סיפור ליום השבת – 'עיניה שאינן מרפות' מאת רחל אשד

עמדתי סמוך לתחנת הרכבת בתל אביב, שעות אחדות לאחר שקברתי את אמא שלי. די חיכיתי למוות הזה. מוזר שלא הרגשתי עכשיו דבר, ממש כלום אחד גדול. גם כשהורידו את הגופה לבור לא הרגשתי זעזוע, או צער או אובדן או כל רגש אנושי אחר.

בשנים האחרונות היא הפכה לנטל אמיתי, וחיי הפכו בלתי נסבלים בגלל עול הטיפול בה. ידעתי שאני יכולה להכניס אותה למוסד, ושאולי עדיף כך לשתינו, אבל דחיתי זאת מיום ליום, ומשנה לשנה, בזמן שהיא הפכה לקשה יותר ויותר.

תחילה עוד דיברה, לא משפטים מובנים ולא בהגייה מושלמת, אבל היה לכאורה היגיון בקולה. אחר כך אמרה רק "יש לי חמישה לשש", וגם "יש לי שירותים". בשלב מאוחר יותר צירפה אותם למשפט אחד, "יש לי חמישה לשירותים", ובמשפט הזה דבקה עד חודשים ספורים קודם למותה.

ניסיתי לפענח אותו, למצוא בו תובנה כלשהי, אבל הפסיכוגריאטר שלה אמר לי שעליי להתייחס אליה כאל ילד מוגבל בשכלו. "ההבדל היחידי הוא," הסביר, "שלילד כזה יש לעיתים נדירות לאן לצמוח גם משפל המדרגה, ולאמא שלך אין." בעשר השנים האחרונות לחייה עשתה אמא את צרכיה בתחתונים. קניתי מדי שבוע ערימת חיתולים למבוגרים, ודאגתי להחליף לה, אבל בשלב כלשהו הפסקתי להקפיד, והנחתי לה לא פעם לשבת שעות בחדרה כשהיא מסריחה וצואה.

היה עליי לרחוץ אותה, להאכיל אותה במזון מרוסק מפני שהשיניים התותבות שלה לחצו כנראה ויום אחד היא פשוט הניחה אותן על השולחן בפינת האוכל, אומרת שוב ושוב כתוכי מבוהל "יש לי שירותים".

ואז יום אחד, כשלא יכולתי לשאת זאת יותר, התחלתי לצעוק עליה. הייתי אומרת לה את המילים הנוראות ביותר מתוך ודאות גמורה שהיא לא מבינה דבר, ולא מזהה אותי.

"הלוואי שתמותי כבר!" הייתי צורחת, "חריינית זקנה שכמוך", "שתתפגרי!", "את לא אמא שלי בכלל!" אבל היא רק המשיכה לשבת במקומה, ממשיכה ללטוש מבט חלול וריק בקיר שמולה.

אחרי חודשים אחדים העזתי עוד קצת, והתחלתי ללוות את צעקותיי בצביטות קטנות. בתוך זמן קצר כוסו זרועותיה בסימנים כחולים. ידעתי שאני לא בסדר, הבנתי שאני מתעללת בה, אבל התחלתי לאבד שליטה וכבר לא יכולתי לעצור.

לאחות קופת החולים שבאה לפרקים לקחת ממנה דמים, הייתי אומרת ש"ככה העור שלה, עדין כזה, גם שלי כזה", משרטטת באצבעותיי צורת כתמים כחולים עגמומיים קטנים.

בלילות, אחרי שהשכבתי אותה לישון, הייתי יושבת בחדרי, מתכנסת בתוך עצמי, וזיכרונות מן העבר היו שבים ומציפים אותי. כיצד עשתה שנים ארוכות יד אחת עם אבי שנהג לקלל אותי – "זונה" ו"אפס" היו בין מילותיו הרכות יותר – מגוננת עליו במקום על הקורבן. כיצד הייתה מכריחה אותי לשבת שעות ולבהות באוכל המתקרר בלא להניח לי לקום עד שלא אסיים את המונח לפניי כי "באושוויץ היו הורגים בשביל פרוסת לחם". אותן פעמים שבהן נעלה אותי במחסן החשוך, ילדה מפוחדת בת חמש רק מפני שהשתובבתי. פעם אחת אפילו איימה עליי שאם לא אפסיק לבכות, תתלה אותי כשרגליי כלפי מעלה ותשים בפי פלפל חריף. מעולם לא הייתה בפיה מילה טובה, גם לא כששיבחו אותי מוריי בפניה. ידעתי שהיא לא אוהבת אותי למרות שחשבתי שאם רק אהיה טובה ושקטה היא תצליח. רק שנים רבות מאוחר יותר, כשעזבתי את ביתה, נודע לי סיפורה והבנתי שלא היה לי אף פעם סיכוי. היכולת שלה לאהוב אותי מתה עוד לפני שנולדתי. כל זה גווע במחנה המוות, יחד עם הצחוק המשחרר וחדוות החיים. אני זוכרת איך סלחתי לה, מרחמת.

אבל עכשיו התעורר בי צורך נורא לנקום. מצפוני יכול להיות נקי. אני רק משיבה לה מעט על כל אותן שנים, שנים שבהן לא הייתה לי אמא.

יום אחד התחלתי לקשור אותה לכיסא. נכון, רק כשעזבתי את הבית לזמן קצר, למכולת או לכספומט, וזה נעשה מתוך דאגה שלא תיפול או תזיק לעצמה. אבל לפעמים הייתי מהדקת בכוונה חזק מדי וראיתי אותה כשחזרתי, מתפתלת בחוסר אונים על הכיסא, מנסה לשווא להתיר את עצמה, ושוב, עיני העגל האלה שהיא תולה בי. עלתה בי חמלה כלפיה, כמו שחומלים על חיה, הרי היא לא יותר מזה, והתחילו פרצי זעם גדולים כלפי עצמי, על שאני מתעללת בה ככה. עשיתי לי מנהג לשטוף את ידיי שוב ושוב, עד שעורן התחיל להתקלף, כאילו זה ינקה את העבר ואת מה שאני מעוללת בעצם לשתינו. באחד הימים ניסיתי לחתוך את פרקי ידי. ישבתי מולה, וכשהדם התחיל זולג שמעתי אותה אומרת כהרגלה "יש לי שירותים". אבל הייתה בהלה אמיתית בקולה שהניאה אותי מלהמשיך.

מי ידאג לה אם אלך לעולמי? יכולתי לדמיין אותה יושבת ימים ארוכים ליד גופתי, חסרת אונים.

ועכשיו קברתי אותה בחלקת הקבר שהכנתי לה מזמן ליד אבא שלי, וריק לי וחלול לי בפנים כעיניה, ואני לא יכולה לשכוח אותן, לעולם לא אוכל, העיניים השקופות הרפות שאינן סולחות.

התקרבתי לקופה, ידעתי שהרכבת שלי עתידה לעזוב את התחנה בעוד שבע דקות, ואספיק להגיע אם ארוץ.

האשה הצעירה שישבה מאחורי הדלפק בלעה בנגיסות גדולות וחפוזות כריך ענק כמותה, במין רעבתנות שהזכירה לי שלא אכלתי דבר מאז שעות הבוקר המוקדמות.

לקחתי את הכרטיס אבל המחסום לא נפתח כשהעברתי אותו דרך החריץ. מתוסכלת וכועסת ניגשתי אליה, צורחת שתפתח לי אותו – "ואני מאחרת והרכבת תברח לי ותעשי משהו!"

אבל היא המשיכה לבלוס את הכריך שלה ואמרה באדישות: "תעברי בשער ההוא ותצעקי על אמא שלך."

אבל בדיוק היום הפסקתי לצעוק עליה, את לא מבינה, רציתי לומר לה.

שתקתי ברכבת ושתקתי גם בבית כשניקיתי אותו, מחסלת את כל שרידיה, משליכה בלי הבחנה בגדים וחיתולים ואת המיטה והמזרן, וגם צילומים מצהיבים מהאלבום.

כשהבית הבהיק וריחה התחיל להתפוגג עמדתי ליד החלון הפתוח לרווחה, ופתאום התכופפתי, לוחשת מה שנדמה לאוזניי כצעקה אדירה אל הכיכר הריקה שמונה קומות מתחתי: "אמא שלי מתה! אמא שלי מתה! אני יתומה!" והלחישה נפרמת לצעקות קטנות נלחשות כגלגלי רכבת הצהריים, "יתומה עתיקה, יתומה עתיקה", כשעצב גדול עוטף אותי לאט בקורים דקים ועדינים, כעיניה לפנים.

ואני מתכסה בו, מנוחמת, ומתחילה לבכות.

אודות רחל אשד

רחל אשד, משוררת וציירת, תושבת מנחמיה. עד כה התפרסמו חמישה ספרים שכתבה, בהוצאות "הקיבוץ המאוחד", "כרמל" ו"סטימצקי". ספרה השישי עומד לצאת ב-2018 בהוצאת ״עיתון77״. על ספרה השני זכתה בפרס אקו"ם ליצירות שהוגשו בעילום שם, ועל ספרה השלישי בפרס ברנשטיין לשירה עברית מקורית. "הבטחות קטנות", ספרה השני, תורגם לאנגלית וראה אור בארה"ב. שיריה התפרסמו בכתבי-עת בארץ ובארה"ב, בעיתונות היומית, וכמו-כן באנתולוגיה "השירים הכי יפים בעברית - מאה שנות שירה ישראלית" בהוצאת "ידיעות ספרים", בעריכת מנחם בן ודורון קורן. כותבת גם סיפורים קצרים, מהם שהתפרסמו ביקום תרבות.
הפוסט הזה פורסם בתאריך פרוזה עם התגים . קישור קבוע.

2 תגובות על סיפור ליום השבת – 'עיניה שאינן מרפות' מאת רחל אשד

  1. מאת ענת קוריאל:‏

    סיפור עצמתי ואמיץ על יחסים סבוכים ואבודים בין אם לבתה. צללתי וכאבתי

    • מאת מיכל עומר:‏

      בדרכה הייחודית במינה ובמבט נועז ללא פשרות, רחל מצליחה לשים זרקור מדוייק- באותם מקומות הנכונים מהם עשוי מרקם היחסים ההופכים כל אחד מאיתנו למי שאנחנו באמת.תודה לך רחל …על מי שאת.