סיפור ליום השבת – 'נעליים אדומות' מאת מיכל דורון

לפניכם סיפור מקובץ סיפורים חדש של הסופרת והגרפולוגית מיכל דורון. הנעליים בסיפור מבוססות על אלו, המפורסמות מאוד, מהסרט 'הקוסם מארץ עוץ' בכיכובה של ג'ודי גרלנד מ־1939. הן נמכרו במכירה פומבית בעשרות אלפי דולרים…

אמא קראה לי דורלי, על שם דורותי הגיבורה המיתולוגית שלה: ג'ודי גרלנד כוכבת הסרט 'הקוסם בארץ עוץ'.

כבר מגיל שנה היא הקרינה לי את הסרט שוב ושוב, התכרבלנו יחד, אמא ואני, מתחת לשמיכת הפוך, עם מיץ פטל מתוק, ושרנו את השירים הקסומים של הסרט, וכל פעם שמחנו כשדורותי שבה הביתה עם הגיבורים לאחר התלאות שעברו.

Image result for ‫הקוסם מארץ עוץ גודי גרלנד‬‎

מגיל חמש ועד היום בעצם, המשכתי להקרין את הסרט לבדי. אמא כבר לא הייתה איתי. היא נסעה לאחת מאותן נסיעות ארוכות לבית הבראה, אבל לא חזרה משם.

רותי מהשכונה אמרה לי, שאמא לא נסעה לבית הבראה. עוד אמרה ופירטה שאימא נסעה לבית משוגעים.

שמעתי מלמולים מהשכנים ש… הפעם אמא של דורלי, ההיא המשוגעת, הצליחה להתאבד ולבלוע הרבה מאוד כדורים בבת אחת. סיפרתי לאבא והוא כעס מאוד ואמר שיילך לדבר עם אמא של רותי, שככה מלמדת "להלך רכיל על שכניה התמימים".

אבל עמוק בלב ידעתי שהיא צודקת, לאמא היו שקיות של כל מיני כדורים שהייתה בולעת בכל מיני צבעים. כשהייתי מבחינה במעשיה היא הייתה נבוכה, משפילה את מבטה ומיד מסבירה ומתנצלת שכואב לה בנשמה, ורק הרבה מאוד כדורים ביחד עוזרים לה להתגבר על כך.

מאז שאמא נסעה המשכתי לראות את הסרט כל יום. במקום מיץ הפטל, לאט לאט מצאתי את עצמי שותה יין אדום, כוסית ועוד כוסית ועוד אחת.

הייתי הילדה הנצחית, התלבשתי כמו דורותי, אפילו ניתחתי בגיל שש־עשרה את האף והפכתי אותו לסולד כמו ג'ודי גרלנד כדי להגביר את המראה של 'בייבי פייס'.

היום אני כבר בת ארבעים ושתיים ועדיין מקפידה לאסוף לזנב סוס קטן וחום את שערי, להבליט את עיניי החומות ואפי הקטן למרות שלצד עיניי הסקרניות כבר צצו להם קמטים דקים של בלות, דמעות ואכזבות.

היום, בוקר יום חמישי הגעתי לעבודה בחיוך, מאחר שאני יודעת שזוהי תחילתה של מסיבת סוף השבוע הגדולה. בערב אלה ואני הולכות למועדון לרקוד עד כלות הנשימה, אני לובשת את החצאית החדשה: הפליסה עם הקפלים שחזרה לאופנה ואת נעלי הלקה האדומות המבריקות: של דורותי כמובן. הנעליים האדומות מטיסות אותי למחוזות קסומים ולארצות רחוקות. כאשר אני נועלת אותן אני יודעת שדורותי ואמא איתי, אני יכולה לרקוד, יש לי עוצמה, יופי, אני זקופה ואני יודעת שכולם מתבוננים בי בהשתאות.

מסיבות סוף השבוע הם רגעי הטעם של חיי השגרה האפורים. אני חשה הכוכבת מהאגדות, הנמצאת בארץ עוץ, עד שאני מוצאת את דרכי הביתה בחזרה, גם ללא הקוסם.

רק שהפעם האחרונה הייתה שונה. הכרתי את צורי במועדון, הוא היה ג'ינג'י והזכיר לי את האריה הפחדן מהסרט. הזדיינו בשירותים, ולאחר קוויקי חפוז, נפרדנו בנימוס והלכנו כל אחד לדרכו. זה אינו אירוע חריג עבורי. לאחר כמה כוסות משקה, כמה ג'וינטים, אני פוגשת גברים רבים בשירותים החושבים בחושך שאני בת עשרים ולאחר היכרות קרובה יותר שלעיתים רחוקות מגיעה, מתפלאים לראות שעומדת לפניהם אישה בת ארבעים פלוס.

הייתה לי תחושה שנכנסתי להיריון מאותו אריה עצוב ופחדן, ולאחר שבוע ערכתי בדיקה ביתית ונוכחתי לראות שצדקתי באבחנתי. כבר היו לי שני בעלים, הפלתי פעמיים, וידעתי שעם מחלות הנפש במשפחתי לא כדאי שאביא ילדים לעולם. אבל הפעם חשתי את הלהבה אוחזת בבטני וברחמי, עוטפת את כולי והרגשתי שאני רוצה את התינוק הקטן הצומח בתוכי.

צורי לא רצה כל קשר איתי או עם התינוק, מה גם שלא הייתי ממש בטוחה שהוא האב, עם זאת אותה תחושה חמימה ומשכרת בתוכי הוליכה אותי להחלטה פסקנית: עליי להשאיר את התינוק הקטן הצומח בתוכי למרות הכל.

"איך תגדלי את הילד לבדך?" שאלה אותי אלה, "יש לך דירת חדר קטנה, משכורת לא מי יודע מה, ודורלי חמודה אנו מכירות כבר עשרים שנה את לא כל כך יציבה."

"אני אסתדר," עניתי, "אני חשה שזהו הצעד הנכון עבורי. למען האמת, אלה, זהו הצעד הנכון היחיד לכל אורך חיי שעלי לעשות."

דמיינתי את האריה הקטן הצומח בבטני, אריה טוב לב עם רעמה כתומה, אותו אגדל ואקרין לו סרטים של הקוסם מארץ עוץ.

הגעתי לפגישה החודשית עם ד"ר טאוב הפסיכיאטר, לחידוש המרשם של הכדורים. הוא הבחין בעיניי הבוהקות ובחיוך המשוח על שפתיי ושאל בדאגה לפשרם. סיפרתי לו על השינוי הדרמטי האמור להתחולל בחיי והקמטים בין עיניו הפכו לעמוקים יותר ויותר. ככל שתיארתי את האריה הקטן עם הרעמה הכתומה הצומח ברחמי, קולו הפך למודאג והוא החל לשוחח עימי על החלפת כדורים.

"לא כל כך טוב במצבי לקחת כדורים," רטנתי, "אתה רופא, אתה אמור לדעת, זה מסכן את התינוק."

ד"ר טאוב מלמל לעצמו על פגישה נוספת שכדאי לכנס עם מספר רופאים, אך כבר לא הקשבתי לדבריו, הרגשתי חיוניות ושִמחה והלכתי חזרה לדירת החדר שלי צוהלת מתמיד.

התקשרתי לשני אחיי התאומים מיקי ורוני (על שם מיקי רוני השחקן, חברה של ג'ודי גארלנד) והזמנתי אותם לבית קפה.

הם הקשיבו בשקט לדבריי. ציפיתי שיתרגשו לשמוע על אחיינם האדמוני הנוצר ברחמי. אולם הם מחו על רצוני להיות לאם, שוב הזכירו לי את מחלת הנפש המשפחתית העוברת כחוט השני בעיקר אצל הנשים; סבתא ששמה קץ נפשה לאחר לידת אמי, אחותה של סבתא שהתאשפזה לסירוגין ב'שלוותה' עד לאשפוזה במחלקה סגורה ואמא ששמה קץ לחייה לאחר ניסיונות רבים. מיקי ורוני לא זכו לצפות עם אמא בסרט הקוסם בארץ עוץ, כמוני, הם היו בני שנה כאשר שלחה יד בנפשה, וגדלו אצל דודה אסתר.

אולי בגלל זה הם לא התפעלו מהאריה הפחדן וטוב הלב הצומח בשקט בבטני.

אבל לא היה לי אכפת. חשתי חום אינסופי בתוך תוכי, חזרתי הביתה ונעלתי את הנעליים האדומות המבריקות. למרות שהיה רק יום שני בשבוע, יצאתי לאחר המועדונים, ורקדתי עד אור הבוקר.

כשעליתי במדרגות לדירתי השמש חייכה אליי, השמיים זהרו, ונדמה היה לי לכמה רגעים שהגעתי לגן עדן. הייתי כל כך מאושרת רק שהחלום המתוק הופרע על ידי ד"ר טאוב שעמד בשקט ליד הדלת ואמר בטון הפסימי ועוכר השמחות:

"דורלי, כדאי שתבואי לנוח במחלקה כמה ימים."

לא הסכמתי כמובן לגדוע את החלום, וידאתי שהנעליים האדומות אכן על רגליי ונסתי כל עוד רוחי בי.

ברחתי לארץ עוץ. גם דורותי לא הייתה מניחה לשום רופא בעולם לקחת ממנה את הצאצא של האריה טוב הלב.

אודות מיכל דורון

גרפולוגית מומחית מעל עשרים וחמש שנים, חברה באגודה לגרפולוגיה מדעית. בעלת תואר ראשון בפילוסופיה ותואר שני במדעי ההתנהגות
הפוסט הזה פורסם בתאריך פרוזה עם התגים , , . קישור קבוע.

כתיבת תגובה

האימייל שלך לא יוצג בבלוג. (*) שדות חובה מסומנים

*

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>

*