סקירה של תמי כץ לוריא על מופע מוסיקלי בין־תחומי מאת ובביצוע עדיה גודלבסקי


עדיה גודלבסקי היא אומנית רב־תחומית: מלחינה, נבלאית, זמרת, מאלתרת, אומנית מיצג, שחקנית ובמאית. המופע החדש שלה ‘גבול לפנייך’ הוא סולו מוסיקלי בימתי חדש, שבו היא משלבת בין תחומי עשייתה ובודקת את גבולות הגוף, וגבולות האומנות. המופע, לפי תיאורה, מורכב מדיאלוגים שנוצרו בין “הכלים” השונים, בין הנשמע לנראה, בין קול וגוף ובין כלי אקוסטי לאלקטרוניקה. מתוך המפגשים והאפשרויות בין הכלים, נוצרו ‘תווים’ חדשים, המרכיבים קומפוזיציה של תמונות, רגעים, תנועות וצלילים מקוריים.

המופע נפתח בתמונה מרהיבה שבה עדיה נושאת את הנבל על גבה, ומקיפה את חלל הבמה האינטימי בתיאטרון ‘התיבה’ ביפו.

הקהל יושב קרוב אליה, וסצנת הפתיחה מעמיקה את האינטימיות הכל כך משמעותית במופע מרגש זה, ומשמשת פתיחה המבשרת את הבאות: הגוף, הנבל, המשא, המשחק, השעשוע, הכאב, העבודה, האומנות, והיחסים בין כל אלה.

אלה בדיוק הנושאים שבהם עוסקת היצירה האקספרימנטלית הזו. עדיה מניחה את הנבל כפי שמעמידים נבל, על רגליו. מנגנת מעט. ואז מכוונת את מכונת האפקטים, המייצרת תהודה מעניינת,ואז שבה ופורטת מעט על הנבל. אם ציפיתי שעיקר המופע עדיה תנגן בנבל ותשלב אפקטים אלקטרוניים, כהרגלה, הרי שכמעט התבדיתי. היא מתחילה כצפוי, למי שראה כבר מופעים שלה, אך כמעט מייד עוברת לנגן על הגוף. גם על הנבל, אבל לא במובן הנגינתי שלו, הרגיל, הצפוי, ובעיקר על הרגש שלנו, הצופים.

המסע שלה מבקש לקחת אותנו איתה לעומקי היצירה בכל המובנים. היא עוברת על גופה עם הקשת, כמעט מנסרת את איברי גופה בקשת (כזו שמנגנים בה בכינור וויולה), וכל איבר שלה משמיע קול אחר: הירכיים משמיעות קול בס, בתי השחי משמיעים קול ניסור מכאיב, המצח מגיב לקשת כאילו ניגבה עימה את זיעתה, ובעת שהיא מקישה עם הקשתות על פטמותיה היא משמיעה “נוק, נוק, נוק”.

לכל הקולות הללו, שאותם משמיעה עדיה בעזרת קולה, משמעויות עמוקות, המשקפות את המצב הרגשי והנפשי, את החקירה של הנשיות שלה, השולטת בכל תנועה מתנועותיה, ואת העובדה שהנגינה היא לא ביצוע טכני של תווים ומוסיקה, והאיברים אינם כלי שרת למטרת נגינה. סצנה יפהפייה היא כאשר שתי הקשתות הופכות לקרניים; לרגע עדיה היא חייזר המשמיע קולות מן החלל החיצון, ברגע הבא הקשתות הן עיני טלסקופ ארוכות, וברגע שלאחריו הן כנפיים הנושאות אותה בריחוף מסביב לבמה.

אם ניגנה בקשת על גופה – שימוש ניסיוני ולא אופייני – היא חוקרת גם את ההיפוך: נגינה בנבל בצורה שונה. לאו דוקא ככלי נגינה במובן המסורתי שלו. זו יותר חקירה של הכלי, חקירה חושנית ורגשית, כפרטנר: לאומנות, לחיים. כמושא לתשוקת היצירה, כמקור חיים ויצירה, שאין בלעדיו, אך גם כמשא כבד, דורשני, דורסני. עדיה מגרדת את הנבל כאילו היה אדם, נושפת לתוך תיבת התהודה שלו, מלטפת אותו, מפיחה בו חיים, בודקת אילו צלילים בכוחו להשמיע. למשל: משחילה מיתרים שהיו תלויים קודם לכן על צוארה כשרשרת בין מיתרי הנבל. פעולה זו מייצרת צלילים מעניינים, וגם מהווה דימוי חזותי מרשים. המופע מסתיים בתמונה יפה, כאשר עדיה משכיבה את הנבל על צידו כחיה פצועה, או עייפה, ומנגנת בו, מטפלת בו, כשהוא שוכב. זו עוד האנשה מעניינת, הסוגרת את המעגל המעניין הזה של היחסים ובדיקת הגבולות שהתרחשה ביצירה.

עדיה היא פרפורמרית ומוסיקאית מוכשרת, רגישה ומרשימה, ומופע זה הוא פתח לחקירה מעניינת, חדשה, הבודקת את גבולות היצירה והחיים. לדעתי זו תחילת המסע, שהיא חייבת להמשיך, לחקור ולהעמיק בו, כדי להגיע לגיבוש ולעומק של האמירה המעניינת שלה.

לקריאה נוספת:

כתוב תגובה

הזן את תגובתך!
הזן את שמך כאן