זוגיות בין גברים כמופע מחול – רשומה מאת תמי כץ לוריא על 'הריקוד השלישי' של ניב שינפלד ואורן לאור

ניב שינפלד ואורן לאור. צילום אפרת מזור

תמי כץ לוריא צפתה במופע המחול 'הריקוד השלישי' בביצוע ניב שינפלד ואורן לאור, וכתבה את רשמיה

'הריקוד השלישי' הוא מופע שמעלים ניב שינפלד ואורן לאור בתיאטרון 'תמונע' תל אביב.

ניב שינפלד ואורן לאור, זוג שחי ויוצר יחד כ־16 שנה, ממשיכים בהתכתבות עם ניר בן גל וליאת דרור. בעבר העלו את המופע 'דירת שני חדרים' של ניר וליאת, ועכשיו מציגים ניב ואורן גרסה משלהם לעבודה של ניר וליאת משנת 1990 – 'הריקוד השלישי'. הם מציגים ערב מרגש, עמוק, מדויק, מעשה אומנות אמיתי.

'הריקוד השלישי', שעלה השנה בפסטיבל ישראל, עוסק בזוגיות. ניב ואורן – כזוג בחיים, כמו ניר וליאת –מביאים את המטען הרגשי שלהם, מפרשים את העבודה לתוך היחסים שלהם, והיא מקבלת משמעויות נוספות ונרחבות יותר מהיותם זוג הומוסקסואלי.

המוטיבים התנועתיים והתיאטרליים של דרור ובן גל נטועים חזק בעבודה. הצעדים והנפילות, העברות המשקל, ההליכה היום־יומית, התנועות השגרתיות, החזרתיות על הפעולות – כל אלו תורגמו לבמה בהשפעתה של הגדולה מכולם, פינה באוש.

צילום: אפרת מזור

מה שמייחד את העבודה הוא הדיוק והתזמון, ועל כן העבודה של שינפלד ולאור טובה כל כך. הם הצליחו לסנן את החומרים ולדייק אותם. בניגוד לעבודה המקורית, שום קטע לא ארוך מדי, לא חוזר יותר מדי. גם אם ניר וליאת הביאו את הסצנות לקצה גבול היכולת מבחינת חזרתיות ואורך בכוונה, זה עמד לרעת העבודה. למשל, קטע ארוך שליאת רקדה לאורכו וראשה תחוב בזר פרחים, לשינפלד נדרשה דחיפת ראש אחת לתוך הפרחים וזו בהחלט הספיקה. חזרתיות ואורך הם מוקשים שרבים מהיוצרים מתפתים ליפול אליו, אך לא שינפלד ולאור.

הם מצליחים להשתמש באלמנטים פתטיים של העבודה בלי ליפול לפתטיות לרגע, הם משתמשים בקיטש לטובת העבודה, ודבר זה מעצים את  מלאכת המחשבת המדויקת. הם לוקחים את הבחירה לומר משפטים שחוקים ממשמעות, לשיר מילים  שחוקות, ולבצע תנועות ומחוות שחוקות ופתטיות למקום חדש.

הקטע עם הפרחים, סמל קיטשי לאהבה, נפלא; הדרך שבה הם מפזרים אותם, אוספים שוב, מתעללים בהם, עושים איתם פוזות, ויוצרים איתם תמונות רבות משמעויות שהן בו בזמן מבדרות וכואבות. הביצוע מהוקצע. אורן שר ומשחק, ניב מפגין וירטואוזיות תנועתית, ושניהם רוקדים נפלא יחד וכל אחד לחוד, וכך גם התקשורת ביניהם. בתור זוג הם לוקחים את העבודה כמה רמות עמוק יותר לתוך הרגש והמסובכות שביחסים. לדבריהם, היצירה בשבילם היא "חידוש נדרים".

הבחירה שלהם להתנשק נשיקה צרפתית ארוכה על הבמה, ובסצנה אחרת להיות בעירום, לא מגיעה לפתטיות אפילו לשנייה אחת, אלא למקום של חשיפה מרגשת ואותנטית. במקום הסוף היתר־דרמטי של העבודה המקורית, הפותחת ומסתיימת עם מהאלר, אצל שינפלד ולאור הסוף מפעים.

לכו לראות.

צילום: אפרת מזור

ראו גם:

האתר של ניב שינפלד ואורן לאור

הפוסט הזה פורסם בתאריך ביקורת, במה, מחול עם התגים , , . קישור קבוע.

כתיבת תגובה

האימייל שלך לא יוצג בבלוג. (*) שדות חובה מסומנים

*

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>

*