה חנה סנש שהגיעה לחוף נהריה בדצמבר 1945 באותם ימים שחופי הארץ היו נעולים. המעפילים ירדו ממנה והאונייה התהפכה ושקעה בים (הודות למעשיו של רב החובל האיטלקי). המעפילים מצאו מסתור בקיבוצי הסביבה ולא נתפסו בידי הבריטים.

הגדות מחנות הגירוש בקפריסין

משנבנו המחנות בקפריסין, הפך אי זה ליעד מרכזי לגירוש ורבים מבין המעפילים המגורשים הגיעו לשם בתקופה ששערי הארץ היו נעולים.

למחנות קפריסין הגיעו שליחים מהארץ ודאגו לתרבות, ולחינוך. הג’וינט יחד עם הוועד למען גולי קפריסין סיפקו חלק מצורכיהם החומריים. רוב העצורים במחנות קפריסין השתייכו לגרעינים שאורגנו על ידי תנועות הנוער ועל כן הוחלט לשים דגש על חינוך בעל משמעות ציונית, לימוד השפה העברית והכרת הארץ ומנהגיה, וכן על פעילות תרבותית, אומנותית ויצירתית. בשנים 1947–1948 חגגו המעפילים שני סדרי פסח במחנות המעצר בקפריסין. בשל מחסור בנייר וחוסר באמצעים הוחלט שכל תנועת נוער רשאית להדפיס הגדה תנועתית אחת. ההגדות שנכתבו ונערכו בקפריסין דומות במבנה להגדות החיילים. ההגדות נפתחות בקטעי אביב שהשליחים והמדריכים הביאו מהארץ וכמובן קטעים מהסיפור המקראי אשר משולבים עם קטעי ספרות משל ביאליק, פרישמן ועוד.

באיורים של הגדות אלו מופיעים מגדלי שמירה, גדרות תיל ואוניות אשר בוקעות את הים ומפליגות ארצה. בהגדות אלה יש לעיתים גם קצת אמירה תנועתית, משהו שהוא תזכורת משל אבות התנועה.

הגדות הפסח מימי מלחמת השחרור

בצד הצפוני של ארץ ישראל נותק הגליל המערבי והיה נתון במצור. הגדוד השלישי של הפלמ”ח ישב באותם ימים בהר כנען ולוחמיו כתבו וערכו הגדה מעניינת. על שערה נראה סמל הפלמ”ח ויש בה איורים המשקפים את רוח הזמן (מעניין לציין שבאותם ימי פסח תש”ח יצאו חיילי הגדוד השלישי לקרב על כיבוש מצודת נבי־יושע). היו אלה ימים על סף משבר בשל רצף הקרבות הקשים במספר גזרות לחימה וההגדה נכתבה תחת הרושם העז שהותירו.

ההגדה נפתחת בקטעי אביב: “החודש הזה לכם ראש חודשים” ו”הנה הסתיו עבר” ואחריהם באים קטעים הלקוחים מסיפור יציאת מצרים בספר שמות.

בהמשך נכתב קטע המבטא את תחושותיהם באותם ימים קשים: “כל עוד שטות ספינותינו על פני ים סוער ומולדת עברית אל לבם תאמצם, כל עוד יכתפו בחורים בסוד ליל את עמם מספינות עלי שכם – לא נכחד המרי ויצר החופש עודנו חי. עוד נדליק משואות בראש ההרים. עוד נסלל דרך לרדופים עד צוואר, עוד נקים בית בעולם שטורף.”

בהמשך נכתב קטע המתאר את מאורעות הדמים של אותם ימים: “בנתיב הייסורים העולה ליחיעם. בין צוקי הסלעים של גוש עציון, בערבות הנגב ובין שבילי הגליל, נארגים בימים אלה חוטי הכסף של פלא הגבורה העברית, בהבטחת הדרך ובהגנת יישובינו עמדו חטיבות המגן שלנו ויכלו לכנופיות המרצחים אשר התנכלו להשמידנו. דגלנו האדים מאד כי כבדה המערכה. פרחי הנוער העברי ספוגי אורה וחומה של שמשנו הרוו בדמם את אדמת המולדת.”

בהגדה איורים של לוחמי פלמ”ח מסתערים והמנון הפלמ”ח:

“מסביב יהום הסער

אך ראשנו לא יישח

לפקודה תמיד אנחנו, אנו אנו הפלמ”ח.”

אחרי “חסל סדר פסח” כתוב “ישובו בקרוב פדויים לציון”.

כתוב תגובה

הזן את תגובתך!
הזן את שמך כאן