סטיבן ליקוק

‘הכחול והאפור’, סיפור איגיון של הסופר הקנדי סטיפן ליקוק על מלחמת האזרחים באמריקה מובא לראשונה לקורא הישראלי

הערת המערכת – הכחול והאפור הם צבע מדי צבאות הדרום והצפון במלחמת האזרחים.

אמריקה החצויה

בקרוב תיערכנה בארצות הברית בחירות למושבים בסנאט ולבית הנבחרים וכן למינויים של מושלי מדינות. דומה שהרוחות סוערות יותר מאי פעם ושהעם האמריקאי חצוי ומפולג.

הפוגרום בבית הכנסת בפיטסבורג אמור להקיץ את הנרדמים: שנאה בארה”ב אינה מתמקדת רק במוסלמים, בשחורים וביוצאי מרכז אמריקה – היא מגיעה עדי היהודים גם כן.

מועד הבחירות חופף מועד נוסף: 9 בנובמבר, ליל הפוגרום הגדול ביהודי גרמניה בדיוק לפני שמונים שנה, פוגרום של הסתה מכוונת של השלטון הנאצי. רק תועמלן מוכשר היה יכול לכנות את הפוגרום בלשון ציורית ‘ליל הבדולח’ כדי לכסות על הזוועה.

שסע עמוק בין האמריקאים הסתיים בעבר במלחמה עקובה מדם, מלחמת האזרחים, שבסיומה נרצח הנשיא אברהם לינקולן.

סטיפן ליקוק, סופר ההומור הקנדי המפורסם, כתב סיפור איגיון nonsense על אודות המלחמה ההיא והוא מובא כאן, כנראה לראשונה, לקורא העברי. שמות מפקדי הצבא של הצבאות המופיעים בסיפור אמיתיים וכן המיקומים הגאוגרפיים. העלילה היא כמובן פרי עטו והוא עושה שימוש בסגנון שרווח אצל סופרים בריטים, הידוע בהם הוא לואיס קארול, אביה הספרותי של אליס מארץ הפלאות.

ליקוק מוכר אך במעט במחוזותינו אך הוא סופר קנדי ידוע שפרס על שמו מחולק מדי שנה בטורונטו.

עד היום הופיע רק ספריו אלו בעברית:

  • ‘תחי אמא!’ הומוריסקות מאת סטיפן ליקוק, מאנגלית: י’ צבי, (עזריאל קרליבך), ספרון ידיעות אחרונות תל אביב, 1940.

Image result for ‫סטיפן ליקוק‬‎

  • ‘כתבי סטיפן ליקוק: סיפורים’, בתרגום: אריה חשביה וא. לבני, תל אביב, כרמי את נאור, 1955. כולל שני קובצי סיפורים של ליקוק, קובץ ראשון: הדולר האבוד. קובץ שני: סיפורים קרתניים.

Image result for ‫סטיפן ליקוק‬‎

לפניכם סיפור ראשון שלו ב’יקום תרבות’. נוספים יופיעו בהמשך.

‘הכחול והאפור’ מתוך קובץ סיפורי האיגיון של סטיפן ליקוק, בתרגום אבי גולדברג.

(הכותרת לסיפור נבחרה בשל מקוריותה. קובץ של שבעים וחמש מפות יסופק לכל קורא בחינם תמורת שבעים וחמישה סנט. הצעה זו בתוקף כל עוד לא נגנזה המחבר.)

פרק ראשון

הנוף היה עוצר נשימה. היה לילה. מעולם לא הציג נהר המיסיסיפי מראה מרשים מזה. תעלות בוציות גדושות מעבר ליכולת התיאור שלנו, התפתלו מפה לשם בחשיכה תחת עצים שזורים באזוב ספרדי. כל מיני האזוב שלא היו אזוב ספרדי נסחפו בזרם הזועף של הנהר.

אגלסטון לי קארי רנדולף, בן וירג’יניה צעיר ,סרן בפלוגה — של הגדוד —- בחטיבה—, וגם זה יותר מאשר ראוי לנו לגלות, וקשה לנו לבטא, מסופח לארמיה של טנסי, התמודד לשווא במים הטובעניים. מדי פעם שקע מטה. לעיתים עלה מעלה. בפסקי הזמן הללו הוא תהה באם יוכל אי פעם לשוב ולהצטרף לפלוגה באותו גדוד אליה השתייך ואשר את מיקומה לא ידע (באשר לא היה בידו באותה עת את קובץ המידע הצבאי). באותם פרקי זמן הוא גם נזכר בחייו עד לאותו אירוע שדי בהם כדי לתת לקורא מושג מי הוא ומי היה. הוא יכול היה עדיין לראות את אביו אריסטוקרט בן וירג’יניה זקן, ששערו מאפיר. “קח את החרב הזו אגלסטון,” אמר לו הזקן, “השתמש בה לטובת המדינה ולעולם לא למטרה אחרת: אל תחתוך בה חבל ואל תפתח אתה קופסת שימורים. אל תרפה ממנה לעולם עד שתשוחרר אדמת וירג’יניה. שמור על זוהרה ילדי: שמן אותה מדי פעם ותגלה שהיא חרב אל”ף אל”ף.”

האם הרהר אגלסטון בעת מאמציו האדירים לשרוד על מישהי נוספת – צעירה יותר? בוודאי שהוא חשב עליה. “לך אגלסטון לך!” היא עודדה אותו כאשר נפרדו באכסדרת הבית של אביו שבו ביקרה. “זו חובתך. חובתי נמצאת במקום אחר. אינני יכולה לשכוח שאני בת הצפון. עליי לשוב מייד לעמי בפנסילבניה. הו אג, מתי כבר תסתיים מלחמה אכזרית זו?

כך נפרדו הנאהבים. באותה עת – כאשר אגלסטון צף ושוקע בפעם השלישית, שהיא כמובן הפעם האחרונה – אולי. נעזוב אותו כדי לסקור את המצב הכללי של הקונפדרציה. בסדר. נניח שכך נעשה.

פרק שני

באותו זמן היה צבאה של טנסי פרוס כשאגפו הימיני ערוך לאורך נהר הטנסי ואגפו השמאלי נמשך לאורך נהר המיסיסיפי. אגפו האחורי ערוך על הגבעות הסלעיות של רכס הצ’יקסבה, .והחזית פרוסה על הביצות ותעלות של נהר היאזו. הערכות זו ,לפי מיטב הבנתנו בעסקי צבא, כששני האגפים מכוסים והעורף מוגן, הייתה הערכות נוחה .

היה במצב דברים זה הזדמנות ראויה בכדי לשאת סקירה או לקיים דיון אודות חוקת ארצות הברית בהקשר לזכות המדינות לפרוש מהאיחוד. באותה עת רכבו הגנרלים הללו במעלה ובמורד החזית : מר .א.פ. היל, מר .לונגסטריט, ומר ג’וזף ג’ונסטון. שלושתם גברים מעוטרים ,מובאים בפניכם הקוראים בעת ובעונה אחת ללא תיאור נוסף. אך מי היא אותה דמות גבוהה שחזותה מקרינה סמכות, הרוכבת בסמוך לשלושת הגנרלים, ראשו נטוי כמו להקשיב לדבריהם (למעשה הוא אינו מקשיב כלל) בעוד עיניו יוקדות בחיות או שמא הייתה זו רכותה של נפש עצובה? (בעצם, אנחנו יכולים להשוות זאת רק לנורת חשמל שכבתה) מי הוא? זהו ג’פרסון סי. דייויס, נשיא הקונפדרציה, כפי שקוראינו בוודאי יהיו אסירי תודה ללמוד .

Image result for ‫רוברט אדוארד לי‬‎

רוברט אדוארד לי. צילום: ויקיפדיה

היה זה יום יפה ומתאים לחלוטין למטרה. גנרל לונגסטריט אחז במושכות בעוד סוס המלחמה השחור מתרומם על רגליו האחוריות ביהירות, ובמספר מילים תמציתיות,באורך של כשלושה עמודים, נשא את דעותיו אודות חוקת ארצות הברית.

ג’פרסון דיוויס, ניצב על הארכובות, מעביר דברי תוכחה מטלטלים, כשישה עמודים אורכם על סמכויות בית המשפט העליון, דברים מחושבים היטב במטרה לעורר סערת נפש בחיילים.

מיד לאחר מכן גנרל א.פ. היל נושא אף הוא נאום קצר, בסגנון צבאי, ישר ולעניין, על יסודות עקרונותיו של המשפט הבינלאומי, שהסעיר מאוד את החיילים. באותו רגע ממש התקרב קצין אל הנשיא הצדיע, והזדקף בעמידת דום. דיוויס באותה דקדקנות חביבה שכה אופיינית לצבא הדרום, השיב לו הצדעה.

“שאתה תדבר ראשון?” שאל, “או אני?”

“הרשה לי,” המשיך הקצין, “הוד מעלתך, קצין צעיר בן וירג’יניה נדוג ממי המיסיסיפי.” עינו של דיוויס האירה. “טוב,” אמר, “בדוק מייד אם יש עוד כאלה,” ואז הוסיף בנימת עצבות, “הדרום זקוק להם: דוג את כולם והבא אותו לכאן.”

אגלסטון לי קארי רנדולף, עדיין נוטף מי התעלה בהם היה ספוג, הובל בידי הכושים הנאמנים שהצילו אותו בפני הגנרלים. דיוויס, ששמר במוחו המורכב את כל פריסת הכוחות ,השתלשלויות ותולדות המלחמה, הביט בו במבט בוחן והפנה אליו מספר שאלות בכדי לעמוד על קנקנו כמו ‘מי אתה?’, ‘היכן אתה נמצא?’, ‘כמה זה תשע כפול שתיים עשרה?’ וכיוצא בכך. משהניחו תשובותיו של אגלסטון את דעתו, התיישב והרהר לרגע ואז המשיך: “בדעתי לשגר מישהו לאורך כל קו החזית של צבאות הדרום, כך שיהיה נוכח בכל הקרבות הגדולים ויסיים את שליחותו בקרב גטיסברג. אתה יכול לקחת על עצמך שליחות זו?” רנדולף הביט במפקדו בפרץ של גאווה.

“אני יכול.”

“טוב,” המשיך דיוויס.

“כדי לבצע משימה כזו עליך לשאת איגרות. מה יהיה תוכנן טרם החלטתי. אבל נהוג במקרים מסוג זה לכתוב אותן כך שתהיינה מחושבות, שאם תיפולנה לידי האויב תסכנה את כל המערך של הקונפדרציה. אבל העיקר הוא – האם אתה יכול לשאת אגרות כאלה?”

“אדוני, אני רנדולף.”

דיוויס הסיר כובעו בהכרת כבוד צבאית. “אני גאה לשמוע זאת סרן רנדולף.”

“ואני קארי,” המשיך גיבורנו.

דיוויס, באצילות המיוחדת לו הסיר את כפפותיו. “אני בוטח בך סרן רנדולף.”

“ואני לי,” הוסיף אגלסטון במהירות.

דיוויס קד בנימוס ופרף את כפתורי מקטורנו. “די בכך,” אמר, “אני בוטח בך. אתה תישא את האיגרות. עליך לשאת אותן על גופך וכפי שאתה בוודאי מבין עליך לאבד אותן. להשליך אותן לנהרות, לגנוז אותן בגזעי עצים, לטמון אותן בסבך האזוב, עליך לדבר אודותיהן בעת שנתך. למעשה אדוני,” המשיך דיוויס, במחווה זעיר של חוסר סבלנות – זו הייתה מגרעתו הבלעדית – “עליך לנהוג בהן כפי שמצפים מכל בלדר של צבא הדרום לפעול. העניין הוא האם אתה יכול לבצע זאת או שאינך יכול?”

“אדוני,” השיב רנדולף, מצדיע שוב בהגינות פשוטה, “אני בן וירג’יניה.”

“סלח לי,” אמר הנשיא, מצדיע בשתי ידיו, “שכחתי את זה.”

Image result for american civil war

פרק שלישי

רנדולף יצא לדרכו עוד באותו לילה, רכוב על הסוס המהיר ביותר, למעשה הרמך הזריז ביותר שיכול היה צבא הקונפדרציה לספק. בני לווייתו למסע היו מועטים כתריסר כושים, כולם נאמנים לו. רוכב היה בשבילים נסתרים בהרי טנסי, שבילים שאיש לא הכיר ושלא שורטטו מעולם עלי מפות. הוא חצה את נהר הטאהוצ’י ואת הטלהסי, המפחידים הבוציים, והגיע אל מטהו של גנרל ברקסטון בראג.

באותה עת חצה ברקסטון שבעה מילין זרועי ביצות ושיחים. החזית שלו התבססה על אזור הביצות של נהר הטוצ’י, בעוד עורפו פנה בחדות והתבסס על אזור בו גדלו שיחי קקטוס בצפיפות. קוראינו יכולים לקבל כך מושג די טוב על מיקום היערכותו של ברקסטון. מעל ומעבר לו, לא יותר מאשר חמישים מילין צפונה, חנה אויבו הבלתי מובס, גראנט, בביצות הצפרדעים. כל השטח שבין הצבאות היה גדוש בחוליות קדמיות של צבאות הברית ושל הקונפדרציה, מתבדחים ביניהם, בחברותא, צולים קלחי תירס ויורים מידי פעם ירייה אקראית אחד ברעהו.

מבט אחד באיגרות שנשא ראנדולף היה בו די.

“קח אותן מייד לגנרל הוד,” הורה בראג.

“היכן הוא?” שאל אגלסטון בדייקנות צבאית.

בראג הניף את חרבו מזרחה. היה זה אופייני לאדם אשר אף בעת שרות פעיל נשא חרב קצרה, בעוד אקדח, מן הסתם טעון, השתלשל מאבנטו. אבל כך היה בראג. בכל אופן הוא הניף את חרבו. “שם מעבר לרכס הטוצ’קבה,” אמר, “אתה יודע היכן זה?”

“לא,” השיב אגלסטון. “אבל אוכל למצוא אותו.”

“מצא אם כן,” אמר בראג, “דבר נוסף. במילוי משימתך הנוכחית אל תיתן לדבר להסיט אותך ממטרתך. התקדם בכל מחיר. אם אתה מגיע לנהר, חצה אותו בשחייה. אם אתה נתקל בעץ גדע אותו. אם נתקלת בגדר, טפס עליה. אבל אל תעצור ! אם תיהרג, אל תשים לב. הבנת?”

“כמעט,” השיב אגלסטון.

יומיים לאחר מכן הגיע אגלסטון למטה של גנרל הוד, והטיל עצמו מסוסו התשוש

“קחו אותי לגנרל!” התנשף. הם הצביעו על בקתת עץ בה השתכן הגנרל.

אגלסטון גרר את עצמו יותר מאשר פסע אל תוך הבקתה.

הוד, מעבר לשולחן הביט בו.

“מי זה שגרר עצמו לכאן?” שאל.

אגלסטון הושיט ידו. “איגרות,” לאט. “אוכל,  ויסקי!”

“ברנש אומלל,” אמר הגנרל, “אתה תשוש. מתי אכלת לאחרונה?”

“אתמול בבוקר,” לחשש אגלסטון.

“אתה בר מזל,” אמר הוד במרירות, “ומתי שתית ויסקי “?

“לפני שבועיים,” השיב ראנדולף.

“אלוהים אדירים!” הייתכן? הוא הזיז עצמו, “לכאן, במהירות, שתה את זה.”

הוא הגיש לו בקבוק ויסקי. אגלסטון ייבש אותו בשקיקה עד לטיפה האחרונה.

“עכשיו, גנרל,” אמר, “אני לשירותך.”

בינתיים הספיק הוד לבחון את האיגרות

“רב סרן ראנדולף,” אמר, “פגשת את גנרל בראג?”

“פגשתי.”

“ואת הגנרלים ג’ונסטון וסמית?”

“אכן.”

“היית בכל מקום ונכחת בכל הקרבות במיסיסיפי וטנסי?”

“אכן כן,” השיב רנדולף.

“אם כך,” אמר הוד, “לא נותר דבר מאשר לשגר אותך מייד לצבא וירג’יניה בפיקודו של גנרל לי.  עלה על סוסך מייד ורכב לגטיסברג. אל תשחית זמן נוסף.”

פרק רביעי

היה זה בגטיסברג פנסילווניה, שם פגש את גנרל לי.

שדה הקרב מוכר דיו ואין צורך לתארו. צבאות הצפון והדרום החזיקו בכפר השלו גטיסברג ובסביבתו. שדות התירס הצהובים התערסלו בשמש. קולות המורים וצחוק תלמידים עליזים נישא בשדות השלף. אבל צל קדורני של המלחמה כבר הוטל על הנוף.

מיד עם הגעת הצבאות הסיקו הפיקחים שבין האיכרים כי צרה עומדת להתחולל.

גנרל לי היה ישוב בכובד ראש על אוכפו, צופה בכובד ראש על השטח שלפניו.

“רב סרן רנדולף,” אמר מצביא הקונפדרציה בכובד ראש, “הגעת בדיוק בזמן. אנו עומדים לצאת לפעולה. אני זקוק לעצתך.”

ראנדולף קד. “שאל כאוות נפשך,” הוא השיב.

“איך נראית לך פריסת הכוחות בשטח?” שאל לי.

גיבורנו הטיל מבט בוחן אל עבר השדה. “בכנות, היא לא נראית לי,” אמר.

“מה הבעיה?” שאל לי בלהיטות. “לא חשתי בדבר, מה הבעיה?”

“שמאלך,” אמר ראנדולף, “פרוסה מדי לפנים, היא מזדקרת.”

“שומו שמיים,” אמר לי פונה לגנרל לונגסטריט, “הנער צודק! האם יש משהו נוסף?”

“כן,” השיב ראנדולף, “ימינך מתעקלת, היא פונה לכל הצדדים.”

“אכן אכן!” אמר לי, מטיח את ידו במצחו, “לא שמתי לב לכך עד כה. אייצב אותה מייד. רב סרן רנדולף, אם הייעוד של הדרום יינצל, אתה, ורק אתה הצלת אותו.”

“דבר נוסף,” אמר רנדולף, “האם התותחים טעונים?”

“רב סרן רנדולף,” אמר לי, מדבר בכובד ראש, “הצלת אותנו שוב. לא חשבתי על כך מעולם.”

באותו רגע שרק כדור ליד אוזנו של אגלסטון, הוא חייך.

“הקרב החל,” הוא מלמל.  כדור נוסף חלף ביעף ליד אוזנו השנייה. הוא צחק ברכות לעצמו. פגז התפוצץ ליד רגליו. הוא פרץ בצחוק שאינו ניתן לריסון. דברים מסוג זה תמיד שעשעו אותו.

ואז הבעת פניו השתנתה לרצינות. “הכניסו את גנרל לי תחת מחסה,” אמר לסובבים אותו, “הניחו משהו מעל לראשו.”

בתוך דקות געש הקרב בכל החזיתות. צבא הקונפדרציה נוהל להלכה בידי גנרל לי,  אך למעשה על ידי גיבורנו. אגלסטון היה בכל מקום. סוסים נורו תחתיו ופרדות נהרגו קרסו לידו ומאחוריו, פגזים התפוצצו מסביבו אך באומץ וללא חת הוא המשיך לנופף בחרבו לכל הכיוונים, רוכב לכל מקום בו התלהט הקרב. הקרב ניטש במשך שלושה ימים.

ביום השלישי, רנדולף, מעילו קרוע לגזרים כובעו מנוקב, מכנסיו בלויים חסרי תוחלת, עדיין עמד לצידו של לי, מעודד ודוחף אותו.

רכוב על הרמך שלו, הוא טס מפה לשם לכל חלקי שדה הקרב, מסיט את הארטילריה, מוביל את חיל הפרשים, מעודד ומדריך את הרגלים. למעשה, הוא היה הקרב עצמו.

אך מאמציו היו לשווא.

הוא פנה בעצבות לגנרל לי. “זה חסר סיכוי,” אמר.

“מה חסר סיכוי?” שאל לי.

“הצבא,” אמר רנדולף. “עלינו לסגת”.

“רב סרן רנדולף,” אמר מצביא הקונפדרציה, “אני מציית לתובנה העליונה שלך. אנו חייבים לסגת.”

שעות מספר לאחר מכן היו כוחות הקונפדרציה, מוכים אך לא מובסים, נסוגים דרומה לעבר וירג’יניה. אגלסטון, שקוע במחשבות רכב לאחורי הצבא הנסוג. כשהתקרב באיטיות אל בית חווה, יצאה אישה – נערה – אצה אליו בזרועות פתוחות “אגלסטון!” היא קראה. רנדולף הטיל עצמו מהסוס. “לאונורה,” הוא לחש. “את כאן! עם כל הסכנה, הכיצד?”

“מה מביאך עד הלום?”

“אנו מתגוררים כאן,” אמרה ליאונורה, “זה הבית של אבא, זוהי החווה שלנו.  גטיסברג היא ביתנו. הו אג, זה היה נורא, המולת הקרב! לא יכולנו להירדם בגלל זה, אבא ממש נסער, אבל היכנס, בוא בבקשה, ארוחת הערב כמעט מוכנה.”

אגלסטון התבונן רגע בצבא הנסוג. חובה ואהבה נאבקו בליבו. “אשאר,” הוא אמר.

פרק חמישי: סיכום

הקרב נדם. המאבק הסתיים. הפצעים הגלידו. צפון ודרום אוחדו. מזרח ומערב הרבה פחות מכך. מלחמת האזרחים הסתיימה. לי מת. גראנט קבור בניו יורק.  היוניון פסיפיק נוסעת מאומהה לסאן פרנסיסקו. קיים איסור לשתיית אלכוהול בכל ארצות הברית. תפוקת הבשר המעובד שברה השנה את כל השיאים.

אגלסטון לי קארי רנדולף שרד, בריא ונמרץ, זורח ושמח, חופשי ומאושר, וכך הלאה.

שיער שיבה זרק ברקותיו (מעט ממש לא הרבה), והליכתו איבדה משהו מגמישותה (אך במעט) גוו כפוףמשהו (אך לא ממש מעוקל). אך הוא עדיין חי שם בחווה שבגטיסברג ולאונורה, עכשיו כמוהו, אישה זקנה, עדיין לצידו. למעשה אפשר לראות אותו מידי יום, הוא האיש הזקן שמראה לך את שדה הקרב תמורת חמישים סנט ומסביר לך כיצד הוא ניצח בקרב הגדול.

מתוך ויקיפדיה

קראו עוד על המחבר:

סטיבן ליקוק בוויקיפדיה

עוד סיפורים של סטיפן ליקוק ב”יקום תרבות “: האחוזה הכפרית של בוגם -סיפור רוחות ישן וטוב *הבלש הגדול חוזר הקריירה הכלכלית שלי 

Image result for stephen leacock

השאר תגובה

אנו שמחים על תגובותיכם. מנגנון האנטי-ספאם שלנו מייצר לעתים דף שגיאה לאחר שליחת תגובה. אם זה קורה, אנא לחצו על כפתור 'אחורה' של הדפדפן ונסו שוב.

הזן את תגובתך!
הזן כאן את שמך

eleven − אחד =