קללה במדבר: ביקורת על הסרט 'מקוללים'

חגית בת־אליעזר, שגרירת 'יקום תרבות' לאירועים, ממליצה על

קללה במידבר : ביקורת על  הסרט 'מקוללים'

קדימון הסרט

זהו סרט ישראלי חדש שמיום חמישי 29 בנובמבר 2018 יוקרן בבתי הקולנוע בארץ.

ראיתי את הסרט בהקרנה מוקדמת לעיתונאים, באדיבותה של בר ג'וזפין כספי.

את התסריט כתבו שלושה: יואב שוטן־גושן, איילת גונדר־גושן, ועירד רובינשטיין. במרכזו של הסרט שלושה חיילים המנווטים במדבר של צפון הר הנגב. לפני היציאה לניווט אישה בדואית התקרבה לקבוצה גדולה של חיילי גבעתי, שהיו בתדריך, דיברה אליהם ארוכות בזעם, כשמכל שטף דיבורה הערבי אפשר היה להבין רק את הקללה הידועה בסיום דבריה 'כל כלב יבוא יומו'. היא גם נעצה את ציפורניה בידו של ראש החוליה, והשאירה בבשרו פצעים מכוערים, ואותם הסתיר מתחת לשרוול החולצה, ללא חיטוי.

שלושת החיילים מתוך הקבוצה, שיצאו לניווט, אינם מיומנים. הם לא למדו את השטח, לא מסתדרים עם המפה, מאבדים תקשורת עם מפקדיהם. למעט ראש החוליה, שהוא חייל "מורעל", ואף מתכנן לצאת לקורס קצינים, שני החיילים האחרים אינם כשירים למשימה: אחד מהם, על אף היותו חייל קרבי בחטיבת גבעתי, מתנהג כמו ליצן, והשני הוא ג'ובניק, במדי א', צלם צבאי, בעל פרופיל נמוך בשל בעיות נשימה, שמצטרף לתרגיל הניווט כדי לצלם סרט תדמית. בנוסף אופפת אותם עננת אימה אי־רציונלית: יש שמועות שהאזור הזה רדוף, ושנים הצבא נמנע מלהתאמן בו, לאחר שבעבר הרחוק שני חיילים נהרגו במהלך ניווט, וכן רובצת על החיילים המנווטים הקללה של האישה הבדואית.

Image result for ‫מקוללים יבגני רומן‬‎

הניווט הופך למסע אפל, ונמשך כמה יממות במקום כחמש שעות לפי התכנון. החיילים שותים ממקור מים בלתי מזוהה, ולוקים בהזיות. ראש החוליה הורג כלב שחור שהתנפל עליו לפתע, והדבר מתכתב עם הכלב בקללה בערבית. החייל מאבד את שפיותו, הפצעים בידו מזדהרים, עיניו מנצנצות בטירוף, והוא נושך את החייל הליצן. זה, בתורו, נדבק בפראות הכלבית והאלימות נמשכת.

Image result for ‫מקוללים יבגני רומן‬‎

הסרט לוקה באי־אמינות של סיפור המסגרת סביב המסע המסויט. ההסבר לקללה הרובצת על האזור –תושבי כפר בדואי גורשו בשנת 1948 – נשמע קלוש, כי הרי בדואים הם נוודים, אי אפשר ממש לגרש אותם: הם לא נאחזים בקרקע, ומוכנים לעבור למקום אחר. תפקידו של הילד הבדואי, העוקב אחרי החיילים התועים בדרך, לא נהיר דיו. שלושת החיילים אינם כשירים למשימה, והיו מסתבכים בניווט גם ללא כל גורם אי־רציונלי. אבל הליהוק – טוב מאוד: משחקם של שלושת החיילים אמין ומשכנע.

ועוד ייאמר לזכותו של הסרט, שהוא מצליח ליצור אווירה של אימה, ויותר נכון – זוועה. החיילים ומה שקורה להם מגעילים ודוחים יותר ויותר. הסרט בהחלט עונה על דרישות הז'אנר, שהייתי מכנה "זוועתון".

Image result for ‫מקוללים יבגני רומן‬‎

אודות חגית בת אליעזר

בוגרת האוניברסיטה העברית במתמטיקה ומדעי המחשב, ומוסמכת הטכניון במתמטיקה. עובדת בתעשית המחשבים. למדה בסדנאות לשירה בהנחייתם של דליה רביקוביץ, רבקה מרים, ויעקב בסר. פרסמה שלושה ספרי שירה בהוצאת "כרמל": "השקת ספינת צפייה" (2008), "התנסויות" (2012), "בעזרת חברים" (2016). מתרגמת שירים מרוסית ומאנגלית, מפרסמת רשימות ביקורת על ספרי שירה, על סרטים, ועל הצגות תיאטרון. יוזמת ומנחה אירועי שירה.
הפוסט הזה פורסם בתאריך אימה, המלצות סוף שבוע עם התגים , , . קישור קבוע.

תגובה אחת על קללה במדבר: ביקורת על הסרט 'מקוללים'

  1. מאת צופה וחושב:‏

    ביקורת מעניינת – ותודה על הסקירה המקיפה, שתוביל אותי לצפות בסרט בהמשך השבוע.
    ובכל זאת, עוד לפני הצפיה – הערה חשובה המתייחסת לביקורת עצמה. ההנחה של הכותבת לפיה "אי אפשר ממש לגרש אותם – הם לא נאחזים בקרקע, ומוכנים לעבור למקום אחר" – רחוקה מלהיות מדוייקת. אכן, בדווים (לפחות בעבר) – אינם יושבים בנקודה אחת מסויימת: הם נעים במחזוריות של קיץ – חורף, על פי זמינות המרעה וזמינות מקורות המים. אלא שהתנועה הזאת היתה (תמיד!) במסגרת שטחים מוגדרים. טריטוריה מסויימת "שייכת" לשבט מסויים ("מטה") – ושבט אחר לא ייכנס אליה. במקרים מסויימים, (שבט ת'רבין, למשל), בדווים אפילו זורעים תבואות חורף באיזור מושב החורף שלהם – ומשתמשים בהן לקמח אותו יקחו אל איזור מושב הקיץ.
    אכן, במושגים של תרבות קבע דוגמת זו שלנו, אין לבדווי "מקום": אין לו מספר גוש, מספר חלקה ונסח רישום ברשם המקרקעין. הוא אינו "נאחז בקרקע" – משום שהוא נע אחרי המרעה והמים. אבל הוא חוזר שוב ושוב בדיוק אל אותם מקומות, כל עוד אין מגרשים אותו מהם. במונחים שלהם – "איזור אימונים" מסויים יכול בפירוש להיות מקום שכולו חלק מהמורשת שלהם. כך, למשל, הבדווים של ההר הגבוה בנגב – שנדחקו משטחי האימונים המשמשים כיום את בית הספר לקצינים – יכולים להוביל אותך לבתי קברות של דורות קודמים שלהם: האחד באיזור רעיית החורף (הנמוך יותר) והאחד באישור רעיית הקיץ (הגבוה יותר).
    כיוון שכך, ניתן בפירוש לגרש בדווים: כאשר מונעים מהם כניסה לשטח מסויים – זהו גירוש לכל דבר. לפיכך, אין מקום לטענה בדבר אי-אמינות של סיפור מסגרת (גם אם אני מבין שיש בסרט אלמנטים של מסתורין-כישוף-קללה)… ולמען הסדר הטוב: אין בהבאת הדברים משום הבעת כל שהיא עמדה בסוגיית הגירוש עצמה, הצורך בו, או הבעלות על הארץ.
    ולהשומע ינעם.

כתיבת תגובה

האימייל שלך לא יוצג בבלוג. (*) שדות חובה מסומנים

*

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>

*