המלצות אנשי יקום תרבות לסוף השבוע 15–16 פברואר 2019

חגית בת־אליעזר, שגרירת יקום תרבות לאירועים, ממליצה על

הסרט הפרד

גם בגיל 88 קלינט איסטווד, השחקן הוותיק, נראה טוב על המסך הגדול. הוא משחק אדם בן גילו בסרט 'הפרד' בבימויו. התסריט מבוסס על מקרה אמיתי: ליאו שארפ זכה להישגים בתחום גידול פרחים, עד שהעסק שלו קרס, ואז במשך כמהשנים התפרנס היטב כמוביל קוקאין – "פרד" בעגת סוחרי סמים – נתפס, הועמד לדין, ונשפט למאסר. כך גם ארל סטון – הגיבור הראשי של הסרט בגילומו רב החן של איסטווד.

איטיות התנהלותו של ארל בסרט – בדיבור, בהליכה – היא מסממני גילו המבוגר, אך נתפסת גם כביטוי של חוכמת חיים. על החלקים האיטיים של הסרט מפצה הנהיגה המהירה. כנגד המראה הזקן של ארל סטון מענטזות הבחורות, המנעימות את שגרת חייהם של סוחרי הסמים. כך נוצר איזון ויזואלי־אסתטי.

המשפחה זוכה לעיצוב מורכב. האישה מופקדת על ציון תאריכי אירועים משפחתיים, ימי נישואין בפרט, וגוערת בגבר ששוכח אותם. בלש המשטרה מספר על כך לארל, כשביניהם הפרש גילים של דור לפחות, וארל מסכים שנשים אוהבות את ציון המועדים האלה. אשתו לשעבר של ארל סטון מתוארת כאם הגדולה, סמל האחדות המשפחתית. היא ננטשת בידי הגבר, וצפויה לה עוד טרגדיה.

סימני המחלה הראשונים הודגמו בטקס סיום הלימודים הגבוהים של הנכדה שבו ארל, ענוד צמיד זהב מגוחך, יושב ליד הסבתא, שהזכירה שבקושי עלה בידי המשפחה לשלם עבור התואר. נהיר שאם המשפחה לא עשתה בדיקות רפואיות בשל מחירן, כדי לא לגרום להוצאות כספיות, ולמעשה הקריבה את עצמה. במותה אם המשפחה מתוארת כקדושה. גם על ערש דווי היא שומרת על יחס חיובי – מעריכה את נוכחותו של בעלה לשעבר, אותו מגדירה כ"אהבת חייה–כאב חייה", ולא מביעה כל טרוניה.

אומנם תיאור המשפחה בסרט הוא סטראוטיפי במידה רבה, אך הביקורת שמושמעת כלפי ארל על כך שלא היה זמין לבני משפחתו וראה את תפקידו כמפרנס בלבד, עולה בקנה אחד עם המגמה של הרחבת תפקידי הגבר במשפחה ובגידול הילדים. כמו כן ניתן להבחין בתמיכה במשפחה מרובת ילדים, שאותה מייצג שוטר זוטר, אב לחמישה. לקלינט איסטווד עצמו 7 ילדים, ובסרט בתו אליסון איסטווד משחקת לצידו בתפקיד הבת. ארל סטון אומנם מתפייס עם הבת שאיתה לא דיבר במשך 12 שנים, אך ההתקרבות ביניהם מאופקת מדי, בלא קמצוץ חיבוק מנחם.

ארל לא טיפוס חם, אך מתייחס לסובבים בכבוד, ואף מוכן להגיש עזרה, והאנשים מחזירים לו אהדה: גם השוטרים וגם הפושעים.

אומנם ארל עסק בפעילות פלילית, אך הוא לא מוותר על היושר, ומודה: גם באשמתו כלפי משפחתו, שאותה החשיב פחות מאשר את גידול הפרחים, וגם בכל סעיפי האישום במשפטו. הוא חוזר לגדל את פרחיו האהובים בגינת הכלא.

חגית ממליצה גם על

עבודת המחול 'אמת וחווה'

שרון צוקרמן ויזר – רקדנית ודרמטורגית מחול. היא יצרה את העבודה 'אמת וחווה' ורוקדת בה יחד עם משה שכטר אבשלום – יוזם ומייסד של 'פסטיבל צוללן' למחול עכשווי בתל אביב-יפו.

שרון ומשה – בשׂיער מאפיר ובגוף גמיש – רוקדים ומדברים. הם מספרים על תהליכי היצירה, על תחושותיהם בחזרות, הרהוריהם בזמן ההופעה. כל אחד מעיד על עצמו ומדווח על שותפו לריקוד. הומור מתגנב לסיפוריהם ומעורר צחוק אוהד בקהל. תנועותיהם עשירות, מותאמות למוזיקה מגוונת הכוללת שירי החיפושיות. מעניין שגם בריקוד ללא דיבור הם מצליחים להביע הומור חינני. הם מיטיבים לשלב את תנועות גופיהם לצורות מעניינות ומקוריות.

ניכר שהרקדנים נהנים מהמופע, שאותו יצרו לעצמם, וההנאה הזאת מושרית על הקהל. הם משוחררים בגוף, בתודעה. יש פן ילדי־שמח בהופעתם. הרקדנים משחקים עם בובה גדולה־לבנה־רכה ומאלתרים: זורקים אותה באוויר, ומנסים לחקות את המנח שלה על הרצפה בנחיתתה.

צפיתי במופע ביום חמישי 7 בפברואר, במסגרת 'בת־שבע מארחת', באולם ורדה במרכז סוזן דלל.

ב־28 בפברואר 2019 יתארח המופע 'אמת וחווה' בתיאטרון עכו, וב־4 באפריל 2019 יחזור לתל אביב, וייערך בתיאטרון ענבל במרכז סוזן דלל.

ד"ר ניסים כץ, עורך הפרוזה של יקום תרבות, ממליץ על

הספר ‘24 שעות בחייה של אישה’

השבוע אני רוצה להמליץ לכם על הספר ‘24 שעות בחייה של אישה’ מאת סטפן צוויג (מגרמנית: הראל קין). אומן הנובלה הקצרה והגאון המספר צוויג חוזר אלינו בנובלה חדשה, רגישה ומטלטלת. מבחינתי, כל ספר של צוויג שמתורגם לעברית, אפילו שמדובר ב־90 שנה אחרי פרסומו הראשון, הוא מאורע חגיגי. ועם זה ספר שמדבר על אישה, ועוד שנוגע בהשפעות של התאוריה הפסיכואנליטית של פרויד, אז קל וחומר שיש סיבה למסיבה. ואכן הספר הזה קודם כל פרוזה שהיא מעין טיפול נפשי. פרוזה שהיא טיפול נרטיבי דרך סיפור. דרך הוצאה של מועקה שנתקעה בבטן ורק דרך המילים באמת אפשר לשחררה. פרוזה שהיא, אולי, תרפיה עבור הסופר עצמו, עבור המספר של הסיפור, עבור הדמות הראשית אבל בעיקר עבור הקוראים שלו.

אז מה יש לנו פה? אורחי פנסיון קטן בריוויירה הצרפתית נרעשים כאשר אישה שיש לה הכול נוטשת בפתאומיות את כל מה שהיא מכירה. את בעלה האמיד. את שני ילדיה. אורחי הפנסיון מבועתים ונסערים. בתוך הסערה מתגלה לנו דמות בולטת חריגה. דמותו של המספר. בניגוד לאורחים שמגנים אותה בהתאם לציפיות החברה לרציונאליות למתינות ושיקול דעת – בטח ובטח בנושאים של משפחה ואחריות, אהבה או רגש – הוא מגן בחירוף נפש על האישה הסוררת, שאותה לא הכיר. וכאן בעצם יש ניגוד בינארי – ציפיות חברתיות של נורמליות ושל שיפוט חיצוני מול מישהו שמעריך ספונטניות, הליכה אחרי הרגש והאמונה שצריך לחיות את החיים ולא לצידם.

במקביל אנו נחשפים למפגש שלו עם אורחת אחרת שהוא לא מכיר. קשישה ערירית מאנגליה. היא מזמינה אותו לחדרה וחושפת בפניו מאורעות מרגשיים ודרמטיים שאירעו ב־24 שעות בזמן אחר ובמקום אחר, שנות דור לפני כן, מאורע ששינה אותה והשפיע על חייה. ואז אתה שואל בעצם מה מביא את האורחת להזמין דווקא את האיש הזה לחדרה. ובעצם, מה הקשר לסיפור הראשון שהתחיל את הנובלה. אבל קמעה קמעה אתה מבין שיש קשר ושני הסיפורים בעצם הם מראות ושזירה נפשית.

וכאן הספר פועל עליך כי הוא קודם כל הזמנה לטיפול נפשי. הזמנה להתבוננות פנימית. הזמנה לשאלות של החמצה בחיים. משמעותה של חרטה. ושיפוט עצמי. הזמנה להבין את נפשה המיוסרת של אישה. הזמנה להבנה של נפש מורכבת. וכיצד אנו יכולים ללכת אחרי רגש עז ששולט בנו כמעשה כישוף. כיצד התאהבות היא כמו קצת כמו אי־שפיות. והאם בכלל זה טוב או רע? לכו לקרוא.

אודות אמנון סטופ

תחומי הענין הספרותיים שלי מאז ילדותי היו מדע בדיוני ופנטזיה, לפני כ-15 שנה גיליתי מחדש את הקומיקס, ומזה כמה שנים אני מתענין במנגה ובאנימה. זכיתי בתואר ד"ר בפיסיקה מאוניברסיטת תל-אביב, בתחום האסטרופיסיקה. מאז שנת 2000 אני עוסק בתחום הסביבה, במסגרת החוג לגאופיסיקה ומדעים פלנטריים באוניברסיטת תל-אביב. כמו כן, עבדתי במרכז הבינתחומי לחיזוי טכנולוגי שליד אוניברסיטת תל-אביב המתמחה בעתידנות.
הפוסט הזה פורסם בתאריך המלצות סוף שבוע עם התגים , , . קישור קבוע.

8 תגובות על המלצות אנשי יקום תרבות לסוף השבוע 15–16 פברואר 2019

  1. מאת ארז לנדוור:‏

    מן הראוי לציין אזהרת ספוילרים כשמתארים עלילות שלמות של יצירות.

    • מאת אמנון סטופ:‏

      אני חולק עליך.
      ראשית, אני בכלל מתנגד לאופנה הזאת של השנים האחרונות של להזהיר אנשים – מפני ספוילרים, מפני ״טריגרים״, וכל מיני שטויות כאלו. אנחנו פונים לאנשים בוגרים ואין צורך להזהיר מפני ״אלימות, עירום, וניבולי פה״ כמו אצל האמריקאים, או כמו החרדים שלא יכולים כביכול לסבול פרסומת עם אשה ברחוב שהם הולכים בו. בפרט לביקורת, אם אתה מבין שמתארים את העלילה ואתה לא רוצה לדעת, אז תפסיק לקרוא. אתה אדם בוגר ואחראי לעצמך.
      שנית, ויותר חשוב מההתנגדות האידיוסינקרטית שלי שלמעלה, לדעתי ספר שאחרי שאתה יודע מה שקורה בו לא מענין – הוא ספר גרוע. אם קפצתי לסוף, קראתי, והספר לא מענין יותר – אז מראש לא היה טעם לקרוא אותו. ספר טוב באמת (זה כמובן נכון גם למחזה, סרט, או סדרת טלויזיה) אפשר לקרוא גם אם אתה ״יודע את הסוף״. אפילו בספרי מתח זה נכון. גם אם יודעים מי רצח, לכאורה מה שהופך את הספר למותח, בספר טוב הדרך מענינת כמו היעד, ואפשר לקרוא אותו גם כשאתה יודע.

      • מאת ארז לנדוור:‏

        אזהרה מפני ספוילרים היא לא כמו האזהרות החסודות של האמריקאים אלא התחשבות במי שקורא את הביקורת שלא יקלקלו לו את חוויית המפגש עם היצירה, גרועה או לא, במידה ואינו רוצה בכך. לכתוב עוד משפט המזהיר את קורא ההמלצה/ביקורת הוא לא מאמץ גדול והתחשבות ונחמדות אינן עולות כסף.

  2. וואלה… צריך לשנות את תכנית הלימודים של התנ"ך ולא לספר שבני ישראל אמנם הצליחו לעבור את מדבר סיני ולהגיע לארץ הקודש.. כיוון שהילדים לומדים מההגדה לפסח שהגענו לארץ כנען – אז כבר לא מעניין להם ללמוד את ה"פרטים הקטנים" כגון מאכלי המן ועגל הזהב וכו'….

    • מאת ארז לנדוור:‏

      זאת הייתה אמורה להיות בדיחה? את סיפור יציאת מצריים, כמו סיפורי תנ"ך אחרים, ילדים שומעים כבר בגן. תוכנית הלימודים בבית ספר משעממת אותם עם חוקים ומצוות שאינם נוגעים לרובם כחילונים וזה כבר עניין אחר. אבל ליצירות שהן חדשות ולא קלאסיקה, צריך להזהיר מפני גילוי העלילה או פרטים ממנה במידה וזה נעשה. אני ראיתי את הפרד לפני פרסום הסקירה אבל זיעזע אותי לראות שהעלילה מסופרת עד לסופה ממש ללא שום אזהרה ובניגוד למוסכמות המוצדקות של השנים האחרונות בנוגע לספויילרים.

  3. מאת אמנון סטופ:‏

    ארז, אני מוכן לסגת מעמדתי ולקבל את הטעון שלך בנוגע לסרטים/ספרים שבהם העלילה והמתח שנוצר הם מהותיים, כפי שכתבתי על ספרי מתח. בספר כזה, אף שאני עומד על דעתי שספר טוב אפשר לקרוא גם כאשר יודעים את הסוף, המתח שבפתרון התעלומה הוא חלק חשוב מהענין. במקרה כזה הצעקה המפורסמת של נהג המונית the butler did it יכולה לקלקל, בסדר, מסכים. אבל דווקא בסרט כמו ״הפרד״ הרי זה לא באמת חשוב אם יתפס או לא ואיך וכולי. האווירה, היחסים בין הדמויות, כל ה״מסביב״, הוא שחשוב. כך גם, אם כבר התייחסת לקלאסיקות, בקלאסיקות רבות, אבל גם בתרבות הפופולרית. הרי כולנו יודעים שבסרט אקשן הגיבור (ברוס ויליס ב״מת לחיות״, ג׳יימס בונד, איתן האנט ב״משימה בלתי אפשרית״, וכולי) לא ימות, הרשע ינוצח, כנראה יחוסל אישית על ידי הגיבור, והכל ישוב על מכונו בשלום. אין פה שום הפתעות אמיתיות. ובכל זאת, הדרך היא המענינת. השאלה היא איך לכתוב על יצירה ולגלות מספיק כדי שהקורא יוכל לשפוט אם היצירה מענינת, בלי לגלות יותר מדי פרטים.
    בביקורת שכתבתי כבר לפני כמה שנים, ניסיתי למצוא את האיזון, אינני יודע אם הצלחתי :
    http://www.yekum.org/2012/06/%d7%91%d7%aa-%d7%94%d7%a2%d7%a9%d7%9f-%d7%95%d7%94%d7%a2%d7%a6%d7%9d-%d7%a9%d7%9c-%d7%9c%d7%99%d7%99%d7%a0%d7%99-%d7%98%d7%99%d7%99%d7%9c%d7%95%d7%a8/

  4. מאת חגית בת אליעזר:‏

    מחשבות בנושא:
    1. מאז ומעולם כתבות/ביקורות/המלצות כתובות על יצירות אמנות כגון ספרים/סרטים/הצגות
    פתחו לקורא אשנב-הצצה אל תוכנן.
    2. צרכן של ביקורות סרטים מבקש לקבל מידע על העלילה, על מנת להחליט באיזה סרט לצפות.
    3. אין בכוחן של שורות ביקורת אחדות למצות עלילה המתפרשת על מאות עמודי ספר או על עשרות דקות סרט.

    • מאת ארז לנדוור:‏

      כל זה טוב ויפה אבל אפשר להוסיף אזהרת ספוילרים למי שלא רוצה להיחשף לעלילה ועשוי ליפול בפח. אפילו מאורות גדולים כאורי קליין ומאיר שניצר כיבדו את הדרישה הזאת אם כי האחרון נסוג מכך לאחרונה.