'יד המקרה' – סיפור לשבת מאת גיא פינקלשטיין

כפות הידיים שלו.

לא יכולתי לעמוד בפניהן. הן היו היפות ביותר שראיתי, וזאת בניגוד מוחלט לאופיו הכעור, הצבוע וחורש הרעה.

ללא רבב היו אותן כפות ידיים, משורטטות ביחסים מושלמים בין כף היד לבין האצבעות לבין אורך ורוחב הציפורניים, ומרקמן מופתי, על הוורידים התכלכלים המשתרגים באיזון מושלם בין התבלטות לנחבאות תת־עורית; מוצלחות עד כדי כך שעלה בידיהן (ככל שיכול לעלות בידיהן של ידיים…) לנצח בכף המאזניים את אופיו המחורבן, הקטן והחסר כל כך של בעליהן. וכך החלו אותן ידיים לככב בהרהוריי בהקיץ ובחלומות הלילה, דמיוני מתפעל אותן במצבים יומיומיים תמימים (הקלדה במקלדת, דפדוף בספר, חיתוך ירקות…), לצד אפיזודות ארוטיות פשוטות וחסרות מעוף, ובכל זאת כמעט קשות מנשוא עבורי, בשל ריחוקן הפיזי של אותן ידיים ממני.

לו היה דורש ממני הקורא שאשטח בפניו אמת מידה תקנית לכפות ידיים גבריות, על פי תפיסתי האסתטית, או שלכל הפחות אשרטט במילים קווים מנחים ברורים, כאלה שיאפשרו לו לראות בעיני רוחו את אותן כפות ידיים, כפי שסופר מתאר את תווי הפנים של אישה ששבתה את ליבו של הגיבור – יהיה עליי לאכזב אותו. מוחי מסווג את כפות הידיים הנקרות בדרכי על פי קריטריונים הידועים לו בלבד, כאלה הנסתרים אף ״ממני״, כלומר מאותו חלק שגלוי בפניי מבין המידע האצור בתוך ראשי, ומכיוון שאפילו לי עצמי אין כל גישה אל אותו מקום נחבא שבו מצויה המשוואה המפורשת הפולטת את סיווגי הידיים, אין ביכולתי להגיע לכדי תובנות ודימויים פנימיים ברורים בנושא, קל וחומר לנסחם במילים. ועדיין, גם בהיעדר צביר קריטריונים גלוי, השתלשלו הדברים באופן כזה שבעיצומו של חורף קיצי אחד פלט מוחי את התוצאה לפיה כפות ידיים אלה הן פיסת שלמות המתקיימת בפועל בעולם, כזו שבדומה לה טרם נתקלתי, הִיקרות אידיאלית שהיא מעין הגשמה של צורה שאין בה דופי, ואשר תיאורטית, או סטטיסטית, עשויה הייתה להתקיים אצל אחד מתוך מיליארד מיליארדים של בני אדם, וכנגד כל הסיכויים התקיימה דה פקטו בכפות ידיו של אדם זה, ומעל ומעבר לכל סיכוי נקרתה בדרכי. יד הגורל.

למפגש עם אותו זוג ידיים היו, כפי שניתן לנחש, השלכות; מרחיקת הלכת שבהן הייתה שאני, שמעולם לא רציתי לבוא בברית כלשהי עם שום אדם או דבר, מבוקר עד ערב הנחתי במחשבותיי טבעת על אחת מאותן אצבעות שמילאו אותי תשוקה חריפה (על איזו אצבע משחילים טבעת נישואין? על הקמיצה? ואם כן, קמיצת איזו יד – ימין או שמאל?). כי למרות כל רצונותיי, או אי־רצונותיי, נחתו בעולמי כפות הידיים הללו, האצבעות, ושוב האצבעות, ובעיקר מפרקי האצבע העליונים, ובעיקר האגודל, ובעיקר כל השאר, אבל האגודל, לעזאזל, האגודל, וגב כף היד – שאפילו סימן לא היה בו, כפות ידיים חלקות ובהירות (אך נוטות לשיזוף זהוב!) עם חתימת שער שחור מינימלית, גברית, הכרחית, כאילו שובצו השערות הבודדות במגעו האחרון של רב־האוֹמן ביצירה שפיסל בטכניקת גריעה; משמיט את כל מה שאינו שמימי.

מה רציתי מן האצבעות הללו? ללקק אותן. למצוץ אותן. לנשק. רציתי שילטפו את פניי, ואז שוב ללקק אותן, כל זאת תולדה של ברית שטנים גנטית שנכרתה נגדי, עם יד מכוונת או בהיעדרה, ברית שקבעה שדווקא האיש קשה הלב הזה יופיע בעולם עם אותו זוג ידיים – שבפניהן לא אוכל לעמוד. לא, לא ברית אחת, אלא שורת בריתות נוראיות שיפורטו בהמשך, שש בריתות אשר שקלולן יחדיו הביא לכך שחרף התמונה הגסה שציירה בפניי המציאות, לא יכולתי עוד לקבל שאופיו של בעל הידיים נארג בנול שהוא היפוכו הגמור של זה אשר ארג את אותן כפות מופלאות, ומוחי הפעיל עליי כל תכסיס שהיה באמתחתו כדי להוביל אותי למגע עם אותו אדם.

ביום שבו צלח מוחי את המשימה, יצאתי אל הרחוב במטרה ברורה: לנכס לעצמי את מגען של כפות הידיים הללו. לא הטרידה אותי המחשבה שיגעו בגבר אחר, לא משנה באיזו דרגת אינטימיות, אך האפשרות שיעוררו תחושות עונג ארוטיות באישה שאיננה אני הייתה עבורי בלתי נסבלת.

כשפסעתי מזיעה, בצעד קל, מהיר ותכליתי אל ביתו של אותו אדם־עם־הידיים, הקבוע בקצה השני של העיר הסואנת, חשתי לחץ בחזה, מעין דחיפות מחייה ובו־זמנית מבהילה, וגם קול שצרח והדהד בחדרון נידח במוחי, צווח עליי לקחת את רגליי ולעוף לעיר אחרת, למדינה אחרת, לפלנטה אחרת, ובלבד שאמנע מהמפגש עם אותה נפש זדונית ומתעתעת. במחצית הדרך, בקרן רחוב, חלפה על פניי צפרדע. היא ניתרה – הופ! הופ! – אצבעות ידיה לוכדות את תשומת ליבי. לפתע הרגשתי תחושה מבחילה של כף יד לחה ודביקה מרוחה על לחיי הימנית. התעשתי וניערתי ממני את תחושת המגע הדוחה, שכן ניחנתי בכישרון רב להשתיק קולות פנימיים שמנסים לשדל אותי לפעול באופן שייטיב עימי. המשכתי לצעוד במהירות, כשאני פונה אל האנליזה, הלוגיקה והשכלתנות – חברותיי לעת צרה, אויבותיי לנצח – ובעזרתן של השלוש שהן אחת הצלחתי לסדר את מחשבותיי ולהירגע, על ידי שניסחתי לי בהיגיון (או לכל הפחות – בהיגיון פנימי כלשהו) את שורת הבריתות שהיו מוכרחות להתקיים על מנת שיתרחש המצב האקטואלי, זה שבו יצאתי מביתי בנחישות ובמטרה שנויה במחלוקת, המטרה שהתנגד לה אותו קול קטן הרוצה בטובתי. הרי כבר ידוע ידעתי שהרציונל, למרבה הבעתה, מסוגל להצדיק כל מעשה.

ואלה בריתות:

ברית הטבעת, שבאמצעותה ביקשתי לרתום לצדי את כפות הידיים made in heaven הללו, להבטיח שרק על גופי שלי בלבד יומטר חסדן.

ברית התורשה, אשר מתוך מרק גנטי עולמי ואינסופי־לכאורה הולידה את אותו בליל של עשרות אלפי גנים המתקיימים באורגניזם הפרטני שהוא האיש־עם־הידיים; בליל שהוא מערך אקראי (האומנם?) שהגשים פנוטיפ בלתי אפשרי, ובכל זאת – אפשרי, עיניי הרואות. וכאן יש להבחין הבחנה חשובה: על אף שכפות ידיים אלה היו חפות מכל כתם, צלקת או פגם אחר בטקסטורת העור – שום מום מקרי שהיה עלול להתגלע בהן לאחר הלידה, אפילו – חלילה! – אצבע חסרה שנקטעה, לא עלינו, על ידי מכונה ארורה במפעל לייצור קופסאות שימורים, לא היה גורע כהוא זה משלמות היד. שהרי פגמים שכאלה אינם מולדים, וידיו של אותו איש מרושע יצאו מבטן אימו כניצן שעתיד לפרוח לכדי פרח קמפיון יקר המציאות, שאצבעותיו עלי כותרת מרהיבים ביופיים, וזה כל מה שנחשב.

הברית הפנימית, היא הברית שלי עצמי עם אהבת כפות הידיים הטבועה בי, שמקורה אינו ידוע לי, ואין לי כל עניין להתחקות אחריו, על אף שהיא מזיקה לי. הו! על כמה גברים נפלאים ויתרתי באשמת כפות ידיים דוחות, רק על מנת להיכרך אחר גבר מבחיל שאצבעותיו כאילו מפיקות באוזניי צלילים קדושים של עוגב כנסייתי!

הברית בין כפות הידיים לאף, מעין ברית לוואי, שכן בהיעדר אף גברי אשר ישלים את כפות הידיים שעברו את סף דלתו של מוחי הפוסל בכל מום – יהא עבורי יופיין של כפות הידיים חסר ערך. האף, אם כן, מהווה תנאי הכרחי אך אינו מספיק, וכאלה הן גם כפות הידיים; ברית איברים אמיצה.

ברית התאים, היא הברית בין כל מיליוני התאים המרכיבים יד זו, תאים החוברים זה לזה במעין סדר טבעי ומעורר השתאות, יוצרים ללא תודעה מבנה שמדיר שינה מעיניי (ובכך משפיע על ברית אחרת – כמה מוזר! – ברית התאים המרכיבים את עפעפיי).

ברית המילה, שהיא ביטוי היהדות של אבר המין של אותו אדם, אשר מראהו עמד בהחלט בציפיות הצורניות הגבוהות להחריד שנטוו בדמיוני על סמך אצבעות כאלה. ופה המקום לציין שלגודל כפות הידיים, או לגדלים בכלל, אין כל חשיבות לענייננו. תחת זאת, מדובר בסטנדרטים של אסתטיקה מורפולוגית בלבד, כאשר התשובה לשאלה כמה מקום תופס דבר מה במרחב אינה משחקת כל תפקיד.

אך ישנה, לבסוף, גם ברית שביעית, כזו הנוגעת לקורא, ואשר בלעדיה אין ערך לדין וחשבון המובא כאן; ואולם בטרם אציג אותה בפניו, אזבח זבח זעיר לסקרנותו של הקורא ואגלה שבסופו של דבר לא הגעתי אל סף ביתו של בעל הידיים, משום שפרח מזיכרוני שהעתיק את מקום מגוריו לדירה חדשה, ואת מענו החדש לא ידעתי (מה שלא מנע ממני לדמיין בתשוקה כיצד לופתות כפות ידיו את ידית דלת הכניסה לביתו הנוכחי). ובכן, כיצד יוכל הקורא לצייר בדמיונו כפות ידיים אלה? אפילו אנסה לתאר אותן סנטימטר אחר סנטימטר, והקורא הנאמן יקפיד לעקוב אחר התיאורים במדויק ובכוונה רבה ובתשומת לב מלאה, עדיין לא יעלה בידו (הו, הידיים הללו…) לבנות בעיני רוחו ארכיטקטורה נכונה של יד זו, ועל כן לא יוכל לאשר את דבריי. הברית השביעית, אם כן, היא הברית ביני לבין הקורא, ומשום שלא יכולתי לצרף למסמך זה תמונה, או מקבץ תמונות מזוויות שונות של אותן כפות ידיים יפות מעבר לכל דמיון שאיתן, למרבה הפליאה, נוגעת בעולם נפש כעורה להדהים – אין הקורא יכול לראותן באמת, או אפילו לשערן עד לרמת דיוק מספקת. בכך נכרתת ביני לבין הקורא ברית שבה מוטל עליי, מחד גיסא, למסור לו דיווח מדויק ככל יכולתי, במסגרת המגבלות שפורטו לעיל, על אודות אותו פלא גנטי בלתי סביר, בעוד שהקורא, מצד חובותיו בברית זו, יצטרך פשוט להאמין לי.

אודות גיא פינקלשטיין

סופרת, משוררת, ומחזאית. נולדה ב-1983 בבאר שבע, מתגוררת בתל אביב. בעלת תואר שני בהיסטוריה ופילוסופיה של המדעים והרעיונות (אוניברסיטת תל אביב). ספרה הראשון, ״העצלן שלא רצה להיות מלך״, זכה במענק מפעל הפיס. ספרה השני, ״ספר העיר״, יראה אור השנה. מייסדת ועורכת כתב העת ״צ׳יקיטיטו״. לשעבר עורכת ב״פורבס״, ובעלת טור ב״וואלה! ספורט״.
הפוסט הזה פורסם בתאריך ביקורת, פרוזה עם התגים , , . קישור קבוע.

3 תגובות על 'יד המקרה' – סיפור לשבת מאת גיא פינקלשטיין

  1. מאת דג נולד:‏

    סיפור שנוגע כי הוא לא נוגע

    מן הסתם שמו מנואל

  2. מאת רז לבנת:‏

    גילוי נאות: אינני מבקר ספרות, אף לא בוגר סדנת כתיבה יוצרת. אני אוהב לקרוא. אוהב שפה יפה.

    אחרי הפתיחה הבלתי מעוררת הזו אני מבקש לומר מספר מילים על הסיפור הנפלא "יד המקרה" מאת Guy Finkelstein (הלינק למעלה).

    יש בסיפור מספר משפטים שרק בשבילם שווה להתאמץ ולקרוא סיפורים:

    "מוצלחות עד כדי כך שעלה בידיהן (ככל שיכול לעלות בידהן של ידיים…)" (תיאור רב משמעי וכפול לשון מלבב).

    "שכן ניחנתי בכישרון רב להשתיק קולות פנימיים שמנסים לשדל אותי לפעול באופן שייטיב עימי" (דומה שלכולנו מתי שהוא צץ הכישרון, או שמא הכשלון הזה, וכמה קל להזדהות עם התחושה).

    תיאורו של מושא הסיפור "אדם עם הידיים" הוא בעיני אחת ההברקות של הסיפור. למן תחילתו ועד סופו לא יכולתי להסיר מזכרוני את הציור הנפלא של אשר "ידיים רושמות" וחשבתי על הידיים שמקלידות סיפור כל-כך יפה ועשיר בתיאורים, עובדות ורגשות – על ידיים.

כתיבת תגובה

האימייל שלך לא יוצג בבלוג. (*) שדות חובה מסומנים

*

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>

*