שירה איך ולמה – מטפורות עם או בלי? – פרופסור רון אהרוני

Image result for ‫מטפורה‬‎

רבים כותבים היום שירה. מי מהם קורא שירה ומי פחות. ויש מי שנותן את דעתו על מה היא שירה. את השקפתו של פרופסור למתמטיקה בטכניון רון אהרוני נפרסם כאן בסדרה של מאמרים:

מאמרים אלו יצאו  לאור כחוברת בסדרת חוברות ' 'כדאי לדעת' של אניברסיטת תל אביב.

החלק הראשון בסדרה

וכעת החלק השני:

מטפורה

כבר הזכרנו שהכלי המזוהה ביותר עם השירה הוא המטפורה, ובעברית – דימוי. "א' הוא כמו ב'."

דּוֹמֶה דוֹדִי לִצְבִי, אוֹ לְעֹפֶר הָאַיָּלִים.
(שיר השירים, פרק ב', פסוק ט')

הפירוש המילולי של 'מטפורה' ביוונית הוא 'להעביר ממקום אחר'. התחבולה הזאת כה מאפילה על כל שאר טכניקות השיר, עד כי, כאמור, יש המתווכחים אם בכלל תיתכן שירה בלעדיה. במה זכתה למעמד שכזה? יש לכך סיבה טובה: העובדה שהיא ניצבת בעת ובעונה אחת בשני עברי המתרס. הצד המעביר את המידע, והצד המחביא אותו.  היא כלי יעיל מאין כמותו להעברת מסרים, וגם להסתרתם.

מצד אחד, המטפורה היא אמצעי נדיר בעוצמתו להעברת מידע מרוכז. היא מוסרת תבנית שלמה באחת, כאילו לקחנו בניין שלם והעברנו אותו במחי יד למקום אחר, על קרבו ועל כרעיו, במקום להעביר אותו לבנה-לבנה. איזה חיסכון באנרגיה! "דומה דודי לצבי" מעביר את המסר של הגיל הצעיר, הגמישות והמהירות, את ההתנהגות שאינה כבולה לדבר. או הנה מטפורה של המשורר העברי חיים נחמן ביאליק (1873-1934), מתוך 'עם דמדומי החמה', שיר על אהבה אבודה (קרוב לוודאי אהבתו האסורה של ביאליק לציירת אירה יאן):

וַעֲלֵיהֶם נִשְׁאַרְנוּ בְּלִי-רֵעַ וְעָמִית

כִּשְׁנֵי פְרָחִים בַּצִּיָּה;

במשיכת מכחול אחת נמסרים כאן רעיונות רבים: תחושת הבדידות, הצמא לאהבה, האוהבים שאינם רואים בכל העולם אלא איש את זולתו, הפגיעות של שניהם, הניגוד בין יחסם לעולם לבין יחסם זה לזה, ההתייבשות הצפויה לאהבתם, נֵס האהבה הדומה לנס של מציאת פרחים במדבר, ועוד. מדבר הוא דבר מוכר, והוא מעלה בנו מכלול שלם של תחושות ואסוציאציות, ובזכות זאת יכול דימוי בן שלוש מילים למסור יותר משהיו מצליחות לעשות זאת מילים מופשטות רבות. במלים אחרות – המטפורה היא כלי מעולה לדחיסת מידע.

יתרון נוסף של המטפורה הוא שהיא מסוגלת להעביר מה שאין בכוח המילים לומר. דיבור פשוט איננו מדויק. רק המטפורה יכולה לעשות אותו למדויק, טען חוקר השירה והמשורר ארנסט יוּלְם (1883–1917). ניסיון לתאר את תווי פניו של אדם במילים לעולם לא יצליח למסור את תמונתו, ואילו שימוש בדמיון – "הוא דומה כמו שתי טיפות מים לצ'רלי צ'פלין" – יכול לעשות זאת.

אבל את מרבית כוחה שואבת המטפורה מצדה האחר, של האמירה העקיפה. של העברת מסרים תוך עקיפת כלי הביקורת שלנו. היא מאפשרת לנו להעמיד פנים. כאשר אומרים א' ומתכוונים ל-ב', אפשר להעמיד פנים שאכן מדובר ב-א', ולהתעלם מכך שהמסר האמיתי הוא ב'. צד זה מופיע גם בחיי היומיום. אנחנו שומעים למשל, על 'נשירה' מבתי-ספר, ואפילו איננו שמים לב לדימוי הכמעט שירי הזה, שבא במקום מילה בוטה כמו 'עזיבה', או 'סילוק'. בשירה האפקט הוא של יופי. המטפורה יוצרת ממשות חדשה, שממנה הישנה נראית כדמיונית, ביטא זאת המבקר וואלאס סטיבנס. ראו למשל כמה יפה המטפורה הבאה:

אַל תִּרְאוּנִי שֶׁאֲנִי שְׁחַרְחֹרֶת, שֶׁשֱּׁזָפַתְנִי הַשָּׁמֶשׁ;

בְּנֵי אִמִּי נִחֲרוּ בִי, שָׂמֻנִי נֹטֵרָה אֶת הַכְּרָמִים;

כַּרְמִי שֶׁלִּי לֹא נָטָרְתִּי

(שיר השירים, פרק א', פסוק ו')

בתרגום מילולי, הפסוק אומר: אל תבוזו לי בגלל גוון עורי הכהה משיזוף; אחיי כועסים עליי, ביקשו ממני לשמור על הכרמים ועל הכרם שלי לא שמרתי. אנחנו יכולים להעמיד פנים שאכן הדברים הם כפשוטם – שהדוברת לא הקפידה לשמור על כרם.  . אבל הכוונה מטפורית: השומרת נסחפה באהבה ולא שמרה על גופה שלה.

רק המשל יש בכוחו לפרוץ את גדר הסנוורים הסובבת את האדם,

ביטא זאת המשורר יעקב שטיינברג. האדם עיוור למתרחש בעולם, ובמיוחד בתוככי נפשו, בגלל מחסומים שבנה. רק בדרך עקיפה, על ידי שימוש במשל, הוא יכול לפרוץ את המחסומים האלה. המטפורה, שמאפשרת לו לומר לעצמו שמדובר בכלל במשהו אחר, מצליחה לחדור לעומק. לאה גולדברג כותבת כך על כוחו של הדימוי לחדור מסכות:

הדימוי בשיר… חושף את האמת, מסיר מעינינו את הצעיף העבה של ההרגל, שמכריח אותנו לראות את העולם 'כמות שהוא', היינו כמו שהוא מצטייר לפנינו בהכללותיו היומיומיות.

רחל בלובשטיין

המשוררת רחל מעידה שבשיריה –

נִגְלוּ חֶבְיוֹנוֹת לֹא גִלִּיתִי לְרֵעַ

נֶחְשַׂף הֶחָתוּם בִּי בְּאֵשׁ

(רחל, 'ספר שירי הלבן', שירים)

"חביונות" הם סודות, והם נגלו לא רק לקורא, אלא גם למשוררת. גם היא מכירה אותם לראשונה דרך השיר. כתיבת שירה היא אחת הדרכים היעילות ביותר להכיר את עצמך. מטפורה טובה מכילה הרבה יותר משהמשורר עצמו התכוון שתכיל. שיר יודע על כותבו יותר משהוא עצמו יודע.

מטפורות רבות פנים

תוצאת תמונה עבור מטפורה

הֲיֵלְכוּ שְׁנַיִם יַחְדָּו בִּלְתִּי אִם נוֹעָדוּ? (עמוס ג' 3)

צירופי מקרים הם לפעמים מצחיקים: אם תפגשי בחברה שלך ומתברר ששתיכן לבשתן אותו בגד בדיוק, בלי שתיאמתן מראש, תצחקו שתיכן. אבל יש בזה גם משהו פואטי, כאילו יד נעלמה פעלה מאחורי הקלעים. יד נעלמה היא שירתית – עוד נדבר על כך כשנגיע למושג "צדק פואטי", צדק שמגיע מבפנים, לא מבחוץ. מתברר לנו שאיננו יודעים הכול על העולם. יש גם אמתות פנימיות, שלא מוכרות לנו עד תום. צירוף מקרים מסוג מיוחד הוא הצטרפותם של קווי דמיון רבים בין שני מבנים. בין שני דברים שנראים מרוחקים לגמרי זה מזה מתגלות במפתיע נקודות דמיון מצדדים שונים. זוהי תחבולה מוכרת של בדיחות, שבהן הדמיון מתברר בסופו של דבר כמוטעה – אין קשר אמיתי בין שני המבנים. בשירה, לעומת זאת, מתגלה דמיון אמיתי, קרבה עמוקה שהקורא מרגיש שאינה מקרית. והקרבה הזאת מאפשרת למטפורה להתפתח ולהתגלגל, מגלה עוד ועוד צדדים שווים בין המדמה והמדומה.

סביב השנה 1600 קמה אסכולה אנגלית שמתנגדיה כינוה 'קונסיט' (`conceit’'יוהרה', במובן המילולי, אבל מקור השם הוא 'concept', כלומר 'מושג') שהתייחדה במטפורות נועזות ועשירות. שיר מפורסם מסוג זה הוא 'שיר פרידה, איסור קינה' של המשורר האנגלי ג'ון דאן (1572–1631), שבו המשורר משווה את היחס בינו לאהובתו ליחס בין שתי זרועות של מחוגה, ומוצא עוד ועוד קווי דמיון בין השניים.

John Donne by Isaac Oliver.jpg

ג'ון דאן

אִם שְׁתַּיִם הֵן, הֲלֹא אֵדַע,

הֵן שְׁתֵּי זְרוֹעוֹת שֶׁל מְחוּגָה.

זְרוֹעַ נִשְׁמָתֵךְ קְבוּעָה,

אַךְ חָגָה כְּשֶׁשֶּׁלִּי נָעָה.

וְאַף כִּי בַּמֶּרְכָּז תֵּשֵׁב

כְּשֶׁהָאַחֶרֶת נוֹדְדָה,

תִּגְחַן לִשְׁמֹעַ פַּעַם לֵב,

תָּקוּם, כְּשֶׁשָּׁבָה אֲחוֹתָהּ.

כָּךְ תְּהִי לִי, זֶה הַיָּכוֹל

רַק אֲלַכְסוֹן לְהִנָּטוֹת

עוֹשָׂה אֶת עִגּוּלִי עָגֹל,

חוֹזֵר לִמְקוֹם הַהַתְחָלוֹת.
(ג'ון דאן, 'נאום פרידה, איסור קינה')

'שיר החוט למחט' של המשורר העברי יהודה עמיחי (1924–2000) הוא תרגיל בקונסיט, וכמו שירו של ג'ון דאן הוא משווה את היחס בין המשורר לבין אהובתו ליחס בין שני עצמים.

תוצאת תמונה עבור יהודה עמיחי

כַּמָּה עָמַלְתִּי עַד שֶׁלָּךְ חֻבַּרְתִּי -
יַחְדָּו עַכְשָׁו, אֶל יִעוּדֵךְ נִקְשַׁרְתִּי.

בָּהּ בַּמִּדָּה שֶׁאֶתְקַצֵּר,
עוֹשָׂה אַתְּ אֶת דַּרְכֵּךְ יוֹתֵר מַהֵר.

בַּסּוֹף, בְּכָל זֹאת תִּנָּתְקִי. אֲנִי נִשְׁאָר
בְּתוֹךְ גּוֹרָל שֶׁל בַּד גָּדוֹל וָזָר.

לָנֶצַח שָׁם אֶהְיֶה כָּלוּא, נוֹאָשׁ,
וְאַתְּ – אֶל חוּט אַחֵר, אֶל בַּד חָדָשׁ.

(יהודה עמיחי, 'שיר החוט למחט', שירים 1948–1962)

מקור יופיו של השיר הוא במטפורה המתמשכת בהצלחה מרובה כל כך. אבל גם בעוד משהו: המסר. השיר מספר לנו שאיננו שולטים בחיינו כפי שאנחנו מאמינים. האדם הוא חוט הנתון בידי מחט, שנתונה מצידה בידי תופרת. נדמה לנו שאנחנו מחליטים. מי שמחליט באמת הם כוחות נעלמים, ובעיקר כוחות פנימיים.

שיר ללא מטפורות

תוצאת תמונה עבור חנה סנש

חנה סנש

אֵלִי, שֶׁלֹּא יִגָּמֵר לְעוֹלָם.

הַחוֹל וְהַיָּם,

רִשְׁרוּשׁ שֶׁל הַמַּיִם,

בְּרַק הַשָּׁמַיִם,

תְּפִלַּת הָאָדָם.

(חנה סנש,  1921–1944, 'הליכה לקיסריה', אלי אלי שלא ייגמר לעולם: שירים ופרקי יומן)

זוהי דוגמה לכך ששיר אינו חייב להכיל דימויים. החול והים אינם סמלים – הם פשוט חול וים. יש כאן חרוזים, אבל תפקידם דל, והמשקל גם הוא אינו משמעותי. ובכל זאת, ברור כשמש שהשורות האלה הן שיר. מדוע?

הסיבה היא שמה שנאמר על פני השטח אינו מה שנקלט מתחתיו. למעשה, השיר הקצרצר הזה מכיל כמה וכמה מסרים חבויים. זה מתבטא, לפני הכול, בפרדוקסליות של שתי השורות הראשונות: מה פירוש שהחול והים ייגמרו? הרי מובן מאליו שהם לא ייגמרו לעולם! אלא שהאמירה הזאת מבטאת אמת, משום שהיא אינה מתייחסת לחוץ, אלא לפנים. המשוררת מתפללת שהחיים יימשכו, ושיכולתה לחוש את יופיים תימשך לעד. והרי דווקא זה בלתי אפשרי, ומקבל ממד טראגי למי שיודע כמה מעט נותר לסנש לחיות בעת כתיבת השיר.

אמצעי שני שבו משתמשת המשוררת הוא אמירת הכללי דרך פרטים. החול, הים ורשרוש המים אינם אלא דוגמאות לכוונה הכללית – יופיו של העולם. זהו ניתוק בין ההיגיון החיצוני למסר הפנימי, שמתבטא בזה  שהם מוצגים לא כדוגמאות אלא כדבר עצמו. יותר מאוחר ניתן לתחבולה הזאת שם – מֶטוֹנִימְיָה.

הניתוק השלישי בין ההגיון החיצוני לפנימי הוא המפנה החד שמתחולל בשורה האחרונה. המשוררת מודה לפתע שאין מדובר בדברים חיצוניים, אלא באדם, ואפילו בה עצמה. השיר נפתח כתפילה, ועל כן מובנה של השורה האחרונה, שמדברת על תפילת האדם, הוא גם – 'שלא ייגמר השיר הזה'. גם מצד החרוז חוזרת השורה האחרונה לראשונה. מפנה חד יוצר ניתוק מן ההגיון, משום שהקורא אינו חש שהמשמעות התחלפה מתחת רגליו. הוא ממשיך ללכת על קרקע המשמעות הישנה, כמו גיבור של סרט מצויר שממשיך ללכת באוויר לאחר שהקרקע נעלמה מתחת לרגליו.

חלקים נוספים בסדרה בהמשך.

תוצאת תמונה עבור מטפורה

המטפורה

אודות פרופסור רון אהרוני

רון אהרוני הוא פרופסור בפקולטה למתמטיקה בטכניון. מספריו: "מתמטיקה, שירה ויופי" (תורגם לכמה שפות), "האדם מנתק משמעות" – טכניקות משותפות לשירה ולבדיחות, "החתול שאיננו שם" – ספר לא פילוסופי על הפילוסופיה. כמו כן פרסם שירים וסיפורים קצרים.
הפוסט הזה פורסם בתאריך ביקורת, שירה עם התגים . קישור קבוע.

3 תגובות על שירה איך ולמה – מטפורות עם או בלי? – פרופסור רון אהרוני

  1. מאת דוד אדלר:‏

    כמו החלק הראשון גם חלק זה מעניין מאוד. בעוד שהדברים שיוחדו למטפורה, די מקיפים וממצים לא ברור מהטקסט אם תת-הפרק "שיר ללא מטפורות" מיצה עצמו. אם לא – אמתין. אם כן – יש להוסיף מרכיב חשוב שלא נאמר.

  2. מאת רון אהרוני:‏

    אין בהמשך פרק נוסף על שירים ללא מטפורות (אלא רק על טכניקות נוספות, להראות שמטפורה אינה הכל)
    כך שכל הערה תתקבל בברכה.

  3. מאת דוד אדלר:‏

    הואיל ובשירה (כמו בסוגות אמנותיות אחרות) יש, וחייבת להיות, התייחסות למסורות שירה קודמות, ודווקא בשל מקומה המרכזי של המטפורה בשירה מזה דורות, כפי שהודגש במאמר, ניתן לצפות לרתיעה מסוימת ממטפורות (בוודאי בגלויות ובישירות מדי, שלא לומר בשחוקות). כך לפחות אני חש וזה גם בא לידי ביטוי בשירה הנכתבת על ידי. לא אאריך אך זה אולי ראוי להיאמר.