נתן, הוריו והמאהבת: דברים על נתן שחם לציון 30 יום למותו – אילת נגב

הרצאה של הסופרת והעיתונאית אילת נגב לציון שלושים למותו של הסופר נתן שחם

לציון מלאת שלושים יום לפטירתו של הסופר נתן שחם – מחבר יצירות קלאסיות כמו 'שבעה מהם' (שפורסם ביקום תרבות'), 'הם יגיעו מחר', 'רביעיית רוזנדורף' ורבות אחרות – הרצתה אשת הספרות והביוגרפית אילת נגב על האיש ועל יצירותיו האחרונות באירוע שהתקיים לזכרו ב'בית הסופר' בתל אביב. שם ההרצאה היה 'נתן, הוריו והמאהבת' והיא ניתנה ב־24 ביולי 2018.

אילת נגב

ההרצאה 'נתן, הוריו והמאהבת'

הסופר היהודי־אמריקאי פיליפ רות, שנפטר לפני כשלושה חודשים, פרש מרצונו מכתיבה בגיל 80, וגם אליס מונרו בת ה־87 החליטה כבר לפני חמש שנים כי לא תכתוב עוד: לא משום שיבשו לה הרעיונות, אלא כי "כשמגיעים לגילי, לא רוצים להיות לבד כל כך כמו שסופר חייב להיות".

אבל נתן שחם, מרגע שפרש מעבודתו הסדירה בגיל 80, רק הגביר את הקצב. במחשבו היו תמיד שניים–שלושה ספרים שעבר עליהם במקביל, כדי שלא להתבטל ולחלום כאשר הוא תקוע בנקודה מסוימת. שישה ספרים ראו אור בעשור האחרון לחייו, ובגיל 91 פרסם את הספר שאדבר עליו הערב: 'סיפור הכיסוי הכפול של אימא שלי'. ספר שהוא סוף, וגם התחלה. ספר שכותרתו האנגלית היא פשוט MUM. כי האימא המיתולוגית שלו, תרתי משמע, היא הגיבורה של הספר הזה, שהוא גם רומן התבגרות וסיפור חניכתו ולידתו של סופר.

Image result for ‫סיפור הכיסוי הכפול של אמא שלי‬‎

בגיל 84, והיא בעיצומו של העשור היצירתי המשמעותי בחייה, נשאלה הפסלת הצרפתייה לואיז בורז'ואה אם לא יכלה ליצור את עבודותיה העכשוויות מוקדם יותר. בורז'ואה, שגדלה תחת מגפו של אב רודן ונואף ואמנותה חושפת את עיוותי המשפחה, המיניות ודיכוי האישה, השיבה בשלילה: בגיל צעיר יותר, אמרה, "עדיין לא הייתי מספיק מתוחכמת לכך". כאשר הלכה לעולמה ב־2010, בת 99, היו בסטודיו שלה עוד כמה פסלים לא גמורים שעבדה עליהם עד יומה האחרון.

אינני יודעת אם נתן שחם היה מתוחכם או משוחרר די הצורך בגיל 60 או 80 כדי לכתוב את הספר שבו הוא חושף את הסודות והשקרים במשפחה הגרעינית שממנה יצא; עובדה היא שאמו נפטרה בשנת 1978, ואף על פי שכבר אז חשב להציב לה יד, הוא כתב את הספר רק 35 שנים אחר כך, כאשר גם אחיו הבכור, דוד, כבר לא היה בין החיים.

אפשר שכמו לואיז בורז'ואה כך גם שחם: יש דברים שצריכים לשקוע, רסיסי מידע להיאסף, תחושת הבהילות צריכה לפעם בך, ורק אז, במרחק השנים אפשר להעריך ולאמוד אותם כהווייתם.

"סיפור הכיסוי הכפול של אימא שלי" הוא ספר מלא הומור, חיים וקסם, שילוב של חן נעורים תוסס של הזכרונות המתוארים, עם ניתוחים מפוכחים של מערכות יחסים ברומן המשפחה הפרוידיאני: אב, אם, שני ילדים (ומאהבת). אין שום תחושה שאדם זקן הוא הכותב, אין בו עייפות או עיפוש וגם לא תחושת סיכום.

נתן שחם הילד עם אחיו דוד שחם ועם אימו, ורדה שטיינמן, בשנת 1929

אותה אימא בעלת סיפור הכיסוי הכפול היא ורדה שטיינמן, גננת מסורה ואם אוהבת, שהמוטו – האירוני אולי – שבחר עבורה בנה הוא מ"קוצו של יוד" של יל"ג: "אשה עבריה מי יידע חייך? / בחושך באת ובחושך תלכי…" שחם חווה את אמו כאשה יפה מאוד, אך שתוקה, דאגנית, רכה ורגשנית, כמעט מנותקת מהאירועים סביבה, שנאלצה לוותר על קריירה של זמרת אופרה כשנישאה.

שחם מצטט את ביאליק שכתב לקלויזנר כי "אין בדעתי מקום בספרות לביוגרפיה סתם פרוטוקולית ופספורטית אלא לביוגרפיה של הרוח והתפתחותו". בספר הזה הוא כותב אוטוביוגרפיה רוחנית של עצמו, וסוקר את מהלכי חייו לאור מערכת היחסים שלו עם הוריו, מנתח מה ירש מכל אחד מהם, ועושה לעצמו ניתוח פסיכולוגי. למשל, על אירוע מגיל ארבע, שבו אחזה בו אמו בכוח כאשר כמעט נשמט לכביש והשאירה בזרועו טביעת אצבעות, הוא כותב:

"למין היום ההוא ואילך אני עתיד לגזור ממנו את דפוס היחסים בינינו: עלי האחריות לחסוך מאימא התרגשות, ולא עליה האחריות להעניק לי ביטחון. עלי האחריות שאמא לא תדע צער, פחד ודאגה, ולא עליה האחריות שאצלח בשלום את הסכנה הקרויה חיים.

אינני יודע מניין ידע פתי פעוט שכמוני כי אם אשמיע ולו ציוץ של בכי יהיה צערה של אמא עמוק יותר מכאבי, ואולם ההכרה הזאת היא שקבעה את הזיקה בינינו מכאן ולהבא, ובכל פעם שנקלעתי למקום שבו ארבה לי סכנה להיפצע או אף ליהרג היו פחדיי שלי מתבטלים מפני המחשבה על הכאב שיגרום הדבר לאימא" (עמוד 11).

רק בזקנתו הוא מבין כי "אולי לחצה את זרועי בכוח לא כי חששה שמא אזנק פתאום לכביש, אלא כי היתה זו נטייתה להדק את אחיזתה בכל דבר שעלול להישמט מידה. חייה היו סידרה של עניינים נשמטים והולכים, והיא שבה ונאחזה בהם".

בזיכרון אחר, מגיל עשר, (עמ 153) הוא מספר כיצד נהג לעמוד בחלון במשך שעות ולהביט באנשים. אימו נעמדה לידו ובצליל חשאי של דאגה שאלה מה הוא עושה, כאילו חששה שהעמידה בחלון היא הפרעה נפשית סמויה.

"אני אוסף אנשים", אמרתי.

לשם מה אתה אוסף אותם?

"לזכור אותם".

"לשם מה לזכור?"

"כדי שיהיו לי בראש".

אימא הסתכלה בי כאילו עמדה על טבעי בפעם הראשונה ושתקה. לימים אמרה לי כי בימים ההם עלה על דעתה שאני עתיד ללכת בדרכי אבא, ואני אמרתי כי דווקא בימים ההם החלטתי שלעולם לא אהיה סופר, כי האנשים שכותבים שירים, סיפורים ומאמרים בעיתון הם אנשים חלשים שכל אחד יכול לפגוע בהם, עד כדי כך חשוב להם מה חושבים עליהם אנשים שאולי אינם מבינים כלל בספרות.

לילדיה ונכדיה סיפרה ורדה שטיינמן על ילדותה המרופדת, בבית אחוזה הומה "משרתים ומשרתות שאחת מהן לא הועסקה אלא בגיהוץ צווארוני התחרה של בנות הבית". את נדיבותה זקפו לעושר ולאושר שממנו באה, בניגוד לאביהם שסבל קיפוח ועוני ובבגרותו היה לאדם קודר, סגפן וקפוץ יד: כזה שמנע ממשפחתו כל דבר מותרות, ואסר לקנות מקלט רדיו בתואנה שכל מה שמשודר שם הוא שטויות והבלים.

רק אחרי מות אימם גילו נתן ואחיו דוד את האמת, בזכות אחיינית שהגיעה בעלייה הגדולה מרוסיה בראשית שנות ה־90. הסתבר להם שאימם גדלה בעוני ומגיל שמונה נאלצה לעבוד בבתי זרים כדי לסייע בפרנסה. כאשר מתה אימה בלידה, שימשה הילדה, כעת בת עשר, אימא לאחותה התינוקת, מיניקה אותה בגרב דמוי שד שדחסו לתוכו לחם יבש טבול במים. היא בדתה לעצמה ביוגרפיה, שאותה הסתירה הן מבעלה, והן מילדיה. והדמות האמיתית שעולה מן הספר, זו שגברה על הקשיים והעוני והצליחה ליצור זהות ומקצוע מרשימה ומעוררת השתאות.

ורדה ואליעזר (מימין) שטיינמן

הסוד האחר הוא מהות יחסיה עם בעלה, שהיה מבוגר ממנה כמעט בעשור, ופרשיית האהבים רבת השנים שניהל אליעזר שטיינמן עם הפילגש ש"ירש" מחיים נחמן ביאליק, שהיה נערץ עליו.

רבים הסופרים והמשוררים שהיו מגיעים למערכת 'כתובים' שהיתה באחד משלושת חדרי דירת משפחת שטיינמן, שמחים לשמוע שבעל הבית איננו, כדי שיוכלו לשתות תה עם עוגיות ולחזר בלא הצלחה אחרי בעלת הבית היפה. שחם רק מרמז מיהו אותו סופר "שהיה מאוהב באמי וכתב בלב מורתח על אהבתו אותה ועל שנאתו את אבי", או מי היתה הפילגש המשותפת לו ולביאליק, מורה לאנגלית "שתלמידיה תיארו אותה כתימהונית שלבושה מעיד על נטייתה אל המוזר, הצעקני והיוצא דופן". הכוונה כמובן לחיה פיקהולץ.

המורה לאנגלית חיה פיקהולץ (במרכז) עם תלמידותיה. תל-אביב, שנות ה־20 או ה־30

השמועה הגיעה לאוזני האם כי "עיר קטנה ורכלנים בה לא מעט", עושה שחם פרפרזה כואבת על "עיר קטנה ואנשים בה מעט" של נחום גוטמן. היא השתדלה להתעלם, כאילו האהבה מחוץ לנישואין "היא מאותן מחלות שעוברות מאליהן אם אין מנסים עליהן תרופות אליל", כותב שחם. בגבור עליה הצער היתה לפעמים מתלוננת על כאב ראש, שוכבת במיטה ומניחה מטלית לחה על מצחה, כביכול להורדת החום.

Image result for ‫אליעזר שטיינמן‬‎

הפגיעה הועצמה כאשר אליעזר שטיינמן, באכזריות וברשעות רבה, פירסם בכתב העת 'מאזניים' מערכון, המתאר אישה נבגדת שמעמידה פני חולה כדי לעורר עליה את רחמי בעלה. נתן שחם הבין שלא עצם הבגידה הוא שזיעזע אותה, "שכן לקלות הדעת של גברים התייחסה בסלחנות, אלא עצם השימוש באמצעי ספרותי כדי לתבוע ממנה שתחדל לעורר עליה רחמים הוא שהעליב אותה עד עומק נשמתה". לימים כתב שטיינמן ספר "תכריכים ירוקים", שיצא רק אחרי מותו, ובו תיאר בלשון תנ"כית את אהבתו האסורה.

אני רוצה לקרוא את אחד הקטעים המרגשים בספר, שמתרחש בדירת המשפחה ההומה אדם, לפני היציאה להלוויתו של אליעזר שטיינמן: עמוד (57–58)

"כעבור רגעים אחדים הפתיעה אותי אימא ברגישות מופלאה ביותר. היא אחזה בזרועי, הוליכה אותי לחלון הפונה אל הרחוב והורתה בידה על אשה שעמדה בחוץ לבדה ואיש לא דיבר עמה. ניחשתי מיד מי זו: האשה שאבא אהב ואולי החזירה לו אהבה.

"זאת האשה ההיא", אמרה אימא כאילו דובר בה אי פעם, "גש אליה ואמור לה שאני מזמינה אותה להיכנס לדירה, לשתות משהו קר, כה חם בחוץ". ובהנחה שדי לי ברמז המשיכה: "מסכנה האישה הזאת. לי יש ילדים ונכדים, מה יש לה? שום דבר. רק צער נשאר לה".

האישה, שעמדה על המדרכה שלפני הכניסה לבית בשמלה אפורה, במטפחת ראש של סבתות ובפנים כבויות, לא נראתה לי כדמות מתוך רומן סוער, וגם לבושה לא הצדיק כלל את המוניטין שיצא לה, ואף על פי כן אימא, שעד היום אני נוטה להאמין כי לא ראתה אותה קודם מעולם, זיהתה אותה מיד. פני אימא היו שלוות ועצורות, כאילו חגגה בינה לבין עצמה ניצחון חשאי".

נתן יוצא לרחוב, ובשם אימו מזמין את האישה, אך היא מסרבת:

"אמרתי לאימא שהאישה ביקשה להודות לה אבל לא הראתה שום נכונות לקבל את ההצעה. 'אני יכולה להבין אותה', אמרה אימא, והמשיכה כאילו מדובר בנושא שכבר דנו בו בעבר: 'זה קורה לגברים רבים. עושים מזה עניין גדול, אבל לרוב זה לא רציני. האישה ההיא הקסימה את אבא וגרמה לו סבל רב, אבל הוא היה יכול לוותר עליה. עלי לא. לי הוא היה זקוק. בלעדי הוא לא היה יכול לחיות. וחוץ מזה, הוא היה מאבד את המשפחה שהוא כל כך אהב'."

אחרי מות אביהם הביאה להם פיקהולץ מכתבים ששטיינמן קיבל מאישים שונים, החל משנת 1932: הבנים הגיעו למסקנה כי רצתה להעיד "שהרומן שלה עם אבא לא היה אפיזודה קצרה בחייו, וכי היא לא הייתה פילגש שנפטרים ממנה אחרי שהיא חדלה להיות חידוש מרענן, אלא היתה אשתו האחרת, וכי פרשת האהבים שלה עם אבא החלה בעוד ביאליק בחיים… התבערה ההיא ניצתה בימים שאני הייתי בן שבע ואימא בשיא תפארתה, כלומר, שהיו לאבא שני בתים כבר בשנה ההיא ואילו לאמא נודע הדבר אחרי שנים רבות" (עמוד 59).

אף שאימו היא הגיבורה המרכזית, האהובה, מרתקים מאוד הם הפרקים העוסקים באב. יש הרבה טראגיות בדמותו של היתום שהוגלה מן הבית בגיל שלוש כדי שלא לפגוע בנישואיה השניים של אימו האלמנה, שהשאירה אצלה בת ותינוק.

"הוא לא סלח לה על ששלחה אותו לגורלו ומעולם לא שמעתי ממנו את סיפור חייו, כך שאינני יודע את שם אמו ואף לא את שם אחיו הצעיר שאיבד את עצמו לדעת", מנחית שחם טרגדיה על גבי טרגדיה, ומפרש כי סובלנותה של אימו, הגננת שהבינה ילדים, כלפי בעלה הבוגדני נובעת גם מתוך הבנה שעם קיפוח אימהי כזה, עליה להכניסה תחת כנפיה ולהיות לו "אם ואחות".

גם הפרק על מות האב הוא מלאכת מחשבת: "אחרי 38 שנה של כתיבת טור ב'דבר', החליט עורך העיתון כנראה כי הגיעה השעה לשים קץ לשיחה השבועית של שטיינמן עם חוג הקוראים שלו, שמספרו קטן והלך משנה לשנה. הוא אף לא הטריח את עצמו להכין את אבא להחלטה הזאת, הוא פשוט לא הדפיס באותו יום את המאמר השבועי" (עמוד 67).

שטיינמן רתח ושלח את אשתו לאסוף את כתב היד מן המערכת, גוזר גט כריתות על העיתון שהיה לו כבית. בשעות הצהרים של אותו יום הגיע נתן לביקור, וכדרכה של משפחה שבה לא מדברים על הדברים החשובים, לא סופר לו דבר. אביו יצא בשצף קצף נגד העיתונות, ושחם, שהיה אז המשנה ליו"ר רשות השידור, אמר בתמימות שהוא מכיר גם עיתונאים ישרים, בלי לדעת על איזו יבלת הוא דורך. האב הלך לנוח, ולא קם עוד.

אבל נדמה שבבית של סודות ושקרים, כולם משקרים לכולם, והבנים מסתירים מאימם סוד גדול פי כמה: האם, ששלמות המשפחה היתה בעיניה ערך עליון, לא ידעה עד יומה האחרון שבנה הבכור דוד התגרש מאשתו ואם שתי בנותיהם, ושקשר את חייו עם אישה אחרת, צעירה ממנו בעשרים שנה, שילדה לו בן ובת. ורדה שטיינמן, שהיתה גננת נערצת וסבתא מסורה לבלי גבול – היא אפילו פרשה מעבודתה בטרם עת כדי לטפל בנכדתה והפסידה בשל כך זכויות פנסיה – הלכה לעולמה מבלי שתפגוש את שני נכדיה הצעירים אפילו פעם אחת.

במשך השנים קראתי את רוב ספריו של נתן שחם, אבל איכשהו יצא שאף פעם לא ראיינתי אותו ולא פגשתי בו אישית. שמחתי על ההזדמנות, לפני שנתיים, לכתוב ביקורת על ספרו האחרון במוסף הספרים של הארץ, ולדבר עליו ברדיו לאחר פטירתו. אחרי השידור התקשרה אלי דודתי אביבה בר־לב, שיושבת כאן באולם. אביבה, שהיא אחותו הצעירה של אבי, כתבה שהוריהם, פולה ויעקב אייזנברג, היו מיודדים מאוד עם משפחת שטיינמן, ונהגו לבקר זו את זו. אבא שלי היה בדיוק בגילו של דוד, אחיו הבכור של נתן. אביבה זוכרת שבאלבום המשפחתי היה צילום משנות ה־30 של ורדה ואליעזר שטיינמן ושני הבנים, בביקור אצל המשפחה שלנו, שהתגוררה אז בקיבוץ גבעת השלושה. ב־1939 עברה משפחתנו לתל אביב ורכשה דירה במעונות עובדים, במרחק הליכה ממשפחת שטיינמן.

שחם מספר על אימו, שלמורת רוחו של בעלה, היתה מדברת רוסית עם חברותיה. ברור לי שסבתא שלי, שאף פעם לא למדה עברית כמו שצריך ועד יומה האחרון סיפרה לנו במבטא רוסי כבד מסיפורי צ'כוב ופושקין, היתה בת שיח של ורדה שטיינמן.

יחד יכלו שתי הנשים הצעירות־עדיין לבכות את חלומותיהם האבודים – ורדה כאמור רצתה להיות זמרת, ואילו פולה, סבתא שלי, רצתה להיות רופאה, אבל בגיל 19 נישאה לסבי וזה היה קץ הלימודים. ברור לי גם שכשבגרו ילדיהן, חלקו זו עם זו את דאגתן לבנים, שהיו בפלמ"ח ונלחמו בנגב – איש איש במקומו: נתן שחם היה בין מניפי דגל הדיו מעל אום רשרש, היא אילת, בשעה שאבי היה בין מקימי קיבוץ רביבים, לחם שם וגם נפצע ואיבד את יד ימינו.

לאחר מותו של שטיינמן ורדה התפנתה סוף סוף להגשים חלומות והחלה ללמוד באוניברסיטת תל אביב תנ"ך, ספרות וארכיאולוגיה, ואין לי ספק ששמעה מחברתה פולה על תהילת הבן – אבא שלי, פרופסור אברהם נגב – שכבר היה אז לארכיאולוג נודע.

שום אדם לא רוצה שחיים שעברו בסבל ובצער, יסתיימו כך. ובאמת, מפעים מאוד הפרק שבו מתאר שחם את חייה החדשים של אימו, אחרי מות אביו ופקיעת האיסורים שהטיל עליה; היא קנתה רדיו וחזרה אל המוסיקה. והתגלית שלא תאומן – מסתבר שהאשה הזו, כביכול כנועה ושתוקה, גילתה כישורים מעשיים של אושיית נדל"ן, ואיכשהו הצליחה לצבור רכוש ולרכוש מגרשים לטובת בניה ונכדיה. הקורא נשאר עם תחושת ניצחון.

'סיפור הכיסוי הכפול של אמא שלי' הוא אומנם סיפורה של משפחת שטיינמן לדורותיה וסיפור היווצרותו של סופר, אבל לא פחות מזה, זו גם ביוגרפיה קולקטיבית, שכל ישראלי, ובוודאי כל תל אביבי, יכול למצוא בה רסיסים מהווי משפחתו.

עוד של ועל נתן שחם ב'יקום תרבות' ראו:

'שבעה מהם' – סיפור מתח מלחמתי קלאסי מאת נתן שחם

'נתן החכם' – משה גרנות מראיין את נתן שחם

Image result for ‫נתן שחם יקום תרבות‬‎

נתן שחם בן תשעים. צייר: יהודה דביר

אודות איילת נגב

סופרת ועיתונאית. ערכה תכניות בקול ישראל, היתה כתבת מוסף 7 ימים של ״ידיעות אחרונות״, ומבקרת במוסף הספרים של "הארץ". ראיינה מאות רבות של סופרים ומשוררים בארץ ובעולם, ומבחר מהדיוקנאות הספרותיים שכתבה התפרסמו בספריה "שיחות אינטימיות" (1995) ו"חיים פרטיים" (2001), בהוצאת ״ידיעות אחרונות״. באנגלית ראה אור ‪Close Encounters with Twenty Israeli Writers‬ (הוצאת ולנטיין מיטשל, לונדון וניו יורק, 2003). עם בן זוגה, יהודה קורן, חיברה מספר ביוגרפיות באנגלית, שתורגמו ל-12 שפות. ביניהן : ‪In Our Hearts We Were Giants‬ סיפורה של משפחת גמדים יהודיים, שחקנים וזמרים, שהיו שפני נסיונות של מנגלה. ‪The First Lady of Fleet Street‬ סיפור חייה הדרמטי של רחל בר לבית ששון, האשה הראשונה שהפכה לעורכת עיתון (הסאנדיי טיימס) בסוף המאה ה-19. ‪Lover of Unreason - Assia Wevill, Sylvia Plath's Rival and Ted Hughes' Doomed Love ‬, בעברית ראה אור הספר בהוצאת דביר ב-2009, בשם "חייה ומותה של אסיה ג". נגב וקורן כתבו מונוגרפיה של פנחס שדה וערכו את יומניו לספר "פנחס שדה - היומנים", שראה אור בהוצאת דביר, 2013.
הפוסט הזה פורסם בתאריך סופרים עם התגים , , , . קישור קבוע.

כתיבת תגובה

האימייל שלך לא יוצג בבלוג. (*) שדות חובה מסומנים

*

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>

*