Image result for ‫שלמה ארצי תקליטים‬‎

יובל גלעד מנתח פזמונים שכתב והלחין שלמה ארצי בשנות פעילותו הרבות, ובודק את התפתחות הנרטיב שלהם

ברשימה זו אבקש לבחון את הטקסטים של מי שהוא אולי זמר העם המצליח ביותר בתולדות ישראל, שלמה ארצי. לא אכנס לשאלה עד כמה פזמוני ארצי יכולים להיחשב כשירה, אלא אנסה לראות מה הנרטיב המרכזי ומה האתוס הגורם כבר שלושים שנה ויותר לאלפים לשיר במלוא גרונם יחד עם הזמר, ולמדינת ישראל להעניק לו את זכות הדלקת המשואה בטקס יום הזיכרון במלאת למדינה שבעים שנה.

אבקש להראות כיצד ארצי עבר מפזמונים יפים ונוסטלגיים המכילים מדי פעם שורות שירה של ממש, דרך שנים של פזמונאות סמי־פוליטית וביקורתית חלקית, לפזמונאות רדודה, חסרת ביקורת עצמית. וזאת מבלי לערער על גוף העבודה המרשים, מוסיקלית וטקסטואלית, של הזמר. הנוסטלגיה היא געגוע לעבר, מתוך אידאליזציה שלו. אין בה רע לכשעצמה, אבל כשהיא מכסה על המציאות בהווה, היא יכולה להיות בריחה. גם בכך אין רע, במידה ומודעים לבריחה זו.

נוסטלגיה היא חיננית מטבעה, בעיקר אצל זמרים, אם היא מלווה בצניעות. וארצי אכן היה זמר צנוע, פולקיסטי, עד אמצע שנות השמונים. אבל המפנה הרוקי, בהשפעת ספרינגסטין, הוביל לאובדן התמימות היחסית שאפיינה את פזמוניו ואת עיבודיו שיריו עד אז. כך, נוסטלגיה בלא צניעות ותמימות, יוצרת דיסוננס מטריד, ואף חוסר אמינות.

ובמקרה של פזמוני ארצי המאוחר, וגם אלבומיו, מדובר על נוסטלגיה מאוהבת בעצמה, כזו המאפיינת את מדינת ישראל – במידה רבה – בעשורים האחרונים. הנוסטלגיה מייצרת סיפור ‘אני’ שלפיו תמימות הילדות והנעורים חלפה, וזאת מתוך הכורח להתבגר ולהתמודד עם המציאות. אבל היא יכולה להפוך לטפיחה ריקה על השכם, שכן היא לוקחת כמובן מאליו שלא ניתן להיות תמים וצנוע גם בהווה, ושכל התקרנפות ובחירה לא מוסרית מוצדקות רטרואקטיבית.

ומרבית פזמוני ארצי, בעיקר בשני העשורים האחרונים, מציגים ‘אני’ המשבח את עצמו על תמימותו שאבדה, ומקבל עצמו על פשרותיו ואף התקרנפותו. והאמירות הפוליטיות הן ברובן כאלה שכל הציבור הישראלי יכול להזדהות עמן, כאלה שאינן מערערות על הקונצנזוס.

Related image

ה’אני’ השירי של ארצי הוא ‘אני’ מתגעגע, נוסטלגי, כבר מראשית הדרך, בתחילת שנות השבעים. הכמיהה היא לילדות, אבל היא כמעט אינה מתוארת, אלא רק שרידיה העזובים, והגעגוע והכמיהה המתמידים. כך כבר בתחילת דרכו בחר לשיר את ‘אומרים ישנה ארץ’ של טשרניחובסקי, וב‘בלדה על ברוך ג’מילי’ (מי שנודע בגרפיטי שכתב בשער הגיא, 1948), יש בעיקר נוסטלגיה, שכתב גבר צעיר, ארצי, בן 26: אני חוזר איתו / את הימים, המרחקים / אל הדרך שאספה / שלדי ברזל שותקים […] אנחנו פה, ג’מילי / בארץ חלומות”.

(ראו רשימה על ‘הבלדה של ברוך ג’מילי’ השם כתובת והפזמון ב’יקום תרבות’)

Image result for ‫שלמה ארצי  גבר הולך לאיבוד‬‎

ובאלבום המוקדם ‘גבר הולך לאיבוד’ (1978), בשיר ‘בלילות אני מתגעגע‘ כותב ושר ארצי “עכשיו בלילות אני נוסע / וחושך מסביב / בלילות אני מתגעגע, / למה שפעם היתה לי / תל אביב”. ושר את השיר גבר בן 29, לא אדם זקן.

כך גם בפזמון ושיר יפהפה כמו ‘אף פעם לא תדעי, מאותו אלבום, שבו האהבה באה לידי ביטוי בנסיעה שהתרחשה בעבר, בעוד ההווה הוא געגוע, פרידה: “ובלילות, / דלתות פנייך נעולות, / ובימים, אף פעם לא תדעי. / אף פעם לא תדעי, כמה נסעתי בגללך, / דרכים בכף ידי, / דרכים בכף ידך […] אדם תמיד נפרד ממישהו, אני זוכר בכית.”

יש להדגיש שהנוסטלגיה הארצית, על אף שהיא נקשרת בילדות או באירועים שונים, מבוססת רק מעט על פיסת ממשות שאיננה עוד, והיא יותר מצב של געגוע, כמיהה, המצוי תמיד בלב ההווה, על “התקווה”.

ככלל, תרבות הנוסטלגיה הישראלית מפותחת ביותר, וכוללת בין השאר שידורים חוזרים אינסופיים של סרטים איקונים בימי עצמאות, שעות שידורי נוסטלגיה של שירי להקות צבאיות ושירי זמר מתקופת קום המדינה, ועד הנוסטלגיה העדכנית יותר, לשנות השבעים והשמונים של הטלוויזיה החד ערוצית ועוד. ועם זאת, קו זה בולט אצל ארצי, כאמור, הזמר המצליח ביותר של העשורים האחרונים, עוד מראשית דרכו.

נראה שארצי נולד רומנטיקן, נוסטלגיקן, ובכך התאים לישראל שהנרטיב שלה על עצמה, היינו של מדינה שקמה מתוך תמימות, רצתה בטוב, ונאלצה להילחם ואולי אף להתקרנף כדי לשרוד בסביבה אכזרית. מידת הנכונות של תפיסה עצמית זו נתונה בספק, שכן הגירושים הגדולים של פלסטינים התרחשו בימי קום המדינה, ואחר כך במלחמת ששת הימים, בתקופת שלטון תנועת העבודה, כזכור. ועם זאת, ילדותה ונעוריה של המדינה מעוררים באופן טבעי נוסטלגיה.

אבל הנוסטלגיה כמו מוחקת את האירועים האמיתיים המתרחשים בישראל (מלחמות, כיבוש, עוני, פריפריה, מאבק עדתי וכו’) ומותירה רק ‘אני’ מתגעגע, נוסטלגי, כמה לאהבה ופגוע מהיעדרה־עזיבתה.

ובשיר היפה והנודע ‘שינויי מזג האוויר’ – מציאות של שינוי מתמיד פוגעת ברגש הנוסטלגי, המתגעגע לעבר אידילי ואידאלי של מציאות קבועה: “שינויי מזג האוויר הביאו אותי לחשוב / שמלבדם אני עצוב גם בגללך. / ליד הבית שהיה ביתי, סללו רחוב, / אני יודע, משהו פה משתנה […] חילופי האנשים הביאו אותי לחשוב / שמלבדך לא נשאר לי אף אחד לאהוב.” הבית הישן של הילדות נהרס (ובהקבלה, אולי, התמימות של ארץ ישראל – שהפכה לישראל הצעירה הנאבקת על חייה, ואחר כך לישראל הכובשת, המליטריסטית, של ששת הימים – כבית).

Image result for ‫שלמה ארצי בשל תפוח‬‎

כבר בראשית דרכו המוסיקלית, עת בחר ארצי בטוב טעם שירי משוררים להלחנה, בחירותיו שיקפו את הלך הרוח הנוסטלגי, הרומנטי, המתגעגע (הציטוטים מכאן ואילך, גם של פזמוני ארצי, לא כולל אלה של השנים האחרונות, הם מתוך ‘122 שירים מתוך תקליטים’, הד ארצי: ספריית מעריב, 1996). כך למשל ‘בשל תפוח’ של ביאליק, המתאר פרדס מעורר געגועים. והלחן הנהדר שלו לשירו של נתן יונתן, ‘האיש ההוא’, שגם הוא רווי בנוסטלגיה “איפה ישנם עוד אנשים כמו האיש ההוא, / אשר היה כערבות הבוכיות”?!

Image result for ‫שלמה ארצי   "על אנשים"‬‎

השיר ‘בנוף ילדות‘ שכתב ארצי והופיע עוד באלבום ‘על אנשים’ (1971) והפך ללהיט רק בביצועו המחודש לפני כמה שנים (וללהיט ריקודי עם, משום מה) כולו נוסטלגיה: “בנוף הבתים הישנים / אשר היו צלי בימי ילדות, / חלפו הרבה שנים […] נוף הבתים כבר מתפורר […] בגן העדן של ילדות / אשר היה פורח / הייתי חלק מהנוף / היום אני אורח.” אלה שורות טובות, המזכירות את התמה של המשוררים הרומנטים האנגלים (וגם אצל ביאליק, בירושה מהם), באשר לילדות כמצב אוקייני של היעדר הפרדה בין ה’אני’ לטבע, והבגרות כהפרדה כואבת, כפרידה מהכוליות.

פזמוניו של ארצי משקפים משבר גיל העמידה מתמיד, כזה שאולי משקף את התודעה הקולקטיבית והתפיסה העצמית של ישראל בעשורים האחרונים. לפחות של ישראל ה”לבנה”, ההגמונית (לשעבר?). כך גם בשירו הנודע, בעל האיכויות הפואטיות, “גבר הולך לאיבוד דרך מרפסת/ בין שיחי השרך,/ הוא מתנדנד כשהרוח נכנסת/ הוא נעזב”. בשיר יש רמיזה לאובדניות, מפתיעה בהקשר של הצבר היפה, ארצי, שאמנם לא היה לוחם יפה בלורית ותואר, אבל בהחלט שיקף במידה רבה את ישראל הצעירה.

אובדן התמימות כרוך במות חיילינו, כמו נמרוד גאון, שנהרג במלחמת יום הכיפורים ואת שירו ‘אני שומע שוב הלחין ארצי: “אבל אני חייל – ואל תבכי לי ילדה./ [..] אהבתי – רגעי זכרונות וגעגועים טרופים.”כלומר, האלטר אגו של ארצי הוא החייל המת, הגיבור שנהרג עבור מדינתו, וה’אני’ שלו הוא געגוע לזמן הטרום מלחמתי (או טרום המודעות למלחמה) של הילדות.

כאמור, המפנה הרוקרי של ארצי הגיע בשנות השמונים. בנקודה זו אבדו הקול השר צלילים גבוהים (שבתחילת דרכו לווה בעיבודים תזמורתיים) וגם גיטרת הפולק המלווה, כלומר הצניעות האישית והמוסיקלית, והוחלפו ברוק בהשפעת ברוס ספרינגסטין (ובסיוע המפיק לואי להב, שגם עבד עם “הבוס”). בתחילת המפנה מפולק לרוק, הוא עוד לווה בטקסטים פוליטיים מעניינים למדי. כך, על אף אובדן הצניעות המוסיקלית, היא הפריעה פחות, שכן הזעם וחוסר האונים של העיסוק בשכול אינם נוסטלגיים, כלומר פולקיים מטבעם.

Image result for ‫שלמה ארצי   לילה לא שקט‬‎

באלבומו ‘לילה לא שקט’ (1986) מתמודד ארצי ישירות, בשיר הנושא, עם רגשות האשמה כלפי החיילים המתים: “אני אומר לה זה חוזר, / כן, זה לא עוזב / אך בלילה אני חולם עליך, / עם אותם הפנים שהיו פניך.”

Image result for ‫שלמה ארצי "חום יולי אוגוסט"‬‎

ובאלבום ‘חום יולי אוגוסט’ (1988), אולי הפוליטי באלבומיו (אלבום כפול), שר הזמר בשיר הנושא “חום יולי אוגוסט אז אצטרובל אחד נושר, / מסוק נוחת, אני שוכב לבד בשטח […] הולך לרקוד עם חיילים מתים בלב”.

ובשיר הפוליטי החריף ביותר של ארצי, אולי, ‘עָבֵּד הממהר‘ מאותו אלבום, יש אמירה פוליטית חריפה למדי, בהשראת ‘הזמן הצהוב’ של גרוסמן, “כדור או אבן, זה לא פייר / פגעו בעבד הממהר”.

אבל טיבן של המלחמות עצמן כמעט אינו נדון בשירי ארצי. הם קרו, חיילים נפלו. עכשיו אנחנו, האוהבים עצמנו אוהבים אותם, מתגעגעים. אז העיסוק בשכול נוגע ללב וגם יוצא דופן בפזמונאות של שנות השמונים (אף זאת תקופה שבה פוליקר החל לעסוק בפצע השואה), אבל מה משמעות האשמה, מלבד היותה תוספת לגעגוע ולנוסטלגיה? כמיהה ל”ארץ חדשה”, כשם השיר הנודע?

הרי אותה ארץ חדשה, שאליה כמה דובר השיר ואלה ששרים עימו בשירה בציבור של הופעותיו, כבר לא תהיה. אבל השיר מייצר אהבה עצמית – אני רוצה ארץ חדשה וטהורה המשקפת את תמימות הילדות משמע אני קיים. הדבר דומה להבטחות בחירות של פוליטיקאים בדבר “שינוי” שיתרחש. מהו השינוי, לא ברור, והוא אינו מנוסח כלל. כי מדובר בהבטחות ריקות.

לכן, ועוד באותו אלבום, ישנה גם הנוסטלגיה של “הנעורים יפים, הקיץ אינסופי”. אבל לצד התייחסות הרצינית לחיים, בדמות רגשות האשמה על חיילים שנפלו כדי שאנחנו נוכל לחיות, הרי אפשר למצוא כאן כבר את ארצי העתידי, המבקש לשקף את האדישות הפוליטית המתהווה של ישראל, אבל בלא מרחק אירוני שיוכל לייצר ביקורת: “את חיה פוליטית, מזדהה עם מיעוטים” שר בהתרסה מסוימת ארצי ב’תחת שמי ים התיכון’, ועמדה א־פוליטית זו מאפיינת את פזמוניו יותר מאשר ‘עָבֵּד הממהר’. גם גם השורות הנודעות “תחת שמי ים התיכון / ערב על אבטיחים יורד / אשליות מתוקות, / זהבים על הצוואר”.

בנקודה זו בקריירה שלו, ב־1988, במקביל לפרוץ האינתפיאדה הראשונה, נסוג ארצי מהתמודדות פוליטית, ולו חלקית, עם המצב הישראלי, וחוזר לאותה נוסטלגיה שאפיינה אותו בראשית דרכו. וכך הוא כותב ושר עד היום, משקף את ישראל , מדינת “צו פיוס”. וזאת כאשר הפיוס הוא גם המנוע העיקרי לטורו השבועי של ארצי ב’ידיעות אחרונות’, שבו המחאה, כשהיא מופיעה, היא בדרך כלל קונצנזואלית למדי.

זמר אינו מחויב להיות פוליטי, וזכותו לשיר על ילדותו ותמימותו – “אני בתמימותי ראיתי את העולם כמו חצר גדולה” – אבל אם תמימות זו מגויסת לצורכי נרקיסיזם ישראלי, השר בשירה בציבור את השירים הנוסטלגיים, זו בעיה. פחות של הזמר, יותר של המדינה.

כי ישראל של היום אינה תמימה או צנועה, אם אי פעם הייתה כזו, וגם ארצי כזמר בעל קול מחוספס ורוקרי כבר אינו הזמר השר בטונים גבוהים ו”צלולים” של ראשית דרכו, זה שהופיע ב’צוותא’ בליווי גיטריסט בלבד, נלחם על הקריירה שלו ועל הגעה לקהל, בשנות השבעים המאוחרות שבהן התקשה להצליח.

המפנה הרוקי ספרינגסטיני של זמר האיצטדיונים, הכובש עד היום את הבמות בישראל, השליך את התמימות (הארצישראלית?), וגם הקול כבר לא מה שהיה. הלכה התמימות והצניעות הנוסטלגית אבל אותנטית של האלבומים ‘חצות’, ‘דרכים’ עד ‘תרקוד’. אלה הוחלפו בנוסטלגיה לא אותנטית, שאצל ארצי כרוכה בכמיהה מתמדת לעוד ועוד אהבה.

Image result for ‫שלמה ארצי  ירח‬‎

אהבה אולי התקיימה בעבר, אבל כיום נותרה בעיקר זעקה של כמיהה לאהבה. אבל אין כל דגש על זולת מסוים לאהבה זאת, למרות שישנה נמענת, אלא הרבה אהבה עצמית ושביעות רצון עצמית של “רוקר חיי”, של “במקום זה אני רוקד וצועק לירח: “רד” / ומאשים את העולם בכאבי” (מתוך ‘ירח’), או “תבכי לי עכשיו / תבכי אני אומר / זה כואב, זה יכאב / אבל בסוף זה ישתחרר / תבכי במקומי / אני כבר לא יכול לבכות / אני תפקידי/ לנגב לך את הדמעות”.

ושורות אלה משקפות היטב את הנרקיסיזם הישראלי המקדיש את חייו לילדים, הכול למען הילדים, כאידיאל וכאתוס אחרון במדינה שאבדו לה כל נכסיה האידיאולוגיים, אבל גם הם, מעשה שטן, אינם אלא כלי במלחמה הדמוגרפית.

Image result for ‫שלמה ארצי  צימאון‬‎

ארצי, החצי משורר של תחילת ואמצע דרכו, לא היה מרשה לעצמו שורות כגון אלה של “לנגב לך את הדמעות”, או “מסתכל על השמים של ג’נין ורמת גן / ממש אותו דבר, גשם פה ושם / פה ושם יש קרבות עקובים מדם […] פה ושם המטוס של המשיח מסתובב, / מתי כבר ינחת אצלנו באיזור החוף” (מתוך ‘פה ושם‘, 2002). זהו פזמון פוליטי יאיר לפידי אופייני של ישראל העכשווית, רוויה באהבה עצמית ובחוסר מודעות, ואמירה עאלק פוליטית על כך שכולנו בני אדם (‘גשם פה ושם’, רידוד וולגרי של ‘גשם יורד על פני רעי’ לעמיחי).

הניו אייג’ וסיסמאותיו, ותרבות הווידוי וחשבון הנפש הרגשי כביכול, שהפכו נפוצות למדי בישראל של ימינו, נכנסו גם לפזמוני ארצי: “בשקט בשקט אני משתדל / להבין את הנפש שלך / הו כמה קל לנו להיסגר / וכמה קשה להיפתח […] מה את רוצה ממני תגידי לי מה’ לא יודע כבר מה אני רוצה.” או “תעשה כל יום דבר כן / שמאז ומתמיד מפחיד / היום אתה חי, מחר מת / ההווה זה העתיד […] תשתדל לחיות בסוטול / הודו רחוקה אבל תיסע / שב תחת עץ הזית / בטבע המושלם בלי כביש / אין כוח בעולם ש… / שיעצור אותך מלהרגיש” (‘האמיתי‘, 2007).

אלה שורות שלא היו עוברות אצל ארצי הצעיר, הנוסטלגי אבל גם תמים – לפחות במידת מה. אבל הן משקפות יפה את ישראל של ימינו, ומאשרות למר ישראלי לאהוב עצמו למרות פגמיו. ועץ הזית, הסמל הפלסטיני המקומי, צץ כאן, בלא אירוניה או טיפת מודעות עצמית.

כמה נרקיסיזם ישראלי יש בשורות כמו “לפעמים אני עוד מחפש אושר אקספרס / לפעמים אני עוד מתכנס בעצבות כמו טיפש” (‘אושר אקספרס’, 2012), או “ניסיתי ניסיתי מאד, / להילחם ברוחות / לא סיפרתי לך כמה / ניתקתי את עצמי מהרוב / אך בתוך המציאות / חטפתי ג’ננה” (‘לתת ולקחת’, 2012). וכמו תמיד, החזרה לנוסטלגיה: “כאן התנשקנו ליד השפך […] כאן פעם דרכו לי על החלומות” (‘קצפת’, 2016).

Image result for ‫שלמה ארצי  קצפת‬‎

אז הנוסטלגיה נותרה גם באלבום ‘קצפת’, 2016 (מכר 170 אלף עותקים!), בשורות כמו “מול הפרסומת לקצפת, / מול הים ומול האוניות / באה לי תמונה מימי בית ספר / ילדים משחקים באשליות”. זוהי כבר נוסטלגיה אחת יותר מדי, שהופכת לאהבה עצמית. אז לאומנים ותיקים מותר קצת לחפף אחרי שנים של עבודה, אולי, אבל השאלה היא עד כמה נמוך יורדים, וגם לחניו של ארצי כבר אינם כשהיו. לשם השוואה אפשר להביא את מאיר אריאל, שעד סוף דרכו (שנקטעה מוקדם מדי) לא חיפף ולא עיגל פינות. ונכון, פזמונאי אינו משורר (על אף שארצי הרוויח ביושר לפחות הגדרה של משורר לפרקים). ועדיין, כתיבת פזמונים היא אומנות בפני עצמה.

“עולם פוליטי אם טעינו אין כבר כח / נסה דברים קטנים כמו למשל לנסוע” (‘דבר איתי על המצב’, 2002) אולי משקף את המצב הישראלי היטב, אבל לא ממש מאתגר ובהחלט לא תמים. ההגמוניה הוותיקה מעוניינת להחזיק מעמד במדינה מתקרנפת – “מותק העיקר תחזיקי מעמד / העיקר שנשאר כאן איכשהו שפויים / וכמה נשאר לך בכיס” (‘שפויים’, 2007).

ארצי המאוחר איבד כאמור את השירה, והפך מעט וולגרי: “ובחדר הקטן שני סינים אבודים / הם מסיידים אותו לבן כמו השמים של פקין”. ובכן, זו גסות רוח לאזכר כך פועלים, באלוזיה לשיר הנודע “שניים סינים עם כינור גדול” (ששוטר גירש אותם, כבר אז). שני הסינים אינם אבודים, הם פועלים שחורים שעזבו את משפחותיהם ואת חייהם כדי להתפרנס ולחיות בתנאי עוני בישראל הקפיטליסטית, שמצליחיה נוהרים לקיסריה, לשיר את אהבת עצמם עם המשורר הלאומי.

עם ישראל חוזר שוב ושוב להופעות של ארצי, לחלום את עצמו תמים וצנוע, בלתי נגוע במחלות של ישראל העכשווית, על פי התפיסה שזה מי שהוא באמת, רק שהמציאות הפריעה למימוש העבר האידילי. הוא שומע את שירי הנוסטלגיה, והיא מוכפלת בידי זיכרונות של עצמנו שומעים לראשונה את שירי ארצי, בצעירותנו. אבל אנחנו מעולם לא היינו כל כך תמימים ויפים, ובוודאי איננו כאלה כיום. נותר רק לקוות למפנה אחרון בקריירה של ארצי, חזרה ל’אני’ הצנוע יותר, הפולקיסטי, של ראשית דרכו, אצלו ואצל המדינה שאותה הוא משקף.

2 תגובות

  1. כשהייתי צעיר אהבתי את השירים של שלמה ארצי אבל בשנים האחרונות אני כבר לא אוהב את השירים החדשים שלו ומעולם לא הלכתי להופעותיו. אני עדיין אוהב לשמוע את שיריו הישנים יותר ועכשיו כשקראתי את המאמר הזה אני חושב שאני מבין למה.

השאר תגובה

אנו שמחים על תגובותיכם. מנגנון האנטי-ספאם שלנו מייצר לעתים דף שגיאה לאחר שליחת תגובה. אם זה קורה, אנא לחצו על כפתור 'אחורה' של הדפדפן ונסו שוב.

הזן את תגובתך!
הזן כאן את שמך

חמש עשרה − ארבע =