'מתחת למים השחורים' – סיפור אימה מאת הסופרת הארגנטינאית מריאנה אנריקס

לפניכם סיפור מרשים מאוד מקובץ סיפורי הפנטזיה והאימה של הסופרת הארגנטינאי הצעירה מריאנה אנריקס, 'הדברים שאיבדנו באש'

'הדברים שאיבדנו באש' תרגם מספרדית: אדם בלומנטל. ספרייה לעם, הוצאת 'עם עובד' 2018

תקציר הספר:

ילדה בעלת מום נכנסת לבית ריק בשכונה ולא נמצאת עוד לעולם, מדריך תיירים שנישואיו במשבר מפתח אובססיה לפושע סדרתי, עובדת סוציאלית שפוטרה משוכנעת שבבית השכן מוחזק בתנאי עבדות ילד מפלצתי, נשים מעלות את עצמן על המוקד במחאה על רצח נשים בשריפה.

סיפוריה של הסופרת הארגנטינית הצעירה מריאנה אנריקס מכניסים אותנו ללא גינונים יתרים לעולמות מסויטים שקורים בהם דברים שהשכל הישר לא מוצא להם הסבר. והם עושים זאת בלי לתת את המילה האחרונה להיגיון או לתפיסת המציאות הנאורה המזוהים עם מעמד הביניים. רבים מהם מצטיינים בייחוד בייצוג משכנע, רגיש וחסר עכבות של נשיות צעירה.

היא שואבת את השראתה מסופרים כמו סטיבן קינג והאחיות ברונטה, ויצירתה הושוותה גם לרב־אמן של הסיפור הפנטסטי הארגנטיני חוליו קורטסר. הרקע לסיפורים הוא ארגנטינה של ימינו, אבל הלחצים, העיוותים, המסתורין לא יהיו זרים לכל מי שחי במאה העשרים ואחת וער לסתירותיה.

Photo by Daniel Mordzinski

דבורה נגבי כתבה עליה: "אני מאמינה למריאנה אנריקס. היא פותחת לי דלת אל העולמות שבראה ומכניסה אותי היישר לתוכם, בלי להקדים לכך שבילי גישה, מבואות ופרוזדורים, בלי שארגיש שהיא עשתה סדר לכבודי, שהיא מסתירה משהו. כתיבתה חושפנית, אבל אין זו חושפנות מהסוג הוידויי, הנרגש, המכביר מילים. המילים שלה מדודות, יש להן ערך ויופי, הן חושפות את מעמקי הנפש בקרן לייזר של כירורג, של משורר".

מריאנה אנריקס

מריאנה אנריקס (בואנוס איירס, 1973) היא סופרת ועיתונאית. אנריקס למדה תקשורת ועיתונאות באוניברסיטה הלאומית בלה פלאטה. היא עורכת המשנה של 'רדאר', מוסף התרבות של העיתון הארגנטינאי Página/12, וכותבת בכתבי עת נוספים. עד כה פרסמה אנריקס שלושה רומנים ושלושה קבצים של סיפורים קצרים. האחרון שבהם, 'דברים שאיבדנו באש' (Las cosas que perdimos en el fuego), התפרסם ב־2016, זכה לביקורות משבחות ועתיד להתפרסם בשפות רבות ברחבי העולם. מריאנה אנריקס חיה בבואנוס איירס.

Image result for Mariana Enríquez (Buenos Aires, 1973)'

קובץ זה ראה אור בספרדית ב־2016 ונרכש לתרגום ביותר מעשרים שפות. יש מבקרים הרואים בו את קובץ הסיפורים הטוב ביותר של השנה.

הסיפור הנוכחי, שלדעתנו הוא אחד הטובים ביותר בקובץ, עוסק בעיירה נידחת שמשהו שבא מתחת לנהר המזוהם והמפחיד שבסביבתה השתלט עליה. אבל נשאלת השאלה אם זה אכן החמיר את מצבם של התושבים המיוסרים לעומת מה שהיה מנת חלקם קודם לכן?

הסיפור כולל התייחסויות ברורות – רק ל"מביני עניין" – לסיפורי האימה של הסופר האמריקני ה. פ. לאבקראפט על "אלים" מעולמות וממדים אחרים ששלטו בכדור הארץ בעבר הרחוק מאוד ושואפים לחזור לשלוט בו שוב בעתיד. ההתייחסויות מראות עד כמה הסיפורים שלו – שנכתבו בשנות העשרים והשלושים של המאה הקודמת, והיו ידועים רק לחוגים מצומצמים של חובבי סיפורי פנטסיה ואימה במגזינים זולים בארה"ב – התפשטו בעולם וגם בדרום אמריקה. כיום משתמשים בהם וברעיונותיהם הסופרים הצעירים המוערכים והעכשווים ביותר כמו מריאנה אנריקס.

אבל הסיפור הוא רב עוצמה גם למי שלא יבין את הרמזים האלו. אנחנו מפרסמים אותו כאן באדיבות הוצאת 'עם עובד'.

מתחת למים השחורים

Image result for Las cosas que perdimos en el fuego

המהדורה הספרדית של 'הדברים שאיבדנו באש'

השוטר נכנס בראש מורם, מבט יהיר על פניו. ידיו לא היו כבולות באזיקים ועל פניו הצטייר חיוך אירוני שהיא הכירה היטב: כל תנועותיו הפגינו בוז וידיעה שיֵצא פטור מעונש. היא ראתה כבר רבים כמוהו; רק במקרים מועטים מדי הצליחה להשיג הרשעה.

״שב, שוטר,״ אמרה לו.

משרדה של התובעת היה בקומה הראשונה והשקיף על חתיכה של כלום, פיר בין שני בניינים. כבר מזמן ביקשה שיעבירו אותה למשרד אחר, לתחום שיפוט אחר. היא שנאה את החשיכה בבניין הישן הזה ושנאה אף יותר לטפל בתיקים של תושבי דרום העיר העניים, תיקים שבהם הפשע והפורענות תמיד הלכו יד ביד.

השוטר התיישב והיא, למורת רוחה, ביקשה שיגישו להם קפה.

״טוב, אתה יודע למה אתה פה. אתה יודע גם שאתה לא מחויב להגיד לי שום דבר. למה באת בלי עורך דין?״

״אני יודע להגן על עצמי, וחוץ מזה, אני חף מפשע.״

התובעת נאנחה ושיחקה בטבעת שלה. כמה פעמים חזר התסריט הזה על עצמו? כמה פעמים ישב שוטר מול פניה ובניגוד לכל הראיות הכחיש שרצח איזה נער עני? כי זה מה שעשו השוטרים בדרום, יותר מלהגן על האנשים הרגו נערים, לפעמים סתם מתוך פראות ולפעמים משום שהנערים סירבו ״לעבוד״ בשבילם — לשדוד בשבילם או למכור את הסמים שהמשטרה החרימה. או משום שבגדו בהם. היו להם מניעים רבים ונבזיים להרוג נערים עניים.

״סמל, הקול שלך נשמע בהקלטה, רוצה לשמוע אותה?״

״אני לא אומר שם כלום.״

״לא אומר כלום. טוב, בוא נשמע.״

קובץ השמע היה שמור במחשב שלה והיא פתחה אותו. מהרמקולים בקע קולו של השוטר: ״העניין טופל, הם למדו לשחות.״

״אבל מה זה מוכיח?״ שאל השוטר אחרי שפלט נחרה קצרה.

״לפי השעה והתוכן זה מוכיח שלכל הפחות ידעת ששני הצעירים הושלכו לנהר רִיאָצ׳וּאֵלוֹ.״

התובעת פינאט חקרה את המקרה זה חודשיים. אחרי ששיחדה שוטרים שידברו, אחרי איומים וערבים שלמים של כעס על השלומיאליות של השופטים או של התובעים שעבדו על התיק לפניה, היא הגיעה לגרסה של העובדות שתאמה את ההצהרות הרשמיות והסופיות המעטות שהצליחה להשיג: עמנואל לופס וג׳מיל קורבָּלאן, שניהם בני חמש עשרה, חזרו מדיסקוטק בקונסטיטוסיון לבתיהם שבווייה מוֹרֵנוֹ, סמוך לריאצ׳ואלו. הם הלכו ברגל כי לא היה להם כסף לאוטובוס. עצרו אותם שני שוטרים מתחנת המשטרה 34 והאשימו אותם שניסו לשדוד קיוסק: ג׳מיל נשא סכין, אבל ניסיון השוד מעולם לא אומת, איש לא הגיש תלונה. השוטרים היו שיכורים. הם הכו את הנערים על גדת הנהר כמעט עד אובדן הכרה. אחר כך העלו אותם בבעיטות במדרגות הבטון עד למרפסת התצפית שעל הגשר החוצה את הריאצ׳ואלו ודחפו אותם למים. ״העניין טופל, הם למדו לשחות,״ אמר בקשר השוטר קוּאֶסטָה, אחד משני הנאשמים, זה שישב אצלה עכשיו במשרד. האידיוט לא נתן הוראה למחוק את השיחה: גם לזה הייתה רגילה אחרי כל השנים שלה כתובעת, לשילוב הבלתי אפשרי של אכזריות וטמטום מצד המשטרה.

גופתו של ג׳מיל קורבלאן נמצאה במרחק קילומטר מהגשר. זרם הריאצ׳ואלו חלש מאוד באזור הזה, המים עומדים, מתים, מלאים שמן ושאריות של פלסטיק וכימיקלים כבדים — פח האשפה הגדול בעיר. הנתיחה שלאחר המוות קבעה שהנער ניסה לשחות בשכבת השמן השחורה. הוא מת בטביעה כשזרועותיו לא עמדו עוד במאמץ. במשך חודשים ניסתה המשטרה לטעון שמדובר במוות בנסיבות מקריות, אבל אישה אחת העידה ששמעה צעקות באותו לילה: ״הצילו, זרקו אותי, אני הולך למות״, צעק הנער בזמן שטבע. האישה לא ניסתה לעזור לו. היא ידעה שאי אפשר להוציא אותו אלא עם סירה ולא הייתה לה סירה, גם לאף אחד משכניה.

גופתו של עמנואל לא נמצאה. אבל הוריו אישרו שבאותו לילה הוא יצא עם ג׳מיל. ועל הגדה דווקא נמצאו הנעליים, לא היה אפשר לטעות בהן כי היו מדגם יקר, מיובא, שהוא גנב כנראה כמה ימים קודם

לכן; הוא נעל אותן באותו לילה כדי להרשים את הבנות בדיסקוטק. אימו זיהתה אותן מייד. אימו אמרה גם שהשוטרים קואסטה וסוארס הציקו לבנה זה זמן־מה, אם כי היא לא ידעה מדוע. התובעת חקרה אותה באותו משרד עצמו בשבוע שבו נעלם הנער. האישה בכתה, בכתה ואמרה שהבן שלה היה ילד טוב, אפילו שלפעמים גנב ולקח סמים, אבל זה משום שאביו עזב והם עניים מאוד והילד רצה דברים, נעליים ואייפון וכל מה שראה בטלוויזיה. ולא הגיע לו למות ככה, לטבוע, רק בשביל שכמה שוטרים יצחקו עליו, יצחקו עליו בזמן שהוא מנסה לשחות במים המזוהמים.

לא, ברור שלא הגיע לו, היא אמרה לה.

״לא זרקתי אף אחד למים, גברת תובעת. אין לי מה להוסיף.״

״כרצונך. זאת הייתה ההזדמנות שלך להגיע להסדר כלשהו שיכול היה בסופו של דבר להביא לענישה מופחתת. אנחנו צריכים לדעת איפה הגופה הזאת, ואם תיתן לנו את המידע הזה, אולי תוכל, במקרה הטוב, לרצות את העונש שלך בבית סוהר קטן או באגף של האוונגליסטים. אתה הרי יודע שזה לא אותו דבר, לשבת עם האוונגליסטים ולשבת עם האוכלוסייה הכללית.״

השוטר צחק; צחק עליה, צחק על הנערים המתים.

״את באמת חושבת שייתנו לי הרבה זמן על זה?״

״אני אעשה הכול כדי שלא תצא משם לעולם.״

התובעת הייתה על סף איבוד שלוותה. היא קפצה אגרופים. היא הביטה לרגע בעיניו של השוטר והוא אמר לה בצורה ברורה מאוד, בקול שונה, רציני, בלי שמץ אירוניה:

״הלוואי שכל השכונה הזאת תעלה באש. או שיטבעו כולם. אין לכם מושג מה הולך שם בפנים. מושג אין לכם.״

דווקא היה לה מושג. מרינה פינאט עבדה כתובעת זה שמונה שנים. היא ביקרה בשכונת הפחונים הזאת כמה וכמה פעמים אף כי עבודתה לא חייבה אותה לכך — היא יכלה לנהל את החקירות ממשרדה, כפי שעשו כל עמיתיה, אבל העדיפה להכיר את האנשים מאחורי הניירת שנמסרה לה. פחות משנה קודם לכן סייעה חקירה שלה לקבוצה של משפחות שגרו ליד בית חרושת לעיבוד עורות לזכות במשפט נגד המפעל, שהשליך למים כרום וסוגים אחרים של פסולת רעילה. זו הייתה תביעת נזיקין ארוכה ומסובכת: הילדים של המשפחות שגרו קרוב למים ושתו מהם, למרות הניסיון של האימהות לנטרל את הרעל בעזרת הרתחה, חלו, מתו מסרטן תוך שלושה חודשים, פריחות איומות על העור פגעו קשות בזרועותיהם וברגליהם. ואחדים, הצעירים יותר, התחילו להיוולד בעלי מום; עם שלוש או ארבע זרועות, נחיריים רחבים כמו של חתול, עיניים עיוורות קרובות לגבות. היא לא זכרה את השם שהרופאים, שהיו קצת מבולבלים, נתנו לפגם המולד הזה. היא זכרה שאחד מהם קרא להם ״מוטציות״.

במהלך אותה חקירה הזדמן לה להכיר את הכומר השכונתי, האב פרנסיסקו, כומר צעיר שאפילו לא הלך עם הצווארון המזהה של כוהן דת. איש לא מבקר בכנסייה, סיפר לה. הוא ניהל בית תמחוי בשביל ילדי המשפחות העניות ביותר ועזר ככל יכולתו, אבל ויתר על כל פעילות של הנחיה דתית. נותרו מעט מאוד מאמינים, כמה נשים קשישות. רוב תושבי שכונת הפחונים היו חסידים של פולחנים אפרו־ברזילאים או שסגדו לקדושים משלהם כמו סן חורחה או סן אקספדיטו והקימו להם מזבחות קטנים בפינות רחוב. אין בזה שום רע, אמר, אבל הוא כבר לא ערך טקסי מיסה אלא לקומץ הקשישות שביקשו זאת ממנו לפעמים. למרינה היה נדמה שמאחורי החיוך, הזקן, השיער הארוך, מראה המהפכן משנות השבעים, מסתתר כומר  עייף בעל כוונות טובות, אבל רואה שחורות.

כמה דקות אחרי שיצא השוטר מהמשרד בטריקת דלת, דפק בדלת מזכירהּ של התובעת והודיע לה שעוד מישהו מחכה לה בחוץ.

״לא היום, יקירי,״ אמרה התובעת. היא הייתה תשושה וזועמת, כמו תמיד כשנאלצה לדבר עם שוטרים.

המזכיר הניד בראשו לשלילה וזרק בה מבט מפציר.

״בבקשה, מרינה, תקבלי אותה. את לא מבינה…״

״טוב. אבל היא האחרונה.״

המזכיר הנהן והודה לה במבטו. מרינה כבר חשבה מה תקנה ומה תבשל בלילה או אם יתחשק לה לצאת לאכול במסעדה. המכונית שלה הייתה במוסך, אבל היא יכולה לנסוע באופניים; הלילות היו קרירים ונהדרים בעונה זו של השנה: היא רצתה לצאת מהמשרד, לטלפן לאיזה חבר ולהזמין אותו לבירה, היא רצתה שהיום הזה והחקירה הזאת ייגמרו ושתימצא כבר הגופה של הנער, פעם אחת ולתמיד.

בזמן שהכניסה לתיק את המפתחות, את הסיגריות וכמה מסמכים, כדי שתוכל לצאת מהר, נכנסה למשרד נערה מתבגרת בהיריון, רזה להחריד, ולא רצתה לומר את שמה. מרינה הוציאה בקבוק קוקה־קולה

מהמקרר הקטן מתחת לשולחן ואמרה לה: ״אני מקשיבה.״

״עמנואל נמצא בשכונה,״ אמרה הנערה בזמן שגמעה את המשקה בלגימות ארוכות.

״באיזה חודש את?״ ביקשה מרינה לדעת והצביעה על הבטן של הנערה.

״לא יודעת.״

מה פתאום שתדע. מרינה העריכה שהיא בחודש השישי. קצות האצבעות של הנערה היו שרופים, מוכתמים בצהוב הכימי של מקטרת הפאקו. התינוק, אם ייוולד חי, יהיה חולה, בעל מום או מכור.

״מאיפה את מכירה את עמנואל?״

״כולם מכירים אותו, כולם במורנו מכירים את המשפחה שלו. הלכתי להלוויה ולעמנואל היה קטע עם אחותי.״

״ואיפה אחותך? גם היא ראתה אותו בשכונה?״

״לא, אחותי כבר לא גרה שם.״

״טוב. אז?״

״אומרים שעמנואל יצא מהמים.״

״בלילה שזרקו אותו?״

״לא. בגלל זה באתי. הוא יצא לפני כמה שבועות. הוא חזר ממש לא מזמן.״

מרינה הרגישה צמרמורת. כמו אצל כל המכורים, האישונים של הנערה היו מורחבים ועיניה נראו באפלולית המשרד שחורות לגמרי, כמו של חרק שניזון מנבלות.

״מה זאת אומרת חזר? הוא הלך לאנשהו?״

הנערה הביטה בה כאילו היא מטומטמת וקולה התעבה. היא התאפקה שלא לצחוק.

״לא! לא הלך לשום מקום. הוא חזר מהמים. היה במים כל הזמן.״

״את משקרת לי.״

״לא. אני מספרת לך כי את צריכה לדעת. עמנואל רוצה להכיר אותך.״

היא ניסתה לא לחשוב על האופן שבו הנערה מזיזה את האצבעות המוכתמות במקטרת הפאקו, היא פיתלה אותן כאילו אין לה מפרקים, כאילו האצבעות שלה רכות לגמרי. האם היא אחת מהילדות המעוותות, שנולדו פגומות בגלל המים המזוהמים? היא הייתה מבוגרת מדי בשביל זה. בעצם, מתי התחילו להתגלות העיוותים האלה? הכול היה אפשרי.

״ואיפה עמנואל עכשיו?״

״נכנס לאחד הבתים שמעבר לפסי הרכבת, ושמה הוא גר עם חברים שלו. עכשיו תביאי לי כסף? אמרו לי שתביאי לי כסף.״

היא החזיקה אותה במשרד עוד זמן־מה, אבל לא הצליחה לדלות ממנה הרבה. עמנואל לופס עלה מהריאצ׳ואלו, היא אמרה, אנשים ראו אותו מסתובב בסבך הסמטאות של השכונה, ואחדים מתו מפחד וברחו כשנתקלו בו. אמרו שהוא הולך לאט ומסריח. האימא לא רצתה להכניס אותו הביתה. זה הפתיע את מרינה. והוא נכנס לאחד הבתים הנטושים בעומק השכונה, מעבר לפסי הרכבת שכבר לא בשימוש. מרינה שילמה לנערה על העדות שלה והיא חטפה את השטר מידיה. הלהיטות הזאת הרגיעה את התובעת. היא חשבה שהנערה משקרת. בטח שלח אותה שוטר, חבר של הרוצחים — או הם בעצמם, שהרי נשלחו רק למעצר בית וגם ממנו הם חומקים. אם יתברר שאחד הנערים בחיים, התביעה כולה עלולה להתרסק. השוטרים הנאשמים סיפרו לרבים מעמיתיהם איך עינו את הגנבים הצעירים והכריחו אותם ״לשחות״ בריאצ׳ואלו. אומנם יש ראיות לפשע, אבל מת שמתגלה כחי משמעו רצח אחד פחות וענן של ספק על החקירה כולה.

באותו לילה, אחרי ארוחת ערב זריזה ולא מלהיבה במסעדה חדשה שקיבלה ביקורות טובות אך השירות בה היה נורא, חזרה מרינה לדירתה מודאגת. ההיגיון אמר לה שהנערה ההרה רצתה רק כסף, אבל משהו בסיפור שלה, באופן משונה, נשמע איכשהו אמיתי, כמו סיוט חי. שנתה נדדה והיא חשבה על ידו של הנער המת־החי נוגעת בגדה, חשבה על שחיין הרפאים שחזר חודשים אחרי שנרצח. היא חלמה שמהיד הזאת נושרות האצבעות כשהוא מנער מעליו את הזוהמה לאחר שהגיח מהמים, והתעוררה כשאפה מזיל ריח של בשר מת, והיא אחוזת פחד נורא פן תיתקל באצבעות הנפוחות והמזוהמות האלה בין הסדינים.

היא חיכתה עד שעות הבוקר המוקדמות כדי ליצור קשר עם מישהו בשכונה: אימו של עמנואל או האב פרנסיסקו. איש לא ענה. זה לא היה חריג: הרשת הסלולרית העירונית לא פעלה כראוי, ובשכונה ההיא המצב היה גרוע יותר. הדאיג אותה שאף אחד לא עונה בבית התמחוי של הכומר ובמרפאה לעזרה ראשונה. זה דווקא היה חריג: במקומות האלה היה חיבור קווי. האם נותק בעקבות הסופה האחרונה?

כל היום המשיכה לנסות ולהתקשר, לשווא. באותו ערב, אחרי אחר צוהריים של ביטולים — היא אמרה למזכיר שכואב לה הראש ושהיא הולכת לעבור על תיקיות, והוא, נאמן כתמיד, דחה את כל הפגישות והראיונות — החליטה, בזמן שבישלה ספגטי, שלמחרת תלך לבקר בשכונה.

דבר לא השתנה מאז ביקורה האחרון בחלק זה של דרום העיר, בשדרה השוממה שמובילה לגשר מורנו. בואנוס איירס הלכה והתפוררה לחנויות נטושות, לחלונות אטומים בלבנים כדי למנוע השתלטות, לשלטים חלודים שהתנוססו על בניינים משנות השבעים. נשארו עדיין חנויות בגדים ואטליזים מפוקפקים, ומהמונית ראתה את הכנסייה, שגם אז הייתה סגורה למיטב זיכרונה, ועדיין הייתה סגורה אבל במנעול ליתר ביטחון. היא ידעה שהשדרה היא אזור מת, המקום הריק ביותר בשכונה. מאחורי החזיתות הללו, שהיו רק מסווה, חיו עניי העיר. ועל שתי גדות הריאצ׳ואלו בנו להם אלפי אנשים בתים בשדות הבור, החל בפחונים רופפים וכלה בדירות הגונות למדי של לבנים ובטון. מהגשר אפשר היה לראות את היישוב כולו: הבתים נמשכו לאורך הנהר השחור והדומם ונעלמו מהעין בהתעקלות הראשונה, ליד ארובות המפעלים הנטושים. כבר שנים מדברים על ניקוי הריאצ׳ואלו, זרוע זו של נהר לה פלאטה, שנכנס העירה ואחר כך זורם דרומה. במשך כל המאה האחרונה זרקו לתוכו פסולת מכל הסוגים, אבל בעיקר שאריות של פָּרות. בכל פעם שהתקרבה לריאצ׳ואלו נזכרה התובעת בסיפורים שסיפר לה אביה, שעבד תקופה קצרה במחסני הקירור שעל גדות הנהר: איך הם זרקו למים את שאריות הבשר והעצמות והטינופת שהביאה הבהמה מהכפר, החרא, העשב הדבוק לעורה. ״המים נהיו אדומים,״ היה אומר. ״זה הפחיד את האנשים.״

הוא הסביר לה גם שהריח הזה של הריאצ׳ואלו, אותו ריח עמוק ורקוב, שעם רוח מסוימת ועם הלחות המתמדת יכול לעמוד באוויר ימים שלמים, נגרם ממחסור בחמצן במים. אָנוֹקְסְיָה, הוא אמר. החומר האורגני שואב את החמצן מהנוזלים, אמר במחווה נפוחה של מורה לכימיה. היא מעולם לא הבינה את הנוסחאות האלה שבעיני אביה היו פשוטות ומרתקות, אבל לא יכלה לשכוח שהנהר השחור הזה בשולי העיר מת, נרקב: אינו יכול לנשום. הוא היה הנהר המזוהם ביותר בעולם, טענו המומחים. אולי בסין אפשר למצוא נהר שמידת רעילותו גבוהה כל כך. אבל סין היא הארץ המתועשת ביותר בעולם: ארגנטינה זיהמה את הנהר הזה, שמקיף את עיר הבירה ויכול היה להיות מקום נפלא לטייל בו, כמעט ללא צורך, סתם כך.

העובדה שעל גדותיו קמה שכונת העוני הזאת, וייה מורנו, דיכאה את מרינה. רק אנשים מיואשים מאוד הולכים לגור שם, ליד הצחנה המסוכנת שנוצרה בכוונת מכוון.

״עד כאן אני מגיע, גברת.״

קולו של נהג המונית הפתיע אותה.

״אבל יש עוד שלוש מאות מטר עד לאן שאתה צריך להביא אותי,״ ענתה לו בנימה המרוחקת, היובשנית שהשתמשה בה כלפי עורכי דין ושוטרים.

האיש נענע בראשו לשלילה וכיבה את המנוע.

״את לא יכולה להכריח אותי להיכנס לשכונה הזאת. אני מבקש ממך שתרדי כאן. את מתכוונת להיכנס לשם לבד?״

הנהג נשמע מבוהל, באמת מבוהל. כן, היא אמרה לו. אומנם היא ניסתה לשכנע את עורך הדין של הנערים להתלוות אליה, אבל היו לו התחייבויות שאינן סובלות דיחוי. ״את משוגעת, מרינה,״ הוא אמר לה. ״אני אבוא איתך מחר, היום אני לא יכול.״ היא השתוממה, ממה היא מפחדת, אחרי הכול? היא כבר ביקרה בשכונה כמה פעמים. אמצע היום עכשיו. הרבה אנשים שם מכירים אותה: איש לא ייגע בה לרעה.

היא איימה על הנהג שתגיש תלונה על התנהגותו לבעלי תחנת המוניות, לנטוש ככה פקידה של הרשות השופטת, ועוד באזור הזה, הרי זאת שערורייה. זה לא הזיז שערה משערות ראשו של האיש והיא צפתה מראש שלא תזכה לתגובה. איש לא התקרב לשכונת העוני של גשר מורנו אלא בלית ברירה. זה היה מקום מסוכן. היא עצמה זנחה את החליפות המחויטות שלבשה במשרד ובבית המשפט ובחרה ללכת בג׳ינס ובחולצה כהה ובלי שום דבר בכיסים פרט לכסף לנסיעה חזרה ולטלפון, כדי שתוכל לטלפן לאנשי הקשר שלה בתוך השכונה וגם כדי שיהיה לה משהו בעל ערך לתת במקרה שיתקפו אותה. והאקדח, כמובן, שהיה לה רישיון להשתמש בו, מתחת לחולצה, מוסתר בדיסקרטיות, אבל לא במידה שתמנע את זיהוי צללית הקת והקנה התחוב בגבה.

היא יכלה לרדת במורד, מצד שמאל של הגשר, ואז להיכנס לשכונה. היה שם בניין נטוש, שלמרבה הפלא איש לא השתלט עליו עדיין, והוא הלך ונרקב מחמת הלחות עם כרזות הפרסומת הישנות למעסים, לקוראים בקלפים, לרואי חשבון ולמלווים בריבית. אבל היא החליטה קודם לחצות את הגשר: היא רצתה לראות ולחוש את המקום האחרון שראו עמנואל וג׳מיל, הנערים שנרצחו בידי המשטרה.

מדרגות הבטון היו מלוכלכות והסריחו משתן ומשאריות מזון, והיא עלתה בהן כמעט בריצה. מרינה פינאט הייתה בת ארבעים ובכושר טוב, היא רצה כל בוקר, ועובדי בית המשפט לחשו שיחסית לגילה היא ״שמורה היטב״. היא שנאה את המלמולים האלה, הם לא החמיאו לה אלא העליבו אותה: היא לא רצתה להיות יפה; היא רצתה להיות חזקה, עשויה מברזל.

היא הגיעה למשטח שממנו זרקו את הנערים. היא השקיפה על הנהר השחור המומה ולא יכלה לדמיין את עצמה נופלת משם למים העומדים, וגם לא הבינה כיצד ייתכן שהנהגים שחלפו במהירות מאחורי גבה לא ראו כלום.

היא שבה על עקביה וירדה דרך סוללת הגדה של הבניין הנטוש. ברגע שנכנסה לרחוב הכניסה הפתיע אותה השקט. השכונה הייתה דוממת להחריד. הדממה הזאת הייתה בלתי אפשרית. השכונה, כל שכונה, אפילו שכונת העוני הזאת, שאפילו העובדים הסוציאליים האידאליסטיים ביותר — או הנאיביים ביותר — לא העזו להיכנס אליה, גם בשכונת העוני הזאת שהמדינה זנחה והייתה מקום המסתור האהוב על פושעים, אפילו במקום המסוכן הזה שאנשים נמנעו מלבוא אליו, נשמעו צלילים רבים ואף נעימים. כך היה תמיד. בליל של סוגי מוזיקה שונים: הקוּמְבְּיָה של השכונות האיטית והחושנית, התערובת הצווחנית של רגיי עם מקצבים קריביים אחרים; הקומביה מסנטה פה, הנוכחת תמיד, עם המילים הרומנטיות ולפעמים האלימות; שאגות המפלטים הקצוצים של האופנועים; האנשים שבאים וקונים והולכים ומדברים. וכמובן, מתקני הגריל ועליהם נקניקיות צ׳וריסו, שיפודים ועוף. שכונות העוני המו אדם, ילדים מתרוצצים, נערים עם כובעים ובירה ביד, כלבים.

ואולם שכונת גשר מורנו הייתה כעת מתה כמו המים העומדים בריאצ׳ואלו.

מרינה הוציאה את הטלפון מהכיס האחורי והייתה לה תחושה שמתבוננים בה מהסמטאות, מבעד לחוטי החשמל והבגדים התלויים. כל התריסים היו מוגפים, לפחות ברחוב הקרוב לשפת הנהר. קודם ירד גשם והיא ניסתה לא לדרוך בשלוליות כדי לא להתלכלך בבוץ בזמן שהלכה; אסור היה לה לעמוד בזמן שהיא מדברת בטלפון.

האב פרנסיסקו לא ענה לה. גם לא אימו של עמנואל. היא חשבה שתוכל להגיע לכנסייה הקטנה בלי הוראות, היא זכרה את הדרך. הכנסייה הייתה בקרבת הכניסה, כמו ברוב הקהילות. התמיה אותה היעדרם המוחלט של קדושים עממיים בכברת הדרך הקצרה. בדרך כלל נראו בשכונות מזבחות לגאוצ׳יטו חיל, ליֵמאנְזָ׳ה ואפילו לכמה בתולות קדושות שזכו למזבחות קטנים.

היא זיהתה את הבית הצהוב הקטן באחת הפינות, והידיעה שלא הלכה לאיבוד הרגיעה אותה. אבל לפני שהספיקה לעבור את הפינה שמעה צעדים רפים משכשכים בשלוליות, מישהו שרץ מאחוריה. היא הסתובבה. זה היה אחד הילדים המעוותים. היא זיהתה אותו מייד, לא היה מקום לבלבול. בחלוף הזמן הפנים הללו, שהיו מכוערות כבר בינקותו, נעשו איומות אף יותר: האף השרוע כמו של חיה ממשפחת החתולים, והעיניים המרוחקות מאוד, הקרובות לרקות. הילד פצה את פיו, אולי כדי לקרוא לה: לא היו לו שיניים.

היה לו גוף בן שמונה או עשר, ואף לא שן אחת.

הילד התקרב אליה, וכשהיה לידה יכלה לראות כיצד התפתחו יתר הפגמים: היו לו מה שנראו ככריות הצמדה באצבעות, שהיו דקות כמו זרועות של דיונון (או שמא אלה רגליים? היא מעולם לא ידעה איך קוראים להן). הילד לא נעצר והמשיך ללכת לכיוון הכנסייה,

כאילו הוא מנחה אותה.

הכנסייה נראתה נטושה. זה היה בית צנוע מסויד לבן, והסימן היחיד לכך שמדובר בכנסייה היה צלב מתכת שעדיין היה על הגג אם כי עכשיו היה צבוע בצהוב ומעוטר בפרחים צהובים ולבנים שמרחוק נראו כמו חינניות. קירות הכנסייה לא היו עוד נקיים אלא מכוסים בכתובות גרפיטי. מקרוב יכלה מרינה לראות שאלה אותיות, אבל חסרות פשר ואינן מצטרפות למילים: יאינגנגאהיוגסותההאאלגרבכאיטהרודוג. רצף האותיות, כך הבחינה, תמיד היה זהה, אבל בעבורה נשאר חסר פשר. הילד המעוות פתח את דלת הכנסייה, ומרינה העבירה את האקדח אל צד גופה ונכנסה.

המבנה לא שימש עוד כנסייה. מעולם לא היו בו ספסלי עץ ומזבח מובחן, רק כמה כיסאות ושולחן שממנו ניהל האב פרנסיסקו את המיסות הלא תכופות שלו. אבל עכשיו היה הבית ריק לגמרי והקירות מלוכלכים בכתובות גרפיטי שחזרו על האותיות שבחוץ: יאינגנגאהיוגסותההאאלגרבכאיטהרודוג. הצלב נעלם וכך גם צלמי הלב הקדוש של ישו והבתולה מלוּחָאן.

במקום שנועד למזבח היה מוט תקוע בעציץ מתכת צנוע, ונעוץ על המוט היה ראש של פרה. האליל — שהרי זה מה שזה, הבינה מרינה — הוצב שם מן הסתם זה מקרוב, שכן לא עמד בכנסייה ריח של בשר רקוב. הראש הזה היה טרי.

״לא היית צריכה לבוא הנה,״ שמעה את קולו של הכומר. הוא נכנס אחריה. מראהו חיזק את תחושתה שמשהו נורא מתרחש. הכומר היה מרוט ומלוכלך, זקנו מגודל פרע ושערו שמנוני כל כך עד שנראה רטוב, אבל הגרוע מכול הוא שהיה שיכור וריח האלכוהול נדף מנקבוביות עורו; כשהוא נכנס לכנסייה זה היה כאילו נשפך בקבוק ויסקי על הרצפה המטונפת.

״לא היית צריכה לבוא,״ חזר ורגלו מעדה. אז הבחינה מרינה בשובל הדם הטרי שהוליך מן הדלת אל ראש הפרה.

״מה זה, פרנסיסקו?״

הכומר התמהמה בתשובתו. אבל הילד המעוות, שעמד באחת הפינות של הכנסייה לשעבר, אמר:

״בביתו מחכה המת וחולם.״

״זה כל מה שהמפגרים האלה אומרים!״ צעק הכומר, ומרינה, שהושיטה לו את זרועה כדי לעזור לו לקום מהרצפה, נסוגה לאחור. ״חלאות, מפגרים מזוהמים! שלחו אלייך את הזונה בהיריון שלהם וזה הספיק כדי לשכנע אותך לבוא? לא חשבתי שאת כזאת מטומטמת.״

במרחק שמעה מרינה תופים. המוּרְגָה,( חבורת זמרים ונגנים שמשתתפת בקרנבל ובחגים מסוימים דופקת בדלתות בתקווה לזכות במנחה) נזכרה בהקלה. אנחנו בפברואר. ברור. זה מה שקורה. התושבים הלכו לעשות חזרות למורגה של הקרנבל, ואולי אפילו כבר חגגו במגרש הכדורגל שעל יד פסי הרכבת.

(הוא נכנס לאחד הבתים שמעבר לפסי הרכבת, הוא גר שם עם חברים שלו. ואיך הכומר יודע על הנערה בהיריון?)

כן, זאת המורגה, הייתה בטוחה. בשכונה היה צוות נגנים קבוע ותמיד חגגו את הקרנבל. אומנם עדיין קצת מוקדם, אבל אפשרי. וראש הפרה הוא בטח מתנה מאיימת מאחד מסוחרי הסמים בשכונה ששנאו את האב פרנסיסקו כי היה מגיש תלונות נגדם או מנסה לעזור לנערים המכורים להיגמל וזה צמצם את חוג לקוחותיהם והפחית את מספר עובדיהם.

״אתה חייב לצאת מכאן, פרנסיסקו,״ היא אמרה לו.

הכומר צחק.

״ניסיתי, ניסיתי! אבל אי אפשר לצאת. גם את לא תצליחי. הנער ההוא העיר את מה שישן מתחת למים. את לא שומעת אותם? את לא שומעת את התופים של פולחן המתים הזה?״

״זאת המורגה.״

״המורגה? זה נשמע לך כמו מורגה?״

״אתה שיכור. איך ידעת על הנערה בהיריון?״

״זאת לא שום מורגה.״

הכומר נעצר וניסה להדליק סיגריה.

״במשך שנים חשבתי שהנהר הרקוב הזה הוא חלק מהאופי האידיוסינקרטי שלנו, את מבינה? לא צריך לחשוב על העתיד, שטויות, פשוט נזרוק את כל הזבל שם, הנהר ייקח אותו! ליתר דיוק, לעולם לא לחשוב על ההשלכות. ארץ של חסרי אחריות. אבל עכשיו אני חושב אחרת, מרינה. האנשים שזיהמו את הנהר הזה היו אחראים ועוד איך. הם כיסו על משהו, הם לא רצו לתת לו לצאת וכיסו אותו  בשכבות של שמן ובוץ! הם אפילו מילאו את הנהר בספינות והשאירו אותן תקועות שם!״

״על מה אתה מדבר.״

״אל תשחקי אותה מטומטמת. אף פעם לא היית מטומטמת. השוטרים התחילו לזרוק אנשים לנהר כי הם דווקא מטומטמים. ורוב אלה שהם זרקו מתו, אבל היו כאלה שמצאו אותם. את יודעת מה מגיע לכאן? החרא מהבתים, כל הטינופת של הביוב, הכול! שכבות על שכבות של טינופת כדי להשאיר אותו מת או ישן: זה אותו דבר, אני חושב, המוות והשינה הם אותו דבר. וזה עבד עד שהתחילו לעשות את מה שלא יעלה על הדעת: לשחות מתחת למים השחורים. וככה העירו אותו. את יודעת מה פירוש ׳עמנואל׳? פירושו ׳אלוהים איתנו׳. אבל איזה אלוהים, זאת הבעיה.״

״על מה אתה מדבר, זאת הבעיה. בוא, אני אוציא אותך מכאן.״

הכומר התחיל לשפשף את העיניים בחוזקה עד שמרינה פחדה שיקרע לעצמו את הקרניות. הילד המעוות, העיוור, הסתובב ועמד כעת בגבו אליה, מצחו אל הקיר.

״הם שמו אותו להשגיח עליי, הוא אחד משלהם.״

מרינה ניסתה להבין מה קורה באמת: הכומר, שנרדף בידי שונאיו בשכונה, איבד את הראש. הילד המעוות, שקרוב לוודאי ננטש בידי משפחתו, הלך אחריו לכל מקום כי לא היה לו אף אחד מלבדו. תושבי השכונה לקחו את המוזיקה ואת מתקני הגריל שלהם לחגיגות הקרנבל. הכול היה מחריד, אבל לא בלתי אפשרי. לא היה שום נער מת־חי ולא שום פולחן מתים.

(ומדוע לא היו צלמים דתיים? ולמה הכומר דיבר על עמנואל בלי שהיא אפילו שאלה עליו?)

לא חשוב. חייבים ללכת, חשבה מרינה ואחזה בזרועו של הכומר. היא הכריחה אותו להישען עליה כדי שיוכל ללכת; הוא היה שיכור מכדי לצאת משם לבד. זאת הייתה טעות. היא לא הספיקה להבין מה קורה: הכומר היה שיכור, אבל התנועה שעשה כדי לגנוב ממנה את האקדח הייתה זריזה ומדויקת. היא לא הספיקה להתנגד וגם לא לראות את הילד המעוות שהסתובב וצעק צעקה אילמת, פתח את פיו וצעק ללא קול.

הכומר כיוון אליה את האקדח. היא הביטה סביב, ליבה מרסק את צלעותיה ופיה יבש. לא היה לה לאן לברוח; הוא היה שיכור ויכול היה להחטיא, אבל לא בחלל קטן כל כך. היא התחילה להתחנן, הוא קטע אותה.

״אני לא רוצה להרוג אותך. אני רוצה להודות לך.״

ואז הפסיק לכוון אליה, הנמיך את האקדח ובתנועה נמרצת הגביה אותו שוב, הכניס את הקנה לפיו וירה.

הרעש החריש את אוזניה של מרינה; מוחו של הכומר כיסה כעת חלק מהאותיות חסרות הפשר והילד חזר ואמר, ״בביתו מחכה המת וחולם,״ אם כי לא הצליח לבטא את העיצורים כהלכה. מרינה לא ניסתה לעזור לכומר: לא היה שום סיכוי שנשאר בחיים לאחר הירייה הזאת. היא לקחה את האקדח מידו ולא יכלה להימנע מהמחשבה שטביעות אצבעותיה נמצאות בכל מקום, שאפשר יהיה להאשים אותה ברצח. כומר מחורבן, שכונה מחורבנת, מה היא עושה שם? מה יש לה להוכיח? למי? האקדח רעד בידה, שהייתה כעת מוכתמת בדם. היא לא ידעה כיצד תחזור הביתה כשידיה מגואלות בדם. היה עליה למצוא מים נקיים.

כשיצאה מהכנסייה, קלטה שהיא בוכה ושהשכונה כבר אינה ריקה מאדם. השפעתה המחרישה של הירייה יצרה בה רושם שהלמות התופים עדיין מגיעה מרחוק, אבל זו הייתה טעות. המורגה עברה על פני הכנסייה. עכשיו היה ברור שלא מדובר במורגה. זאת הייתה תהלוכה. שורה של אנשים מנגנים בתופי צד רועשים, ובראש צועדים הילדים בעלי המום עם הזרועות הדקות ואצבעות הרכיכה שלהם, ואחריהם הנשים, רובן שמנות, עם הגוף המעוות של הניזונים כמעט רק מפחמימות. היו גם גברים, מעטים, ומרינה הבחינה ביניהם בשוטרים שהיא מכירה: היא אפילו חשבה שהיא רואה את סוארס, עם שערו השחור המשוך לאחור, לבוש מדים, מתחמק ממאסר הבית שנגזר עליו.

מאחוריהם בא האליל, נישא על מיטה. בדיוק כך, על מיטה עם מזרן. מרינה לא הצליחה לראות אותו היטב: הוא שכב. ממדיו היו אנושיים. פעם ראתה משהו דומה בתהלוכות של השבוע הקדוש, צלמים של ישו שזה עתה הורד מן הצלב, שותת דם על יריעות של בד לבן, ספק מיטה ספק ארון קבורה.

היא התקרבה אל התהלוכה אף על פי שהכול אמר לה שעליה לרוץ לכיוון ההפוך: היא רצתה לראות את הדמות המוטלת במיטה.

בביתו המת מחכה וחולם.

מקרב הקהל, שהלך בדממה, עלה רק קול התופים. היא ביקשה להתקרב לאליל, מתחה את צווארה, אבל המיטה הייתה גבוהה מאוד, גבוהה באופן בלתי מוסבר. אישה דחפה אותה כאשר ניסתה להתקרב יותר מדי ומרינה זיהתה אותה: זו הייתה אימו של עמנואל. היא ניסתה לעצור בעדה אבל האישה מלמלה משהו על ספינות ועל הקרקעית האפלה של הנהר, ששם נמצא הבית, ונחלצה ממרינה בנגיחת ראש בדיוק כשהצועדים התחילו לצעוק ״אני, אני, אני״ והדבר שנשאו במיטה זע מעט, מספיק כדי שאחת מזרועותיו האפורות תשתלשל לצידי המיטה, כמו זרוע של אדם חולה אנוש, ומרינה נזכרה באצבעות שראתה בחלומה שנשרו מהיד הרקובה, ורק אז ברחה, אוחזת באקדח, רצה בין הבתים הרעועים בסבך הסמטאות וחיפשה את הסוללה, את הגדה, מנסה להתעלם מהמים השחורים שנראו גועשים כעת, שהרי לא ייתכן שהמים האלה יגעשו, שהרי המים האלה לא נושמים, אלה מים מתים, לא יכולים להיווצר בהם גלים שילטפו את הגדה, שיסערו ברוח, לא יכולים להיווצר בהם לא מערבולות ולא זרם ולא גאות, הרי לא ייתכן שתעלה גאות אם המים עומדים. מרינה רצה לעבר הגשר ולא הביטה לאחור וסתמה את אוזניה בידיה המגואלות בדם כדי לחסום את רעש התופים.

Image result for Las cosas que perdimos en el fuego

קראו עוד סיפור מאת מריאנה אנריקס:

'המלאכית הקטנה יוצאת מקברה'

קראו עוד על המחברת:

מריאנה אנריקס בוויקיפדיה

ביקורת על הספר

ריאיון עם מריאנה אנריקס

ריאיון מקיף עם הסופרת

Related image


אודות אלי אשד

סופר, מרצה ובלש תרבות. פרסם את הספרים "מטרזן ועד זבנג" - סיפורה של הספרות הפופולארית הישראלית" ( "בבל" 2003) ו"הגולם -סיפורו של קומיקס ישראלי" עם אורי פינק ( "מודן" 2003). פרסם מאמרים רבים בעיתונות, בכתבי עת וברשת בנושאי ספרות ותרבות פופולארית, מדע בדיוני, קומיקס ועוד.
הפוסט הזה פורסם בתאריך אימה, פנטזיה, תרגומים עם התגים , , , . קישור קבוע.

תגובה אחת על 'מתחת למים השחורים' – סיפור אימה מאת הסופרת הארגנטינאית מריאנה אנריקס

כתיבת תגובה

האימייל שלך לא יוצג בבלוג. (*) שדות חובה מסומנים

*

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>

*