Image result for ‫אבטלה‬‎

המשורר ומבקר השירה עמיר סגל, שכתב כמה וכמה מאמרים ומחקרים על השירה הפוליטית העברית, דן ברשומה זאת בהתמודדות השירה עם האבטלה

אבטלה בשירה העברית

פורסם ב’עיתון 77′, גיליון 401 תמוז־אב תשע”ח, יוני־יולי 2018

אבטלה מרתקת אותי. לא רק כי הזדמן לי להיות מובטל, לא רק כי עבדתי בשירות התעסוקה בקבלת מובטלים, לא רק כי אני מרותק משירה פוליטית וגם מקידום תעסוקתי – אלא כי אבטלה היא ההיעדר שמול התעסוקה. ההיעדר הוא מה שמתעלמים ממנו, ואבטלה היא נושא אשר מקבל בשירה תשומת לב מינימלית.

במאמר יפה שנקרא ‘על אבטלה ושירה’ ופורסם לפני כשש שנים פתח יובל גלעד וכתב: “אבטלה היא מצב קשה, הקיום כולו מהונדס לעשייה ועוד עשייה, התרבות ופריון בכל מקום, נפנוף בהצלחות, גברים בג’יפים נשים מאופרות. שירה היא מצב של התבוננות בהוויה, של אי עשייה פרקטית. היא נכתבת משך דקות, אבל שיר טוב דורש מהמשורר להיות, לחיות הוויה.” כלומר, השירה דורשת איזו “אבטלה” או לפחות בטלה. במפתיע, רק מיעוט מן השירה עוסק באבטלה.

מיעוט זה מפתיע גם לעומת גוף שירה משמעותי העוסק בעבודה – בין קידוש העבודה, התייחסות אגבית למקומות עבודה ואל מחאה כלפי מעסיקים נצלנים או עצם קיומו של שוק העבודה כגורם נצלני.

בשירה המושרת אבטלה נוכחת, אך גם לא באופן משמעותי. בשיר ‘שיר תעסוקה’ של מאיר אריאל שהופיע באלבום ‘רישומי פחם’ מתאר אריאל את העבודה והמולתה בבניית מחנה בני ישראל במדבר ובפרט את משכן הקודש. המשורר/מספר בשיר לא לוקח חלק בתעסוקה זו ובפתיחת הבית השני כותב על עצמו “ושוב אני בתור לקבלת דמי אבטלה”. בשיר ‘אינתה עומרי’ של מיכה שטרית המילים הפתוחות הן “סוגרים את המפעל, בואי נלך הביתה” והסתמיות של העניין מובאת בהמשך השיר: “זה עניין של כלכלה, של פוליטיקה / עניינים שברומו של עולם / אבל לא בעניין, לא בעניין שלנו.”

האזינו ל’שיר התעסוקה’

השיר המושר המובהק ביותר העוסק באבטלה הוא כמובן ‘הלכתי ללשכת עבודה’ של ג’ו עמר בו היחס אל המובטל, כמו גם עצם היותו מובטל מושפעים מהמוצא: “הלכתי לשכת עבודה אמר לי מאיפה אתה / הלכתי לשכת עבודה אמר לי מאיפה אתה / אמרתי לו ממרוקו אמר לי תצא מפה אמר לי תצא מפה.”

האזינו ל’הלכתי ללשכת העבודה’

למרות שיצאו בעברית כמה אסופות שעניינן מחאה חברתית וכלכלית. ושתיים אף יוחדו לנושא התעסוקה, ישנן אך נגיעות בודדות באבטלה או בפיטורים. מתייחסים לקושי שבעבודה, לשחיקה, לניצול וההתעמרות שבמקומות העבודה; יש גם התייחסויות רבות לעוני – ועדיין מעטות ההתייחסויות לאבטלה, להיעדר העבודה. תוך כדי שאציין כאן כמה שכן נגעו בנושא, אנסה להבין את נדירותו בשירה העברית, ובכלל.

הפיטורים הם הפתח אל האבטלה ומדגים זאת היטב השיר (על מלאכת העריכה) שיר בכיכובו של ג’וזף גורדון לויט (מתחיל שבע שורות מהסוף) מאת שחר מריו מרדכי. השם האקסטרווגנטי והמוגזם מכסה שיר מוצלח למדי שמתחיל במילים “אחרי שנשארתי בלי עבודה” – ולאחר רצף תלונות ותיאור הבדידות, הקנאה, הקשיים והתיעוב העצמי – מסתיים במילה “לבד”, המופיעה לבדה בשורה האחרונה של השיר. (בספרו ‘מי בעניין שלנו’).

Image result for ‫לא מעודן סיגל בן יאיר‬‎

בשיר ‘אם את שוב’ של סיגל בן־יאיר (מופיע בספרה ‘לא מעודן’ בשם ‘רק התעוררת’ בגרסה ערוכה מדי) בן־יאיר מתארת עוני המגיע עד קבלת תרומות אוכל ואיום הפיטורים כגורם עתיד להחמיר עוד את המצב: “תַּגִּידִי תּוֹדָה בִּזְמַנִּים שֶׁל מִתּוּן אַבְטָלָה סְגִירַת מִפְעָלִים צְמִיגִים בּוֹעֲרִים.”

Image result for ‫אדומה אסופת‬‎

גם בשיר הנהדר ‘מקרא מפה’ של אריק א. (באסופה ‘אדומה’), מתוארים פיטורים. תחילת השיר ברגש אהבה לעולם, המשכו בציפייה לחיים ואז: “ומקבל הודעה – / החל מהיום הנך מפוטר / בטל ומבוטל לכל דבר ועניין / ואיש מתיישב אז לאטו / בתוך הנקודה סתם / והנקודה מתרחבת לאיטה / וחור עצום ורב נפער.”

בשיר ‘עזיבה’ של איתמר יעוז־קסט (באסופה ‘אדם לעמל’) מתואר סיום עבודתו של מורה, אף שלא ברור אם כיציאה לגמלאות או פיטורים. זהו תהליך של התפרקות והתרוקנות המבוטא בשלל דימויים: המורה יוצא מהכיתה, מביט בה ורואה “חדר ריק” ממשיך בתיאור כי “דבר-מה / התפרק בו פתאום לרסיסי פנים שכוחות;” ומסתיים במילים “כעת נפל מבטו על אצבעותיו הצבועות עדין באבקה־של־גיר / כאילו כל שנות עבודתו התפוררו ביניהן.”

לעומת שירים אלו, בשיר ‘לחופש נולד’ של אמיר אור הפיטורים מתוארים כיציאה לחופש, ספק מאושרת. אך גם אם אכן תחושת שחרור עולה ברגע הפיטורים, השיר נראה יותר כרומנטיזציה של המצב מאשר כתיאור אמיתי. השיר גם כולל אנקדוטות ספק פרובוקטיביות אופייניות לאור, למשל במילים: “הוא עמד שם כמו מרזב עקום / והשתין והשתין.”

Image result for ‫מחאת כפיים‬‎

שירו של אור הא הפותח את השער ‘חותם בלשכה’ באסופה ‘מחאת כפיים’ (2013), שהיא אסופה של שירים הקשורים לעולם העבודה, והפעם הראשונה המוכרת לי שיוחדה התייחסות לאבטלה בשירים. מעניין שגם ההתייחסות לאבטלה היא דרך לשכת התעסוקה, והממסד הוא שאמון על “טיפול” במפוטרים. יש לציין גם כי שער זה (מתוך תריסר שערים) הוא קצר מאוד, ומכיל שמונה שירים בלבד, ובכל זאת, זה יותר מייצוג הנושא באסופות אחרות, למשל שני שירים ב’אדם לעמל’ (1981), ארבעה ב’אדומה’ (2007) ואף לא אחד ב’שירון המהפכה’ (2011).

Image result for ‫שירון המהפכה‬‎

בשיר ‘סטטיסטיקה’ של שי דותן, הבית הראשון נפתח בירידה באחוזי האבטלה אל 11% (היום הנתון נמוך משמעותית); אך ממשיך אל בית שני בו בעדינות נרמזת אבטלת המשורר במילים “שופת קומקום, מחליף ערוץ”. האבטלה היא טרטור מתמשך בשיר ‘מינימל קומפקט’ של תומר גרדי ובו המשורר מתוזז בין פקידת הבנק לחיפוש העבודה לטכנאי של בזק המעיר אותו בבוקר, לבעל הבית, ובתוך כל זה צ’קים חוזרים חדלי פרעון. השיר מסתיים בהצטמצמות: “הלכתי הביתה. / ניתקתי סגרתי נעלתי כיביתי. / התפשטתי. / התכסיתי. / צימקתי עצמי מינימל קומפקט. / עצמתי עיניים. / חיכיתי.”

עם עובד - שירי אהבה לימים רעים / עינה ארדל

השיר ‘משוררי הביטוח הלאומי’ של עינה ארדל (בספרה ‘שירי אהבה לימים רעים’) מתאר באופן צבעוני את הקושי לפתוח חשבון בנק, את ההמתנה בלשכת העבודה – “שם יושבים המובטלים”, לא מצליחים לקנות מתוך שפע השוק.

Image result for ‫תופרת מילים‬‎

ההמתנה בלשכת העבודה מתוארת גם בשיר ‘מספר 7’ של דבי סער (בספרה ‘תופרת מילים’) ונושא מוטו שהוא השורה הראשונה בשיר ‘פרנסה’ של דליה רביקוביץ’. השיר מעלה את הקושי לקחת חלק בתמיכה הממסדית של הלשכה, הקושי להזדקק לה. אגב, השיר המוכר ‘פרנסה’ של רביקוביץ’ לא נסקר כאן משום שהוא עוסק אומנם בקשיים כלכליים, אך לא מזכיר ולו ברמז אבטלה.

השיר ‘לשכתי’ של עזרא זוסמן הוא האהוב עליי מהשירים שצוינו כאן. בשיר יפה, עצוב ועדין, זוסמן (שנולד בשנת 1900 באודסה והוא ותיק המשוררים ברשימה זו) הציג את הקושי באבטלה, בעמידה בלשכת העבודה והמתח האידאולוגי הנכנס אל הביקור בלשכה במילים: “ואותו איום ואותו איסור / ואותה חרדת עתיד / ואותו ויכוח על ייעוד הציבור / וייעוד היחיד.”

Image result for ‫האקדמיה ללשון מגומגמת,‬‎

מתבקש לכתוב על הקשר שבין אבטלה ועוני. השיר ‘דו”ח העוני’ של שלומי חסקי מתאר עוני והיבטי עוני אצל אדם שהולך ללשכת האבטלה. השיר מופיע בספרו ‘נאקדמיה ללשון מגומגמת’, 2008 ובשלל אסופות חברתיות ובמות חברתיות.

‘שיר זוהרה אלפסיה’ הוא משיריו המוכרים של ארז ביטון. פתיחתו בתיאור הצבעוני של זוהרה אלפסיה, בעברה “זַמֶּרֶת הֶחָצֵר אֵצֶל מֻחַמַד הַחֲמִישִׁי בְּרַבָּת בְּמָרוֹק” והמשכו בהווה: “הַיּוֹם, נִתָּן לִמְצֹא אוֹתָהּ / בְּאַשְׁקְלוֹן, בְּעַתִּיקוֹת ג’, לְיַד לִשְׁכַּת הַסַּעַד.” רבים כתבו על קשיי ההגירה והפער המעמדי והעדתי הזועקים בשיר. אך גם התעסוקה והיעדרה נמצאות בשיר, והאבטלה היא מצב קבוע ומשום כך העמידה ליד לשכת הסעד.

גם בשני שירים של איתן נחמיאס גלס יש נגיעה באבטלה. האחד, שיר ללא שם, מתאר תרנגולת שמגדל הדובר בשיר, והיא מספקת ביצים ועתידה להישחט. היא לא עושה הרבה אך היא מעירה אותו בבוקר ללשכת העבודה. השיר מתאר מחזור חיים סתמי, רפטטיבי וחסר תכלית. שירו של נחמיאס גלס ‘ולחשוב’ מביא רצף של הגיגים על העולם הנפתחים כולם במילה “ולחשוב” ומגיע אל “ולאישה רצוצה יש 900 שקל בחודש[…] ושמונה נפשות ואב אחד / בעל מובטל.” כך כל הגיג על העולם מתגמד מול קשיי קיום של אישה מעוטת הכנסה שבעלה מובטל.

תפיסת הגבר כ”מפרנס” ומצב שבו הוא איננו מפרנס בהיותו מובטל היא עניין חברתי עמוק אך כמעט לא מדובר בשירה העברית (ואולי בכלל). בנוסף לשירו של נחמיאס גלס, נתקלתי בנושא בשיר ‘יתמות כפולה’ של אדמיאל קוסמן (בספרו ‘סמרטוטים רכים’); השיר מתאר עמידה מול נושים. הגבר מצפה לכסף שיגיע ואילו אשתו בוכה מול הנושים בהיעדר בעל תומך או אב ואם שיתמכו כלכלית.

במהלך חיפוש השירים למאמר זה שלח אלי יורם ניסינוביץ’ שניים משיריו שטרם התפרסמו, וכאן רואים אור לראשונה. השירים יפים, ולאור מיעוט השירים בנשוא זה – אך סמלי ששירים על אבטלה לא ראו אור עד למאמר זה. הראשון בהם, ‘תפילה על הפרנסה’ הוא שאיפתו הצנועה של גבר: ” שֶׁאֶהֱיֶה / וַאֲפַרְנֵס / וְאַרְוִיחַ כֶּסֶף / וְאֶשְׂרֹךְ אֶת מַרְגּוֹעַ הַבַּיִת אֵלַי” ובסדר הזה – כלומר – העבודה היא הקיום עצמו, לאחר מכן פרנסה במובן המהותי, רווח כספי וחומרי וכל אלו מאפשרים לגבר להיות מי שמביא מרגוע לבית. הביטוי ‘בעל נפש’ מקורו בספר משלי (משלי, כג, ב): ” וְשַׂמְתָּ שַׂכִּין בְּלֹעֶךָ– אִם-בַּעַל נֶפֶשׁ אָתָּה.” כלומר, לשים סכין בלועך – פירושים שונים רואים בכך ביטוי לשליטה עצמית או ליציאה למאבק וחיפוש. שני הדברים נעדרים מחייו או לפחות תחושתו של המובטל.

בשיר השני ‘ וּבְשִׁבְעָה עָשָׂר בְּתַמוּז’ התחושה של אדם ללא עבודה מושווה לאבל שבעה עשר בתמוז – בו נבקעו, על פי המסורת, חומות בית שני ובית ראשון. מעבר לשם השיר גם המילה “נִבְקַעְתִּי” ואזכור האבן הפגועה מרפררות לבקיעת החומות ותחילת החורבן. זו השוואה דרמטית, ודאי שלאדם המאמין. אך לטעמי זו השוואה סבירה – לאור אתגר הגבריות, קשיי ההישרדות, תחושת החידלון ואף הבגידה בערכי יסוד שיש באבטלה, סביר להשוות אבטלה לחורבן. לטעמי, בשיר זה ההשוואה נעשית ללא בכיינות אפשרית או רחמים עצמיים – ולכן היא אמירה חשוב, אמיצה לגבי עמידתו של מובטל מול העולם החם, המייבש, האכזר שבו איננו מצליח להתפרנס.

תְּפִלָּה עַל הַפַּרְנָסָה / יורם ניסינוביץ’

יְהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶיךָ שֶׁאֶהֱיֶה

וַאֲפַרְנֵס

וְאַרְוִיחַ כֶּסֶף

וְאֶשְׂרֹךְ אֶת מַרְגּוֹעַ הַבַּיִת אֵלַי

עֲבוֹדָה חֲדָשָׁה בָּאָה

בַּעַל נֶפֶשׁ אֶהֱיֶה מַרְוִיחַ מָמוֹן

אֶקְנֶה נַעֲלַיִם לְהִכָּנֵס

וּבְשִׁבְעָה עָשָׂר בְּתַמוּז / יורם ניסינוביץ’

נִבְקַעְתִּי וְהָיוּ עָלַי

מְבוֹכִים וְסִיבוּבִים וְאֵיל

בַּרְזֶל אֶחָד

וּבְכִי הָעֵצִים וִילָלוֹת הָאֶבֶן

הַפְּגוּעָה

וּבַשִּׁבְעָה עָשָׂר

נִבְקַעְתִּי

לֹא בָּא אֶל פִּי אֹכֶל זוּלָתְךָ

וְחִפַּשְׂתִּי עֲבוֹדָה

וְהָיִיתִי כְּמוֹ הָרְדוּף יָבֵשׁ

בְּצֹמֶת פַּת

נוֹשֵׁם אֶת פִּיחַ הַשְּׂרֵפָה

טֶרֶם בָּאָה

בהקשר זה כתב יובל גלעד באותו מאמר הנזכר לעיל: “אבטלה קשה לכולם, אבל גברים הם יצורים שנולדים מעוטי חמלה, באופן כללי, יחסית לנשים. הדברים אולי לא נשמעים פמיניסטיים, אבל זה המצב המולד.” וגם: “גברים לא יודעים לשאת אבטלה.” אני נוטה להסכים. אבטלה קשה לכולם אבל נורמות חברתיות מקשות יותר על גברים מאשר על נשים.

השירים שצוינו כאן הם כאמור מעטים מאוד. בחיפושי אחרי שירים שעניינם אבטלה, מצאתי קורפוס רחב של שירים העוסקים בנושאים הקשורים באבטלה: עוני, עבודה, נידחות חברתית, תלישות, תחושת חוסר ערך ואף קשיי גבריות (אם כי נושא זה הוא מהמטופלים פחות בשירה העברית). ומעניין יהיה לדון בגורמים למיעוט הזה.

אולי אפשר להבין את נדירות הנושא מתוך השיר ‘שיר העבודה והמלאכה’ של ביאליק, שבו חוזר שוב ושוב המשפט: “לְמִי תּוֹדָה, לְמִי בְּרָכָה? / לָעֲבוֹדָה וְלַמְּלָאכָה!” העבודה היא מי שמצילה מרעב ונותנת כסות, ועל כן, כך מסתיים השיר: “עַל כֵּן נַעֲבֹד, / עַל כֵּן נַעֲמֹל/ תָּמִיד, בְּכָל יְמֵי הַחוֹל. / כָּבֵד הָעֹל, נָעִים הָעֹל! / וּבְעֵת הַפְּנַאי נָשִׁיר בְּקוֹל // שִׁירֵי תּוֹדָה, שִׁירֵי בְּרָכָה / לָעֲבוֹדָה וְלַמְּלָאכָה!” השיר מייצג את עולם הערכים העברי ואת החזון הציוני של האדם העובד. אולי עובד למען עצמו, אולי חי בחברה שוויונית, אולי חופשי יותר בעבודה – אך עובד. באופן מעשי, ולא רק בישראל או בתרבות העברית, העבודה היא דבר כה נחשק עד שיש מי שיוצאים למהפכות או מהגרים למדינה אחרת, לעיתים תוך נטישת משפחתם, כדי לזכות בפרנסה או בפרנסה טובה יותר.

כלומר העבודה היא ערך, לא רק כלי או מסלול לתחזק או לשפר בו את הקיום, ולכן היעדרה של העבודה, האבטלה – אולי אף הבטלנות – היא בלתי נסבלת. כך למשל בשיר ‘אל ארצי’ מבכה רחל את אי עשייתה: “אָכֵן דַּלָּה מְאֹד – / יָדַעְתִּי זֹאת, הָאֵם, / אָכֵן דַּלָּה מְאֹד / מִנְחַת בִּתֵּךְ;” כלומר העבודה, העשייה הן חלק הכרחי בבניין המולדת – האם ואם המעט לא מספיק, מאומה הוא בלתי נסבל, מביש.

אך הבושה אינה הסבר מספק. השירה העברית לא נרתעת מבושה – כולל זאת שבעולם העבודה. כך למשל בשיר ‘מעשה ביצחק’ של מאיר ויזלטיר, המתאר את עולם העבודה כסדרה נצלנית של התעמרויות ותקיפות מיניות שקורבנן הוא הנער בעל השם הסמלי יצחק. משוררים ומשוררות לא נרתעו מלעסוק בבושה שבמין, במבנה ובגודל הגוף, בזהות העדתית ועוד שלל נושאים טעונים, לכן נדירותה של האבטלה בשירה דורשת הסבר נוסף.

האבטלה היא ההיעדר והמוות של מי שעודנו חי; הבושה של מי שלא יכול לתרום כשהוא בגיל העבודה. הודאה בכישלון מהותי בחיים הללו. בקבוצות שונות שהנחיתי, מובטלים התביישו לומר שהם מובטלים. גם אני לרוב התביישתי בכך ותיארתי את עצמי בשלל תיאורים שונים שהיו כיסוי לאמת או אף שקר ממש.

האבטלה מובילה אותנו אל ההתמודדות עם המוות הבלתי נמנע, עם חוסר הפשר של היעדר הקיום ובעצם של הקיום עצמו. הדיבור, הכתיבה, השירה על האבטלה הם לפיכך לא רק חתירה נגד ערך היסוד של הישראליות, העבריות – ערך העבודה; השירה והדיבור על האבטלה הם חתירה כנגד התביעה לפשר הקיום, חתירה כנגד הקיום עצמו. נראה כי יש לשירה העברית עוד דרך לעשות לפני שתגיע שמה בכוחות מלאים.

אני מסיים כאן ומפציר בכם ובכן – משוררים ומשוררות – כיתבו על מה שלא כותבים עליו, דברו על מה שלא מדברים עליו. נפצו את הבושה. לשם כך אנחנו משוררים.

Image result for ‫שירות התעסוקה‬‎

תגובה אחת

כתוב תגובה

הזן את תגובתך!
הזן את שמך כאן