עם לכתו של עמוס עוז, על 'אותו הים' – רשימה מאת חגית בת־אליעזר

בתוך עננת דאבה: אבל על אדם שנפל קורבן למחלה, וצער האובדן. עמוס עוז, סופר דגול והוגה דעות אוהב־אדם, הקנה לי תחושת ביטחון בחייו: הוא נתן ביטוי רהוט לדעות שבהן החזקתי גם אני, והנחתי שהוא כותב עוד ספר, שאותו אשמח לקרוא.

אני נזכרת בסדרה בת חמש הרצאות תחת הכותרת 'ללמוד ספרות עם עמוס עוז' בקתדרה במוזיאון ארץ-ישראל בחורף 2015–2016, אשר בשלוש הראשונות עמוס עוז קרא בקול את ספרו 'אותו הים' – מההתחלה וכמעט עד הסוף, והוסיף הבהרות ופרשנויות. בהרצאה הראשונה עמוס עוז אמר שזהו ספרו היחיד שבו הוא חוזר וקורא, כי הוא כמעט משוכנע שלא הוא כתב אותו, ומוקסם כל פעם מחדש. ואכן זהו רומן יחיד במינו, המורכב מרצף של קטעים שיריים באורך הנע בין 3 שורות ל־3 עמודים, בעלי מקצב משלהם וחריזה פנימית, עם כותרות רעננות, מפתיעות. עמוס עוז סיפר שכשבסוף שנות התשעים שהה באיי יוון, בראשית רומן חדש, הכתיבה באה אליו בצורת רעיונות על גבי כרטיסיות, שאותם החליט לא למזג לרצף סיפורת אחד, אלא להשאיר כקטעים עצמאיים המספרים עלילה ריאליסטית־דמיונית, המתרחשת בשני קצות העולם, ובה משתלבים הוידויים של עמוס עוז, המסַפּר, על חייו במדבר ועל הוריו.

עתה אני קוראת את הספר מחדש. ים ומלואו אגורים בו. כל קריאה מעלה ומגלה.

הקטע הראשון, 'חתול', מציג את המשפחה: אלבר דנון החי, נדיה, אשתו המתה, ובנם אנריקו דוד הנפקד בארץ, הנוכח בטיבט. בהמשך יבואו עוד דמויות וייקשרו בחוטים דקים, כמו המפיות הרקומות שאותן השאירה נדיה. הים משם הספר בשורה הראשונה, החתול מכותרת הקטע – על גדר בשורה האחרונה, לא מוותר על לטאה. גם דניאל עוז, בנו של הסופר, אוהב חתולים. בפסקה הראשונה – הסרטן הארור תוקף, לא מוותר, עכשיו זה נשמע מצמרר.

אלבר דנון, יועץ מס בן 60 מקיים מערכות יחסים טעונות עם שתי נשים: דיתה ענבר הצעירה, חברתו של ריקו הבן, ובטין כרמל, אלמנה, ידידתו הוותיקה. הרומן ספוג אווירה מינית מגרה, המתוארת במילות־תחרה. אי שם בהרי המזרח הרחוק, במקום שבו הזמן מקדים את בת ים בחמש שעות, לריקו מזדמנים ביקורים אצל  זונה פורטוגלית נודדת, אך גם כשהוא לבדו תפיסת המציאות שלו רווית מיניות:

עמוס עוז, המסַפּר, משתתף בעלילה, והדבר מוסיף רובד אוטוביוגרפי ליצירה, אשר אותה הוא מסכם במקום מפתיע – בעמוד 73, לפני מחצית הספר:

מסתבר שהדמויות הבדויות מכירות את המספר הממשי: אלבר דנון ודיתה ענבר נפגשים עימו, ובטין כרמל מטלפנת אליו מאוחר בערב.

ועוד הפתעה, שאותה המספר מכנה 'חידה' – הוא משווה את עצמו לדמות כושלת ונלעגת:

יש לשים לב למשפט  "שנינו היינו רוצים לעשות לפחות יצירה אחת שתצא כמו שצריך".

איך עמוס עוז – הסופר המוערך, שעד לצאתו לאור של אותו הים חיבר 14 ספרי פרוזה ובפרט את הרומן  מיכאל שלי, שזכה לפרסום עולמי  – יכול לומר שטרם עשה יצירה "כמו שצריך"?

התשובה לתהייה בכך, שתוך כדי כתיבת אותו הים הוא הגה את ספרו הבא, המופת האוטוביוגרפי סיפור על אהבה וחושך, ספרו הגדול ביותר. על כך יעידו כמה קטעים, ובפרט הקטע:

גם המספר, כמו ריקו, מחפש את אימו, ובורח אל הדמויות שאותן הוא בודה בין דפי ספריו. על כך גוערת בו דיתה ענבר:

אבל עמוס עוז, המספר, לא משתכנע, שוקע 'בקטע הזה הדפוק', ובשנת 2002 יוצאת לאור יצירה "כמו שצריך" עד מאוד  – סיפור על אהבה וחושך.

ליבי ליבי עם בני המשפחה האבלים. אמשיך לקרוא את ספריו של עמוס עוז לזכרו ולהנאתי.

אודות חגית בת אליעזר

בוגרת האוניברסיטה העברית במתמטיקה ומדעי המחשב, ומוסמכת הטכניון במתמטיקה. עובדת בתעשית המחשבים. למדה בסדנאות לשירה בהנחייתם של דליה רביקוביץ, רבקה מרים, ויעקב בסר. פרסמה שלושה ספרי שירה בהוצאת "כרמל": "השקת ספינת צפייה" (2008), "התנסויות" (2012), "בעזרת חברים" (2016). מתרגמת שירים מרוסית ומאנגלית, מפרסמת רשימות ביקורת על ספרי שירה, על סרטים, ועל הצגות תיאטרון. יוזמת ומנחה אירועי שירה.
הפוסט הזה פורסם בתאריך ביקורת, סופרים, פרוזה עם התגים , . קישור קבוע.

8 תגובות על עם לכתו של עמוס עוז, על 'אותו הים' – רשימה מאת חגית בת־אליעזר

  1. מאת עמיקם יסעור:‏

    קריאה מעמיקה ויסודית של היצירה קריאה עם תובנות. התחברות יפה של משוררת ומתרגמת אל יצירתו השירית ביותר של עוז. יש לזכור כי ספק ה הופיע לאחר כמה ספרים בהם ניכרת הייתה ירידת כוח של הסופר . אם כך מלבד ייחודו של הספר הוא הופיע בזמן הנכון.

  2. מאת sabrina de rita:‏

    עשית מחווה יפה לסופר דגול, שיחסר לרבים. אהבתי את הבחירות שעשית הטקסטים למשל – "שנינו היינו רוצים לעשות לפחות יצירה אחת שתצא כמו שצריך". הרבה יזדהו עם המשפט הזה, ככותבים ויוצרים. כמו כן, בטקסטים שהבאת, מרגישים (לדעתי) את הבדידות של הכותב. אולי היוצרים יוצרים דמויות רבות להפיג את הבדידות של עצמם? החיפוש התמידי אחר ההורים, תחושת היתמות והנטישה.

  3. מאת ראובן שבת:‏

    צלילות מחשבתית, מעמיקה ונכונה ברובה. כך הוא הניתוח הזה שיחד עימו מובאים ביסודיות יפה ציטוטים מספריו של עוז.
    סופר שלא עשה הנחות לקוראיו, שחשף פצעים פתוחים לעד, שהראה את שברו של האדם ופירורי נחמותיו ,רובם מתוך שכחת העונג שאינו פותר דבר באמת למעשה.
    הניתוח הקולע כמובן מביא במינוריות צנועה וחכמה את הדברים והקורא הנבון יראה שם לא את משוגות הרגע המיידי של צער על מותו של סופר חשוב ורב ערך, אלא את האמת היצירתית בלא כחל ושרק.

  4. מאת ארלט:‏

    "שואלת נפשך וטורפת כמו הנגר אלימלך לשוב אל איזה בוסתן שחלמת. שלא היה". עמוס עוז היה גם היה. סופר ענק, שהבין את נפשות גיבוריו, את נפשנו. נפשות עורגות ל"בוסתן" של אהבה ונחמה. תודה, חגית, כתבת נפלא ובחרת ציטוטים עוצמתיים וחודרים ללב. תודה גם ליקום תרבות.

  5. מאת איתן .קלינסקי:‏

    תודה לחגית. אני מוצא לנכון להודות לך על החוויה הספרותית, שהענקת לי כקורא.

  6. מאת חגית בת-אליעזר:‏

    אני מודה לקוראים ולמגיבים. שותפותכם לי לעזר.

  7. כתבה יוצאת דופן בתיאור מעמיק על יצירותיו של ע. עוז.
    תודה לך חגית יקרה!

  8. מאת צביה פורר:‏

    לחגית, המאמר שכתבת על אותו הים של עמוס עוז דיבר אלי והזדהיתי עם דבריך.יישר כוח. אותו הים הוא ספר מיוחד ,חדשני ופורץ מוסכמות.נראה לי שיש בו את אחת מפסגות יכולתו הלשונית לעשות בשפה כרצונו. תודה לך על כך שהחזרת אותנו לקטעים היפים מהספר שיש בהם חריזה וריתמוס.זה מזכיר לי את דבריו של עמוס עוז,״ אילו ניתנה לי היכולת הייתי כותב מוזיקה ומוותר על המלים״