סיפור ליום השבת – 'הלם קרב' מאת אלכס פז־גולדמן

כבר כשהתקרב הביתה מבית הספר הרגיש ניצן שמשהו רע הולך לקרות. הוא לא ידע להסביר לעצמו מה בדיוק אבל ההרגשה הקשה גדלה והלכה והוא החיש את צעדיו. בהתחלה צעדים גדולים. אחר כך צעדים גדולים ומהירים עד שעבר לריצה קלה שהפכה לריצה פראית. ככל שהתקרב הביתה כך התחזקה ההרגשה הרעה. כשהגיע לפינת הרחוב ראה התגודדות של ילדים מסביב לבית ואמבולנס דומם שדלתותיו פתוחות. "זה אבא שלך," קרא מי מהילדים כאשר ניצן פילס דרכו ביניהם. ליבו דפק והלם כאלפי פטישים. דלת ביתו נפתחה. שני גברים חסונים יצאו וביניהם היה אבא שלו. מבטו כבוי ועיניו בקרקע.

"אבא! מה קורה לך? לאן לוקחים אותך? תעזבו אותו!" הוא ניסה לדחוף את הסניטרים אבל הם הרחיקו אותו בעדינות. אימו יצאה החוצה, חיבקה אותו והכניסה אותו פנימה מייבב בבכי. הוא עוד הספיק לראות את דלתות האמבולנס נסגרות מאחורי גבו של אביו ולשמוע את הצפירה בטרם האמבולנס הניע והתרחק מהמקום.

"לאן הם לוקחים אותו?" הוא בכה.

"זה יהיה בסדר, אבא פשוט לא הרגיש טוב," הרגיעה אותו אימו, "תוך כמה ימים הוא יחזור והכול יהיה כמו מקודם. שב תאכל. הכנתי לך שניצל כמו שאתה אוהב."

זה קרה קצת אחרי שאבא חזר ממילואים ארוכים בלבנון. אחרי הפעם הזו היו עוד כמה פעמים שאבא היה נעלם ל"בית ההבראה" – זה מה שאימא אמרה. והיו גם לילות שבהם ניצן היה מתעורר בלילה לקול צעקות ובכי שבקעו מחדר השינה של ההורים. בפעם הראשונה שזה קרה הוא פתח את דלת חדרם והסתכל. הוא ראה את אבא פרוע, פניו מביעות אימה ואימא מחבקת אותו ולוחשת מילים רכות באוזניו. כשראתה את ניצן היא סימנה לו לחזור לחדרו. אחר כך הוא כבר התרגל. הוא היה מתעורר, נשאר ער במיטה עד שהכול נרגע ואז היה נרדם.

ניצן לא ידע להצביע בדיוק מתי חל השינוי ביחס של הילדים אליו. אבל הוא התחיל להרגיש שהם מסתכלים עליו באופן מוזר. לפעמים הייתה לו תחושה שמדברים מאחורי גבו. פעם כאשר היה בטוח שהוא שומע את שמו ניגש לחבורת הילדים שדיברו אך אלו הפסיקו את שיחתם מייד כשזיהו אותו לידם. בכיתה המורה התייחסה אליו באופן שונה מכרגיל והייתה סלחנית אליו גם כאשר הפריע או כשלא הכין שיעורים. לאט לאט התנתקו ממנו החברים והוא לא הבין מדוע. רק בכדורגל עוד נשמר לו מקומו בנבחרת הכיתה. אף אחד לא היה מוכן לוותר על מלך השערים של בית הספר בטח לא לקראת גמר אליפות בתי הספר שאמור היה להתקיים במשחק חגיגי באצטדיון רמת־גן ביום העצמאות.

ואז, יומיים לפני הגמר התקיים משחק אימון שגרתי לכאורה. דקה לסיום במצב של אחת–אפס לקבוצה היריבה, ניצן קיבל את הכדור בפינה הרחוקה של קו החמש בזווית קשה מהשער. ניצן חשב שיקנה את עולמו אם יצליח להבקיע משם. הוא ניסה בעיטת בננה סיבובית לפינה הנגדית. זו הייתה בעיטה רעה במיוחד והכדור התעופף ליציע הריק. זה לא היה נורא. שחקנים טובים ממנו מחטיאים במצבים קלים יותר. אבל הפעם נשמעה צעקה עצבנית של איליי שעמד בעמדה נוחה וציפה שניצן ימסור לו. לא היה כל דבר משונה בצעקה הזו. בעצם זה היה הכי טבעי בעולם שאיליי יתעצבן על הבעיטה האגואיסטית הזו, וניצן עצמו ידע שהיה צריך להרים למרכז ולא לבעוט בחוסר אחריות שכזו. הבעיה הייתה שאיליי צעק: "משוגע! למה לא מסרת?" ומייד הסתובב אחורה וקרא לעבר כולם. "הילד הזה משוגע כמו אבא שלו!" מזל שרועי ועומר תפסו את ניצן והרחיקו אותו מאיליי שלא הפסיק לקרוא: "אבל זו האמת! משוגע בן של משוגע!" אחרי זה לא היה עוד טעם למשחק. ניצן חזר הביתה זועף ועצבני. הוא נכנס לחדרו, השליך את התיק על הרצפה ונשאר לרבוץ במיטה. כשאימו ניסתה לשאול מה קרה, הוא אמר שכלום ונעל את הדלת.

למחרת היה יום הזיכרון. הוא לא רצה ללכת לבית הספר אבל אימא ואבא התעקשו שילך. זה שאימא התעקשה היה ברור, אבל מה פתאום אבא לוחץ? ולמה הוא לבוש כל כך חגיגי?

בשיעור השלישי הכול התבהר. נטע המחנכת, בחולצה לבנה וחצאית שחורה, חיכתה שהמולת ההפסקה תירגע לפי שפתחה ואמרה שהיום יש לנו אורח מיוחד. היא נגשה לדלת, פתחה אותה והזמינה את האורח להיכנס. רחש סוער עבר בכיתה וניצן, שעד לאותו רגע כבש את פניו בשולחן, הרים את ראשו וכשראה מי האורח רצה שהאדמה תיפער את פיה ותיבלע אותו. אבל האדמה לא הראתה כל סימן שהיא הולכת לצאת מאדישותה. לא נותרה לו ברירה והוא טמן את ראשו בין שתי ידיו ונשבע שבבית הוא כבר יבוא חשבון עם אבא שלו, שמביך אותו, והפעם בהכי ענק שאפשר.

והמורה נטע אמרה: "אתם בטח כולכם מכירים את ערן פרידמן. אתם מכירים אותו כאבא של ניצן. אבל יש עוד לפחות ארבעה ילדים וילדות שבזכותו יש להם אבא." היא פנתה לערן שחייך במבוכה לכיתה. "ספר להם," היא אמרה. "זה בסדר. ספרי את," השיב אבא של ניצן אבל לא העביר לה את רשות הדיבור.

"זה היה במלחמת לבנון האחרונה," הוא סיפר בקול רועד. "היינו כיתה של לוחמי ח"יר, זה חיל רגלים, כמו גולני, כאשר עלינו על מארב של החיזבאללה. ירו עלינו מכל עבר. מה שאתם רוצים. רובים, מקלעים, פצצות, היה ממש גיהינום. קפצנו מהג'יפ לתפוס מחסה ושנייה לאחר מכן הוא חטף פגיעה ישירה ועלה באש. האש הזו הענקית, הייתה מרתקת ומפחידה, וקולות פיצוץ התחמושת התערבבו בצעקות של הפצועים." קולו של ערן נחלש והלך, זיעה קרה כיסתה את פניו. נטע הגישה לו בקבוק מים. הוא הכניס ידו לכיס, הוציא גלולה לבנה קטנה ובלע אותה עם המים. הוא התיישב על הכיסא של נטע, ידיו בין ראשו ושתק. דממת מוות השתררה בכיתה. מוטי הרים את ראשו והביט באביו. רגשות מעורבבים רצו בקרבו. מצד אחד המבוכה והבושה ומצד שני הרצון לגשת ולחבק את אביו.

המורה נטע המשיכה וסיפרה שערן היה החובש של הכיתה. הוא חילץ ארבעה פצועים מהתופת הנוראה ובזכותו ניצלו חייהם. "ארבעת החיילים שהוא הציל לעולם לא ישכחו בזכות מי הם חיים ובזכות מי יש להם משפחות," היא אמרה. "אבל גם ערן אינו יכול לשכוח את המראות האלו ומדי פעם הם חוזרים אליו בלילות, וכשהוא נזכר בזה הוא זקוק לעזרה. מה שקורה לו קורה להרבה חיילים אחרי מלחמה. קוראים לזה הלם קרב ולפעמים כדי להתגבר על הכאב הזה – הגיבורים האלו צריכים להתאשפז ולנוח."

היא לא הוסיפה דבר. היא לא אמרה שהם לא משוגעים. היא רק שלחה מבט לעבר ניצן שעיניו היו אדומות ואפו לח.

בהפסקה איליי ניגש אל ניצן. הוא חיבק אותו וביקש סליחה על מה שהיה. ניצן הנהן בראשו שהוא סולח ואיליי אמר: "אבל מחר בגמר תרים למרכז ואל תעשה שטויות!"

אודות אלכס פז-גולדמן

סופר נוער, מחבר סיפורים קצרים ואיש הייטק. ספריו "עמית, דלית ושביט בתעלומת המודעות התלושות" - על גירושין וחתולים, "המרגל האבוד והשמלה הירוקה" - סיפורו של הדור השני לשואה, ו-״הרפתקה בחולות" (בשיתוף איריס ארגמן), נבחרו למצעד הספרים של משרד החינוך. כמו כן כתב את "תעלומת העיניים השחורות-כחולות" - על פרשת ילדי תימן החטופים, שזכה בפרס שרת התרבות ע"ש דבורה עומר לספר נוער מצטיין לשנת 2017. כותב אורח ב"עיניים". הסיפורים שפרסם ביקום תרבות יצאו ב-2018 בספר סיפורים קצרים "שלושה בסירה אחת עם פאני היל" בהוצאת פרדס. בעל תואר שני בהצטיינות בתוכנית למחקר תרבות הילד, ותואר ראשון במדעי המחשב. גר בתל-אביב אב ל-3 בנות ובן.
הפוסט הזה פורסם בתאריך ביקורת. קישור קבוע.

4 תגובות על סיפור ליום השבת – 'הלם קרב' מאת אלכס פז־גולדמן

  1. מאת דפנה חיימוביץ':‏

    קראתי את הסיפור. רגיש ונוגע ללב. כתוב יפה.

  2. מאת אבי:‏

    סיפור מרגש ומענין. כתוב יפה

  3. מאת ליהי:‏

    סיפור יפה ומרגש

  4. מאת נאוה:‏

    סיפור מקסים שכתוב מקסים, מתערבב עם המציאות הקשה שלנו