יש בבית שלי אישה, היא ישנה כרגע בחדר אחד ובעלי בחדר אחר ואני כאן דואגת.

הכול התחיל כשיאיר השאיר הודעה, נאוה תוכלי לארח את אחותי, כמה ימים, בקרוב היא תעבוד בתור או־פר. שמעתי את ההודעה אחרי שעתיים, הייתי במירוץ ההכנות לשבת ולא נגעתי בטלפון. ואז בזמן ארגון חדר האמבטיה ראיתי את ההודעות שלו.

הראשונה היתה דיבוב לשחקן אמריקאי שאומר שבת שלום, והשנייה היתה הבקשה. מייד הקלטתי לו הודעה שכן בטח שתבוא, אנחנו מחכים לה. הוא שלח טלפון שלה, התקשרתי והיא לא ענתה. השארתי לה הודעה ומחקתי, שיניתי את הקול ושוב השארתי הודעה ושוב מחקתי, בפעם השלישית נתתי להודעה להישלח. ואז היא כתבה שהיא תגיע ביום ראשון.

בערב שבת הודעתי לילדים ולברק שתהל תבוא ואנחנו נעשה מצווה מאוד חשובה. כמו אברהם אבינו, הילדים חזרו על השם שלה, כמו תהל שלנו הבת של מאיר, ושאלו מתי היא תבוא. מיתר ביקש שלא תישן בחדר שלו, לא לא לא הוא נופף עם האצבע, מצידו של ברק לא היתה תגובה, רק למחרת בצהריים הוא הודיע שלא מתאים ושלא תבוא. – אמרתי לה כבר שתבוא. – לא התייעצת איתי לפני, היא לא תבוא, תשלמי לה על חדר באכסניה, היא לא תיכנס. אמרתי לו שהנוכחות שלו היא בשלילה רק כי לא התייעצתי איתו, אז הוא מפעיל כוח נגדי. מצד שני למה לא התייעצתי איתו? מגיע לו שאשאל אותו לפני כן. מה עושים? ניסיתי לא להעלות את הנושא, היא תבוא והוא בטח יתרכך, בחורה צעירה יפה, ישראלית. קשה לחשוב שהוא יכריח אותה ללכת.

ואז בראשון הזמנתי את הילדים ליומולדת שלי לאכול סושי, ברק עשה לרינה קוקיות. הוא הצטרף אלינו, עשינו סיבוב ארוך בשכונה עד המסעדה היפנית שהבטחתי לא להיכנס אליה שוב בגלל מלצרית מזעזעת. הרגשתי שיהיה פשוט להפר את הנדר מאשר לחפש מקום אחר, היה קר מאוד והילדים יצאו בלי כפפות. נכנסנו פנימה, יום ראשון יש בופה ואופציה של אכול כפי יכולתך. לקחנו מנות מהתפריט למרות הפיתוי. ברק אמר שזה דוחה ההאבסה הזאת של מנות למרות שאתה מתפוצץ כבר. אני רק חשבתי על כל סוגי הסושי שאפשר לטעום, גם רינה רצתה לגשת מייד ולשים בצלחת. הסברנו לה שזה לא משתלם, המנות שאנחנו רוצים עולות פחות ומספיקות בהחלט. כך חשבנו.

התיישבנו ובחרנו מנות; למיתר הזמנתי סושי עם אבוקדו, הוא רצה גם עם גמבה אבל לא היתה אז רול נוסף עם מלפפון. לי הזמנתי שלושה רולים, רינה גם שתיים. וברק הזמין לו מגש של סושי בצורות ובטעמים שונים. מרגע שהזמנו רינה הביטה אחורה וכל דקה שאלה מתי יגיע הסושי, בינתיים היא הטתה את הרוטב, ושפכה מעט. ניקינו עם מפית הנייר שלה. היא לא יכלה לשבת, הביטה בבופה, בבר שבו מכינים את המנות ושאלה שוב ושוב מתי הם באים, למה לא מביאים לנו. עד שהביאו. הילדים חיסלו את הסושי במהירות, למיתר בן החמש יש טכניקת החזקת הסושי עם המקלות. רינה ביקשה מקלות של ילדים, עם הגומי למעלה שעוטף את המקלות יחד עם נייר דחוס ביניהם. אין לנו, אמרה המלצרית, ווארום, שאלה רינה. כי אין, חייכה המלצרית בעלת מראה יפני ורגליים גפרורים.

אכלתי לאט, מיתר ביקש עוד ונתתי לו משלי, הוא רצה עוד. ברק נתן לו משלו גם לרינה. מיתר רצה עוד. הנותרים היו טבולים מרוטב סויה ומיתר החזיר לי אותם. קינוח. בדקנו בתפריט אם יש קינוח. הייתה רק גלידה בטעם תה החלטנו ללכת לבית קפה ליד. הלבשתי את הילדים במעילים וחשבתי להם כובעים בזמן שברק שילם, והם כבר רצו החוצה. מה אתם רוצים, הבטנו בוויטרינה, רינה רצתה מיני דונטס מצופים בשוקולד. ברק הצטרף לקפה מר וארוך.

אחר כך חזרנו הביתה, הילדים רצו קדימה והיו משולהבים. בסביבות ארבע וחצי צלצלה תהל בדלת. היא עלתה במדרגות עם תלתלים ארוכים ושני תיקים. אהלן, ברוכה הבאה, כנסי. רינה היתה בפתח אז אמרתי זאת רינה. ברק קיפל כביסה על השולחן בסלון, לחץ לה את היד והתעניין בשלומה. אחר כך הציע שתישן בחדר של רינה והילדים ישנו בחדר של מיתר על המזרון המתנפח. הם התרגשו ולחצו על המשאבה הפנימית עם הרגל. אחר כך רינה לקחה את הרדיו שלה לחדר שינה שלנו ואת כדור הדיסקו והילדים השתוללו שם.

איכשהו גם תהל ניכנסה לשם. קראתי לה ואמרתי שאני צריכה להראות לה כמה דברים. איפה הקפה, מגבת וכו. היא אמרה שהיא לא צריכה הרבה ואצלם במשפחה הם ישנו שבעה ילדים בחדר אחד קטן יותר מהחדר של רינה. בארוחת ערב דיברנו, היא אכלה אבוקדו וטחינה עם טוסט וסיפרה שאמא שלה, לפני שחזרה בתשובה והתחתנה עם חרדי, הייתה בסיני במשך שנים עד שהחזירו אותו, ואז היא אמרה שיאיר משם. מה זאת אומרת, חשבתי שהיא מתבדחת. אמא שלה היתה בהריון מבדואי, יאיר הוא חצי אח שלה. בגלל זה הוא שחום.

היא רוצה להתחבר פה, בברלין, ליידיש. דיברתם יידיש בבית? שאלתי. לא אבל בגן ובבית הספר עד כיתה ג’. ולא הרגשת שזו שפה שמתנגדת למה שהבאת מהבית? היא חשבה רגע ואז אמרה שפעם כן, אבל היום בשבילה יידיש היא שפה שהיא בית. זה לא כמו העברית עבור הערבים בישראל, לא, לא כך. אחר כך ברק אמר שזה דוחה שניסיתי להיות אינטלקטואלית. לא ניסיתי, אמרתי. ארגנתי את הילדים למיטה המתנפחת והיא הודיעה שהיא יוצאת לקונטקט, תנועה במגע. היא תחזור בסביבות אחת־עשרה, גג אחת־עשרה וחצי. בשתיים עשרה ברק שאל מתי היא חוזרת. באחת וחצי בלילה הוא ביקש שאתקשר לשאול אם היא בסדר. היא ילדה גדולה, אמרתי.

בשתיים היא פתחה את הדלת, התעוררתי מהתנועה של מוט הנעילה. שמעתי אותה נכנסת למיטה. מיתר בכה אז הלכתי לשכב לידו, רינה הציקה לי עם הרגליים שלה על המזרון המתנפח. בחמש אחותי שלחה לי בוקר טוב במסנג’ר של הפייסבוק. בשש וחצי הערתי את הילדים והיא יצאה לשירותים עם גופייה בעלת מחשוף עמוק. הלבשתי את הילדים ויצאנו לכיוון הגן ובית הספר. שני דברים חשבתי לומר לה, הבית ננעל בשתיים עשרה ואל תסתובבי לא צנוע. לא היה נעים לי לראות את הגוף שלה. היה בזה משהו אינטימי שלא רציתי להיחשף אליו.

בצהריים, אמרתי לה רק דבר אחד, שתבוא עד שתיים עשרה. ברק חשב שאולי נבקש ממנה לעשות בייביסיטר ביום רביעי כשנלך לקורס הורים חזקים – ילדים חזקים. נשלם לה הוא אמר, היא צריכה כסף. התלבטתי אם זה נכון מוסרית לבקש ממנה להיות עם הילדים בתמורה למגורים שהצענו לה או שנכון יותר לשלם לה, כי היא צריכה כסף. נושא שבסוף לא עלה, כי היא באה מאוחר מדי וישנה עד מאוחר, כך שלא ממש ראיתי אותה.

ביום חמישי הייתי בבית, מיתר היה חולה חזרנו בסביבות עשר מהרופאה, מיתר שיחק ואני עבדתי במחשב במטבח. היא אמרה להתראות בלי לשתות כלום. בואי תשתי משהו, אמרתי לה, לפני שתצאי. היא ישבה אמרה שיש לה קצת בחילות. שתתה תה ישבה מעט ואז הלכה ולא חזרה מאז. הסתכלתי בחדר של רינה וראיתי שהתיק הגדול שלה לא נמצא, ביום שישי החלפתי את הסדינים והכנסתי אותם לארון למקרה והיא תחזור. הילדים שמחו לחדר שלהם ולמיטה שלהם. מיתר שאל אם היא מצאה בית. כנראה שכן, אמרתי היא מצאה בית ואתם עשיתם מצווה גדולה מאוד. אנחנו נבחר מצווה אחרת מהיום.

תגובה אחת

  1. המרחק בין הסיפור ליומן אישי, די מועט. ראוי לנסות להרחיק ולסנן יותר מידע. כל מה שאינו קריטי. ולהעמיק בתיאור ה’אשה’ ולהוסיף סצינות פיתוי…

השאר תגובה

אנו שמחים על תגובותיכם. מנגנון האנטי-ספאם שלנו מייצר לעתים דף שגיאה לאחר שליחת תגובה. אם זה קורה, אנא לחצו על כפתור 'אחורה' של הדפדפן ונסו שוב.

הזן את תגובתך!
הזן כאן את שמך

תשע עשרה − שלוש עשרה =