סיפור מצוין של גי דה מופסן, הסופר הצרפתי המפורסם מהמאה ה־19, על מפגש מדהים בין גבר ואישה ברכבת עם סיום לא צפוי

‘אידיליה’ מאת גי דה מופסן

מצרפתית אבי גולדברג

הרכבת עמדה לעזוב את הרציף בגנואה, במסלולה למרסיי תתפתל לאורכו של החוף הסלעי, גולשת כנחש אש בין חוף הים למצוקים, מסתערת אל חולות החוף הצהובים שגלים קטנים לוחכים אותם ומותירים קו מכסיף ומתפרצת בחטף אל לועי המנהרות חשוכות, כמו חיה המתכנסת במאורתה.

בקרון האחרון של הרכבת ישבו אישה בשרנית ואיש צעיר זה מול זה דוממים. לעיתים החליפו מבטים זה בזה. היא הייתה כבת עשרים וחמש וישבה בסמוך לדלת הקרון והתבוננה בנוף. היא הייתה איכרה מוצקה בת פיימונט, עיניה שחורות וגווה רחב לחייה היו גבריות. היא דחקה מתחת לספסל העץ כמה חבילות ושמרה על ברכיה סל.

הוא, כבן עשרים, היה צנום וצרוב שמש עורו בגוון כהה כשל גברים עובדי אדמה החשופים לשמש. לידו על הספסל צרור במטפחת היה כל רכושו: זוג מנעלים, חולצה אחת, מכנסיים ומקטורן. מתחת לספסל היו מונחים גם את חפירה ומקוש מלופפים בחבל. הוא היה בדרכו לצרפת בחיפוש אחר עבודה.

השמש העפילה לרום והפיצה חומה כגשם של אש על החוף. זה היה לקראת סופו של חודש מאי וניחוחות מעודנים של פריחת תפוז ולימון נישאו באוויר וחדרו אל הקרון שחלונותיו היו מוסטים מטה. פריחות ההדרים הפיצו אל שמים שלווים ניחוחות מסוכרים, מתוקים, מטרידים בניחוחם העז מעורב בריח הוורדים שגדלו כעשב לאורך המסילה, בגנים מטופחים, ולפני דלתות של בקתות ובמרחבי הנוף הכפרי. הן בביתם הוורדים, כאן לאורך החוף, מפיצים ריחם העז והקל בארצם, מבשמים את האוויר בארומה משכרת וערבה מיין.

הרכבת התקדמה באיטיות כמו בכדי לשהות עוד במחוזות הריחות הבשומים. היא עצרה מדי פעם בתחנות זעירות, לפני מקבץ בתים לבנים, איש לא עלה על הרכבת. הרכבת שבה לתנועתה האיטית לאחר שצפרה ארוכות. נראה היה שהעולם מנמנם, פוסח עַל-שְׁתֵּי הַסְּעִפִּים אם להמשיך בתנומה או לשנות מקומו ביום אביב חם זה.

האישה הבשרנית עצמה את עיניה מפעם לפעם, ושוב פקחה אותן לפתע כשהסל גלש מעל ברכיה ועמד ליפול. היא תפסה אותו בתנועה מהירה, הביטה החוצה דקות ספורות, ושוב נמנמה מעט. טיפות של זיעה נצצו על מצחה, והיא נשמה בכבדות כאילו נשאה בנטל כבד.

האיש הצעיר כופף את ראשו וישן שנת איכרים כבדה.

לפתע כשהגיחה הרכבת מתוך תחנה קטנה, נראה שהאיכרה התעוררה. היא פתחה את הסל ובצעה לחם, הוציאה ביצים קשות, לגין של יין ושזיפים, שזיפים אדמונים יפים, והכינה עצמה לסעודה…

האיש בתורו, התעורר לפתע והביט בה, הוא התבונן בכל נגיסה החל מהברכיים עד לבית הבליעה. הוא ישב, זרועותיו שלובות ועיניו נעוצות, לחייו שקועות ושפתיו חתומות. אכילתה הייתה כשל אישה תאוותנית, גומעת מפעם לפעם מהיין בכדי להקל את גלישת הביצים הקשות במורד הוושט והפסיקה לרגע קט כדי לשאוף מעט אוויר. לפתע העלימה את מזונותיה – לחם ביצים שזיפים יין – לסל. כשסיימה את ארוחתה האיש עצם שוב את עיניו.

לאחר מכן, במבוכת מה, התירה את מחוכה. האיש הביט בה לפתע שוב. היא לא נבוכה והמשיכה להתיר את כפתורי שמלתה ולהקל על הלחץ על חזה שחישב להיחנק. חושפת בין השמלה למחוך טפח מבד לבן ועור. האיכרה שנינוחה מעט פתחה באיטלקית: “כל כך חם ממש אי אפשר לנשום.”

האיש הצעיר השיב אף הוא באיטלקית ובאותו מבטא: “מזג אוויר יפה לנסיעה.”

“אתה מפיימונט?” שאלה.

“אני מאסטי.”

“ואני מקסלה.”

הם היו שכנים והחלו לשוחח. הם דיברו בנוחות ואמרו דברים בנאליים שאנשים אומרים בדרך כלל, חוזרים על עצמם, דברים שנאמרים מפי קטני רוח, דברים המתאימים לאנשים שחשיבתם איטית וללא מעוף. הם דברו על המחוז – היו להם מודעים משותפים. הם קראו בשמות הידידים המשותפים וחשו בקרבה גוברת ביניהם כשגילו מקורבים ששניהם הכירו. המילים יצאו מפיהם דחופות, דחוסות, מילים מלרעיות בניגון איטלקי. לאחר מכן הציגו עצמם. היא הייתה נשואה. היו לה כבר שלושה ילדים שאותם השאירה בהשגחת אחותה, באשר היא מצאה תעסוקה כאומנת במרסיי, מקום טוב אצל גברת צרפתיה.

הוא, הוא חיפש עבודה. נאמר לו שימצאה אף הוא שם, כי בונים שם הרבה.

לאחר מכן הם השתתקו. החום הפך לבלתי נסבל, יורד כמטר על גג הקרונות.

ענן אבק התאבך מאחורי הרכבת, חודר אל תוכה, וניחוחות התפוזים והוורדים כבדו. שינה נפלה שוב על שני נוסעים. הם פקחו עיניהם כמעט בעת ובעונה אחת. השמש שקעה לעבר הים, מאירה את האריג הכחול במפל אור. נדמה היה שהאוויר קריר וקל יותר.

האומנת נאנחה, חולצתה פתוחה, לחייה נפולות, עיניים חלולות, ואמרה בקול רם: “לא הנקתי מאז אתמול ואני מרגישה בסחרחורת לפני עילפון.”

הוא לא השיב, לא ידע מה לומר.

היא המשיכה. “כשיש לך כמות חלב כמו שלי יש, צריך להיניק שלוש פעמים ביום, בלי זה אני במצוקה. זה כמו משקל על לוח הלב, משקל הגורם לנשימה כבדה ושובר את אבריי. זה מזל ביש להפיק חלב כה רב.”

“זה אכן ביש מזל ,זה ודאי מציק לך,” אמר.

היא נראתה חולה, מותשת וחלשה. היא מלמלה: “רק תלחץ על זה והחלב ישפע כמעיין. זה באמת מראה מוזר. אף אחד לא מאמין. בקאסל כל השכנים היו באים לצפות בזה.”

“הא, באמת,” הוא אמר.

“כן בוודאי. אשמח להראות לך אבל זה יהיה חסר תועלת לגביי. זה לא מפיק הרבה חלב בדרך זו.” היא השתתקה. הרכבת עצרה בתחנה. ליד השער ניצבה אישה מחזיקה בזרועותיה תינוק בוכה. היא הייתה רזה ולבושת בלויים. האומנת התבוננה בה ואמרה בקול מפויס: “עוד אחת שהייתי יכולה להקל על סבלה. הבט, אינני עשירה. אני נאלצת לעזוב את ביתי את חבריי ואת התינוק הקטן רק כדי למצוא עבודה, אבל עדיין הייתי מוצאת חמישה פרנקים ונותנת תמורת עשר דקות של הנקת התינוק. זה היה מרגיע אותו ואותי. נראה לי שהייתי נולדת מחדש.” היא השתתקה שוב. ואז העבירה שוב את ידה על מצחה הלוהט, מוחה את שטף הזיעה, שוב ושוב.

“אינני יכולה יותר,” גנחה, מתה, בתנועה לא מודעת, היא פתחה את חולצתה לחלוטין. השד הימני נחשף, ענק בממדיו, זקוף עם תות השדה החום. והאישה המסכנה המשיכה לגנוח, “הו אלוהיי, הו אלוהיי, מה עליי לעשות?”

הרכבת יצאה מחדש והמשיכה בדרכה בין מצעי פרחים המפיצים את נשימתם החמה בערב. סירת דייג הייתה מגיחה לפרקים, ישנה על הים הכחול, מפרשיה הלבנים דוממים נשקפים על פני המים ומדמים סירה נוספת, הפוכה.

האיש הצעיר היה מבולבל, גמגם. “אבל גבירתי, אני יכול להקל עליך.”

בקול מרוסק השיבה לו: “כן, אם אתה רוצה. תעשה לי בכך שירות טוב. אינני יכולה לסבול יותר, אינני יכולה יותר.”

הוא התכופף מולה, והיא גחנה כלפיו, מובילה אל פיו בתנועה של מינקת את הקצה הכהה של השד. בתוך כדי שהיא מביאה את שדה בשתי ידיה אל פיו זלגה טיפת חלב מפסגת השד.

הוא החל לשתות ברצון, אוחז את השד הכבד בפיו כפרי. הוא החל למצוץ בתאווה ובדרך מקובלת. הוא העביר את שתי ידיו סביב למתניה של האישה בכדי להתקרב אליה, הוא שתה בלגימות בהטיית צוואר, כדרכם של תינוקות יונקים.

לפתע היא אמרה: “זה מספיק לצד הזה, קח את השד השני עכשיו.” והוא לקח את השד השני במיומנות. היא הניחה את ידיה על גבו של האיש הצעיר, והתנשמה בעוצמה, באושר, נהנית מריח הפרחים המעורב במשבי האוויר שנשבו לקרון.

“מריח טוב כל כך כאן,” אמרה. הוא לא ענה, עדיין יונק ממעיין הבשר ועוצם את עיניו כאילו הוא טועם. אבל היא דחפה אותו בעדינות. “זה מספיק. אני מרגישה יותר טוב. זה החזיר לי את גופי. ‘

הוא התרומם מחה את פיו בגב ידו.

היא החזירה למקומם את שני המיכלים החיים שמילאו את חזה ואמרה: “עשית עבורי שירות גדול. אני מודה לך אדוני.”

והוא השיב לה בנימה של הכרת תודה: “אני הוא זה שצריך להודות לך גבירתי, מזה יומיים לא בא אוכל אל פי!”

12 פברואר 1884

ראו עוד על מופסן בוויקיפדיה

Related image

השאר תגובה

אנו שמחים על תגובותיכם. מנגנון האנטי-ספאם שלנו מייצר לעתים דף שגיאה לאחר שליחת תגובה. אם זה קורה, אנא לחצו על כפתור 'אחורה' של הדפדפן ונסו שוב.

הזן את תגובתך!
הזן כאן את שמך

שלוש × 2 =