1st Art Gallery Literary Criticism, Caricature Of Literary Critics Removing P...

Artist – Charles Joseph Travies de Villiers

תגובה של יהודה ויזן, המבקר ועורך כתב העת הספרותי ‘דחק’ לביקורת של עורך וחוקר הספרות יגאל שוורץ

המבקר ועורך כתב העת הספרותי ‘דחק’ יהודה ויזן מגיב על ביקורת שהושמעה עליו בתוכנית טלוויזיה מפי העורך וחוקר הספרות יגאל שוורץ, ואגב כך, דן בתולדות הביקורת הספרותית העברית.

Image result for ‫דחק ינואר 2018‬‎

בכרך של ‘דחק’ (ינואר, 2018), שהוקדש לידידי המנוח, המבקר והסופר אמנון נבות, פרסמתי בין היתר את האפיטף הבא:

כָּאן נִרְקֶבֶת גּוּפָתוֹ שֶׁל מְבַקֵּר

שֶׁכָּל חַיָּיו אָמַר אֶת הָאֱמֶת.

טַרְחָן כָּמוֹהוּ אִישׁ לֹא יְבַכֶּה,

וְיֵשׁ מִי שֶׁיִּשְׂמַח עַל כָּךְ שֶׁמֵּת.

אני מודה שאפילו אני, שאימצתי מזמן את מימרתו של קפקא “לא נבהלנו ביותר, הרי מכך חששנו”, מצאתי את עצמי מופתע למדי כאשר ב־15 המרץ 2018, בערבו של יום חמישי – כשהתיישבתי מול מסך הטלוויזיה כדי לחזות בגדולי האומה (יגאל שוורץ וקובי מידן, כמו גם המו”ל הנמרץ אוריאל קון שנדמה כי נקלע בדרך מקרה לסיטואציה [של הספרות העברית]) אשר נתכנסו בבהילות כדי לדון באלימות הבלתי נסבלת והבלתי נתפשת והבלתי מתקבלת על הדעת של מבקרי הספרות שלנו (כלומר, שלי) – הופיעה לנגד עיני התמונה הבאה (ומזל גדול שיש כתוביות, שכן אחרת לא הייתי מאמין למשמע אוזניי):

(הערת המערכת: צפו גם אתם בתוכנית המקורית)

* ולבל יאשימוני כי הוצאתי דברים מהקשרם, אציין כי שוורץ אמר את הדברים במהלך ביקורת שהשמיע כנגד מוסף הספרים של עיתון ‘הארץ’, ודבריו המלאים הם: “מזל שאמנון נבות מת, כי גם הוא היה ממשיך לכתוב שם.”

איש באולפן לא מצמץ לשמע הדברים, ובחדר העריכה איש לא תהה שמא אין זה ראוי לברך קבל עם ועדה על מותו של איש ספרות ועל אחת כמה וכמה על מותו של  א ד ם  שזה עתה הלך לעולמו – והדיון סביב האלימות האיומה של מבקרי הספרות האיומים של ימינו האלימים הוסיף להתנהל כסדרו. ולהלן טעימות אחדות מן הדברים שנאמרו במעמד הנכבד:

שוורץ: יהודה ויזן, צריך להגיד את זה, הוא מבקר ברוטלי, אבל לפחות הוא לא בור ועם הארץ, יש מבקרים אחרים שגם אין להם שום השכלה וגם הם כותבים בצורה נוראית.

מידן: אתה אומר “זה גועל נפש, אבל זו לא בורות…”. […] אבל תראה, היה לנו את ה-מקרה בספרות העברית החדשה, נכון? ב־1959 נתן זך שוחט את אלתרמן…

שוורץ: לא, לא, לא, לא, לא, לא, לא, לא.

מידן: למה לא?

שוורץ: לא, כי זה לא היה ככה. ישב נתן זך, כתב דוקטורט על ברגסון ודרך הדוקטורט על ברגסון הוא ירד על אלתרמן והוא דיבר על משהו מאוד מהותי של החריזה ושל תפיסת העולם, זה היה אלים.

מידן: אלים אבל לא בור.

שוורץ: אבל מה זה לא בור? זה היה סוג של רצח אב. אני אגיד לך איפה זה התחיל, בית המדרש הזה התחיל “בדג הדיו” של גבריאל מוקד וכל החבר’ה האלה… ואמנון נבות ויהודה ויזן הם צאצאים של אותו קו.

עד כאן מן הדיאלוג המופלא הזה. ועל אף שהדברים מדברים בעד עצמם, נדמה לי שיש מקום להשמיע כמה הערות:

א) ראשית, אבקש לציין כי המוטיבציה העיקרית שלי לכתיבת הדברים הללו אינה קשורה בהכרח, או לכל הפחות לא באופן בלעדי, לביזויו הפומבי של זכר ידידי הטוב אמנון נבות זצ”ל (וכבר שנו רבנן שסוף קללת חינם לשוב אל המקלל ואני בטוח שלשוורץ ישולם כגמולו), כי אם דווקא לתנאי אותו משרבב שוורץ, כבדרך אגב, לכתיבת ביקורת: “ישב נתן זך, כתב דוקטורט על ברגסון ודרך הדוקטורט על ברגסון הוא ירד על אלתרמן” – לאמור, אם משורר רוצה לבקר משורר אחר עליו לעבור תחילה באוניברסיטה, עליו לכתוב תחילה דוקטורט על X כדי לבקר באמצעותו את Y וכו’. אינני נטפל כאן לזוטות, היה זה רגע טלוויזיוני נדיר שבו, בלהט הדברים, הוסרה המסכה ונאמרה האמת המרה: חוקרי הספרות (או לכל הפחות פרופ’ יגאל שוורץ) סבורים משום מה שלאקדמיה – שתפקידה הוא, להזכירם, לחקור את הספרות – ישנו מונופול על ביקורת הספרות.

ואם כבר עסקינן בבורות, אזי אולי ישנו מקום גם להעיר לפרופ’ שוורץ המלין בציבור על בורותם של מבקרי־הפרא (היינו, אלו שצמחו מחוץ לערוגות הסדורות של החוגים לספרות), כי נתן זך פרסם את ‘הרהורים על שירת אלתרמן’ ב־1959 בכתב העת ‘עכשיו’, שבע שנים לפני פרסום ספרו ‘זמן וריתמוס אצל ברגסון’ (שהוא חיבור בעייתי מאוד), ושש־עשרה שנה לפני שהשלים את עבודת הדוקטורט שלו באוניברסיטת אסקס, שעסקה בכלל בפואטיקה של התנועה האימג’יסטית. אך מה בצע לנו בעובדות, העיקר שלשוורץ יש דוקטורט – כלומר, רישיון לביקורת.

ב) “בית המדרש הזה התחיל ‘בדג הדיו’ של גבריאל מוקד וכל החבר’ה האלה… ואמנון נבות ויהודה ויזן הם צאצאים של אותו קו”. אני האחרון שיפנה עורף לבית המדרש המפואר של כתב העת ‘עכשיו’ – חללית האם של דור המדינה – ויחד עם זאת, ולא בלי שמצפוני ייסרני, עליי לגזול מידידי גבריאל מוקד את החדשנות הגדולה שמייחס לו שוורץ, שכן השחז, הנשכנות, הסאטירה, הלעג, העלבונות, האלימות (הו האלימות!), היצריות וכו’, כל אלו התקיימו בביקורת הספרות העברית והעולמית, שנים רבות בטרם היוולדו של עורך ‘עכשיו’ שליט”א. האם גם דוד פרישמן, אשר במסתו המבריקה ‘תוהו ובוהו’ מקדיש שורות רבות לתיאור “החוטם הגדול והנורא” של עורך ‘המליץ’, אר”ז (אלכסנדר הלוי צדרבוים), היה בור ברוטאלי ואלים? האם גם ברנר, המתיז ב’מעולם ספרותינו’ בהינף קולמוס ובלגלוג מר את ראשיהם של כמה וכמה סופרים, נמנה עם צאצאי ‘עכשיו’? ומה בדבר שלונסקי ומדורי ‘שער ההתלולה’ וה’צנינים’ שפרסם ב’כתובים’ בשמות עט שונים, האם גם הוא הושפע מ’דג הדיו’ ומ”גבריאל מוקד וכל החבר’ה האלה”? (אגב, נדמה לי שצריך להזכיר לשוורץ כי בין “החברה האלה”, כלומר, בין משתתפי ‘דג הדיו’, ניתן למנות גם את דוד אבידן, דן מירון [בשם “עינן הנטש”] ועוד רבים אחרים).

הרשימה הזאת יכולה כמובן להימשך ולהימשך ולכלול עוד רבים וטובים (פאפירנא, קובנר, י”ל פרץ, קורצוויל [שכינה את שלמה צמח “הפיתיוס מפלונסק”], אצ”ג וכו’), אולם נדמה לי כי די בדוגמאות הספורות הללו כדי לקבוע בוודאות שגם אם “אמנון נבות ויהודה ויזן הם צאצאים של אותו קו”, אין הם, כלומר אנחנו, אלא נקודה קטנה בקצהו של קו ארוך ומפואר – החובק ספרויות ולשונות – אשר נמתח מראשיתה של הספרות ועד ימינו.

ג) שאלה נוספת שבה דנו חכמינו במעמד האמור הייתה “מאיפה מגיעה האלימות הזאת לשיח התרבותי?”. חכם א’ טען כי מקורה, מן הסתם, בכיבוש. חכם ב’ הסביר כי לא רק בכיבוש האשם וכי האלימות העולמית אף היא גורם מכריע כאן. אולם כיוון שזה עתה נוכחנו, בזעיר אנפין, שאותה “אלימות” היא חלק בלתי נפרד מן הספרות לדורותיה, ישנו קושי לקבל את סברות חכמינו ונמצא שעלינו להציע נקודת מבט חלופית, ואפילו שתיים:

1) “אלימותם” של מבקרי העבר אף היא לא נתקבלה בשתיקה. וכאשר גידף וחירף מאן דהו את רעהו, לא אחת גידפוהו בחזרה, או הודיעו ברבים כי עשה מעשה נבלה וכתב דברי בלע (כתבי העת שלנו ועיתונינו מלאים במכתבי תשובה ובמאמרי תגובה שכאלה). על כן יכולים אנו להניח שאת העמדה שמאיישים כאן חכמינו – עמדת המקוננים על האלימות בביקורת – היו מי שאיישו בכל דור ודור ואין כאן משום חידוש. וכמובן שבמערכת ספרותית כשלנו, על אופייה ההסתדרותי להחריד, תימצא תמיד נפש טובה שתקום להגן ולגנות, להלביש עירומים ולזקוף כפופים.

2) ההסבר השני, המושגי יותר, נוגע לשינוי שחל בעשורים האחרונים בהגדרתו של המונח ‘אלימות’. אנו עדים לתופעה בכל גזרותיו של ה”שיח” התרבותי. הפוריטניות ופרקטיקות ההשתקה שהביאה עימה התקינות הפוליטית, בצד הכפפת האינטראקציה האנושית לסטרוקטורה הצרה של יחסי מקרבן־קורבן, הובילו להיווצרותו של קהל “רגיש”, צדקני ומפונק יתר על המידה, השש להזדעזע מכל מחווה של רגש שלילי. אם כנסת ישראל תכריז מחר שכל מי שמתעטש בציבור הוא פושע, נגלה במהרה שאחוזי הפשיעה זינקו פלאים. הוא הדין באשר להתגברות ה”אלימות” בביקורתנו.

אשר ל”אלימות העולמית”, אינני יודע כיצד מודדים אותה. אבל אני יודע שכל הזמן מתים המון אנשים, ושכמעט תמיד יש מי שמברך על מותם.

•  •  •

נספח: אורי קובנר, מתוך המבוא ל’צרור פרחים: והוא קבוצת מאמרי בקורת שונים’, אודסה, 1868.

Image result for ‫אורי קובנר‬‎

… מראש אראה את הסער הגדול, אשר יתחולל על ראשי בצאת מחברתי הקטנה הזאת לאור. מעבר מזה חמת מורדי אור תרדפני, ומעבר מזה קנאות המשכילים תאכלני; אולם לב טהור חנן לי ה’, אשר לא ישא פני כל, ואם אך מתי מספר (אשר תודה לאל ישנם בתוכנו) אנשי אמת יהיו עמדי אז ממי אפחד? הבקורת לא תמצא לה מקום בליטעראטור העברית, וכצנינים היא בעיני רוב סופרי העברים. ובאמת צודקים המה מאוד, כי לו נגעה הבקורת עדיהם, כי אז ערומם נגלה לעין ויראו מכבדיהם, כי אין בהם מאום, לכן יראו לנפשותם ויחפצו להשמיד את הבקורת מתחת שמי הליטעראטור. בימינו אלה, עת אשר אחדים מהסופרים הבינו, כי הבקורת היא אבן־פינה בכל ליטעראטור, וינסו את ידם לדבר כלבבם על הסופרים, קמו האחרונים ויתמרמרו ויערכו מלחמה, התגעשו והתקצפו ויקחו למו למגן וצנה כל המחברים האויטאריטעטין הראשונים, ובזה חשבו לסתום פי המבקרים, אשר דבר אין להם עם הראשונים או האחרונים, אך ישפטו על מה שעיניהם רואות.

מחברתי ‘צרור פרחים’ הזאת תכיל בקרבה אך מאמרי בקורת. לדבר עוד הפעם ע”ד הבקורת אחשוב למותר, יען כי נוכל לאמר בפה מלא, כי הבקורת נעשתה כבר לאזרח נאמן בליטעראטור העברית, והאות על זה, כי הצועקים חמס עליה  ל א  י צ א ו  נ ג ד ה  ל ע י ן  ה ש מ ש, אך יתחפשו תחת שמלה חדשה והיא בקורת אמיתית, ובה יכסו שנאתם להבקורת בכלל. ימים היו לישראל, ולא רחוקים המה ממנו, אשר כמעט כל הסופרים קמו יחד חברים להמית את הבקורת אשר החלה להוציא צמח, עוד טרם התפתחה, למען בל תהיה לאבן נגף על דרכם אשר ילכו בה; את המבקר קללו קללה נמרצת ועל הבקורת שפכו בוז וקלון; אולם הפעם, הודות לאל, המתמרמרים יראים לקלל את הבקורת על פניה, לכן התחפשו כמו מבקשים המה ב ק ו ר ת  א מ ת י ת, והבקורת הנראית בגבולות ישראל, יאמרו, כי ב ק ו ר ת  ח צ ו פ ה היא. ואם גם המה יכנו כל בקורת, אשר תעיז לנגוע בכבודם כמלוא השערה – ב ק ו ר ת  ח צ ו פ ה, ולא היה עוד מקרה אחד, אשר יסכימו עם איזה בקורת (יען כי כולן חצופות בעיניהם), אך יהיה איך שיהיה, הרמיה הזאת בעצמה לכנות כל ביקורת בשם ב ק ו ר ת  ח צ ו פ ה, דיה להורות לנו כי הבקורת שלחה כבר שרשיה בליטעראטור העברית.

צפו גם:

יהודה ויזן עונה לביקורת אצל קובי מידן

התוכנית המלאה של  “סוכן תרבות ” שבה הופיע ויזן ( צפו בו החל מהדקה ה-22 בתוכנית ).

ההומניסט הטוטליטרי : ראיון עם יהודה ויזן ב’יקום רבות’

קראו עוד על יגאל שוורץ ב’יקום תרבות’:

מה חזק יותר מבחינה ספרותית הבדיון או המציאות?

קראו באתר כתב העת ‘דחק – כתב עת לספרות טובה’ בעריכת יהודה ויזן

דחק י כריכה.png

5 תגובות

  1. לי כל הסערה הזאת ניראית מיותרת ברור שהביקורות התוקפניות יותר הן אלו שנשארות בזיכרון. במיוחד אם הן כתובות היטב והן למדניות.
    נזכיר את אחת הביקורות הידועות ביותר של החוקר הנדוע ברוךל קורצויילן שבה כינה את הסופר נתן שחם ” “אפס מנופח”.
    הביקורת הזאת פורסמה ב-1949 כמדומני כשגבריאל מוקד עוד היה נער.לימים קורצוויל פנה לשחם וביקש להתנצל כי חשב הטון היה רדיקלי מידי . אבל חשב שהביקורת עדיין הייתה נכונה. ( וחשב שהקליקה של שחם עוצרת את התקדמותו באקדמיה ).
    שחם סירב לקבל את התנצלותו.
    אני אומר על מנת שמבקר יעשה את מלאכתו נאמנה עליו לפעמים לדרוך על הגופה של היוצר . מי שכותב משהו ומפרסם אותו צריך להיות מוכן לכל. לא מוצא חן בעיניו ? אז הוא לא היה צריך לפרסם..
    אבל כמובן שמורה לו הזכות לתקוף בחזרה את המבקר.

  2. הערה צדדית: נתן שח”ם ז”ל היה סופר נהדר ומעל הכל אדם (וסופר) חכם. הוא היה עוד אחד בשלשלת הדורות שהיה ראוי להיקרא “נתן החכם”. למרות רוחב השכלתו (כולל במוסיקה) היה אדם צנוע ונעים. אחד מחתני פרס ישראל לספרות שהיה ראוי לפרס הזה ביושר. סברתי וכתבתי שהפרס מגיע לו ושמחתי שקיבל. אז קורצוויל אמר.

  3. כל עוד יש התייחסות אישית, הרי שהנושא עצמו נפגע. ומי שלא מסוגל למצוא די עניין בנושא, הולך על האישי

  4. רשימה מעניינת, מאופקת משהו וזה סוד כוחה.
    ולחתול עצמו – צפיתי, באופן מקרי לגמרי בעוד מזפזפ בשעת לילה, באותו דיון חירום בהנחיית קובי החמוד המידען.
    הדיון היא מגוחך ברצינותו העצמית, ודוחה באותה שורה שאמר מר שוונץ.
    לזכות השוונץ יש לציין שהוציא כמו”ל את שלושת ספרי הפרוזה הראשונים של אותו ז”ל מבוזה כמבקר,
    אמנון הנבוט נבות, ועשה מעשה רב כי מדובר ביצירות ספרותיות חשובות גם אם צידיות משהו. לזכותו גם הוצאת כתבי ישראל ברמה, ועוד. אז לא מדובר רק באקדמאי שאינו עושה ספרות.
    אבל כן, הפרופסורים חושבים שהספרות נכתבת עבורם כדי שייבחנו אותה ויעלו להם הברקות מחקריות, ולא היא. אין להם בעלות על הספרות, גם לא לסופרים ולמשוררים. גם לא למבקר (טוב, העושה עבודת קודש אבל בווליום גבוה מדי ולכן לא אפקטיבי) המנכס את כתבי המבקרים הגדויילים האלה.

    את פתרון “בעיית הביקורת” אפתור לכם מיד, בפסקה או שתיים. זה המתחיל ככה – היה בני מר,
    עורך ‘ספרים’, אבל הפך את המוסף לכנס פרופסורים מפהקים וקורעין על השולחן כי אין בורקס.
    בקיצור, פרחי פלסטיק בשירותים במסווה של ביקורת. ואז נפל דבר! פיסה לרץ, העורכת של מוסף התרבוש של הארץ, מונתה להיות גם עורכת המוסף ספרים. אבל היא לא נתקפה חרדה למצב הספרות, כזו שאוחזת במר ויזן ובוודאי תקפה את מורו ורבו אמנון נבות. היא פשוט יש לה בעיה של טראפיק. היא צריכה להביא אותו, את הטראפיק הזה, למה העורך אלוף בץ (בעל ההגיגים הפוליטיים האדולסנטיים שהוא מפרסם כאילו היו הערכות פוליטיות פינוק למטרת לייקים) נשלט על ידי האנליסט.
    אה! תשאלו. מה אתה מבלבל אנליזה פרוידיאנית עם העיתון לאשכנזים חושבים? התשובה – לא מדובר באנליסט כזה, ואין כאן גם רמז הומוסקסואלי חלילה. פשוט, זהו אדם העובד בעיתון ותפקידו לנתח את ביצועי הטראפיק של כל פוסט ורשימה. ומה מתברר? שכפי שידיעות על כוכבנית שהחליק לה טמפון, או על ראש ממשלה שהחליק על ראשו, ידיעות הזוכות לטראפיק רב, ניתן לייצר טראפיק גם מספרות!!!!
    יבוא ויאמר פלוני ובצדק – מה אתה מקשקש בקומקום – הרי מן המופרסמות היא שהספרות שבקה חיים לכל חי, ואיננה מעניינת איש פרט למסרסרים בטקסטים סמי ספרותיים למטרת קריירה ופרסים. ובכן, טעות! מתהרר לגברת ניסה לרס, העורכת, שדווקא קטילות על אותם ספרים עבשים מביאות טראפיק!

    הערת ביניים : טראפיק זה כמו רייטינג, הוא מודד כמה כניסות יש לכל כתבה. כשקוטלים איזה קודקוד מפורסם, בין אם מגיע לו או לא, מתפתח דיון טוקבקים חרי, בין אנשים שאין להם מושג ירוק בספרות לבין אנשים שרק אין להם מושג, ופה ושם צץ גם איזה מבין עניין מחופש. כל זה מייצר טראפיק.
    זאת אומרת שמנגנון חומרי גרידא, חמדני, שנועד למשוך מפרסמים לעיתון הארץ שהופך לא רלוונטי וחייב למשוך צעירים לעשות מנוי דיגיטלי, מייצר כעת את מהפכת הביקורת הגדולה בהארץ טחורים. אבל מה, הדג מסריח מהראש. שכן על המבקר להיות עצמאי, בלתי תלוי לחלוטין, לכתוב על מה שבא לו, ובטון שבא לו.
    ואילו כאן, בר שוקן רוצה דם, כי דם מביא טראפיק, וטראפיק מביא מפרסמים. מה יוצא מכל זה, מר גלעץ?
    יוצא שאנשי ספרות מעטים שנותרו כאן, ובהם ויזץ, נרתמים לסגור חשבונות עם גרפומנים. הבעיה היא שאותם הגרפומנים הם גם אנשים ממולחים ומקושרים היטב, ויש להם גם רשתות תומכים שיודעים לכבות שריפות.

    אז מה עושים? איך חושפים גרפומן או סתם משורר חנפן בינוני שהתנפח בכיכר העיר? לוקחים נשימה עמוקה, אולי איזה כדור הרגעה קל {ואבן} וכותבים רשימה נוקבת, משכילה, אבל מתוך קור רוח. רשימה שכזאת אכן תגרום נזק לאותו כתבן כושל, שכן היא תהיה עשויה לתלפיות עם טיעונים ודוגמאות בלתי ניתנים להפרכה.
    אבל מה, זה לא כל כך המצב. המבקרים הנמרצים, שממילא כורעים תחת כובד העבודה הספרותית ומאמצי הפרנסה, אצים אל המקלדת וקוטלים – לא באלימות, זה לא הבעיה – אלא בשטחיות. אין קור רוח שמאפשר לטיעונים להישמע. וקור רוח הוא המפתח, כך הסביר לי מורי ורבי אמנון נבות, שראה בי נצורות לעתיד שאין בי כל כך.
    לא שנבות הצטיין בשמירה על קור רוח, אבל לפעמים הצליח. כך כשקטל את פרי ושקד במחץ משכיל, אירוני, בטיעונים בנויים היטב, חומריים לעילא ולעילא, מצחיקים אבל לא רעי לב.

    לקטול כל אחד יכול. זה קל. שטחי, לא ראוי, מרפרפף, ספר חלש, דמויות לא בנויות, חרוזים צורמים. מה שיותר קשה הוא לקטול באופן מושכל ובהיר, בלתי ניתן לערעור, ומכאיב ביותר. לצורך אלה אין צורך לגייס עלבונות כאלה ואחרים, ויותר מכך, גיוס עלבונות שכאלה הורג את הביקורת – הוא מחריש אזניים, ומשמש נשק בידי גייסות הצפיחית בדבש שממהרים לבזות את המבקר וזהו.

    תופעה חמורה נוספת, היא של המבקר הסלב. כוכב נולד של מבקרים. כאשר עורכת בשם טינה שרץ נחושה לייצר טראפיק לאדונה הקפיטליסט עמוץ שוקץ, אז הכל הולך, מה גם שממילא אין לה מושג מה כותבים הויזנים והמוקדים ברשימותיהם. (אגב, אינני כותב מקנאה דווקא כפי שניתן היה לחשוב, אני עצמי גופי הוזמנתי לכתוב ביקורות באותו מוסף טחורים של שישי, פעמיים, ועניתי בסירוב מנומס.

    מה עושה המבקר הסלב? הופך עצמו למושא הרשימה. ממלא אותה באני, במקום להשמיד את הספר הדורש השמדה. וחמור מכך, הוא עולץ! במקום להיות עצוב או מדוכדך אחרי שקרא ספר רע, הוא עולץ, סרקסטי, ונהנה מהבמה המרכזית. כך ביקורת עם כוונות טובות שהתנפחה למימדי סלביות ,הופכת בעצמה לחלק מקרקס טראפיק ממש כמו במדור היחסים בוינט, שם מסבירים שמשגל נסוג אפשרי גם אם בעייתי.

    העליצות מסגירה אותו. העליצות היא האגו. מבקר רציני צריך להתייחס לקטילה בכובד ראש, בייחוד עם מדובר בסופר ותיק וחשוב גם אם אינו במיטבו עוד (רן יגיל על אפלפלד). ברגע שנכנס הטון העולץ, יש כאן כבר זלזול בסופר או הסופרת, על אוטומט. טיבול סרקסטי קל, ציניות רעילה במינון מתון, כל אלה אכן מקובלים ונהוגים, כמו שכתב המבקר בפוסט זה. השאלה היא האם מדובר בטיבול , או בארוחה כולה.

    ובכן, כפי שנבות הרבה ודרש באוזניי (במיילי ליתר דיוק) הבמה קובעת הרבה. לבמה, לעורכיה ואף לאנליסט (זוכרים? מראשית הטוקבקט) תפקיד מכריע ב י י צ ו ר הטקסטים, שהמבקר חושב שהוא כותב אותם בעודו חופשי כציפור בשיר של ליאת קפלן או משוררת הייקו אחרת. הוא אמנם בעל דעה ומבטא אותה, אבל הוא גם חלק מהמנגנון הכלכלי הציני של ‘הארץ’, עיתון לאנשים עשירים הגרים בצהלה, המטפלת מכינה להם מוח קוף או משהו מעין זה, והם משעשעים את העיניים בסקנדל האחרו של ויזן, או אחד מדומיו.
    אז אני בעד המבקר הקטלני בכל מקרה, כי מעדיף אותו על הסנוב איש האקדמיה שחושב שהחכמה נובעת מישבנו. אבל במקביל צר לי לראות זילות מסוימת של המילה הנכתבת, ואת הקטילות שחור-לבן שחוטאות לאמת. שהרי מהי ביקורת? ניסיון לומר אמת. וישנה אמת אובייקטיבית באמנות. יש טוב, יש לא טוב, יש בינוני וזה אבסולוטי. ברגע שמשחירים גם את הגוונים, ונבות היה בהחלט בעל נטייה כזאת, חוטאים לאמת. ולמה להשחיר גם את הגוונים (הדקיקים, נסתרים וקלושים, של מעט כישרון או יופי בקרב אותו כתבן כושל)? שנאת המבקר ותסכולו? אולי, אבל לא פחות, קו המערכת. המערכת רוצה לייקים, רוצה טראפיק, רוצה מפרסמים.

    כך אותו יצור נידח שתואר באפיטף המובא מעלה, המבוזה בדרך כלל על ידי קהילת קוראים ובעלי הוצאות נופת צופים, הופך פתאום להיות כוכב, כאילו היה עומר אדם והחל לשיר שני משוגעים במוסף טחורים של הארץ. כאן, בדיוק באותה נימה עולצת ולא מספיק רצינית (כי קטילה, בטח בכיכר העיר היא בכל זאת דבר חמור, נוקב) טמון הכלב, אולי הכלב של נבות ז”ל, וכבר לא נובח, כי התעייף.

השאר תגובה

אנו שמחים על תגובותיכם. מנגנון האנטי-ספאם שלנו מייצר לעתים דף שגיאה לאחר שליחת תגובה. אם זה קורה, אנא לחצו על כפתור 'אחורה' של הדפדפן ונסו שוב.

הזן את תגובתך!
הזן כאן את שמך

20 − תשע עשרה =