ד״ר ניסים כץ, עורך הפרוזה של ‘יקום תרבות’, ממליץ על

הספר ‘ג’ים הילד’

השבוע אני רוצה להמליץ לכם על הספר ‘ג’ים הילד’ של טוני ארלי בהוצאת ‘עם עובד’. ספרים רבים נכתבו על המשבר הכלכלי של שנות ה־20 בארה”ב. הספר הטוב ביותר והמפורסם ביותר הוא הספר ‘גטסבי הגדול’ של סקוט פיצ’רלד, שנחשב בעיניי לפסגת הספרות האמריקאית וספר שחזרתי אליו עשרות פעמים (וכבר נכתב רבות על השפעתו בתרבות האמריקאית). הספר ‘גים הילד’ גם עוסק באותה תקופה אבל בעוד הספר ‘גטסבי הגדול’ מדבר על משבר ערכי ומוסרי בעידן שהוביל לשפל הגדול, הספר הזה הוא ספר התבגרות וחניכה לפני ובתוך כדי המשבר הכלכלי. במובן הזה הוא ספר מקורי מאוד.

הספר נפתח חזק מאוד, במכתב שבו כותב דוד של ג’ים לסבו, ומבשר לו שאביו של ג’ים – שאותו המשפחה אהבה מאוד מכיוון שהיה עובד נאמן, אב משפחה חרוץ ונוצרי טוב – נפטר. אבל במקביל מבשר לו בשורה טובה – האימא הייתה בהריון ונולד להם ילד חזק ובריא בשם ג’ים. הדודים מפצירים בו לא להגיע לבקר כי העת לא בשלה וכי האימא לא מעוניינת, ושלושת הדודים, רווקים שובבים, מגדלים את ג’ים הילד באושר מינימאלי, אך מספק, בלי דמות אב מרכזית אלא שלוש דמויות אב. בהמשך הספר מבינים למה אינם רוצים שהסבא יגיע.

הימים הם ימי השפל הכלכלי הגדול, העולם עדיין אינו כפר גלובלי, ואליסוויל, העיירה הקטנטונת בצפון קרוליינה שג’ים גר בה, היא עבורו היקום כולו. בשנה המתוארת בספר יגדל ג’ים ויגַלה ויתפכח או במילה אחת – יתבגר. גם העיירה תשתנה, ושלושה מסעות קצרים שיערוך ג’ים אל מעבר לגבולותיה – ובהם מסע אל מחוזות ילדותו הקשה של אביו – יהיו גם מסעות של הנפש. הסיפור הוא סיפור של ילד בן עשר מנקודת מבטו רגע לפני ההתבגרות, ובזה יופיו. הסיפור הוא על הרגע הזה. הרגע שעל הגבול. הגבול הפיזי והגבול של הזמן. זה הגבול המפריד בין הילד לעולם, הן מבחינה חיצונית והן מבחינה פנימית.

צריך להגיד – רומן הביכורים עטור השבחים הזה הוא מופת של כתיבה תמציתית ומדויקת שחודרת ללב הקוראים. הוא ממשיך בכך בהצלחה מסורת אמריקנית המזוהה יותר מכול עם סגנונו של ארנסט המינגוויי. בעיניי הספר מתכתב גם עם פוקנר.

חגית בת-אליעזר, שגרירת ‘יקום תרבות’ לאירועים, ממליצה על

התזמורת הפילהרמונית בסדרה ‘קלאסית קלה

התזמורת הפילהרמונית הישראלית בעונתה ה־83 בקונצרט מספר 2 בסדרה, מנגנת בניצוחו של המנצח הספרדי הנודע פבלו הראס־קסדו.
היצירה הראשונה שנוגנה הייתה קונצ’רטו לפסנתר מס 1 של שופן עם הסולן שימון נרינג, זוכה התחרות ע”ש ארתור רובינשטיין 2017, שזכה גם בפרס המבצע הטוב ביותר של יצירת שופן. נגינת הפסנתר היתה מלאת רגש, ניכר התיאום בין הפסנתרן למנצח. התזמורת השכילה לנגן תפקיד משני ולהבליט את צלילי הפסנתר.

נעים לשבת באולם מלא ישראלים חובבי מוזיקה. והנה אני מרגישה, שהתיבות הראשונות של נעימת הנושא, שחוזרת  פעמים מספר בקונצרט של שופן, מזכירות לי שיר של חוה אלברשטיין. לא זכור לי באותו הזמן מהו השיר, ולא נוח לי לשתף את התהיות שלי עם 2500 שכניי. למחרת, בעקבות החיפוש באינטרנט, אני מגלה, שזהו ‘פרח הלילך’ בלחנה של נורית הירש. גם מצאתי הקלטת הקונצרט של שופן בביצועו של דניאיל טריפונוב לצורך ההשוואה.

המנגינה של מילות השורה הראשונה של השיר, למעט המילה האחרונה בה – “היום אולי נדחה את בוא”  בשניות 0:12–0:15 בהקלטה הזו, נשמעת כמו נעימת הנושא המבוצעת בידי נגן הכינור בשניות 1:16– 1:19 ובידי הפסנתרן בשניות 5:01–5:04 בהקלטת הקונצרט.

מה דעתכם?

כמו ששימון הרינג הפולני היטיב לפרש את הקונצ’רטו לפסנתר של שופן, בן ארצו, כך נכונה הבחירה של  ‘הכובע משולש הקצוות’ מאת מנואל דה פאיה, המלחין החשוב ביותר של ספרד במאה העשרים, בתור היצירה השנייה של הקונצרט של הפילהרמונית בניצוחו של פבלו הראס־קסדו הספרדי. זאת המוזיקה לבלט באותו השם, הכוללת מגוון מחולות המבוססים על נעימות ספרדיות עממיות, ומשלבת הרמוניות  של הזרם האימפרסיוניסטי הצרפתי.

צרפת וספרד מתמזגות גם ב’בולרו’ המפורסם מאת מוריס ראוול – היצירה השלישית שבוצעה בקונצרט. מנגינת הנושא חוזרת פעם אחר פעם, ומספר הכלים הולך וגדל, בעוצמה הולכת וגוברת, והגוון משתנה בהתאם לכלים המנגנים. זאת היצירה המושמעת ביותר בעולם, והכרתי אותה, בוודאי, אך בזכות הביצוע הווירטואוזי של התזמורת הפילהרמונית הבנתי את גדולתה. התיפוף הקבוע ליווה את כל 18 הדקות של היצירה, והוא התחיל בחרישיות מדויקת להפליא. כלי הנשיפה ניהלו דיאלוג ער, נגני כלי הקשת, שאך צבטו את המיתרים באצבעותיהם עם הקשת ביד בתחילת היצירה, השתחררו בהדרגה מהאיפוק, והפיקו את מלוא העוצמה מהכלים עם תנופות הקשת הנמרצות.

הביצועים החיים המתהווים מול אלפי אנשים, החוברים להקשבה משותפת, מעניקים עוצמת חוויה מעל ומעבר לכל צורה אחרת של האזנה למוזיקה.

ועוד היבט חברתי: רב־לאומיות הקונצרטים של התזמורת מפעימה אותי כל פעם מחדש. האמנות העילית, כמוה גם תפארת המדע, מתעלות גבוה גבוה מעל להבדלי הדת והלאום.

ולאירוע הבא בפילהרמונית: בחודש דצמבר 2018 תקיים התזמורת פסטיבל לציון 100 שנה להולדתו של ליאונרד ברנשטין, מגדולי המוזיקאים של המאה ה־20, ובו יבוצעו מגוון מיצירותיו: סימפוניות, מוזיקה קאמרית, מחזות זמר, ובפרט סימפוניה מס’ 3 ‘קדיש’. הבכורה העולמית של ‘קדיש’ התקיימה בתל אביב בשנת 1963, בניצוחו של ברנשטין עצמו, עם התזמורת הפילהרמונית ועם השחקנית חנה רובינא. ברנשטין הקדיש את היצירה לזכרו של ג’ון קנדי, שנרצח זמן קצר לפני הבכורה.

השאר תגובה

אנו שמחים על תגובותיכם. מנגנון האנטי-ספאם שלנו מייצר לעתים דף שגיאה לאחר שליחת תגובה. אם זה קורה, אנא לחצו על כפתור 'אחורה' של הדפדפן ונסו שוב.

הזן את תגובתך!
הזן כאן את שמך

16 − שש =