האחוזה הכפרית של בוגאם: סיפור רוחות ישן וטוב מאת סטיפן ליקוק בתרגום אבי גולדברג

Image result for : Stephen Leacock;

סיפור קצר לחג האלווין מאת סטיפן ליקוק בתרגום אבי גולדברג

הדתות המונותיאיסטיות המחזיקות באמונה באל הייחודי, שאינו גשמי ושהינו בלתי נתפס במהותו על ידי המאמין (טרנסנדנטי), הצליחו להעביר אל מחנה מאמיניהם את מיליוני תושבי העולם המערבי שהחזיקו באמונות פגניות בדרך של מיזוג חלק ניכר מפולחניהם אל תוך הטקסים שלהן. היהדות המירה את המזבח הכנעני של הבעל והעשתורת במזבח לאל היחיד יהווה. פולחן האביב הכנעני הפך לחג שבועות, ואת השדים והרוחות של עובדי האלילים החליפו מלאכים מכונפים, שרפים עושי דבר היושב על כיסא הכבוד. גם הנצרות לא הצליחה להיפרד מהצורך להמחיש את האלוהות הערטילאית באמצעות פולחן דתי גשמי לחלוטין שבו המאמין טועם מגופו של בן האלוהים ושותה מדמו באופן סימבולי.

פולחנים ומנהגים אליליים חדרו לדתות המונותיאיסטיות ורק החליפו את האידיאולוגיה התאולוגית. ההאלווין הקלטי, פולחן אלילי לחלוטין שרווח באיים הבריטים, אומץ על ידי הכנסייה הקתולית שהעדיפה את הסיסמה הידועה – If you can't beat them join them. האפיפיור גרגור השלישי הכריז במאה השמינית על פולחן ההאלווין הקלטי כיום כל הקדושים שנחוג מאז בליל ה־31 באוקטובר. ההאלווין הגיע ליבשת החדשה בתקופה הקולוניאלית ומהגרים סקוטים הפיצו את מנהגי החג בהרי האפלצ'ים והאמריקאים הזריזים מסחרו אותו כבר במאה התשע־עשרה כפי שעשו גם לסנטה קלאוס ולוולנטיין הקדוש.

את פולחני המדורות והקרבת הקרבנות של ימי הביניים הפכו האמריקאים לפסטיבל של ממתקים, תחפושות של זומבים, ואחיות סקסיות, פרנקנשטיין והארי פוטר, הנמזגים להילולה שבאה לגרש את החשיכה של תחילת נובמבר. למי שכל זה נשמע מוזר ומשעשע אני מציע שיחשוב על האמריקאי היושב בכורסתו וקורא על אודות פולחני היהודים המסובבים מעל ראשם תרנגולת בכדי לכפר על חטאיהם .

חודש נובמבר הקודר מתקבל בחגיגת מסכות, ותפילות למתים ובחודש שכזה מיקם הסופר הקנדי סטיפן ליקוק את הפרודיה שלו על סיפורי הבתים רדופי הרוחות. משנת 1912, כשהתפרסמו סיפוריו הראשונים וזכו להצלחה, ועד למותו ב־1944 היה ליקוק סופר ידוע וסיפוריו נקראו בעולם הדובר אנגלית בשקיקה. הוא התפרסם בעיקר בסיפוריו הקצרים רוויי ההומור המתארים את הווי העיירות הקטנטנות בחבל אונטריו בקנדה של תחילת המאה העשרים

'יקום תרבות' פרסם כבר סיפור אחד שלו ואנו מקווים לפרסם נוספים.

Image result for : Stephen Leacock;

סטיפן ליקוק

הערב כבר רד כשהרכב שבו הייתי מאופסן עלה על שדרה ארוכה ועגמומית המובילה לאחוזה הכפרית בוגאם. צווחה מהדהדת נשמעה ביער בעת שפנינו לשדרה, לא נתתי דעתי על כך באותו רגע, בעיניי זו הייתה עוד צווחה מהדהדת שאתה מצפה לשמוע במקומות מסוג כזה בשעה כזו. אף על פי כן, משנמשכה הנסיעה, מצאתי עצמי מהרהר מדוע נשמעה הצווחה בדיוק כשהתקרבתי למקום הזה.

אינני נחשב לבעל מזג עצבני בכל מובן שהוא, אלא שהיו הרבה סיבות בסביבה שבה חלפתי, כדי להצדיק מידה מסוימת של חשש. האחוזה הכפרית ממוקמת במחוז המבודד ביותר באנגליה, ארץ הביצות שאליה טרם חדרה עדיין הציוויליזציה. התושבים, היושבים בבידוד, תושב וחצי לכל מייל מרובע, מתגוררים פה ושם בין ביצות ומתקיימים קיום עלוב, ניזונים מדייג צפרדעים ולכידת חרקים. הם מדברים בניב כה משובש עד כדי כך שאין דרך להבין אותם, בעוד ממטרי הגשם הבלתי פוסק היורד על ראשם הופך עצמו למעין פטפוט מיותר.

פה ושם במקום שהאדמה מתרוממת במעט מעל למפלס הביצות צומחים עצים בדחיסות ובסבך שוכנים ינשופים לרוב וזוחלים טפילים ועטלפים טסים מעץ לעץ. האוויר שעל פני הקרקע רווי אדים רעילים העולים מהביצות וביערות נודף ריח טחב עז וצחנה של צמחי סולנום מתים וקיסוס רעיל.

הגשם ירד כל אחר הצהריים וכשהתקרבנו במעלה הדרך, הוסיף הדלף שזלג מצמרות העצים האפלים לאווירה העגמומית וחסרת העליצות. הרכב שבו נסעתי נגרר על שלושה גלגלים בלבד. הרביעי נשבר והוסר וגרם בכך למרכבה להתקדם כשהיא נוטה לצידה ועל צירה נגררת בבוץ, בקצב הליכה. היה בכך כדי להוסיף לאווירת הדכדוך של ההתרחשות. דמות הרכב, ישוב על הדוכן הפתוח לפניי, הייתה מעומעמת עד כדי שאי אפשר היה לזהותו, והסוס שמשך אותנו היה בלתי נראה למעשה בהיותו אפוף בערפילים. אך לעיתים רחוקות, אני יכול לומר, חוויתי נסיעה דיכאונית שכזו.

בשלב זה התמזגה השדרה עם מדשאה ששיחי בר גדלו בה פרא, ובדמדומים היה אפשר לראות את צללית האחוזה עצמה, מבנה מוזנח ומתפורר. אור עמום ניסה להבקיע מבעד לחלון שבצריח. מלבד העגמומיות של צריחות הינשופים הסדורים בשורה על הגג וקרקור הצפרדעים בחפיר שהקיף את האחוזה, שרתה דממה על המקום.

הרכב עצר את הסוס בקרבת החפיר. ניסיתי לשווא לסמן לו בתנועות ידי שימשיך ויתקדם, וראיתי על פי הבעת פניו של הברנש כי הוא היה אחוז פחד. ואכן, רק תוספת של שישה פני ששלשלתי לידו שכנעה אותו להמשיך בדרך עד לבניין האחוזה. הוא המשיך כברת דרך אך עצר שוב.

את המשך דרכי אל שער האחוזה עשיתי תוך כדי צחוק על האימה שבה נתקף הרכב, (יש לי מנהג לפרוץ בצחוק לבבי בחשיכה) ומשכתי במצילה. יכולתי לשמוע את הדהוד צלילי המצילה העמומים הרחק בתוך הבניין. ואז שוב נדם הכול. הצמדתי אוזני לדלת בכדי להיטיב ולשמוע, אבל לא יכולתי לשמוע דבר מלבד אולי גניחה של מישהו הנמצא במצוקה או נושא בכאב. מכיוון שעל פי דברי חברי סר ג'רמי בוגאם האחוזה איננה נטושה, אחזתי במרתוק הכבד והקשתי על הדלת .

אולי בנקודה זו הגיע הזמן להסביר לקוראים (בטרם יהיו מפוחדים מדי להקשיב לי) כיצד הגעתי לאותו רגע שבו אני עומד בפני הדלת הכבדה של אחוזת בוגאם ומקיש בה בערב קודר זה של חודש נובמבר.

שנה לפני כן ישוב הייתי עם סר בוגאם, כיום נושא בתואר האצולה ברונט, על מרפסת רחבת ידיים בחוותו שבקליפורניה.

"אז אינך מאמין בעל טבעי?" שאל אותי בוגאם.

"לחלוטין לא." השבתי לו תוך שאני מדליק לעצמי סיגר. (כשאני רוצה לדבר בשכנוע רב, בדרך כלל, אני מצית לי סיגר תוך כדי השיחה.)

"ובכן דיגבי," אומר לי סר ג'רמי, "אחוזת בוגאם רדופת רוחות. אם ברצונך להיווכח בכך, סע לשם פעם, בלה שם לילה ותיווכח בכך בעצמך."

"יקירי," אני משיב לו, "דבר לא יעניק לי תענוג רב יותר מכך. בעוד שישה שבועות אני שב לאנגליה ואשמח להעמיד את דעותיך במבחן."

בציניות הוספתי: "ישנו תאריך או יום מסוים בשנה שבו האחוזה מסויטת במיוחד?"

סר ג'רמי התבונן בי בצורה מוזרה. "מדוע אתה שואל?" הוא משיב. "האם שמעת את הסיפור אודות האחוזה?"

"מעולם לא שמעתי על המקום הזה." אני עונה לו בעליצות, "עד שהזכרת אותה הערב, ידידי היקר, לא היה לי שמץ של מושג שאתה עדיין בעלים של נדל"ן באנגליה."

"האחוזה הכפרית סגורה," אמר סר ג'רמי, "והיא סגורה כבר עשרים שנה. אבל אני מחזיק שם בשומר הורוד, הוא היה שרת אישי בתקופתו של אבי ולפני כן. אם אתה מעוניין לנסוע לשם, אכתוב לו שאתה מגיע, ומכיוון שאתה נוטל את גורלך בכפך ממילא, החמישה־עשר בנובמבר הוא היום."

ברגע זה פסעו אל המרפסת ליידי בוגאם וקלרה והנערות האחרות, וכל העניין נמחק לגמרי מזיכרוני. לא נזכרתי בכך עד הגיעי ללונדון ואז באחת מאותן נסיבות מוזרות או מתוך תחושה מוקדמת, קראו לזה כפי שתרצו, בוקר אחד הסתבר לי לפתע שהתאריך הוא החמישה־עשר בנובמבר.

אם סר ג'רמי כתב להורוד או לא לא ידעתי, אבל דמדומי הערב מצאו אותי כפי שסיפרתי, עומד בפתח האחוזה, מקיש על דלתה.

בטרם נדם צליל נקישתו של המרתוק, שמעתי קול גרירת רגליים מעבר לדלת ורחש שרשראות ומנעולים מוסרים. הדלת נפתחה. אדם עמד בפני מחזיק בנר דולק, שעליו סוכך בידו. בגדיו השחורים דהויים שהיו פעם חליפת משרת אישי, ושערו הלבן וגילו המופלג, לא השאירו ספק בליבי כי זהו הורוד, על אודותיו סיפר סר ג'רמי.

הוא סימן לי להיכנס פנימה, עדיין ללא מילה. הוא סייע לי להסיר את המעיל העליון שהיה ספוג במים ואז הפנה אותי אל חדר גדול, בבירור חדר האוכל של האחוזה.

אינני בעל מזג עצבני בכלל, כפי שכבר הזכרתי, יחד עם זה, היה משהו באולם רחב הידיים ספון העץ, המואר באור נר בודד בדומיית הבית הריק, ויותר מכך בנוכחותו של השתקן שנכח באולם, שהשרו בי הרגשת אי נוחות מסוימת.

כשהורוד פסע מפה לשם הייתה לי הזדמנות לבחון את פניו בצורה מדוקדקת. לעיתים רחוקות הזדמנו בפני תווי פנים שיכולים להשרות אימה שכזו. חיוורון פניו ולובן שערו (האיש היה בן שבעים לפחות), ויותר מכך – עיניו הערמומיות, היה בהם ללמד על אדם החי בחרדה נוראית. הוא נע בצעדים נטולי רחש ומדי פעם הפנה ראשו והביט בפינות החשוכות של החדר.

"סר ג'רמי אמר לי," אמרתי בקול רם ולבבי ככל שיכולתי, "שהוא יודיע לך על בואי." התבוננתי בפניו בעת שפניתי אליו בדברים.

בתשובה הניח הורוד אצבע על פיו והבנתי שהוא אילם חרש. אינני מטבעי עצבני (אני חושב שציינתי זאת) אלא שהעובדה שבן לווייתי בבית הריק היה חרש אילם, הכתה בי ורעד צונן חלף בליבי.

הורוד הניח לפני פשטידת בשר קר, אווז קר, גבינה, וכד שיכר תפוחים. אלא שתאבוני אבד לי. אכלתי את האווז, ולאחר שסיימתי הפשטידה לא נותר בי חשק לאכול את הגבינה, שאותה חיסלתי ללא הנאה. לשיכר התפוחים היה טעם חמצמץ, ולאחר שהתרתי להורוד למלא את הקנקן פעמיים, חשתי שהשתייה משרה בי עצבות, והחלטתי לא לשתות ממנו עוד.

ארוחתי הסתיימה. השרת נשא את הנר והאיר את דרכנו. צעדתי בעקבותיו. חלפנו על פני המסדרונות הריקים, שורה ארוכה של שושלת בוגאם מצוירים וממוסגרים על הכתלים מתבוננים בנו בחולפנו. באור הנר המהבהב הוצרו דיוקנאותיהם והקנו להם מעין חיות, כאילו גוחנים קדימה מהמסגרות בכדי להתבונן במטריד החולף על פניהם. הורוד הוביל אותי במעלה המדרגות והבנתי כי הוא מוביל אותי אל המגדל המזרחי שבו הבחנתי קודם לכן באור. מערכת החדרים אליה הוביל אותי המשרת הכילה חדר הסבה ולצידו חדר שינה. שניהם היו ספוני עץ עתיק עליהם דהו שטיחי קיר. נר דלק על השולחן בחדר ההסבה, אורו העמום רק הוסיף דיכאון לסביבתו. הורוד התכופף לפני האח וטרח להעלות בה אש אלא שהעץ היה טחוב והאש ריצדה קלושות.

המשרת הלך לדרכו, ובדממת הבית יכולתי לשמוע את גרירת צעדיו במסדרון. זה יכול להישמע גחמני, אלא שנראה היה שהסתלקותו של המשרת נתנה אות להשמעת קול. גניחה נמוכה שהגיחה מאי שם מאחורי הקירות ספוני העץ. בצד החדר ניצב ארון צר, ולרגע תהיתי באם הגניחה בקעה מתוכו. ככלל איני חסר אומץ (אני משוכנע שהקורא יהיה הגון דיו להאמין בכך), יחד עם זאת מצאתי עצמי חושש לפתוח את דלת הארון ולבחון את תוכו, לחלופין התיישבתי בכורסא אל מול האש הקלושה. נראה שישבתי כך זמן מה. כשהרמתי עיניי אל הלזבז שמעל האח ראיתי את המכתב המונח עליו מכתב שהיה ממוען אליי. זיהיתי מייד את כתב היד של סר ג'רמי בוגאם. פתחתי את המכתב ופרסתי אותו קרוב לאור הנר, וקראתי את האמור בו:

"דיגבי יקירי,

בשיחתנו, כזכור לך, לא הספקתי לספר לך אודות המסתורין של אחוזת בוגאם. אני משוכנע, למרות כך, שכשתגיע לשם, הורוד ינחה אותך אל החדרים שבמגדל, שהם בלבד ראויים למגורים באחוזה. ולכן גם שלחתי את המכתב הזה.

זהו סיפור המעשה:

בליל החמישה־עשר בנובמבר לפני חמישים שנה נרצח סבי בחדר שבו אתה יושב עתה בידי בן דודו, סר דוגאם בוגאם. הוא נדקר מאחור בעודו מסב אל השולחן הקטן שאליו אתה כנראה מסב כרגע וקורא את המכתב. השניים שיחקו קלפים אצל השולחן, וגופתו של סבי נמצאה שרועה על הרצפה על פני קלפים שהתפזרו באי סדר ומטבעות סוברנים של זהב. סר בוגאם דוגאם נמצא אף הוא שרוע לידו ללא הכרה כתוצאה משכרות, והסכין הקטלנית בידו, אצבעותיו מגואלות בדם. סבי, אף על פי שהשתייך לענף הצעיר של המשפחה, היה בעל האחוזות המשפחתיות שעם מותו היו אמורות ליפול בידי סר דוגאם, בן דודו. סר דוגאם בוגאם הועמד לדין בפני ערכאות ונתלה. ביום שבו בוצע גזר הדין הותר לו על ידי הרשות, בשל מעלת האצילות שלו, לעטות מסכה על פניו בעת עלותו לגרדום. הבגדים שלבש והמסכה שעטה תלויים במלוא אורכם בארון שבחדר מימינך, והמסכה מונחת מעליהם. השמועה מספרת שמדי חמישה־עשר לחודש נובמבר בחצות נפתחת דלת הארון וסר דוגאם בוגאם מגיח מהארון אל החדר.

מלבד הורוד אי אפשר לגייס משרתים שיעבדו בבית הזה. הוא נמצא בבית כבר דורות. בזמן הרצח היה איש צעיר בן עשרים ואחת, בתחילת דרכו בשירות המשפחה. זה היה הוא שנכנס לחדר וגילה את הפשע שהתרחש שם. ביום ביצוע גזר הדין אחז בו שיתוק ומאז אינו מסוגל לדבר. מאותו יום ואילך אין הוא מוכן לעזוב את האחוזה, שבה הוא מתגורר בבידוד.

מאחל לך לילה נעים לאחר מסע מייגע,

שלך בנאמנות, ג'רמי בוגאם."

אני משאיר לקוראיי לדמיין את מצבי הנפשי כשהשלמתי את קריאת המכתב בתשומת לב.

יש לי אמונה מזערית בעל־טבעי כפי שיש לכל אחד, יחד עם זאת עליי להתוודות כי היה משהו באופף אותי שהעניק בי שמץ של חוסר נוחות. קוראי יכול לחייך, אם רצונו בכך, אך אני מבטיחו כי כשהייתי צריך לקום מהכורסה לבסוף, היה כרוך הדבר באי נוחות רבה. אחזתי בנר בידי ופניתי אל עבר חדר השינה בהילוך אחורי. בעודי נסוג אל עבר חדר השינה משהו כמו גניחה נשמע מבעד לדלתות הארון המוגפות, עד שהאצתי את הליכתי אחורה במידה רבה. נשפתי בחיפזון בנר, הטלתי את עצמי על המיטה ומשכתי את כיסוי המיטה, מעל ראשי, אך השארתי מקום לעין בוחנת ואוזן מקשיבה.

כמה זמן שכבתי כך מאזין רב קשב לכל צליל, איני יכול לומר. הדממה הייתה מוחלטת. מפעם לפעם יכולתי לשמוע במרוחק צווחת ינשוף, ופעם גם נשמע הרחק מטה בבניין רעש של גרירת שרשראות לאורך הרצפה. יותר מפעם הייתי בטוח ששמעתי גניחות מעבר לליווחי העץ. בינתיים הבנתי שהשעה צריכה להיות סמוכה לשעה הגורלית – חצות. לא יכולתי להציץ בשעוני בחושך, אבל שיערתי על פי הזמן שחלף שהשעה המיועדת כבר אינה רחוקה. ואז, לפתע, אוזני הקשובה לכל רחש קלטה את צלצול פעמון הכנסייה הרחוק מעבר לביצות. ללא ספק היה זה צלצול חצות הליל. עם הנקישה האחרונה של הפעמון לשעה שתיים־עשרה, נפתחה דלת הארון שבחדר הסמוך. אין צורך לשאול אותי כיצד אני יודע זאת. מובן שלא יכולתי לראות זאת, אבל יכולתי לשמוע או לחוש בדרך כלשהי את קול פתיחת הארון. הרגשתי ששערי כולו מתרומם וסומר, הייתי ער לנוכחות של מאן דהו בחדר הסמוך. כל מי שהיה אי פעם בחדר וחש בנוכחות בחדר סמוך, מכיר את ההרגשה שלי באותו רגע. יכולתי לשמוע רעש כאילו מישהו מגשש על הרצפה ורשרוש קלוש של מטבעות. שערי ניצב כעת לגמרי במאונך. קוראיי יכולים להאמין לי או לא, אבל כך אומנם ניצב שערי. ואז באותו רגע ממש, ממקום כלשהו מתחתית הבניין הגיע קול צעקה ממושכת ומצמררת, כשל נשמה סובלת. שוב קוראי יכול לבקר אותי, אך מייד באותו רגע החלטתי לנוס על נפשי. האם היה עליי להישאר ולחזות במתרחש, זו שאלה שאיני מוכן לעסוק בה יותר. מה שהעסיק אותי באותו רגע הייתה המחשבה איך לברוח מהר ככל האפשר. חלון המגדל היה בגובה של עשרים וחמישה רגל מעל הקרקע. זינקתי מבעדו בקפיצה אחת ונחתי על הדשא. קפצתי מעבר לשיחי הבר בזינוק אחד וחציתי את החפיר בדילוג אחד. הגעתי אל השדרה בשישה זינוקים ושעטתי לאורכה – חמישה מיילים – חולף דרך הביצות בשלוש דקות. זהו לפחות תיאור מהימן של חושיי. יתכן שזה ארך זמן רב יותר. לא עצרתי עד שמצאתי עצמי על סיפו של פונדק 'מגן האצולה בוגאם, בבוגאם הקטנה', מקיש בחיפוש אחר בעל הפונדק.

למחרת, בבוקר שמשי וקפוא של נובמבר, שבתי לאחוזה הכפרית במכונית בת שבע בוכנות, בחברת שישה שוטרי הכפר ורופא. זה כבר שינה את הכול. נשאנו אקדחים, דוקרנים וגרזנים, רובים ולוח סיאנס.

מה שגילינו פתר אחת ולתמיד את תעלומת המסתורין של האחוזה. את הורוד המשרת מצאנו בחדר ההסבה שרוע על הרצפה. הרופא קבע כי הוא נפטר מהתקף לב. עקבות נעליו באבק הוכיחו כי הוא הגיע אמש לחדר שבצריח. על השולחן הוא הניח מכתב ובו וידוי מלא אודות הרצח שהוא ביצע, הרצח של ג'רמי בוגאם לפני חמישים שנה. הנסיבות שבהן אירע הרצח הקלו עליו להעליל על סר דוגאם, שהיה כבר חסר הכרה משכרות. כמה דקות עם לוח הסיאנס אפשרו לנו לתקשר באופן מלא עם סר דוגאם. הוא הבטיח שעכשיו מששמו טוהר, הוא ייטוש את האחוזה לנצח.

חברי סר ג'רמי שיפץ את האחוזה. המקום נבנה מחדש. החפיר יובש, כל הבית הואר במערכת חשמל. כבישים למכוניות שנסללו פנו לכל עבר וחצו את היער. כל העכברים חוסלו בירייה והינשופים פוחלצו. בתו קלרה בוגאם נישאה לי. היא מציצה כרגע מעבר לכתפי בעת שאני כותב שורות אלו. מה עוד צריך לבקש?

קראו גם:

'הכחול והאפור' עוד סיפור של סטיפן ליקוק

Image result for : Stephen Leacock;

אודות אבי גולדברג

בעל תואר בפילוסופיה ובמשפטים. עורך דין ומנהל חברות. פרסם את "מסדר קוזימה" בהוצאת ידיעות ספרים 2007 ו"חוף בלי ים" 2012.את ״רצח בטור דה פראנס״ בשנת 2013, ואת ״אל תקרא לי סוחוי" בשנת 2017​. פרסם "סיפורי חיים" במוסף הנדל"ן של דה מרקר.
הפוסט הזה פורסם בתאריך הומור, פרוזה עם התגים , , . קישור קבוע.

תגובה אחת על האחוזה הכפרית של בוגאם: סיפור רוחות ישן וטוב מאת סטיפן ליקוק בתרגום אבי גולדברג

  1. מאת אלי אשד:‏

    נהניתי מאוד מהסיפור שלקורא המתוחכם צריך להיות ברור שהוא לועג לז'אנר סיפורי הרוחות . אבל נראה לי שיהיו קוראים רבים שיקבלו אותו כמו שהוא כעוד סיפור רוחות.

כתיבת תגובה

האימייל שלך לא יוצג בבלוג. (*) שדות חובה מסומנים

*

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>

*