סיפור ליום השבת – 'מותו של המתרגם' מאת רן יגיל

Image result for ‫מרדכי אבי שאול‬‎

רן יגיל בנובלה על חייו של מתרגם בדיוני, המבוססת על דמות של מתרגם אמיתי מאוד – מרדכי אבי־שאול, מגדולי המתרגמים לשפה העברית של גדולי השפה הגרמנית, ובהם תומאס מאן.

מותו של המתרגם" פורסם בכתב העת "עמדה" מספר  23, בשנת 2010

אלי אשד

סיפור שאמור להתרחב לנובלה ופורסם בשעתו רק בדפוס בחוברת 'עמדה' שנקרא 'מותו של המתרגם', ובמרכזו דמותו של המתרגם מרדכי אבי־שאול המנוח שהיה משורר ומתרגם נפלא של תומאס מאן, כמובן, אבל גם את 'ייסורי ורתר הצעיר' של גתה תרגם וגם את 'בלב המאפליה' של קונראד.

רן יגיל

לזכרו של מרדכי אבי־שאול

1

לאנשים כמוני, בשנים האחרונות, אין אירוע עצוב יותר משבוע הספר העברי בכיכר מלכי ישראל. כאשר אני מביט במרכּולות הבוהקות, בעטיפות החדשות באור הצהבהב, וכאשר מערכת הכְּריזה חוזרת שוב ושוב על רבי־המכר והסִפרות השימושית – אני מודה בכישלוני. מישהו דוחף אותי כדי להגיע לדוכן שמתנאֶה בשלט "העידן החדש". אני זז. קבוצה של ליצנים מאופרים חוצה את הכיכר ברעש גדול, מנסה להחתים קהל מזדמן על מינוי לעיתון "הארץ". הכול רק כסף. תחושה קשה. כל הסִפרות כולה על עֶבְרֵי פִּי פַּחַת. לכאורה דבר של מה־בכך: זקן טרחן וטרדן מטייל לאורך דוכני שוק הספרים באור החיווריין של ביתני ההוצאות המסחריות, ודאי לא יקנה דבר. איש שכולו רק קלקול השמחה הקולחת. שתי הזרועות שלובות כף בכף מאחורי גוו הכפוף. יספר לכם על ימים שהיו, פעם היה טוב יותר, נוסטלגיין ארור – המלך נוסטלגיה.

אני סובב את הכיכר במעגל, ואל דוכן ההוצאה אני מגיע בסוף. עומד כמה מטרים לפניו, משהה את התקרבותי. שנים תרגמתי עבור ההוצאה ממיטב הפרוזה העולמית, ובעיקר את הסופר הגרמני, וכעת אני בריב איתה – ריב עולמים. בחורות בחולצות טי רחבות שעליהן מתנוסס שם ההוצאה והלוגו שלה, ספר שעליו פטיש סוציאליסטי מפוקפק, ממהרות לתחוב לשקיות ניילון לבנות ספרים אחדים ללקוחות מזדמנים. עורכי ההוצאה אינם נראים בשטח. אני קרב לדוכן. אינני מאמין למראה עיניי. הרומן הארוך של הסופר הגרמני הנודע בשני חלקים הופיע בשיתוף המועצה הציבורית לספרות ולאמנות, ראה אור, ואיש לא טרח ליידע אותי. אני מושיט את ידי הרזה אל שני הכרכים ומרים אותם. העטיפה מכוערת מאוד. הופך ומוצא שתי שגיאות על גב העטיפה. לבי נחמץ בקרבּי. הכול רק זמן וכסף. חוסכים. הרי ביקשתי לעשות הגהה אחרי העורך הלשוני. כנראה פחדו שאתמהמה ואשנה, ומיהרו בשל כך להוציא את הספר.

"זה ספר מעולה," אומרת לי בחורה צעירה עם צמה. הפטיש הסוציאליסטי נח בורגנית על חזה.

"גם התרגום מעולה," אומר צעיר דעתן ורזה במשקפיים עגולים ועם אותה חולצה.

"כן?" אני שואל, "מי תִּרגם?"

"כתוב, כתוב שם בפנים," אומר הצעיר וחוטף מידי את הספר. הוא פותח בעמוד הראשון ומושיט לי את הספר בחזרה.

"הנה, בבקשה." אני רואה את שמי. תודה לאל, לא נפלה בו שום שגיאה, גם זה קרה בעבר. ההוצאה מתנכרת ומתנכלת לי. מסרתי להנהלת החשבונות שלהם את ההפרש לתשלום עבור תרגום הרומן. עד עתה אין קול ואין עונה. לרוע מזלי, לא קיבלתי מאפריל גם את קצבּת הזִקנה מהביטוח הלאומי – המחשב עוד לא הספיק לעכל את כתובתי החדשה ונוצר בלבול. בשבוע הבא אסיים את הפרק הראשון ברומן האחרון של הסופר הגרמני האהוב. לא נראה לי שאגיש אותו לבית ההוצאה הזה. מה אעשה אפוא בתרגום לכשאסיים אותו?

"אתה קונה או לא קונה?" טורדת הבחורה בחוסר סבלנות.

"כמה הוא עולה?" אני קצת נרגש בשל הרגע.

"דרור, כמה זה הספר הזה?" היא מרימה את הזרוע גבוה, כשהכרכים אחוזים בידה.

"מאה עשרים ש"ח, ויש הנחה של עשרים אחוז," צועק לה הדעתן הצעיר במשקפיים.

היא מחייכת אליי: "שמעת, לא?"

אני שולח את היד לכיס ומוציא מתוכו את הארנק המהוה, הרך, הנקלף בקצותיו. בידיי הרועדות קמעה אני מפשפש בקרבּו אחר השטרות הקמוטים ומושיט לה אותם.

"לעטוף למתנה?"

"כן".

"אתה רוצה גם כרטיס ברכה של ההוצאה?"

"אין צורך," אני מוסיף, "אני כבר אברך את בעל השמחה בעצמי, בעל־פה." בזווית העין אני מבחין לפתע בראשו המתולתל והכסוף של העורך הראשי, המשורר שהִרבה בשיריו לכתוב על זוגות אוהבים, ימים וחופים, נופים רומנטיים. הוא עומד שם, חבוק עם אחת המוכרות הצעירות, היא מצטחקת, ודאי סיפר לה איזו בדיחה או אנקדוטה. הכּריזה מודיעה על דלית בראל־שריד שכתבה זוקפן פמיניסטי בשם 'כיצד הם עברו אצלי מיד ליד' והמוכרת מושיטה לי את שני הספרים העטופים בשקית ניילון.

"בבקשה, תתחדש, אחלה ספר. נראה לי ממש בשבילך".

"תודה," אני אומר וסב על עקביי. ממהר להתרחק משם. ריבון העולמים, שבע שנים מחיי עבדתי על התרגום הזה. אכן, אחלה ספר.

אין זה סוד כי המתרגמים שמרנים הם מאין כמותם. כל שינוי שהוא כרוך אצלם בייסורים רבים. אני נכנס הביתה ומניח את שני הכרכים על שולחן הכתיבה. אני גר בדירת חדר וחצי, הפונה לרחוב בוגרשוב. הרעש בשעות היום נורא. הכול אפור, חלקו קופח, חלקו מוצל. זכורה לי תל אביב בסוף שנות השלושים. הכול השתנה כל כך. היה פתוח ונמוך, ועכשיו גבוה וסגור. חזון העיר היםֿתיכונית ירד אֱלֵי טִמיון. בבית – אף אני מצטמצם, כמאמר שירו של אברהם חלפי, כדי נקודה אלמונית, שלא להטריד בגופי מלכויות. הכאב הנורא שאני חש, הכרוך בהשתנות ובהתיישנות, עומד בניגוד מפליא לתפישת העולם שלי, זו שנתפסתי אליה בנעוריי ואני מתעקש לדבוק בה גם עתה – הסוציאליזם. לדידי, אין דרך אחרת. אחדות ניגודים זו מתרוצצת בקרבי רָצוֹא וָשׁוֹב: מצד אחד הרצון בשינוי חברתי, ומן הצד האחר, הנטייה לשמרנות והשנאה לכל מה שמתחדש במהרה, בחוסר מאמץ ופורח. קצב העולם המסחרר דהיום, מרחיק אותו מֶנִּי. אולי אין זה השינוי שברצותי לראות, ובשל כך אני מתנכר לו? מכל מקום, הספרים סוגרים עליי.

בפינה הימנית של הסלון הקטן – מטבחון. שם עומד קומקום על כירה. יש לי ארבע כוסות, כמו בפסח, אבל אני משתמש רק באחת. אני שופת קומקום. במרכז החדר – הספרייה. כדי שלא תיווצר מריבה בין הצרפתים, הגרמנים והאנגלים – כל אחד קיבל קיר משלו בבית, והקיר הרביעי שבמרכזו החלון הוא הספרייה העברית: מקור ותרגום וספרי היַעַץ. מתרגם, טוב היה לוֹ, לוּ היה מתרגם כל חייו ספרות גדולה משפה אחת של סופר אחד. בדידי הווה עובדא. ניסיתי לעשות זאת וכמעט גוועתי ברעב. לכן קיימים תרגומים משלי לסופרים רבים מן השפה הגרמנית, אף מן הצרפתית חטאתי ותרגמתי ואף מן האנגלית, רחמנא ליצלן.

אני חולט תה, שותה אותו חם מאוד, היישר מן הקומקום אל הכוס, ומשם ללוע, בלי לחכות. לפעמים אני אוכל גם צְנים אחד או שניים, עגבנייה מרוסקת בפומפייה, קצת גבינה כחושה – אך הפעם לא. כפית סוכר אחת, ערבוב זהיר, ותו לא. במרכז הקיר הרביעי, משני צדי החלון היחיד בסלון – יש עוד אחד בחצי החדר המשמש לשינה – מצוי גשר איתן ויצוק: הכרכים הגדולים והעבים של התלמוד כולו. ולמרות שכבר בימי שחרותי הקסימה אותי תורתו של קרל מרקס, גרסא דינקותא אין זונחים. בכל פעם שאני מעלעל בתלמוד, אני נופל על איזושהי סוגיה וצולל לתוכה. ים התלמוד מציע עולם ומלואו. מופלא אפוא הדבר בעיניי, כי יש בין העילויים כאלה שידעו אותו כמעט עלֿפה, ולעומקו. אולי אהבתי לקורפוס של הסופר הגרמני הדגול מזכירה במעט את אותה דבֵקות של העילויים בקורפוס הזה, החובק באיתנותו את החלון המוביל אל החוץ המחניק.

גמיעה הגונה מכוס התה בדרך אל שולחן הכתיבה. כוס התה מונחת דרך קבע על תחתית שקנתה לי אשתי המנוחה, ובמרכזה דיוקנו של הסופר הגרמני הגדול. היא קנתה אותה – אתננים לתיירים – לפני שנים אחדות בטיול למינכן עם החברות שעוד נותרו. כל זה נראה עתה רחוק כל כך. אני חש אינטימיות מגוחכת בכל פעם שאני שׂם – כמה פעמים ביום – את כוס התה שלי על פרצופו המשופם וההדור של הסופר הגרמני שכמו קפא בזמן ההוא. כישרון אדירים נרטב ונימוחַ.

פינת הכתיבה שלי מצויה בקצה החדר, בתוך גומחה למול המטבחון. שם: שולחן הכתיבה, הספרים שאני קורא עתה, גיליונות התרגום הארוכים, וכמובן כרכי הסופר הגרמני הדגול שבכוונתי לתרגם את כולם עד תום, או עד כמה שאספיק עד ליום מותי. רק למעני אני עושה את המלאכה הזאת, לא למען הספרות ולא למען הקורא העברי. לפנינו אפוא ריפוי בעיסוק כמו סריגה, גובּלֶן או מקרמֶה. אני לוקח עוד לגימה הגונה מן התה הכהה.

למטה, סמוך לרגליי, במדף התחתון, מכונת 'רמינגטון' המיתולוגית, זאת אשר תקתקתי עליה עשרות תרגומים, אלפי דפים. בסך הכול עבודת נמלים עיקשת של העברה משפה אחת לאחרת, העברה הכרוכה ברגישות וביצירתיות; אבל כאשר אני מביט בתרגומיי היום, נדמה לי כי הם מתיישנים והולכים בקצב מסחרר. הם – אני.

קשה היה להיפרד מהרמינגטון הנאמנה הזו. תחילה הייתי מתרגם בכתב־יד קטן ועגלגל טיוטות על גבי טיוטות, ואחר כך הייתי מעביר את הכול למכונת הכתיבה, שעות של עבודה. את ה'בראדר' החשמלית עם הטיפֶּקְס קנתה לי אשתי, זמן לא רב לפני שנפטרה. בחוכמתה ידעה שלא אשתמש בה מיד והניחה אותה במדף התחתון של שולחן הכתיבה, וחיכתה. היא הייתה אומרת: "מתרגמים שמרנים הם מאין כמותם, כל שינוי כרוך אצלם בייסורים רבים." הייתי פוזל לעבר הבראדר וממשיך לעבוד על הרמינגטון. אשתי לא אמרה דבר. אין לדחוק בפורענות.

יום אחד, מעשה שטן, התקלקלה הרמינגטון קלקול קטן ובלתי ֿנסבל. הקצה של התי"ו באות העופרת נשחק, וכך הפכה כל תי"ו לחי"ת: כל ‘את’ הפכה ‘אח’ וכל ‘דלת’ ל’דלח’. מסרתי אותה לתיקון וחיכיתי. המוכר ניסה למכור לי בראדר חדישה מזו שיש לי בבית, אבל אמרתי שאחת כזאת כבר יש לי וברצוני לתקן דווקא את הרמינגטון. "שיהיה," אמר המוכר והביט בי כעל מקרה אבוד, "אבל נצטרך לחכות כדי לקבל את האות הזאת מאנגליה".

"כמה זמן?" שאלתי, ובמוחי המתרגם חשבתי כי מגוחך הדבר שאות עברית צריכה לעלות אלינו מאנגלייה.

"שבוע עד עשרה ימים," אמר. הלכתי הביתה.

הגירוי לתרגם, לעסוק במילים, תסס בעורקים. בשקט העליתי את הבראדר קומה, ושמתי אותה על שולחן הכתיבה. הסרתי את מכסה הפלסטיק ומחזה מוזר נגלה לעיניי – מקשים רכים, חסרי זרועות, בתוך מקלדת רחבה וכפתור לא מוכר. זה היה הטיפֶּקְס. חיברתי את המכשיר לחשמל והחילותי לעבוד. אשתי נכנסה. היא חזרה מן השוק, הביטה בי עובד, הוציאה את המצרכים מן העגלה הקטנה והניחה אותם במטבחון. אחר קרבה אל שולחן הכתיבה כדי להיטיב לראות. הקדמתי תרופה למכה ואמרתי: "הנה, התחלתי לעבוד על המכונה החדשה, אינני מבטל את זמני".

"יפה," אמרה, "מגיע לך ממש צל"ש. 'עולם ישן עדי היסוד נחרימה' לא להאמין! גונבה לאוזניי שמועה שיש מתרגמים שעובדים על מחשב, שגם המכונה הזאת שאתה מתקתק עליה בריכוז ובמרץ היא פּאסֶה קוֹמְפּוֹזֶה".

"אינני רוצה שום מחשב," אמרתי, "אני מסתפק בזה".

"אל תתקתק כל כך חזק על המקשים. אין צורך. זו מכונה חשמלית, אתה תקלקל אותם," ופנתה אל המטבחון כדי לפזר את המצרכים למקומם: מי למקרר ומי לארון, מי למקפיא ומי למדף. עשרה ימים לאחר מכן נחה לה הרמינגטון הישנה במדף שמתחת לשולחן הכתיבה.

2

אינני זוכר דבר מימי ילדותי בווינה. כאילו דלת של ברזל חוסמת מאחוריה ענן של ערפל סמיך. מה שידוע לי על התקופה ההיא חלף דרך המַסְנֵן של המילים, המשפטים, הסיפורים, כאילו קיבלתי את חיי, גם את הילדוּת, מכלי שני. רק זיכרון אחד מוטבע בי בעוצֶם, ופרטים משלימים באים בחלום, והחלום חוזר.

אבי, אמי ואני נכנסים לקונדיטוריית המלך,Konigskonditerei  אחיותיי אינן עִמי. אנחנו נקיים ובשׂוּמים. אני קטן. כבן ארבע. חַד וברור. אני אוחז ביד של אבי. אמי מתרחקת מעט מאיתנו ופונה לפטפט עם המוכרת הכרסתנית והממושקפת שמאחורי הדלפק, המחזיקה בידה מגש עמוס מִגדנות. אבי עוד אוחז בידי, אך לפתע כף היד הגדולה והחמה עוזבת אותי. נראה שאבי הבחין בעיתון הבוקר הפנוי, גלוּל במעין מחזיקֿעץ מגולף וצמוד אל הקיר. הוא ממהר לאסוף אותו. פתאום אני לבד. אני מביט בוויטרינה הענקית שבתוכה מינֵי המתיקה המסוכרים, ורוק ממלא את פי. דמותי הקטנה נשקפת מבעד לזכוכית הוויטרינה הקמורה, וגופי הגוּצי מתעוות. פחד בא בלב. אני מסיר את הכובע הקטן ומֵצֵר עיניים. האצבע הקטנה נשלחת לעבר הוויטרינה, ואני קורא לאט ובקול דק מן הדק:  Sachertorte Mandelschnecke, Cremeschnitt, , האצבע הזערורית ממשיכה לטייל לאורך הוויטרינה הרחבה Apfelstrudel, Rosinenschnecke :טעם האותיות המתוקות עולה בפי, רוק מבצבץ בזוויות השפתיים. אני מרים את קולי ורגליי נושאות אותי לקצה השני של הוויטרינה: Aprikosenzopf, Tiroler Kuchen,  מכל העברים נשמעים לחישות ורחשושים: er liest, er liest,  הוא קורא, הוא קורא, הילד הקטן הזה קורא; כזה קטן וקורא בכזאת חופשיות. אבא עומד הלוּם. איש לא לימד אותי קודם את האל"ף־בי"ת. אימא מכסה בכפה על פיה. אני רץ למרכז הוויטרינה ועומד שם בפישוק רגליים. הכובע אחוז ביד. אני קורא מילה ארוכה כמו נחש: Schwartzwalderkirchentorte ויושבי בית הקפה הספונים כל אחד בפינתו פורצים במחיאות כפיים וקוראים: !Bravo, bravo, noch ein Wort אני מזיע כולי, האצבע פונה ימינה: Mozartkugel, Schokoladenschnitten האצבע פונה שמאלה:Honig   Mandeltorte, Konigskuchen וקריאות בראבוֹ נשמעות מכל עבר.

אחר כך מה שאני זוכר זה את עצמי יושב כמו גדול על כיסא במרכז בית הקפה ואוכל Schwartzwalderkirchentorte  גדולה במזלגון נוצץ, וכל באי בית הקפה מביטים בי מלאי הערצה. המוכרת עבת הבשר שקודם אחזה במגש עמוס מִגדנות, עומדת לידי מדושנת עונג ואומרת: Wunderbar, wunderbar, den Preis hat er bestimmt verdient! באמת, באמת מגיע לו פרס, וכולם מהנהנים בהנאה צרופה.

הסטודנטֿ משויְרר העיר אותי. תמיד הוא דופק על הדלת כל כך חזק. ביטחון עצמי – מלא ביטחן עצמי עיוור. זה דוחף אותו למעשים. אני, פעם הייתי מתעורר בשש בבוקר לעבודת התרגום, אבל עכשיו כבר שמונה וחצי. בכלל שכחתי שקבעתי איתו. דשדשתי לדלת בנעלי הבית ופתחתי אותה.

"אתה עוד ישן?" אמר מלֵא־תמיהה, וכל השמש נכנסה איתו, "הבאתי לך הפתעה, אבל קודם קפה ועוגיות. אתה רוצה שאני אעשה? "

"עשֵׂה לך, ובשבילי תה." נכנסתי לאמבטיה ועמדתי למול המראה והכיור, שולח יד לשיניים התותבות. שמעתי אותו מזיז כלים במטבחון.

"אתה שומע," נשמע קולו מעבר לדלת, "הבאתי לך הפתעה, מחשב נייד!" התותבות הוורדרדות נשמטו מידיי אל מרכז הכיור הלבן. איך אומרים לצעיר־כספית כזה לא?

מאז שאשתי נפטרה הוא מבקר אותי פעמיים בשבוע – שלישי וחמישי. אני קורא לו הסטודנט־משויְרר, כי הכּרתיו באוניברסיטה, אבל הוא עזב אותה מזמן. נמאס לו. לטענתו, איֿ אפשר ללמוד ספרות. אולי הוא צודק. יש משהו מאוד אינטימי במלאכת הקריאה. הוא עורך כתב־עת. אחת לארבעה חודשים הוא מוציא גיליון. הרבה גרפומניה ליטראטית ומעט דברים איכותיים. פעם אחת במסגרת החוג לתורת התרגום זימן אותי אחד המרצים לדבר על הספרות הגרמנית ועל קשיי התרגום. בתפישה מוזרה הם אוחזים שם בחוג. משל הייתה הספרות מדע. הֶבֶל. הוא ישב שם חד־חוטם וגדול־עיניים ובלע את דבריי בשקיקה. אחרי השיעור ניגש אלי, הציג את עצמו, את כתב־העת שלו, וביקש לקיים עימי ריאיון. הסכמתי.

יצאתי שפוף מחדר האמבטיה, הגופייה והשלייקעס עליי. על השולחן הקטן בסלון עמדו כוס קפה וכוס תה מהבּילות ובצלוחית קטנה ועמוקה – עוגיות. הסטודנט־ֿמשויְרר אוהב לאכול, אוהב מינֵי תרגימא. הסתכלתי על האפּרט החדש. "אינני רוצה את המזוודה הזאת," אמרתי.

"אבל למה? זה נהדר. רק בהשאלה. אני לא נותן לך את זה במתנה. אבא שלי קנה לי מחשב נייד חדש ואת זה אני עומד למכור".

"אז תמכור".

"אבל עד שיהיה לי קונה אתה יכול להשתמש בו. אני אלמד אותך. פעם אחת תן גם לי ללמד אותך משהו. תוכל להגיע לאתרים בשפה הגרמנית, הצרפתית, לשוחח עם אנשים בעולם, להתכתב איתי. מה אכפת לך, זה דבר נהדר".

"אני מוותר." אבל בפנים כבר חשתי מעין גירוי בחדרי־בטן ורציתי לראות את התיבה הזאת נפתחת.

"אתה יודע מה, אני אתחיל להסביר ואתה תשתה את התה לפני שהוא יתקרר. אני ממילא שותה רק קפה פושר. אז תן לי להסביר לך על המחשב הנייד ואתה תקשיב, ככה, דרך אגב", אמר והקפיץ בזו אחר זו שתי עוגיות אל פיו. "מוציאים את המחשב הנייד מהנרתיק המרופד, הנה כך", הסטודנט־משויְרר שלה את האפרט, "ומניחים על השולחן. מחברים את השנאי – הטרנספורמטור – למחשב, ככה; בצד אחד יש מעין בננה – פלאג – הצד השני מתחבר לחשמל. אם הסוללה מלאה אפשר לעבוד בלי לחבר לחשמל. עכשיו אני לוחץ כאן על שני התפסנים". לעיניי נתגלו מקשים רכים עוד יותר מאשר "בראדר שאימצתי, וכפתורים רבים נוספים, לא מוכרים לי. הדופן העליונה, זו שנפתחה, הייתה למסך שקוף ואטום, ועל המקלדת כפתור הטִיפֶּקְס היה חָסֵר. "לוחצים על כפתור הֿOn, עולה אוטומטית מערכת ההפעלה של תוכנת 'ווינדוס'". המחשב השמיע צליל כמו בפתיחה של הצגה או סרט. חשבתי לעצמי כי שנים לא הייתי בהצגה או בסרט. כל התערבבות בקהל בורגני מתענג, מבלה, כרוכה אצלי בייסורים. אני מיד חושב על אשתי והמינוי הקבוע ל"קאמרי". שנים הייתי הולך איתה, אחר כך נמאס לי. נסתגרתי בבית, והיא הייתה מזמינה חברה והולכת עימה. "הנה, זאת תמונה סופית של שולחן העבודה…" אמר הסטודנט־משויְרר.

"כך קוראים לזה?" שאלתי תמֵה.

"כן", אמר, "אלה אייקונים". לעיניי נתגלו ציורים רבועים וקטנים: ספר פתוח, מכונת כתיבה, טלוויזיה, דף לבן, מברשת, מספריים, שעון חול, מורֵה שעות רגיל ועגול; האות X מוטה אלכסונית, גם האות W. הכול רָבוּעַ, מדוּד וקטן.

"עכשיו, אחרי שגמרתי להסביר, אתה עובד רגיל, ממש כאילו זאת הייתה מכונת כתיבה. רק אל תקיש על המקשים חזק מדי. אתה רוצה, אתה עובר לאנגלית; אתה רוצה, אתה חוזר לאותיות עבריות. כאן כפי שאמרתי אתה קובע את גודל האות ואת סוג האות. הכול לפי החלונות". הסטודנטֿמשוירר נשמע נמרץ והחלטי ואחרי שהסביר לי בגאווה איך עושים אוּמְלַאוּטִים מעל האותיות הלועזיות בגרמנית וכיצד מסמנים אַקְסַנְטִים בצרפתית ואיפה בדיוק יושב הניקוד העברי – אומנם אני מהיר תפיסה ביסודי אך זקנתי וחלק מן הדברים חלפו מעל ראשי או מוטב לומר נכנסו באוזן אחת ויצאו באחרת – הוא הוסיף: "ויש לי עוד הפתעה קטנה בשבילך. חיברתי אותך לאינטרנט. ודאי שמעת על זה. זו מעין מערכת עולמית להעברת מידע מהיר בכל העולם, טוב, בוא נגיד לכל העולם שיכול להגיע למחשב. אתה יכול לבקר במקומות שונים בתוך הרשת העולמית הזאת. המקומות האלה נקראים 'אתרים'. אתה יכול לבקר באתרי סִפרות, לראות ולקרוא חדשות, לשמור ואף להדפיס לך חומר על סופרים גרמנים, או צרפתים. אתה הרי פּוליגלוט שכזה, תזכיר לי כמה שָׂפות אתה יודע?"

"אני יכול לקרוא ולדבר כשש שפות", אמרתי, כשאני ישוב הלוּם למול התיבה השחורה. היא הביטה בי ואני בה.

"בבקשה, אתה יכול לקרוא חדשות באתרים שונים בכמה שפות, להשתתף בדיונים ולומר את דעתך; אפילו להקים לך מעין עיתון, או אתר משלך, או לקחת חלק בתוך אתר של קבוצת משתתפים, זה נקרא 'בּלוג', אשר ידון בדעותיך הפוליטיות, יפיץ אותן. אתה עוד תראה, האינטרנט הוא המקום בשבילך. סידרתי לך גם תיבת דואר, 'אימייל'. אתה יכול להתכתב בגרמנית, צרפתית, אנגלית, עברית, עם סופרים, עורכים, מתרגמים, הוגי־דעות, שמעבר לים. נו, מה אתה אומר?"

נזכרתי שלפני שנתיים לקח אותי הסטודנט־משוירר אל הכספומט, אותו חור בקיר הבנק המיטיב עימנו כל כך, וזאת כדי ללמד אותי כיצד מוציאים מן הקיר ממון. אמנם הכרתי את האפּרט היטב משיטוטיי ברחובות, ידיי מאחורי גבי, אבל הייתי חולף על פניו מבלי להקדים לו שלום או לפתח עמו שיחה, מפני שלא היה לי צורך בחוֹר־הכסף שבקיר. אשתי, עד ליום מותה, היא שהייתה שר האוצר, ככלל הייתה אחראית על הצד הפרקטי שבחיי היומיום. אבל אני בספק אם הייתה מפעילה את כרטיס־ֿהפלא האגדי שהיה ברשותה. ככל הידוע לי הייתה הולכת לבנק, עומדת בתור ומוציאה סכום כסף. נראה שכך התרגלה וכך ידעה יפה לשלוט בהוצאות ולהסתפק בסכום שהוציאה מבלי להיפתות ולקנות דברי מותרות.

נעצתי את הכרטיס אל תוך החריץ הבולען. בתחילה זה לא נענה והסטודנט־משוירר סייע לי קמעה. אחר כך, למרות ההסברים המדוקדקים שלו, עשיתי כנראה כמה פעולות לא נכונות והכרטיס נבלע. הסטודנט־ֿמשוירר הזיע והשמש הִכּתה על ראשו. ניכר על פניו שהוא מאוד מאוכזב, ספק ממנו כמורה ספק ממני כתלמיד קְשֵׁה תפישׂה. הוא הרי כבד משקל ומיד החל להתנשף. כרוח סערה נכנס לסניף וכל השמש איתו, כשאני מדדה אחריו, וביקש שיחזירו לו, כלומר לי, את הכרטיס מהצד השני של האפּרט, זה המוכר רק לעובדי הבנק. עובדי הבנק סירבו בתוקף בטענה שעליי לקחת את כרטיסי בעוד כמה ימים בסניף שלי שנמצא תחת מגדל שלום ושלום על ישראל. הם עבדו לפי הספר.

נזכרתי שנכנסתי פעם עם המשורר אברהם חלפי לאחד מסניפי הבנק בשנות השישים, כבר איני זוכר איזה בנק. קרוב לוודאי היה זה בנק הפועלים. חלפי היה המום. הוא אמר לי: "יש שמש בחוץ, יום יפה, ואנשים אלה יושבים ככה כל היום סמוך לשולחנות, סופרים שטרות וממלאים טפסים כה רבים? ככה הם יושבים?" הוא חזר על השאלה ואז הִפנה אותה בחשש מה אליהם, "ככה אתם יושבים?"

הסטודנט־משוירר לא ויתר. הוא השתולל בסניף, צעק, איבד שליטה ודפק על השולחן כשהוא צועק, "אתם לא רואים שמדובר באיש מבוגר שקשה לו ללכת?" והצביע עליי. עד שנכנס השומר מבחוץ ושאל: "מה קרה? מה הבעיות?" לבסוף ויתרו לו על ההיצמדות לספר החוקים כי כנראה ראו שיש כאן עסק עם תימהונים או עם אמנים ביזאריים, ונתנו את חתיכת הפלסטיק בחזרה. אשרינו.

המאמצים של הסטודנט־משוירר, אודה על האמת, הביאו אותי לידי ריגוש. הוא אינו בְּנִי ולא נכדי; אבל לעתים חבר לדרך עדיף על שְׁאֵר בשר. ובכן בשל כל אותם מאמצים שיננתי את ארבעת המספרים של כרטיס הפלסטיק משל היו חוקי היחסוֹת בספר הדקדוק הלטיני. המספר היה בראשי, אזרתי אומץ וניגשתי אל החור שבקיר, אלא מאי, בשל ידיי הרועדות קמעה מזוקֶן, נפל לי הפלסטיק הארור, מעשה שטן, לחריץ שלפני הכספומט, זה שמשליכים אליו את כל הפתקים האינפורמטיביים על מצב החשבון שהאפּרט פולט.

בתחילה חשבתי לדוג אותו באיזשהו אופן, אבל מהר מאוד ויתרתי על הרעיון. הלכתי לביתי וחיכיתי את מספר הימים הנדרש. אחר נסעתי באוטובוס אל סניף הבנק שלי תחת למגדל שלום מאיר ואספתי את הבן האובד. לסטודנט־משוירר כמובן לא אמרתי דבר. לא רציתי לצער אותו.

3

מתוך הריאיון המוקלט שלי עם הסטודנט־ֿמשויְרר (טיוטה לריאיון שהופיע בכתב־העת, "הקולמוס", גיליון 4, חורף 2005).

"אתה רוצה לומר משהו לפני שאנחנו מתחילים, נגיד, לפני שאני מתחיל בשאלות?"

כן, אני מבין שאנו נעסוק בעיקר בספרות, בטקסטים, ביצירות, זה מה שמעניין אותך; בזה עוסק כתב־העת שלך: שירה, פרוזה ומסה. אולי גם דרמה…

"נכון".

אז לפני זה אני רוצה לפתוח בהצהרה יומרנית למדי, אם יורשה לי. בלי זכויות אדם, אין פואטיקה. אין אדם יכול להוציא עצמו מתוך החיים הממשיים ולדבר רק על סִפרות. ברצוני, או בעל־כורחי, יומיום אני נודר נדר, אני לא אקרא את העיתון. די. אתה חושב שאפשר לעבור על זה לסדר היום; כאילו לשבת אל שולחן אחר, במקום אחר, כוונתי, ולתרגם מתוך אהבה? אהבה לזה קיימת בי, בוערת בי, אבל איני יכול למחוק את הרשמים של החיים הממשיים אשר בקרבּם אני יושב. כל סופר או משורר שיאמר לך שלא אכפת לו מה נעשה בעולם, לא אכפת לו מיחסינו עם שכנינו ובעיקר עם הפלסטינים, אל תאמין לו. הוא יכול להיות חרזן, אולי, או אמן־השקר; כן, אמן־השקר. אי־ֿאפשר לאדם לחיות ולומר אני בפוליטיקה אינני עוסק, הרי הפוליטיקה עוסקת בך. הנה, רק אתמול הייתי בהפגנה ברחבת מוזיאון תל אביב שנושאה המצב בשטחים.

"אם כבר פתחנו בצד החברתיֿפוליטי, אולי תוכל לספר מתי הֵנֵצה אצלך הרגישוּת החברתית, מתי כל זה התחיל?"

תראה, אני נולדתי בווינה בבית מסורתי. למדתי בבית־ספר דתי. למדנו גם דפי גמרא. מן הילדות ממש, אינני זוכר הרבה. בבית דיברו גרמנית, רק גרמנית. בנעוריי הייתי חבר בתנועת נוער ציונית, אך חלומי לא היה לעלות לארץ ישראל. תוכניותיי השתבשו בגלל מלחמת העולם השנייה. אבל אני חושב שעוד לפני המלחמה הנוראה ההיא חשתי, איך לומר, את הזרוּת הזאת, או את ההתנגדות אפילו, לעסק הזה, המלחמתי. אני זוכר את עצמי כעוּל ימים עומד בתחנת הרכבת ושני אנשים שנראו לי אז כל כך זקנים, ודאי היו כבני חמישים, נזכרו תוך כדי דיבור והחלפת חוויות, איך במלחמה הקודמת שבה כנראה לחמו, היו על הקרונות כתובות עידוד פטריוטיות. אחת מאלה שציינו ונחרתה בזיכרוני הייתה: "לפני הלוֹבְצֶ'ן לא נעצור!" רגע, אולי מוטב לתרגם "עד הלובצ'ן לא נעמוד". מה זה לובצ'ן לא ידעתי, אבל שאלתי. הם אמרו שזה הר במונטנגרו. נו מה, אנחנו בניֿהאדם משוגעים? נפלנו על הראש? אין לנו מה לעשות? מה לשני הווינאים הללו וללובצ'ן? מה יש לדבר הרבה, אם תרצה הגנה על מלחמות תפנה לאחרים. אני אף פעם לא רציתי להיות חייל. אודה על האמת, גם לא פה בארץ.

גיליתי את הספרות בשלב מאוד מוקדם, בשנות העשרֵה שלי, בעיקר את השירה ובפרט את השירה הרומנטית. נתפסתי לשופנהאוריזם, גתה, אבל אלה היו הרהורים תמימים על הסבל ועל הפסימי שבאדם ובעולם. כן, רציתי בתחילה להיות משורר, אחר כך סופר. דוכאתי או דיכאתי את עצמי, איך לומר. רציתי להתאבד. הייתי מדוכדך כל הזמן. בינתיים השגתי לי אקדח. אתה יודע שאני לא איש מעשה, אך כשאני מחליט אני עושה. כדרכו של מתרגם קפדן. הסתובבתי עם האקדח בכיס ותכננתי את מותי. בעיקר ניחמה אותי העובדה שוודאי כולם יצטערו על הצעיר המוכשר שאבד בדרכי החיים וקָץ לבסוף בהם. אתה יודע, כל דברי ההבל ורְעוּתֿהרוח ההם. יום אחד הלכתי ברחוב ראשי בווינה ולא יודע מה נכנס בי. הוצאתי את האקדח מן הנרתיק שהיה מחובר אל החגורה ויריתי כלפי מעלה, אל השמיים. לא כיוונתי כלפי שום דבר, רק כלפי שמייא. אתה ודאי יודע, כמו בסוף הרומן המופתי של הסופר הגרמני הדגול שתרגמתי כעבור שנים.

"כן, אני יודע".

פתאום היו שוטרים סביב. נתפסתי. סיפרתי להם שאני רוצה להתאבד ובשל כך אני מחזיק באקדח. טוב. הביאו אותי אל הקצין. השוטרים אמרו לי בדרך, עכשיו כבר יהיה הסוף ולא תצטרך להתאבד. אבל הקצין היה איש טוב ממוצא צ'כי עם שפם ענק, ואפשר לומר עם כל האירוניה שהוא חילץ אותי ממצבי. הוא סיפר לי על סטאלין. הוא לחש לי בשקט, כי יש ברוסיה סטאלין אחד אשר יסדר את האויב ויוציא את כולם מן הבוץ. הוא דיבר באופן מאוד מעורפל ומוזר. באותם הימים עדיין לא ידעתי מיהו האויב וכיצד בדיוק יציל אותנו יוסיף ויסריונוביץ', אבל הייתה לי הרגשה כי זהו הכיוון הנכון…

אחר כך עוד הספקתי להתמנות למורה מחליף בבית־הספר האורתודוקסי שבו למדתי. הייתי מעין חונך שכזה, נער־מורה. באחד במאי כינסתי את התלמידים ונאמתי להם בחצר בית־הספר. זה היה הנאום המעמדי הראשון והאחרון שלי. הוא עלה לי במשרתי. טוב שזה נגמר כך ולא גרוע יותר.

"אתה בעצם התחלת את הקריירה הספרותית שלך כסופר. לא ידעתי שכתבת שירים, אבל סיפורים פרסמת בצעירותך".

כן, סופר בשפה הגרמנית. אולי מוטב שלא נדבר בזה. אני ממש מתכחש לסיפוריי הבוסריים, מה גם שנכתבו בשפה הגרמנית, ואני בחרתי לחיות את חיי בעברית בתוך ההקשר הזה כאן. אבל אספר לך משהו בכל־זאת. אף כי יש לי נטייה כפייתית לעסוק בלשון ויש לי כִּשרון לקליטת שפות, אני נעשיתי מתרגם עברי בעל־ֿכורחי.

"מה זאת אומרת?"

"אתה אינך יכול לזכור, אבל אתה ודאי מכיר כאיש משכיל את הפראזה הלא מוצלחת של ראש ממשלתנו הראשון, דוד בן־גוריון: "בלי חירות ובלי מק"י". דעותיי החברתיות והפוליטיות גם כן ידועות לך. לולי הייתי מתפתח כמתרגם בהוצאה לאור, לא הייתי מוצא עבודה מסודרת בשום מקום. לא היה לי סיכוי. בשנים הראשונות ההן לקיום המדינה ואף אחר כך, הייתי קומוניסט והייתי מסומן. אפילו במלחמת השחרור לא לקחתי חלק פעיל כמגויס. התרגום לעברית בעצם הציל את חיי, אבל מה שמעניין עוד יותר הוא שבתחילה התקשיתי מאוד ללמוד את העברית כשפה חיה.

כן, הייתה לי יכולת מסוימת בגלל המקורות: התנ"ך, המשנה והתלמוד, אבל כדי להיות מתרגם לקהל קוראים חילוני, צריך לחוש את השפה, ללוש אותה, לחדור אל כל נבכיה ודקויותיה ולי זה היה קשה מאוד בשפה השמית שלנו. כמעט ויתרתי וחזרתי לאירופה. השפות ההודו־אירופיות נקלטו אצלי כאילו לזה נועד מוחי, ואילו העברית המדוברת הצבּרית – לא כלום. זה דיכא אותי מאוד. זאת אולי הסיבה שמעולם לא הצלחתי ללמוד ערבית, אף כי ניסיתי יותר מפעם אחת בשל היותי חבר במק"י ופעיל שמאל.

התחלתי כאיש צעיר להתרועע עם כל מיני סופרים גדולים שהתגלגלו לכאן לפני המלחמה ולאחריה ודיברו בגרמנית עייפה ותקנית ובלשון מרירה על גלותם בארץ הלבנט. אנשים אלה סירבו להסתגל וליצור בשפה אחרת וחיו כאן כבבית כלא. אחד מהם היה אומר על ימה של תל אביב: "פה ושם אני הולך לשחות בדבר המלוח הזה שדומה למרק חם". ולמרות חוכמתם ודעותיהם הפוליטיות המקוריות והיוֹניות – רובם היו חברים ב"ברית שלום" וצפו מראש כנטעים זרים את החשֵׁכה הלאומנית שתבוא על מדינתנו הקטנה – אט־אט גיליתי שזה לא עושה לי טוב לשהות בחברתם.

"אתה ודאי מתכוון לסמי גרונימן, ליאו פרוץ, ארנולד צווייג."

אל תתקוף אותי בשמות.

"מקס ברוד, פליקס וולטש?"

לא אומַר שמות. אני אדם דיסקרטי. אצלנו במפלגה היינו מדביקים כינוי לכל אחד: הגֶזֶר, הינשוף, השקנאי, בּוּם־בּוּם. חשבתי בתחילה שזו דרכם של הקומוניסטים לכנות בכינויים את חבריהם, אבל נראה שבכל ארגון או מוסד הדבר קיים. בצה"ל לא? לאחרונה קראתי בעיתון כי באף־בי־איי ובסי־ֿאיי־איי, החברים תמיד מקבלים גם כן כינוי לא רשמי.

"הסוכנים, אתה מתכוון".

שיהיה. בכל אופן, שלושה אנשים הוציאו אותי מהבידוד הזה. האחד היה עורך ההוצאה הקודם שכבר נפטר. הוא היה איש חביב ושמנמן בעל ידע רוחבי ומעט שטחי, לב זהב וחיוך נצחי ששכן קבע תחת משקפי קרן. הוא פגש אותי יום אחד בצהריים שאורגנו לכבוד אחד מן הסופרים היהודים־ֿגרמנים הנודעים שהיו כאן מטעם פא"ן ובתוך שתי פגישות שינה את חיי. הוא הציע לי לתרגם באופן קבוע על בסיס משכורת צנועה למען ההוצאה. כשאמרתי לו שעליי עוד לשפשף את העברית שלי בהקשרים שונים, הוא אמר שאין לדבר סוף ומוטב שאתחיל לעבוד במרץ בהוצאה שביקשה לגדול ולהתפתח. וכך היה.

האירוע השני התרחש כחודש לפני שהתקבלתי לעבודה בהוצאה כמתרגם. חבר, מבקר ספרות שניצל מן התופת ועלה לישראל ממש בשעת השי"ן, הביא לי נובלה בת מאה עמודים ואמר לי: 'את זה אתה חייב לקרוא. דבר כולי וגאוני שכזה – עוד לא קראת'. אחזתי אותה בשתי ידיי מתוך התרגשות ותחושת שליחות. באתי לחדרי והתיישבתי לקרוא. לא יודע איך להסביר לך את זה, אבל עוד בטרם הקריאה הרגשתי שהנובלה הזאת תשנה את חיי. זאת הייתה הפעם הראשונה שבה קראתי את הסופר הגרמני הדגול.

"אולי לפחות את שמו של הסופר הגרמני תאמר".

לא אומַר שמות בריאיון זה.

"זו התעקשות מוזרה שלך. אני מתכוון לכתוב פתיח לריאיון ולספר את זה ואז לתת מעין מקרא שמות, מי זה מי. אחרת הקורא ילך לאיבוד".

אדרבה, עשה כרצונך. כתוב פתיח משלך עם שמות. בכל אופן, אחרי שסיימתי לקרוא את הנובלה בלעתי עוד שני רומנים עבי כרס משלו שעליהם יצא שמו בעולם ועליהם תפארתו ונשביתי בקסמו. מעטים הרגעים, אם בכלל, שבהם אתם פוגש אדם שאתה רוצה להקדיש לו את חייך, אדם אשר צולל איתך לתהומות אין חקר של נפש היחיד, הפרט, והחברה האנושית על שלל ההיסטוריה שלה והמיתוסים שלה. לפתע לא היו לי כל התלבטויות. רציתי להיות מתרגם ורציתי לתרגם אותו. בהוצאה שמחו על כך ואף אמרו שירכשו את הזכויות, אבל ביקשו ממני לתרגם גם דברים נוספים, בעיקר קלאסיקה מן המאה התשע־עשרה. הסכמתי ולו בלבד שירשו לי לשבת שעות ביחידות ולהוריק לתוך עברית השבת שלי את כתבי הסופר הגרמני הגדול. אז גם הבנתי כי גדולים ככל שיהיו הסופרים שהסתובבתי איתם כאן לפני המלחמה ובמהלכה, אין הם מגיעים לקרסוליו של כשרון אדירים זה.

מי שנתנה לי להבין את ייעודי וייצבה אותי כל השנים מאז הייתה אשתי. היא מיד הבינה שעליי להיות מתרגם, שלזה נוצרתי, והיא עודדה אותי אף כי ידעה שנחיה בצניעות רבה בשל כך. היא הייתה מורה לספרות ולשון עֵבֶר והכרתיה בכנס משותף למורי ישראל ולמשוררים של אגודת הסופרים, אשר ארגנתי עבור כמה פרוטות שחוקות כחודש אחרי כניסתי כעובד בהוצאה. אף היא התאהבה בסופר הגרמני הגדול כמוני, ואני זוכר שערב שלם ישבנו בבית־קפה על שתי כוסות עלובות של תה ודיברנו עליו ועל כתביו. החלפנו רשמים. זה היה, בלא גוזמה, אולי הבילוי היפה ביותר שהיה לי בחיים. אך שלא כמוני, היא לא החליטה להקדיש לסופר הגרמני את חייה. במחשבה שנייה, אולי היא בעצם כן הקדישה לו את חייה, בכך שאפשרה לי לשבת ולתרגם אותו כל חיי. היא נפטרה לא מזמן.

"אפרופו מוות. הספרות הגרמנית, כך אומרים, נעה באמפליטודה של מוות ואהבה, וכך גם הסופר הגרמני הגדול כפי שאתה מכנה אותו. האם תהיה מוכן לנהל איתי דיון חופשי על האהבה ועל המוות בהקשר זה?"

תראה, אישי הצעיר, אני קרוב כל כך אל המוות ולא כל כך מתחשק לי לדבר עליו. אומנם החיים מורים לנו שיש הפתעות והכול יכול לקרות, אך אני מניח שאני קרוב אליו קצת יותר ממך. אינני פוחד, אבל גם אינני רוצה לדון בו ולדוש בו השכם והערב. על המוות תדבר עם מישהו אחר ואולי הוא גם יענה לך. איתי תדבר על אהבה. אתה יודע מה, גם לא על אהבה. כי מאז מות אשתי, אין לי כל כך מה לומר בנושא ספציפי זה, אפילו בהקשריו הספרותיים. אבל אני מוכן לדבר איתך על החיים אם תרצה. אני חושב שבסופו של דבר הם עוגן הדברים – החיים.

אודות רן יגיל

רן יגיל, יליד 1968. סופר, עורך, ומבקר ספרות. ממקימי "עמדה" - ביטאון לספרות, ובעל הוצאת הספרים "עמדה". בעל טורים אישיים בנושאי ספרות באינטרנט: "קולות רבים", "בננות", ו-"nrg". משמש כמבקר ב"הארץ". כתב עד כה עשרה ספרים, זכה על כך במלגות ובפרסים, בהם פעמיים בפרס ראש הממשלה לסופרים עבריים, ומספר פעמים בקרן תל אביב לאמנויות על שם יהושע רבינוביץ. מעורכי כתב-העת האינטרנטי לספרות - "יקוד".
הפוסט הזה פורסם בתאריך פרוזה עם התגים , , , . קישור קבוע.

10 תגובות על סיפור ליום השבת – 'מותו של המתרגם' מאת רן יגיל

  1. מאת יובל:‏

    יגיל במיטבו כשהוא עוסק בספרות ובאנשי ספרות, במקרה זה מתרגם דגול (מספיק איזכור שמו של בן שאול כדי להזכיר לי את יועץ החצר בירנס,
    מאדאם קלאוודיאה שושא, הנסי קסטורפ, השולחן הרוסי, נאפטא ושאר החבר'ה המשונים באפוס של מאן).

    חבל שלא נכתב המשך למחצית הנובלה הזו, כשנדפס בזמנו הובטח המשך.
    מתרגמים הם הפועלים השחורים של הספרות, כמו גם מגיהים, עורכי תרגום, ולכן החצי נובלה מכילה אהבת ספר וסוציאליזם מסוים, של כבוד למי שעובד מאחורי הקלעים, בדרך כלל בשכר פועל דחק.

  2. מאת יובל:‏

    צ"ל אבי-שאול כמובן. בן שאול זה המשורר, שנשכח די מהר, למרבה הצער.

  3. פינגבאק: מותו של המתרגם (סיפור) רן יגיל באתר: יקום תרבות - רן יגיל - רן יגיל

  4. מאת אביחי קמחי:‏

    לא יכולתי לייחל לסוף מפתיע ומנחם כמו שרקם יגיל, בדומה ל"סופי סיפורים" בהם הוא מתמחה כל התלאות שעובר האדם עד שלפני מותו הוא מבין שהחיים הם חזות הכל מראשיתם ועד סופם. סיפור הכתוב ביד אומן ליום השבת ובעיקר לימי החול.

  5. מאת avia ben david:‏

    אשמח לקרוא עוד מיצירתך

  6. הסיפור זורם לו באופן כל כך טבעי ואת/אתה – זורם אתו. מאין שיח בינך ובין הסופר בדומה לשיח שמתנהל בסיפור בין הסטודנט/משוירר לבין המתרגם – גיבור הסיפור. תוך כדי כך עוברים מול עיניך : וינה ומגדנותיה, ילד יהודי עם מטען תרבותי שספג אז, לפני מלחמת העולם השנייה, בביתו ובסביבתו, והשימוש במטען זה בחייו הבוגרים בארץ ישראל ובמדינת ישראל. כן, גם נגיעה במילייה התרבותי והפוליטי בארץ והמציאות העכשווית , הטכנולוגית, שאינה קלה לעיכול לדור המבוגר.
    ברכות רני יקירי . ישראלה

  7. מאת ארלט:‏

    "אחדות הניגודים" – אכן כן. הסיפור מעציב אבל גם רווי הומור. "אמפליטודה של מוות ואהבה". אהבתי מאד. הסיפור מחייה חיים שכוחים – "בסופו של דבר הם עוגן הדברים – החיים". תודה לך, רן, ותודה ליקום תרבות.

  8. מאת יוס ואחיו:‏

    הייתי משייך את הסיפור יותר לז'אנר הפנטסיה – שקוראים בשבוע הספר יתפעלו ממתרגם… רק בימות המשיח.

  9. מאת רן יגיל:‏

    שלמי תודה לכל הקוראים והמגיבים כאן, ברשתות החברתיות ובמייל הפרטי. חיממתם את לבי עד מאוד.
    תודה מקרב לב לאלי אשד על הפרסום היפה. רן יגיל

כתיבת תגובה

האימייל שלך לא יוצג בבלוג. (*) שדות חובה מסומנים

*

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>

*