ד”ר ניסים כץ, עורך הפרוזה של יקום תרבות, ממליץ על

הסרט שתיקה רועמת

השבוע אני רוצה להמליץ לכם על הסרט ‘שתיקה רועמת’ של לארס קרואמה. זהו סרט חכם, מרגש ונפלא, ומבוסס על סיפור אמיתי. הסרט עוסק בתמות של חברות, נעורים, יצרים, וגבולות חופש הביטוי והמחשבה במשטר טוטליטרי בימים של המלחמה הקרה, שבה גרמניה מתפצלת לשתי ישויות נפרדות ושונות רעיונית ומחשבתית – גרמניה המערבית מול גרמניה המזרחית. הסרט עוסק בשאלה כיצד חיים אנשים חושבים וצעירים בעולם של פחד ואימה. הסרט מאפשר הצצה נדירה על מה קורה ויכול לקרות במשטרים חשוכים המגבילים את חופש הביטוי של הפרט, ומכאן חשיבותו.

השנה היא שנת 1956. תיאו וקורט, שני חברים טובים שגרים במזרח גרמניה, נוסעים ברכבת למערב גרמניה באמתלה של ביקור בקבר סבו של קורט. במהלך הביקור הם מתגנבים לקולנוע במערב ברלין ונחשפים לתמונות מהמרד ההונגרי בבודפשט. עם שובם למזרח ברלין הם מצליחים לשכנע את חבריהם לתיכון לקיים דקת דומייה ספונטנית לאות סולידריות עם קורבנות ההתקוממות. מחווה זו מכה גלים הרבה יותר משציפו, והתלמידים הופכים לכלי משחק פוליטי בגרמניה המזרחית הטוטליטרית. בעוד מנהל התיכון מנסה לתרץ את המעשה כאקט של שובבות נעורים, שר החינוך מכריז על הפעולה כאקט של מרי. הוא דורש לקבל לידיו את שמו של העומד בראש המרד, אך התלמידים מחליטים לדבוק יחד, בהחלטה שתשנה את חייהם לנצח.

בפעולה של שר החינוך לגילוי מעשה המרי אנו נחשפים לסודות המשפחתיים של כל אחד מהחברים, סודות שמשפעים על חייהם, וישפיעו כאשר הם יתגלו. נוסף על כך, הדילמה המוסרית המתגלה לנו בסרט היא דילמה על חברות – מה מקומה של ההלשנה והבגידה בחבר טוב? מדובר גם בסיפור התבגרות שיש בו התפכחות וכאב, גם באשר לנעורים ולהתאהבות בגיל זה. זהו סרט מצוין. עשוי בצורה משובחת. אין רגע דל. מומלץ מאוד.

חגית בת-אליעזר, שגרירת יקום תרבות לאירועים, ממליצה על

עבודת המחול FEM

ב־ 1949 הכוריאוגרפית והמלחינה שרה לוי־תנאי ייסדה את ‘תיאטרון המחול ענבל’.

השנה חוגגים בענבל 70 שנה לפעילותו של תיאטרון המחול בסדרה של מופעים, הכוללת בין היתר את עבודת המחול מאת מור שני: ‘בזמן שגחליליות נעלמות’, שעליה המלצתי ביולי 2018, ואת FEM – עבודה חדשה של הכוריאוגרף עידן שרעבי, אשר מוצגת בבית להקת ענבל במרכז סוזן דלל לאורך חודש דצמבר 2018, כשהמועד הבא הוא יום ראשון הקרוב 30 בדצמבר 2018.

היצירה עשירה מאוד מבחינה תוכנית, תנועתית ומוזיקלית. בפתיחתה הרקדנים יושבים במעגל ומספרים על עצמם, ואז משמיעים קטעי הצגה עצמית של אנשים רבים בני גילים מגוונים ובעלי עיסוקים למיניהם. המעגל המדבר מתפרק לעבר ריקוד משוחרר ונמרץ, המדגיש עומצה נשית, ומבוצע בבגדים צבעוניים נוחים.

ראוי לציון פס הקול הייחודי, הרבגוני, המשלב שירים ישראליים, שירי נשמה באנגלית והקלטות בקולה של שרה לוי תנאי. המשפט החוזר “אני שרה לוי תנאי, ואני נולדתי במעגל נחוגה” מהדהד באולם והופך את עבודת המחול להומאז’ לפעילותה רבת השנים של שרה לוי תנאי בתחומים רבים: כתיבת שירים, הלחנה, בימוי, כוריאוגרפיה, עבודתה כגננת וכמנהלת להקת מחול ענבל. מסתבר ששרה לוי כתבה את שירי הילדים הידועים ‘ליצן קטן נחמד’ ו‘באנו חושך לגרש’, שהפכו לשירי עם.

ישנו גם פן עכשווי־עתידי ב־FEM: קטע תנועה המלווה במלים “אני סירי ואני המזכירה האלקטרונית שלך”, וגם הוא בעצם מתכתב עם הכרזתה של שרה לוי תנאי, שהושמעה מספר פעמים בקולה, ואפילו השם ‘סירי’ מהדהד את השם ‘שרה’.

3 תגובות

  1. תודה לניסים על ההמלצה היפה. שכנעת אותי לצפות בסרט. תודה גם לך, חגית, על ההמלצה. משמח שלהקת ענבל ממשיכה לרקוד ושלא נשכחה דמותה המונומנטלית של שרה לוי תנאי.

  2. הסרט “שתיקה רועמת” ראוי לצפייה וזאת מכמה סיבות.
    א. הוא מחזיר אותנו לתקופות חשוכות באירופה המזרחית הנמצאת תחת שלטון קומוניסטי כפוי. אך אל לנו לחשוב שרדיפות המשטרה החשאית היו רק בארצות הקומוניסטיות – רדיפות הסנטור מק-קרטי, היו נוראות לא פחות.
    בזמנו הרדיפות בארה”ב גרמו להמון במאים/שחקנים לעזוב את ארצם ולהתרחק לאירופה, ביניהם צ’רלי צ’פלין שנאלץ לעזוב לצרפת. כל המשטרות החשאיות נוהגות באותן השיטות בכל העולם!
    ב. לא בטוח שכל הגרמנים מהמזרח מאושרים מאוד ממצבם הנוכחי. גרמניה המערבית לא התלכדה עם המזרחית אלא כבשה אותה! היו במזרח אנשים שלא אהבו את אנקסיה הזאת. המערביים השתלטו על המפעלים וסגרו אותם. המוני אנשים אבדו את פרנסתם. צבא מזרח גרמניה נאלץ להיכנע בפני המערבי בטקס משפיל!
    מזרח גרמניה הפכה לכר פורה של פשיזם ואנטישמיות בעקבות המוני מובטלים. הפשע גואה. כדוגמה:
    יש לי חברים בעיר חמניץ (ליד לייפציג) הייתה זו עיר שקטה ונעימה למגורים – כיום פחד לעבור שם ברחובות בשעות הערב.
    ג. מחמאות ליוצרי הסרט – נראה שהקולנוע הגרמני מתאושש לאחר 80 שנה בלכתו במדבר.. מאז ימי גירוש ורצח אנשי הרוח המתנגדים לנאציזם. לדוגמא: אחד מענקי הקולנוע העולמי היה הבמאי היהודי פריץ לנג, יוצר הסרט האלמותי מטרופוליס 1927. אותו במאי הצליח לברוח להוליווד ושם יצר פניני סרטים בלתי נשכחים.
    הקולנוע הגרמני שלאחר המלחמה יצר המון “טלנובלות” חסרות כשרון, וטוב שיש סרט כמו השתיקה הרועמת.
    ד. ואולי יש מסר סמוי לעולם בסרט זה: “הנה, תראו… גם אנחנו סבלנו…”

  3. תודה לניסים כץ על ההמלצה הרהוטה, ותודה לנפתלי בלבן-אוברהנד על 4 תובנותיו המעמיקות המנומקות.
    אני למדתי מהסרט שיעור חשוב בהיסטוריה, שהוגש באופן אומנותי: בסיפור טוב ובמשחק משכנע. אני מלאת הערכה לאנשים החכמים, הביצועיים, שקראו נכון את המפה הפוליטית, הבינו את הרמז, נמלטו מאיזור הסכנה ובכך הצילו את עצמם ואת משפחותיהם: כך יהודי גרמניה, שברחו ממולדתם, שהפכה את עורה עם עליית כוחם של הנאצים בתחילת שנות ה-30, וכך אזרחי גרמניה שנקלעו למשטר קומוניסטי וברחו למערב בשנות החמישים בטרם חומת ברלין.

כתוב תגובה

הזן את תגובתך!
הזן את שמך כאן