ד”ר ניסים כץ, עורך הפרוזה של יקום תרבות ממליץ על

הספר ‘טימות’י או רשימותיו של זוחל מדוכדך’

השבוע אני רוצה להמליץ לכם על הספר ‘טימות’י או רשימותיו של זוחל מדוכדך’ מאת ורלין קלינקבורג בהוצאת עם עובד. מה אם הייתי אומר לכם לקרוא סיפור מנקודת מבט של צבה? (כן, הטעות המגדרית היא במקומה למרות השם של הספר.) איך הייתם מגיבים? אם אתם זורמים אם זה אתם הולכים ליהנות, לצחוק ובעיקר לחשוב. זהו ספר חכם. כתוב אמנם בצורה לא קלה – משפטים דחוסים, הרבה תיאורים ובעיקר איטי כמו מי שמספר אותו, אבל אם יש לכם אורך רוח וסבלנות יתרה אתם הולכים לעבור מסע של טבע ונפש כיפיים, ובעיקר שאלות על טבע האדם ועד כמה הוא לא רציונאלי במחשבות וההתנהגות שלו.
בשלהי המאה ה־18 (1789, שנת המהפכה הצרפתית) פרסם גילברט וייט, חוקר טבע וכומר, רב מכר היסטרי שנהפך לקאלט אנגלי – The Natural History and Antiques of Salborn (‘תולדות הטבע והעתיקות של סלבורן’). וייט תיעד את תצפיותיו ומחקריו, שעסקו בבעלי חיים, צמחייה, חקלאות, גינון ואורחות החיים בכפר הולדתו סלבורן שבמחוז האמפשייר. הוא נחשב לחלוץ בתחום הצפרות והאקולוגיה וטען, למשל, ש”השלשול אולי נראה כמו חוליה שולית ובזויה בשרשרת הטבע, אבל אם היה נעלם היה מותיר אחריו חוסר מצער”. בין היצורים האהובים עליו היה צב, שקיבל בירושה וגידל בגינתו. לצב קראו טימות’י. וייט עצמו לא ידע מה היה מוצאו, אבל ההערכות בדיעבד מדברות על אזור טורקיה. רק אחרי מותו של וייט התברר שטימותי היה למעשה צבה שאיבדה את פוריותה. בנובלה הייחודית הזו, בתרגומו הנפלא של אברהם יבין, ורלין קלינקנבורג (סופר, מרצה לכתיבה יוצרת, עורך וכותב לשעבר בניו יורק טיימס, שחי בחווה באפסטייט ניו יורק ומרבה לכתוב על חיות, על חיי הכפר ועל אקולוגיה) נותן לה קול וכושר הסתכלות דומים לאלה של חוקר טבע בן אנוש. בזכות זה אנו מקבלים תיאור של הרפתקה בת שמונה ימים מחוץ לחצר בית הכפר האנגלי והשקפות והערות נבונות על הרגליהם ועל יישוביהם המוזרים של בני האדם.
הינה כי כן, הצבה מדוכדכת כי בני האדם, אעפס, לא משהו חושבים בשכל, והם נותנים לחושים שלהם ולחולשות שלהם לתעתע בהם. התבונה האנושית לא רציונאלית – כיאה לבן האנוש החי בתקופת הנאורות. האדם לא מרבה לחשוב, והצבה רואה מנקודת מבטה את הכשלים שלו ומתלוננת על זה. למשל: “אצל בני האנוש המהירות מושכת את עיניהם, לוכדת את תשומת ליבם. למה שהם מבחינים בו הם קוראים מציאות. אבל המציאות היא גשר שיש בה הרבה חורים, רשת שיש בה הרבה קרעים. אני עוברת בהם לאיטי. איטיותי היא מהירה להטעות.”
בנוסף, הצבה מתלוננת על הטיפשות של בני האדם שהציבו את עצמם מחוץ לטבע. שיש אצלם הבחנה בין ה”פנים” ו”החוץ”. כאילו שיש דבר כזה חוץ ופנים במציאות כשלעצמה. וכי מי יודע יותר טוב מהצב את ההבחנה הזו שהיא שרירותית. היא חיה בפנים ובחוץ כל הזמן אבל היא בטבע (יש כאן רמז עבה לגירוש מגן העדן). היא אומרת: “הילד טועה! אין ‘החוצה’… הם משחרים להבחנות אבל אני תמיד ‘בחוץ’… וגם הייתי ‘בפנים’.  גם אני כמו תמיד.”
וגם כמה דברים על החיים כמו בדידות: “שלוש מאות ושלושה־עשר בני אנוש מתגוררים ברחוב. ההיצמדות הלחה של היונקים. התפתלויות של בשר חמים וקרבת דם שזורות בצרכים. רק בנדיר בלי האחר. בדידות היא מחלה. העריריים כמעט מטורפים.”
או על השקט והתבודדות: “אני רוצה להיות רחוקה מהישג ידו של בן אנוש, רחוקה מן התנועה המתמדת. המהומה המייגעת של בני המין הזה. הטרחנות האין־סופית של בני האנוש. העמל הטבוע בעצם קיומם. אי־היכולת המסחררת ליהנות מחום השמש או להזות.”
על בחירה חופשית: “בני אנוש שבקהילה יש להם מעט מדי שליטה על חייהם. מעט תכלית. למרות כל המהומה שהם מקימים.”
על יציבות: “רק לאחר חודשים רבים של חיים ביניהם נעשיתי בטוחה שבני אנוש יכולים לא ליפול. […] יציבים על רגליהם הרבה פחות מתרנגולת המנקרת למצוא פירורי לחם ברחוב. חיות מתנדנדות, דו־רגליות, מתנהלות על קביים. רק מרחוק אני יכולה לראותם בשלמותם. […] אני עדיין מפקפקת ביציבותם של בני המין הזה. האם רק מטען המוח די בו להחזיק אותם זקופים? או שראשיהם כבדים פחות משהם נראים?”
או אפילו למה עדיף לקום מוקדם: “מקובלת עליי עדותם של משכימי קום.”
לאורך כל הספר הדהדה לי דמות מיתולוגית תרבותית שהייתה מרבה להשתהות, לשאול שאלות סוקרטיות ולדכדך על כל דבר – בץ הצב מפרפר נחמד. אז אם בא לכם לחזור לילדות. להיות איטיים לרגע. לחשוב. לחשוב על החיים שלכם ובכלל, כדאי לכם לקרוא.

חגית בת־אליעזר, שגרירת יקום תרבות לאירועים, ממליצה על

הסרט רומא

סינמה קפה עממי הוא בית קולנוע עצמאי בחיפה, המקרין סרטי איכות ומקיים אירועים קולנועיים ייחודיים. ראויה לציון הסדרה ‘תרבות+’ של ימי שישי: כיבוד, הרצאה, סרט.
ב־14 בדצמבר 2018 הוקרן סרטו החדש של אלפונסו קוארון ‘רומא’, בהפקת נטפליקס.

ירון שמיר – מורה ומרצה לקולנוע, חבר בוועדת הרפרטואר של פסטיבל הסרטים בחיפה – נתן הרצאה מרתקת בנושאים הקשורים לסרט, ובפרט דיבר בשבחה של NETFLIX.
מאז הקמתה בשנת 1997 מספקת החברה שרותי צפייה, וב־2011 חל בה מהפך – היא החלה להפיק סרטים וסדרות טלוויזיה מקוריים המשודרים דרכה, שבהם היא נותנת חופש אומנותי רב ליוצרים, בהשוואה לאולפני הוליווד. הסרט ‘רומא’ בהפקת נטפליקס מסמן עוד מהפך מבורך: הוא מופץ להקרנה בבתי הקולנוע.
הסרט מבוסס על חוויות ילדותו של הבמאי. הוא מתרחש ברומא, שכונה בורגנית של מקסיקו סיטי, במשפחה המורכבת מארבעה ילדים, הוריהם, סבתא וקליאו – בחורה צעירה ממוצא אינדיאני, העובדת במשק הבית ומטפלת בילדים. קליאו היא הגיבורה הראשית. קוארון הקדיש את הסרט למטפלת שלו, בת דמותה של קליאו, ומציג את ההתרחשות מנקודת מבטה.
קליאו זוכה ליחס חם ומכבד מכל בני המשפחה שאצלה היא עובדת, אבל היא כמהה לאושר אישי. קליאו מקיימת מערכת יחסים עם בחור צעיר, שנראה אוהב, ואז, כשבזמן צפייתם בסרט קולנוע, קליאו מספרת לו שהיא בהיריון, הוא פשוט נעלם. גם אב המשפחה עוזב את אשתו ואת הילדים לטובת אישה אחרת.
אומנם הסרט הוא על יחסי אדונים־משרתים מעניינים, על המצב החברתי־פוליטי במקסיקו בשנים 1970–1971, המצוינים מפורשות בסרט, אך אני רואה בו בעיקר תיאור מפוכח ואמיץ של ההבדלים בין נשים וגברים ביחסם למשפחה ולילדים.
הנשים מקיימות את המשפחה, אוהבות את הילדים, תומכות אחת בשנייה.
לעומתן, הגברים חסרי אחריות, עוזבים את הילדים, נוטשים את הנשים, שמנסות להחלים מעוגמת הנפש בכוחותיהן המשותפים.
אני רואה, שגישתו של אלפונסו קוארון אינה שיפוטית. הוא אינו מנסח כתב אישום גורף נגד כל הגברים, אלא קובע שגברים ונשים הם יצורים שונים מטבע בריאתם, כתומך בהנגדה “נשים מנוגה, גברים ממאדים”.

קוארון שם את התובנה בפיה של אם המשפחה שאותה היא, שיכורה לאחר בילוי לילי, מטיחה בפניה של קליאו:

.We are alone. No matter what they tell you, we women are always alone

נוסף לגינוי הגברים – המהדהד באמרה הזאת – אני מפרשת אותה כקריאת עידוד לנשים “חברותיי הנשים, אל תסמכו על הגברים, הפסקנה להיות תלויות בהם בנושאי המשפחה. בואו נהיה יחד, נעזור אחת לשנייה, נגדל את ילדינו במשותף, בקבוצה חמה ותומכת של נשים־ילדים”. הדבר מודגם בתמונת הערימה המאוחדת של ארבעה ילדים ושתי אימהות על החוף, המתנחמים אחרי האירוע הטראומטי של כמעט־טביעה בים.
התקרית של כמעט מות שניים מהילדים בטביעה בים נגרמה בגלל האב הנוטש, שהניס את בני המשפחה מהבית כדי לבוא ולקחת את הרהיטים שלו, ובפרט את מדפי הספרים. קליאו, בלי שידעה לשחות, נכנסה לים והלכה לעבר שני הילדים, שנסחפו בזרם. שלושתם יחד עשו את דרכם חזרו לחוף בהתקרבות איטית ומותחת, כשאלפונסו קוארון, שצילם בעצמו את הסרט, עוקב אחריהם וקולט את ראשיהם בין הגלים.
ברגע של שמחת ההינצלות, בערימה המאוחדת על החוף, שאין בה משרתים ואדונים, אלא שווים חוגגים, אמרה קליאו על בתה, שנולדה ללא רוח חיים, שבעצם לא רצתה בהיוולדה. זאת, כנראה, כי אבי הילדה התכחש לכל קשר אליה. כפיצוי סמלי, קליאו מנעה מאב ארבעת הילדים החיים להביא למותם של שניים מהם בטביעה, שיכול היה לגרום לו, אומנם בעקיפין. אני מרגישה, שהודות למעשה הגבורה שלה והווידוי בעקבותיו קליאו השתחררה מהמשאלה הרומנטית של משפחה דו־הורית, ובמקרה דומה של הריון בעתיד תרצה בילד בלי קשר ליחסיה עם אביו, כי הילדים הם של האימהות, בזכותן, ותלויים באהבתן.
ואיזו ברכה יש לקוארון לגברים, אחרי שהעניק את הבכורה לנשים?
החופש! החופש המוחלט לבחור בת זוג, להחליף בת זוג. גברים יגנו עליו, ילחמו עליו, כמו הבחור הצעיר בתרגיל אומנות הלחימה עם מקל ארוך ביד, ולא יתנו לילדים לכבול אותם לאישה, למשפחה.
ועוד על תרגיל אומנות הלחימה: הוא בוצע בעירום מלא המתנדנד עם כל קפיצה והנפת המקל בידיו של הצעיר, כהצהרה על החופש המוחלט וגאוות הגוף מול קליאו הישובה במיטה, לבושה, ומכוסה בשמיכה.
גם לאב המשפחה הבמאי מעניק רגעי אושר, כשהוא מפגיש לשבריר שנייה את בני המשפחה בדרכם לבית קולנוע עם האב המשתובב בחברת אהובתו החדשה ברחובות העיר.
הצילום מעולה; גם ברצפים מתמשכים, מתפתחים, וגם בתקריבים, במיוחד על פניה של קליאו, המגולמת בידי יאליצה אפריסיו, שעושה תפקיד נהדר בסרטה הראשון. השחור־לבן שבו מצולם הסרט מעניין, ממקד את תשומת הלב למהות הדימויים, ומונע הסחות דעת בשל הצבע.
תודתי לבמאי על האמירות האמיצות המפורשות, הנישאות על גבי עיצוב הדמויות החכם, והערכתי לנטפליקס על כך שאפשרה לשחקנים לא ידועים לממש את חזונו של יוצר הקולנוע הדגול.

כתוב תגובה

הזן את תגובתך!
הזן את שמך כאן