המלצות 30-29 במרץ 2019

ניסים כץ, עורך הפרוזה של יקום תרבות ממליץ על

הספר ‘הסיפור של הזקן הטוב והנערה היפה’

השבוע אני רוצה להמליץ לכם כל הספר הסיפור של הזקן הטוב והנערה היפה של איטלו סבבו בהוצאת תשע נשמות (מאיטלקית: יונתן פיין). לפנינו ספר עדין, קטן וחכם על מהות האהבה, כיצד היא מתפרצת ומהן ההשלכות שלה. אפילו כשמדובר באהבה שהיא, לכאורה, אהבה בלתי אפשרית, אהבה מאוחרת שלא רואים כל יום בין זקן “טוב” לנערה “יפה”. וכאן, במאמר מוסגר, מעניין מדוע בחר הסופר בתיאורים הללו בכותרת של הספר שיכולים להתפרש כניגודים בינאריים או כתיאורים משלימים. אולי הזקן הוא טוב כי הזקנה מביאה אתה רכות, בשלות ואצילות הדרושים לאהבה ושהיא ניגוד לצעירות, שהיא מבולבלת, מרגשת אבל לא מעשית. כשקראתי בספר לא יכולתי שלא להיזכר בכתוב בשיר השירים “אם ייתן איש את כל הון ביתו באהבה בוז יבוזו לו” משום שזהו גם סיפור שהוא סמי רומנטי ומרתק אבל גם סמי טראגי דטרמיניסטי. כמו כל סיפורי האהבה האמיתיים ולא ההוליוודיים.

ואיטלו סבבו עושה את זה יפה. בפיתול של אהבה שמתחילה בפגישה מקרית בנסיעה בחשמלית שבה הנערה עובדת כנהגת. התשוקה של הזקן אליה גורמת לו להציע לה עבודה אחרת, למרות שהוא יבין בהמשך שהוא כבר מכיר אותה מעברו. ומכאן מתחילה התנהגות אובססיבית של הזקן כלפי אותה נערה בת עשרים והרצון להשיגה, אבל בעיקר מהכמיהה שלו אליה והרצון להרגיש שוב צעיר יותר, פחות עייף. בעל תשוקה. וזה יביא אותו לדיסוננס פרסונאלי – הוא יהפוך לאיש שנלחם עם עצמו ועם סביבתו בין הרגש לשכל. הדיסוננס הזה עלול להכריע אותו.

בסוף, מדובר בנובלה מאוד עדינה ואיטית שיש בו זקנה ורגש, תשוקה וחיבור בין־דורי בין אנשים שונים – גבר מבוגר ונערה צעירה – וככל שהספר מתקדם אנחנו נחשפים לעוד רבדים ועומקים בכתיבתו של סבבו, והניסיון לגרום לקורא לראות את הזקנה קצת אחרת בדיוק כמו אותה ירושה שהזקן מנסה להשאיר לדורות הבאים אחריו. גם כספית וגם רוחנית. כספית – למי להוריש את הונו. רוחנית – מה הוא למד מהרומן הזה ומה ישאיר כמוסר השכל לדורות הבאים. ממליץ.

חגית בת־אליעזר, נציגת יקום תרבות לאירועים, ממליצה על

הסרט ‘מראות שבורות’

זהו סרטם של אמרי מטלון ואביעד גבעון אשר הוצג בשנת 2018 בפסטיבלים של מונטריאול ורומא, והיה מועמד לפרסי אופיר. הוא יוקרן בבתי הקולנוע בארץ החל מ־28 במרץ 2019. את הסרט ראיתי ב־18 במרץ 2019 בהקרנת העיתונאים באדיבות פייקין תקשורת ויחסי ציבור, ואני מודה לבר ג’וזפין כספי על ההזמנה.

אריאלה היא נערה כבת 17 אשר גדלה באווירה של חינוך קשוח של אביה, גיורא, קצין בקבע. בתחילת הסרט אריאלה מגיעה הביתה מבילוי חברתי בטרמפ, באיחור, לבושה במכנסיים קצרים, שאותם מחליפה לפני כניסתה לבית. העבירה המשולבת הזאת מרתיחה את דמו של אביה. הוא מעניש את בתו בחומרה רבה מדי.

בהמשך, בנסיעה עם אימה ואחותה הקטנה, אריאלה עוברת על החוק ומביאה לאסון: אמה נפגעת בתאונה ונכנסת לתרדמת. אריאלה מזועזעת מחומרת המצב ומגודל אשמתה. היא לא נענשת בידי אביה אלא בורחת במסע הענשה עצמית.

שירה האס משחקת את התפקיד הראשי, שעליו הייתה מועמדת לפרס אופיר, בצורה משכנעת. נצבט הלב לראות נערה צעירה, שהייתה צוהלת ושמחה בסצנת הפתיחה, עגומה ומתייסרת לכל אורך הסרט, למעט התבהרות נקודתית בעת בילוי בחברת אחותה ואימה במעין.

יפתח קליין בתפקיד האב מצליח להעביר כלפי בתו מגוון רגשות: זעם בתחילת הסרט ודאגה כנה למצבה בזמן בריחתה לאחר התאונה הטרגית. בהתנהגותו ניכר גם שמעיק עליו מקרה מעברו הצבאי, והוא מתברר במהלך הסרט.

רננה רז חיננית כאם, אך התפקיד מצומצם מדי: היא רק מעירה לאב בשפה רפה, כשזה מעניש את בתו בחומרת יתר. הייתה יכולה להתעמת עם האב, להיות משקל נגד לשיטת החינוך הנוקשה שלו, ואז הנטרול שלה לאחר התאונה היה מורגש יותר, מצער יותר.

יפה הקשר בין הטראומות של האב והבת. ליד מיטתה של האם המעולפת עולה במחשבתו של גיורא המחדל שלו שהביא למות חייל מלפני למעלה מעשור. באותו הזמן, אריאלה מגיעה לביתו של החייל הזה בבריחתה ומתוודעת אל בנו.

יפה בעיניי שהסרט מעלה שאלות ובהמשך עונה על רובן, דוגמת התנהגויות מסוימות של האב. העונש החמור שהאב מטיל על בתו בלילה הופך להיות מובן יותר כשבבוקר למחרת רואים את האב במדי אלוף משנה. החשיבות שהאב מעניק לעמידה בזמנים, ובפרט למשך הזמן של דקה בשיחתו עם הבת, מתבררת כנובעת מהאיחור הגורלי של דקה, שהביא למחדלו. בזמן נסיעתן של הבנות עם אימן לא ידוע מדוע האב אוסר על כניסה לשטח מסוים מעבר לשער עם הכתובת ‘חוות אריק’. בבריחתה, אריאלה נכנסת, רגלה נתפסת במלכודת שועלים, היא נחלצת ממנה ובהמשך מגלה את סודותיה של חוות אריק.

יש לי הערה לגבי שם הסרט. אומנם בקומוניקט לסרט בפסקת ‘דבר המבקרים’ נאמר: ‘השם ‘מראות שבורות’ מתאר את ההשתקפות של שבריהם של גיבורי הסרט אחד בשנייה’, אך ללא ידיעת הסבר הבמאים, שם הסרט אינו ברור דיו לצופה, ונשאר סתום.

הסרט מדגים את הלמידה הבין־דורית וחשיבות הדוגמה האישית: אריאלה מפנימה מאביה את הצורך בענישה, והיא עצמה משמשת דוגמה לאחותה הקטנה.

במסגרת מסע הענישה העצמית אריאלה מחפשת את קרבתם של הגברים שהיא פוגשת בדרכה, כמעט כופה את עצמה עליהם. הגברים נמשכים אליה ונוגעים בה. יפה בעיניי שהסרט לא מפנה אצבע מאשימה כלפי הגברים: הם אינם אלימים כלפי הנערה, להפך, הם עדינים, קשובים ומחמיאים לה על יופיה.

הצילום של דניאל מילר מיטיב עם הסרט: הסצנה במקרר הפרחים קפואה ועמומה, שמחת החיים של אריאלה מתבדרת ברוח בפתיחת הסרט, עד שרואים שהיא רתומה לגג של רכב פתוח נוסע.

האם אינה מתעוררת מתרדמתה, אך טוב שהסרט עושה חסד עם גיבוריו הראשיים: האב מתמודד עם הטראומה ומגיע לביתו של החייל שנהרג – דבר שלא עשה בעבר, אריאלה חוזרת אל מיטת אימה ובסצנת הסיום של הסרט צועדת החוצה מבית החולים אל חייה.

כתוב תגובה

הזן את תגובתך!
הזן את שמך כאן