סיפור ליום השבת – 'חושבת חדר משלך' מאת דנית גולד

את מנקה את המדפים, מעיפה את החפצים, את כוס הקפה, את החוזה הלא ממומש עם המו"ל, מעיפה הכול, את הניירות, את המאפרות, את הבגדים המושלכים על הכיסא, על המיטה. איתם עפה החוצה החרדה הקיומית שמתלווה אל החפצים האלו; מה יבינו? על מה את כותבת? למה את כותבת את זה? את מי זה מעניין? זה לא מספיק טוב.

כמו בסרטים, יד מושטת ומנגבת שולחן עמוס לעייפה, מעיפה את מה שלא נחוץ; הזמנים, הראשים המדברים, הטקסטים הכתובים בפואטיקה מהוקצעת, הקאנונים, הקלאסיקות המאובנות שאי אפשר להזיז לשום מקום.

את חושבת לעצמך – מאוד קשה ליישם את הניקיון. יש כל כך הרבה דברים שאת זקוקה להם. שתהיי זקוקה להם בעתיד. מה יעלה בגורלם? מה יקרה כשיום אחד תצטרכי אותם ולא יהיו זמינים לך יותר? למרות הקושי את עושה את זה – מנקה. מסלקת. מעיפה. אחרי שסילקת את כל החפצים הלא רלוונטיים, את מסתכלת על החדר. את חושבת לעצמך –  הניקיון של החדר משול לצמצום בכתיבה; הסילוק של ההסברים, של התובנות, של האגו. שלושה ארבעה מטרים, לא קטן מדי, לא גדול מדי, זהו חדר שלא נותן למחשבות להתפזר. בחדר נותרת שידה על גלגלים, תכונה המאפשרת לה לנוע על פי המידות שמשתנות תדיר מדי כמה דקות על פי המרחקים, קצב המחשבה, ההמצאה, הפנטזיה. דפים מיותרים, עפרונות מיותמים, לוחות שעם, נעצים; את כולם את מעלימה משם. אפילו החורים בלוח השעם נסתמים, אפילו האבק נעלם. אין זכר למשהו קיים, שהיה, שהיה יכול להיות.

נותרים בחדר: המוח הקדחתני והשאיפה למצות אותו עד תום  תוך כדי נטרול משככי כאבים בתצורתם השכיחה – פלסטרים פואטיים, ניסיונות הוכחה, רציונל.

(את הרי יודעת שכמו כולם, גם את לא מנצלת את המוח כמעט בכלל. מה לעשות שהחיים חזקים יותר מהידיעה, שהחיים הם ידיעה בפני עצמה!)

את חושבת לעצמך – לכל אחד חדר משלו. תחשבי חדר משלך. כמה קשה זה כבר יכול להיות?! את חוזרת לחדר ההוא בתאילנד, בגסט האוס ההוא; "המגדלור". (ההוא בה"א הידיעה). מסגרת מיטה מברזל, מזרון קטן מהמסגרת בכמה סנטימטרים, מאוורר תקרה, קירות בנאליים, מתקלפים קמעה, וילונות לבנים ומאחוריהם מרפסת ובה ספסל ישיבה ושולחן כתיבה קטן. עכשיו את ממקמת את עצמך שם ומדמיינת את רגלייך היחפות מועדות בין קרשי המרפסת, מרגישה את הרוח, מתבוננת בנוף סביבך. את רואה את עצמך מבחוץ, עומדת על המרפסת הנאחזת בציפורניה בתילו של הגסט האוס, משקיפה על המגדלור הממוקם באמצע האוקיינוס העוצמתי האימתני הלא נגמר ששוטף אצות שמטביע לווייתנים שמעתיק את נשימתך אל מקום גבוה יותר, אל הספרות שאין בהם טוב ורע, שאין בהם דבר כזה – "פוליטיקה". בחדר ההוא את לא מסבירה דבר לאף אחד. את לא חייבת לתת דין וחשבון לאף אחד. את לא מרגישה חובה לצייר תמונה ממותגת שלך, לטבול את עט הנוצה בדיו, להסביר איך העזת לקחת לעצמך את הפריבילגיה להיות סופרת בעולם שצריך חיילים. את משקיפה על האוקיינוס המתפקד כמיטב הקלישאות, שומעת את רחש הגלים המתנפצים על הסלעים הענקיים – כורי מחצבתם של צלמים, צוללנים ורומנטיקנים המשביתים עבודתם רק כדי להתבונן, כדי להיות. את לא צריכה לנקד, את לא צריכה להיות משהו בשביל מישהו. את מוצאת שקט בכלום, בשממה, בריקנות, באין דברים, בלבן. את מקשיבה ללבן. חושבת דברים שלא העזת לחשוב לפני כן. הופכת להיות מה שלעולם לא האמנת שתוכלי להיות.

כמה פשוטה המחשבה – להתנתק, להתחסל, להתרוקן, וכמה מורכבת ואמיצה היא, להבין שזה מה שאת רוצה. (אני מדמיינת זאת המון, את החדר ההוא, אותי בתוכו. הייתי רוצה לספר כמה זמן הייתי בו במציאות, מה עשיתי שם במציאות, הייתי רוצה לספר את הסיפור שנמחק כדי שהסיפור הזה ייכתב).

את אוזרת אומץ לעשות מה שרצית לעשות במשך שנים – לדוג. את זורקת חכה מהמרפסת ומתיישבת. אחרי כמה דקות את מרגישה את החכה נמשכת. משהו נתפס בה. את מגלגלת אלייך את החוט ומושכת. דג שמן וגדול עם קשקשים כחולים מטאליים מלוכלכי־אצות עם עיניים צהובות נתפס בחכתך. את מתרגשת. הוא יפה וגדול כל כך. מפרפר בעודו תלוי בין שמיים וארץ, בשר חניכיו מחורר בוו החכה, מנסה להשתחרר. את מתלבטת אם לשחרר אותו. בסוף כמו תמיד את לא מגלה רחמים. את מושכת אותו והוא נופל שדוד על רצפת המרפסת, מפרפר בשארית כוחותיו האחרונים. וכך את מוצאת את עצמך ללא הכנה מוקדמת בפעם הראשונה בחייך, מסתכלת באומץ על משהו שמת לנגד עינייך ולא פוחדת.

כשיורד החושך במרפסת, את מבעירה מים רותחים בסיר ומבשלת אותו בזמן שאורות הסירות הקטנות מנצנצים כמו הנעצים מלוח השעם שהיה תלוי פעם מעל שולחן העבודה שלך, אז, כשעוד היית נתונה לציוויליזציה, למונוסודיום גלוטמט, להרגלים רעים. בזמן שאת נוגסת בבשר הדג המבושל, את ממש יכולה לחוש כף רגל אנושית דורכת על אי שמעולם לא דרכה בו כף רגל אנושית לפני כן. אם כן זהו טעם הגילוי וטעמו משונה ממה שיכולת לדמיין שיהיה. כנראה שזה חלק בלתי נפרד ממנו – ההפתעה. הריגוש הראשוני. הפחד מהיבוא לבוא. (וכך קורה ש) את נשארת בזה. בפעם הראשונה את לא בורחת. לא עורכת את עצמך. לא חומקת למחוזות מוכרים. ריאליים. לא מרגישה צורך להסביר לאף אחד מה זה עתה קרה כאן. לא מתביישת. מתחרטת. מתחבטת. את יודעת שאת המחשבות שלך. החלומות שלך. הדברים שלעולם לא תהיי. כולם הם את. את יודעת שהחיים, כמו הדג, באופן פרדוקסלי, חסרי אוויר כאשר הם באוויר הפתוח. את יודעת שאת יותר המחשבות שאת מנסה להדחיק מאלו שלכאורה את שולטת בהן. את יודעת שאין בך סוף, שאין בך די, שאת קו אין־סופי, רוח שורקת, גפרור בוער בשדה הפתוח, הדג הגוסס, הפחד הגבישי שמסתתר תחת כל השיגיונות, החפצים, ההרגלים. זה מרתק. זה נעים. לדעת. לשכוח. להיות הידיעה שנשכחה. החדר שהתרוקן. החיות שמסתערת.

את לא מתביישת במכוניות שמאטות כדי להסתכל עלייך, את לא כועסת על נדרים שנדרו בפנייך ומעולם לא מומשו. את לא דואגת בקשר לכל הדברים הרבים שעלייך לעשות ולהיות וטרם נעשו ונהיו. את מפנימה שלפעול לא בהכרח אומר להתקדם. את מבינה שכל הניסיונות שבהם סידרת את החדר מחדש לא היו אפקטיביים כמו לרוקן אותו. שהיה דרוש אומץ כדי לרוקן אותו. שהיה צריך לחכות למומנטום המתאים.

את יודעת שלמרות החשש שמא את לא בכיוון הנכון ולמרות הידיעה הברורה שלא יהיה אפשר לשחזר מהלכים, את בדרך. את לא יודעת לאן אבל את יודעת שזה לא משנה. את מוציאה את השידה, נועלת את הדלת, נשכבת על הרצפה. חושבת חדר משלך.

אודות דנית גולד

דנית גולד, סופרת - התרחבות, סדרת מלח מים (הוצאת פרדס בעריכתה של אילנה ברנשטיין) - וסטודנטית לתואר שני לספרות באוניברסיטת תל אביב.
הפוסט הזה פורסם בתאריך פרוזה. קישור קבוע.

סגור לתגובות.