מבקר הספרות יוסף אורן בניתוח מקיף של ספרו החדש והעמוק מאוד של חיים באר, ‘בחזרה מעמק הרפאים’, וטוען: זהו ספרו הרדיקאלי ביותר

תקציר הספר:

טקס קבורתו של סופר ישראלי ידוע בבית קברות נוצרי במושבה הגרמנית בירושלים הוא ראשיתה של שורת אירועים סוערים שהולכים ומטלטלים לא רק את זכר אישיותו השנויה במחלוקת, את יצירתו הענפה ואת עיזבונו הספרותי העשיר, אלא גם את שירת הברבור החדשנית והנועזת שלו, שעליה טרח בנֵכר עד שמותו הפתאומי קטע אותה. מי שברא בחייו עולמות שלמים וגזר את גורלם של גיבוריו לשבט או לחסד נעשה עתה בעל כורחו לכלי משחק בידי הסובבים אותו – בנו יחידו, חוקר יצירתו, מכריו, ובייחוד אלמנתו. אישה חידתית שהולכת ועוברת טרנספיגורציה מדהימה ונעשית דמות מרכזית בחזרה מעמק רפאים הממנפת את עלילתו.

חלק א’ – העלילה הדו־שכבתית ברומאן ‘בחזרה מעמק רפאים’

הרומאן החדש של חיים באר, ‘בחזרה מעמק רפאים’, (הוצאת ‘עם עובד’, ספרייה לעם 2018, 335 עמ’) מספר על האירועים אחרי פטירתו של הסופר אלישע מילגרוים במיטתה של “השיקסע” מפולין, ד”ר אלכסנדרה פאראדובסקי, אחרי “שליבו לא עמד לו בשעת הֶרגל דבר” (עמ’ 165).

אף שמילגרוים היה סופר ותיק, שעד מותו פרסם שמונה רומאנים וגם קובצי סיפורים במספר דומה, נאלץ “המספר”, שהחליט להפיק סרט דוקומנטרי על חייו, לאסוף מידע עליו ועל ספריו לא רק מהפולנייה שהעריצה אותו ואת יצירותיו, אלא גם מרוֹגֵל מילוא, בנו מנישואיו עם דרורה, אשתו הראשונה, וגם מנעמי, אשתו השנייה. השלושה תרמו מידע על מילגרוים כבעל וכאָב וגם כסופר, שרובו לא היה ידוע בציבור.

כמו כן הסתייע “המספר” הזה – ש”צ’וּפּ” (בלורית של שומרי מצוות) עיטר את פדחתו (189), וזה הפרט היחיד שנמסר לקורא ממראהו ומזהותו – בעדותם של שניים שהיו בקיאים בחייו ובכתביו של מילגרוים: בישעיהו הוֹמינֶר, שלמד עם אלישע מילגרוים בתיכון ושייסד, אחרי פרישתו כגמלאי ממשרתו בספרייה הלאומית, מכוֹן בתחום בקיאותו, תחום הגֶנֶאוֹלוגיה היהודית, ובחוקר הספרות ד”ר מתתיהו חַלְפי, שהעובדות ברדיו מכנות אותו “האשך” בגלל דלילות השיער בראשו העגלגל (35), אף שהכינוי יאה לו גם משום שבמחקריו על מילגרוים לא נבר רק ביריעות כתביו, אלא גם חיטט במְבוּשיו ובבגידותיו הרבות בשתי נשותיו.

שילובם בעלילה של שניים אלה, שהינם אנשי ספר, תרמה לרומאן ציטוטים רבים מספרות החכמים ושפע של אַלוּזְיוֹת (רמיזות לשון סמויות אל מקורות קודמים של התרבות). ולכן, שפת הרומאן, המשלבת בשפת הדיבור המקובלת במקומותינו מליצות וניבים מלשון הלימודים במקורות וגם מילים מהלקסיקון היידישי של ירושלים החרדית, היא הנאה צרופה ליודעי ספר, ואתגר גדול לקוראים מן השורה. ולפיכך צירף חיים באר למוסרי המידע על מילגרוים גם שתי עובדות המועסקות ברדיו בנושאי הספרות, את שְדֵמה לִבְנת ואת וִיוי בצלאל, שמְתַבְּלות ברכילות את המעברים בין פרקי הומינר ופרקי חלפי ואגב כך גם מאזנות בשפת הדיבור שבפיהן את לשון הלימודים הארכאית של השניים.

מאחר שכולם נענו ברצון לבקשותיו של “המספר” וממש נידבו ביוזמתם את המידע שהיה ברשותם על אלישע מילגרוים, הצליח “המספר” להשלים במועד את הסרט התיעודי ‘רימון ושמו מילגרוים’ על חייו ועל ספריו של הנודע והמצליח מבין סופרי הדור, וזה הוקרן סמוך להשקת רומאן חדש שמילגרוים סיים לכתוב כשבועיים לפני פטירתו.

דגם החקירה והבילוש

Image result for ‫חיים באר מיומנו של‬‎

איסוף שיטתי כזה של המידע מעֵדים רבים מניב לבסוף רומאן ריאליסטי, שעלילתו מבוססת על דגם החקירה והבילוש. זהו דגם המכתיב לעלילה את המבנה, כי היא מתפתחת על־פי סדר גביית העדויות מהעדים על הדמות המרכזית (“הגיבור”), שהיה איש־חידה בחייו. כל עֵד מאוחר בסדר מסירת העדויות מותיר מידע חדש על “הגיבור”, אך בה-בעת גם מפריך את הגזמותיהם ואת הסבריהם הרעועים של מוסרי העֵדוּת הקודמים.

ואכן, דגם החקירה והבילוש הניב אחדים מהרומאנים היותר טובים של סופרי הדור. באר עצמו כבר ניצל את יתרונות הדגם הזה ברומאן הקודם שלו ‘חלומותיהם החדשים’ (2014). ולפניו ניצלוהו היטב גם שניים מסופרנו הוותיקים יותר: אהרון מגד ב’החי על המת’ (1965) וב’עוול’ (1996) ונתן שחם ב’סדרה’ (1992) וב’קרן אקסודוס’ (2006).

בעלילת ‘בחזרה מעמק רפאים’ בולט מאוד הסדר שבו גובה “המספר” את המידע על אלישע מילגרוים מהאנשים שהכירו אותו בשלבים השונים של חייו. ואכן, אחרי פרקי אקספוזיציה, שבהם מפגיש “המספר” את הקורא עם כל גיבורי התחקיר במעמד הלוויה של מילגרוים בבית־העלמין של המיסיון בעמק רפאים, מובאים פרקיהם של מוסרי העדות על חייו ועל יצירותיו בסדר הבא: עדותו של חוקר הספרות ד”ר מתי חלפי פרושה בפרקים 6–8, וזו של ישעיהו הומינר, גמלאי הספרייה הלאומית, נדחסת בעיקר בפרק 9. ורק אחריהם באים הפרקים של העדים שהיו יותר מקורבים אל מילגרוים: פרק 12 ובו העדות של רוגל מילוא, בנו של מילגרוים מנישואיו לדרורה, פרק 14 ובו העדוּת של ד”ר אלכסנדרה פאראדובסקי, המאהבת של מילגרוים בפולניה, ופרק 16 המתרכז בעדוּתה של נעמי זלקינסון, אשתו השנייה של מילגרוים. בין הפרקים הללו משלימה שדֵמה לבנת את הפאזל (תַצְרֵף בעברית) בגיחותיה התכופות לעלילה, שבהן היא בעיקר מסייעת לבאר לקיים מעברים כמו־טבעיים מפרק לפרק.

מאחר שגביית העדות מהעדים הראשיים מתבצעת בסצינות קאמריות (בדרך כלל בפגישות של “המספר” עם כל מוסר־עדות בנפרד) המתקיימות באתרים צפויים (מיעוטן בדירות ורובן במסעדות ובבתי קפה), נאלץ חיים באר להכניס בהן חִיוּת באמצעות הוספת אנקדוטות ובעזרת שילוב אמרות לשון וחידודים הומוריסטיים ביריעת הרומאן, מאלה ששמורים במאגרי זיכרונו ושניצל דומים להם גם בספריו הקודמים (במיוחד באלה שבהם שיתף קברנים בעלילה) וגם במפגשי ה”פָּרְנוֹסֶה” הרבים שהוא מקיים עם קוראי ספריו. עובדות אלה הפכו בפועל את הרומאן הזה לקריא ולמראית עין גם לרומאן מבדר למדי.

חיים באר הוא חוקר תרבות מחונן שאלוהים בירך אותו גם בזיכרון מצויין. הוא עצמו התבדח על יכולותיו אלה, הראשונה נרכשת ובאחרת זכה מלידה, כאשר הגדיר את עצמו כ”בלש העבר” בספרו הקודם, ‘קשר לאחד’ (2017), שהוא אוסף מרתק של רפורטז’ות על דמויות ועל מבנים בתולדות ירושלים בדורות האחרונים.

Image result for ‫חיים באר קשר לאחד‬‎

אך מאחר ששזר בעלילת הרומאן הנוכחי דוגמאות רבות על מקרים נודעים מתולדות חייהם של סופרים עבריים בדורות האחרונים, שמקבילים לאירועים בחייו של אלישע מילגרוים, יאה לצרף לו גם התואר “צליין ספרותי”, תואר שחוקר הספרות ד”ר מתתיהו חלפי, אחד מגיבורי הרומאן החדש, מייחס לעצמו (106). המשעשעות מבין האנקדוטות מחיי הסופרים הן אלה המספרות על מה שעוללו אלמנותיהם של סופרים לעיזבונם (עמודים 74–75), ורק רשימת דרישותיה המופרזות של נעמי מכל מי שפנה אליה לקבל את רשותה לעסוק ביצירתו של מילגרוים אחרי פטירתו משעשעת יותר מהן (92–94).

ואם אינני מסתפק בסיכום זה על הספר, אלא עומד בהמשך להעביר את הדיון בו מסיפור המעשה הריאליסטי, הנפרש לקורא ברובד החיצוני של תוכנו, אל רובד אידיאי המוצפן מתחתיו – רשאי הקורא להניח, שאינני שלם עם האופן שבו נסקר הספר ברצנזיות שהתפרסמו עליו עד כה, שבכולן הוצג כרומאן שעלילתו מספרת באופן סאטירי על בחישתם המזיקה של בעלי עניין שונים, כל אחד לפי מניעיו, בעיזבונו האישי והספרותי של סופר אחרי פטירתו.

מכאן ואילך מוזמן הקורא לחדור לקומת המרתף של הרומאן, שבו הטמין חיים באר רעיון חתרני על תופעה שאומנם התקיימה לאורך דורות בשולי היהדות הנורמטיבית, אך התעצמה מאוד בתולדות העם היהודי בעת החדשה – תופעת הכפירה בדת בדרגותיה השונות.

החדירה למרתף זה מתאפשרת ברומאן הנוכחי של באר על־ידי התעמקות בתוכנם של הספרים שחיים באר מייחס לגיבורו, הסופר הבדוי אלישע מילגרוים. כאשר אוספים את תוכנם של ספרי אלישע מילגרוים, על פי סדר הופעתם, מתברר שקיים מכנה משותף לכל היצירות שהשלים: בכל ספריו עסק מילגרוים ביהודים שמאסו בערכי היהדות ובאורח החיים היהודי, המירו בשלב כלשהו בחייהם את דתם, ואחרי שהוטבלו לנצרות גם פעלו כמיסיונרים בשליחותה להדחת יהודים אחרים להתנצר. ורק לפני מותם חזרו בתשובה ושבו לזהותם היהודית.

חלק ב’ – מדוע בחר חיים באר לעסוק בכופרים ובמומרים?

מפי רוגל מילוא, שמעו “המספר” והספרן הומינר, שנתלווה אליו לביקור בחוות בנו של מילגרוים, את תוכנן של שתי היצירות המוקדמות של אביו, הנובלה ‘מיאוס’ והרומאן ‘אתם נלכדים בזאת’.

עלילת הנובלה המוקדמת ‘מיאוס’, אמר רוגל לשני אורחיו, מספרת על רפאל תשר”ק, בן למשפחה ירושלמית אדוקה שהתפקר. שם המשפחה של רפאל, שמציין אקרוסטיכון בסדר הפוך מסדר האותיות המקובל של אותיות האלף־בית בשפה העברית, רומז שבשלב ההתפקרות סטה רפאל מערכי היהדות הנורמטיבית. אחרי מותו של רפאל מנעו שומרי הסף את כניסתו לגן העדן, אלא ציוו עליו לחזור לעולם הגשמי ולאסוף את גזרי ציפורניו שבימי חלדו לא הקפיד לקבור או לשרוף כפי שהגמרא מורה לעשות. אך גם אחרי שביצע את הוראתם ואסף את גזרי ציפורניו מכל המקומות המסואבים שבהם השליך אותם, פקד עליו הממונה בשערי גן העדן לבלוע אותם. רפאל ניסה להשלים את הארוחה המבחילה, אך מחמת הרגשת הקבס שהתגברה אצלו הקיא את כל הארוחה על הממונה ועל רשימותיו. מבקרי ספרות היללו את הסיום המורבידי והדוחה הזה של הנובלה, ואף שיבחו אותה כמודרניסטית – “נובלה שחורה שמנהלת רב-שיח עם כוחות הטומאה, נציגיו של הסיטרא אחרא” (228–229).

התפרצות אפיקורסית חמורה יותר, גילה רוגל לאורחיו, המחיש אביו ברומאן החניכה ‘אתם נלכדים בזאת’. פרק הפתיחה של עלילת הרומן המוקדם הזה נבט במוחו של מילגרוים במהלך הרצאה ששמע בכנס ספרותי על הגותו של באחטין, אחד ממאורות חֵקר הספרות המודרנית. גיבור הרומאן בפרק זה הוא עילוי שנבחר בפורים להיות ה”רב של פורים” והוטל עליו לחקות באופן משעשע את ראש הישיבה, ברוח הנאמר בגמרא שבחג הזה “עליונים למטה ותחתונים למעלה”. אך במקום לבדח את הקהל בחיקוי מֶחְווֹת הגוף של הרב, נשא העילוי, שהיה כבר בגילופין, “משא של חרפות וגידופים” נגד ראש הישיבה ובהמשך גם חשף “את פשעיו של המשגיח ואת חטאיהם של הר”מים”. למחרת נזרק העילוי מהישיבה לבלי שוב אל שעריה (232).

הרומאן ‘נעטרי קוצים’

עדות המעידה על החמרת הצגתה של תופעת האפיקורסות ביצירתו של מילגרוים שמע “המספר” מפי “האשך”, שסיכם עבורו את תוכן הרומאן המצליח ביותר שלו – הרומאן ‘נעטרי קוצים’. “האשך” לא החמיץ את ההזדמנות להתגאות באוזני “המספר”, שבעזרתו אימץ מילגרוים את שם הרומאן מסיום סיפורו של ברנר ‘מכאן ומכאן’ (113).

הפעם התכוון מילגרוים לכתוב סיפור היסטורי, שיחשוף את ותיקותה של תופעת המומרות בתולדות העם היהודי. לכן שלח את גיבורו הבדוי, הושע תור, “למסע חיפושים בעקבותיו של רב ירושלמי אמיתי, בנימין גולדברג, “שלאחר משבר האמונה המשיחית שזיעזע בשנת 1840 את עדת הפרושים הקטנה בעיר הקודש, נלכד ברשתם של מסיתים אנגליקנים, המיר את דתו, נשלח לאיזמיר […] ופעל שם כמיסיונר עד יום מותו” (119).

אף שכבר היתה למילגרוים סכימה מגובשת לעלילת הספר הזה, וגם את שתי הדמויות שהיו אמורות לייצג את המשיכה שלו עצמו אל “האיש שיקום מן המתים”, את הושע תור ואת בנימין גולדברג, חיפש עוד דמות – “רגל שלישית לחצובה” בניסוחו של “האשך” – כדי לייצב עליה עלילה שתספר על שושלת המומרים שצמחה מבין חוגי החרדים בירושלים. למטרה זו נסע אל לונדון כדי לחפש מידע על המומר גולדברג “שהוטבל לנצרות והודה במשיחיותו של ישו” בארכיון של האגודה המיסיונרית שהטבילה אותו.

בביקורו בארכיון קיבל מילגרוים סיוע מעובדת הארכיון, נעמי זלקינסון, נינתו של המומר הידוע יצחק זלקינסון שתירגם בהצלחה את הברית החדשה לשפה העברית, והיא שמסרה לעיונו שני תיקים, את התיק שביקש על בנימין גולדברג ותיק נוסף – שממש כפתה עליו לעיין גם בו – תיקו של המומר יחזקאל סטניסלב הוֹגֶה, שמילגרוים לא שמע עד אז את שמעו (120). לא רק בתמורה לעזרתה, אלא גם כהמשך להתעסקותו הממושכת בתופעת המומרים, גמל לה מילגרוים פעמיים בתקופת שהייתו בלונדון – גם נטבל לנצרות וגם נשא את נעמי לאישה.

יחזקאל הוֹגֶה היה ההישג החשוב ביותר של המיסיונרים בלונדון (122), הן משום שאביו היה מבכירי תלמידיו של “החוזה” מלובלין והן משום שכיהן אחרי הכשרתו כרב בעיירה קוזמיר. אף שגם יחזקאל הוגה היה ביסודו עילוי מופלג, התגלה כחומץ בן יין: לא רק שלא המשיך בדרכו של אביו, אלא עיין בספרי משכילים, למד שפות זרות, רקם ידידות עם נסיך פולני, היה מתורגמן של צבא נפוליאון, כשהמצביא הצרפתי הזה עבר בפולין בדרכו לרוסיה, והועסק כצנזור לספרים יהודיים בוורשה. ואז, בהגיעו לפסגת הישגיו, נפל הוגֶה ברשתו של שליח החברה הלונדונית בבירת פולין, שהטביל אותו ואת משפחתו לנצרות והעבירם ללונדון, שבה קיבל הוֹגֶה את שמו החדש, סטניסלב, והחל לפעול כמיסיונר.

הרב הירושלמי בנימין גולדברג היה המפורסם מבין מוּמָרָיו של הוגֶה. הוגֶה פגש את גולדברג בלונדון ואחרי ששמע ממנו על רצונו להיטבל לנצרות, לא רק פרש עליו את חסותו, אלא גם שלח אותו לאיזמיר שבתורכיה לצוד שם נשמות של יהודים נוספים (122–124). ואשר להוֹגֶה עצמו, בערב פסח של שנת 1848 ו”קרוב לשתים־עשרה שנים קודם למותו חזר הוגה ליהדות”, ואחרי שנות עוני ובדידות גם נטמן בלונדון בבית הקברות היהודי (128).

הסוד שנשמר במשפחה

הסדר הטוב מצדיק לקטוע כאן את סיפור לידתו של הרומאן ‘נעטרי קוצים’ כדי למסור מידע על משפחתו של מחברו, אלישע מילגרוים, מידע שיסביר לא רק את הקלות שבה נגרף הסופר, בהגיעו אל אנגליה, לחוגם של מפעילי המרכז המיסיונרי בלונדון, אלא גם את הנושא שבחר לספרו החדש. אחרי חקירה בשורשי משפחתו, גילה מילגרוים להפתעתו, שגולדברג היה בדורו, לפני שבעה דורות, עשב שוטה מבית הגידול של משפחת אמו, בת הדור הנוכחי (143), ושבמשפחה העלימו ממנו את “הסוד” המביש הזה שפקד את המשפחה לפני דורות.

אף שחלפו שבעה דורות מאז השתמדותו של בנימין גולדברג, ניכרו תוצאות האירוע ההוא גם בדורות המאוחרים. כל עוד התגוררו בבתי אונגרין, התבלטה המשפחה בפעילותה המסורה בנטורי קרתא, חוג חרדי קיצוני בירושלים שהתנגד למדינה הציונית מרגע שנוסדה. הנודע מבני המשפחה בדור שבו נוסדה המדינה היה רֶבּ שְׂרוֹל אוֹשֶר טיקטין, סבו של מילגרוים מצד אמו, שהחליט לעשות מעשה ולצאת מהמדינה הציונית, אך בעודו חוצה את שטח ההפקר בין ירושלים המערבית לירושלים המזרחית כשהוא מנופף בהתלהבות במוט שעליו הניף את הגַטְקעס הצחורים שלו, לבל יטעו הלגיונרים בכוונתו, עלה על מוקש לפני שהצלף מהלגיון הירדני הספיק להתעשת מהמופע שהתרחש לעיניו ולהפעיל את נשקו.

סוף עגום זה של רֶבּ שְׂרוֹל אוֹשֶר הסיט את המשך הדורות למסלול חדש. אמו של מילגרוים, בת הזקונים של המַרְטיר שניספה, נאלצה להתפשר עם “ייחוס” פחות מכובד ונישאה לאלכסנדר מילגרוים, שתוכו – כך התברר לה – אינה כְּבָרוֹ. אף שכולם נהגו לכנותו רֶבּ סֶנְדֶר, ואף שהקפיד ללבוש “דֵקוֹרציה יְרֵאית” בצאתו לבקר את לקוחותיו במוסדות של היישוב הישן, “כל יראת השמיים שהפגין היתה אך ורק מן השפה ולחוץ”. בצוהרי כל שבת “היה מגיף את התריסים וסוגר את החלונות ופותח את מקלט הרדיו” כדי לקיים מצוות האזנה לפרקי החזנות – ה’עוינג שאבעס’ שלו (157–158).

הרומאן והסרט

ולפיכך, אין לתמוה שכבר מנעוריו נתפתה אלישע מילגרוים להציץ בהוד ובהדר של הכנסיות ושבהגיעו אל לונדון – והוא כבר סופר נודע ומצליח – כדי לאסוף ‘מַטֶרְיָאלים’ לכתיבת הרומאן “נעטרי קוצים”, היה כמעט בָּשֵׁל לגמרי להמיר את דתו ורק משום שהשתהה לא השלים את המהלך כנדרש, בטבילה בכנסיית המיסיון של נעמי. ובוודאי שאין לתמוה על כך שגם “המספר”, שעודנו רחוק מהמעשה הנמהר הזה של אלישע מילגרוים, הבין מבעוד מועד את ההצלחה שתהיה לסרט שלו, אחרי שתיכנן לספר בו “על מערכת יחסים בין סופר עברי יליד ירושלים, ששורשיו נטועים ביישוב הישן ובעולמם של אנשי נטורי קרתא הקנאים ובין מיסיונרית לונדונית, שסב סבה המומר תרגם את ‘הברית החדשה’ ללשון הקודש” (47).

הרומאן ‘נעטרי קוצים’ אכן זכה לעניין רב, אך בשל נושאו גם עורר – כך סיפר “האשך” בהספד שנשא בלוויה הראשונה מבין השתיים שקיימו למילגרוים אחרי מותו – פולמוס מתמשך שסירב לדעוך. “בשל הרוח הנוצרית שבו “חברו דתיים לאנשי ציבור וח”כים חילונים של הימין בדרישה להוציא את ספריו של מילגרוים מתוכנית הלימודים, למנוע את השתתפותו בתוכניות רדיו וטלוויזיה […] ולאסור על הופעתו בפני חיילים בבסיסי צה”ל” (36).

ייתכן שההמולה הזו הכריעה אז, חמש שנים לפני המועד הנוכחי של עלילת הספר ‘בחזרה מעמק רפאים’, הן על ההחלטה של שופטי פרס ספרותי חשוב להעניק את הפרס לספרו השערורייתי של מילגרוים והן על ביטולה. בלחץ דעת הקהל העניקו לבסוף השופטים את הפרס ל”רומאן ביכורים קלוש פרי עטה של מתנחלת מחברון” (37). אך קודם שעוול זה נגרם ל”נעטרי קוצים”, נפגש “המספר” לראשונה עם מילגרוים, אחרי שהוזמן על-ידי חברת ההיי-טק שהעניקה את הפרס להכין למענה סדרה של צילומים עם מילגרוים לקראת טקס חלוקת הפרס. אלא שבאופן שהתמיה את “המספר” החליט מילגרוים שהצילומים יבוצעו בבית הקברות של המיסיון בעמק רפאים וליד קבריהם של מומרים ידועים. ושם, ליד קברו של הרֶבֵרַנד מראש-פינה, ד”ר יעקב בלום, גילה ל”מספר”, כי את המומר הושע תור, גיבור ספרו “נעטרי קוצים” – עיצב בדמותו של “האיש שיקום מן המתים” (16).

‘ומלאכים ייחפזון’

להשלמת ההיכרות עם התפתחות עיסוקו של מילגרוים בתופעת המומרים שיצאו מחוגי “הפורשים”, החרדים בירושלים, ממש הכרחי למסור את תוכנן של שתי יצירות שמילגרוים השלים לפני פטירתו, שאותן הפקיד למשמרת בידי אהובתו הפולנייה, ד”ר אלכסנדרה פאראדובסקי, שבמיטתה, כזכור, נפטר “בשעת הֶרגל דבר”. ואכן, החזיקה אוֹלָה ברשותה אחרי פטירתו את כתב-יד של הרומאן ‘ומלאכים ייחפזון’ (245), שגם נעמי החזיקה העתק ממנו במחשב שלה, ואת כתב-יד של המחזה ‘פורץ גדר’ שרק אולה ידעה על קיומו. ולפיכך, מוצדק למסור גם את תוכנם כעדות משלימה על הרעיון החתרני שפיתח מילגרוים בהדרגה ביצירותיו, אך לא לפני שיובהר המקור לשמן של שתי היצירות האלה. שם הרומאן “ומלאכים יֵחָפֵזוּן” שאול מהפיוט “ונתנה תוקף” (בתפילת מוסף של ראש השנה ויום הכיפורים), ושם המחזה “פורץ גדר” שאול מהפסוק “וּפֹרֵץ גָּדֵר יִשְׁכֶנּוּ נָחָשׁ” (קוהלת י’־8) – שני המקורות מזכירים לחוטא שביום הדין ייענש על חטאיו.

כפי שמילגרוים זכה אחרי פטירתו להיטמן בשני בתי עלמין, כך גם נדפס פעמיים הרומאן ‘ומלאכים ייחפזון’. תחילה נדפס הרומאן כיצירתו של טכנאי מחשבים אלמוני, איזידור לוין, שפירסם את היצירה תחת הפסידונים איסי שבט הלוי (241), אחרי שקיבל מנעמי את פרקיו בנוסחם הראשון. כחלק מנקמתה במילגרוים על בגידותיו בה עם נשים אחרות, העבירה נעמי את הפרקים לטכנאי המחשבים הזה בידיעה שיפרסם את הרומאן תחת שמו. ואחר כך, משהתבררה התרמית על-ידי אולה, נדפס הרומאן פעם נוספת, מנוסח סופי של כתב-יד, שכלל שינויים ותוספות, אך הפעם תחת שמו של מילגרוים, סמוך להקרנת הבכורה של הסרט של “המספר” על חייו.

רומאן זה של מילגרוים “התגלה לקורא כמין פנטזיה היפר-היסטורית […] שדמיון מטורף ותפניות חדות מאפיינים אותה”, שבה מתואר מיפגש של “הלובי היהודי” עם אלוהי ישראל, שהתקיים בשמיים אחרי תפילת מוסף ביום כיפור, “בדיוק ארבעים שנה לאחר מלחמת יום כיפור”. “הנאספים נחרדו למראה ה’ צבאות שהפעם ירד ממרכבתו לבוש סגין צבאי שצבעו אדום כדם […] ולא התעטף כמנהגו ביום הכיפורים בבגדי אור לבנים […] היה זה אות מבשר רע. ואכן, עד עלות המנחה נשא הקב”ה באוניהם משא קטרוג ותוכחה נוקב”, שבו “הטיח בהם כי במעמד הר סיני נתן את התורה ליהודים לא כמתנה וכמזכרת אלא למשמרת, כדי שיהיו נושאיה וכך יגאלו את העולם ואת יושביו. אבל, לטענתו, מעלו היהודים באמון שנתן בהם דור אחר דור, ממצרים ועד הנה. לא זו בלבד שלא טרחו להנחיל את תורתו לכל יושבי תבל ושוכני ארץ, אלא אפילו הם עצמם לא קיימו אותה כפי שנצטוו לעשות” (242–243).

בעקבות פתיחה זו מופיע קטע הסוקר את האירועים בתולדות העם היהודי, את אלה שבהם העניש אלוהים את מפירי הברית איתו וגם את אלה שבהם הרעיף עליהם מחסדו ברחמיו הגדולים – קטע שעליו נדלג ישירות אל המשך אירועי המיפגש הנדיר הזה בפנטזיה שרקם מילגרוים: “באותו מעמד עצמו הודיע אלוהים שהוא מפזר לאלתר את “הלובי היהודי”: ‘מכאן ואילך יהודים לחוד ויהדות לחוד. היהודים הם שְנִיִים במעלה, ואילו היהדות, דהיינו התורה, ראשונה במעלה. […] גם לאחר שאחרון היהודים יעבור מן העולם, היהדות לא תכלה, היהדות והתורה מעמדן יישמר, ואפשר שאמצא לי עם אחר או אומה אחרת מבין האומות, שבניה יקבלו עליהם להיות מכאן ואילך עם התורה, ממלכת כוהנים וגוי קדוש” (244–245).

אחרי הפרק הראשון שתיאר את החזון של הקב”ה לימים יבואו, המשיכה עלילת הרומאן ‘ומלאכים ייחפזון’ לספר, במסורת העלילה הפיקרסקית, על מסעו של אלוהים, “מסע חיפושים אינטנסיבי אחרי קהילה אנושית, אומה או עם או שבט, שיהיו מוכנים לקבל עליהם את התורה כתורת חיים וכשליחות”.

השפעת ברדיצ’בסקי

Image result for ‫מיכה יוסף בן גוריון‬‎

מיכה יוסף בן־גריון ברדיצ’בסקי

בשלב הזה מתבקשת הסטייה הבאה מהמשך הדיון ביצירתו של מילגרוים כדי להשיב על השאלה הבאה: מהיכן שאב את חזון הכפירה הזה, המקעקע את התפישה שהיתה בלתי מעורערת בקרב העם היהודי עד העת החדשה (הנמשכת מתנועת ההשכלה העברית ואילך), שלפיה הברית בין התורה ובין עם ישראל היא ברית עולם שאיננה ניתנת להפרה? רק מומרים שהוציאו עצמם מכלל עם ישראל כפרו בתקֵיפותה של תפישה זו וקיבלו על עצמם באקט של טבילה את המרת “ברית העולם” הזו במה שהמיסיונרים מכנים “הברית החדשה”, ש”האיש ההוא” גילם אותה בעיניהם הן בצליבתו בעבר והן בתחייתו המובטחת בעתיד.

Image result for ‫גנזי מיכה יוסף",‬‎

להשגת תשובה על שאלה זו, טס “המספר” יחד עם שדֵמה, השדרנית בעלת החוש הבלשי ותאבת הסְקוּפּים, אל ורוצלב, עיר מגוריה של אולה בפולין. ואכן, פולנייה קתולית זו גילתה להם, שמילגרוים נדהם מתוכנו של פרק שהתפרסם באחד מקובצי “גנזי מיכה יוסף”, קבצים שפרופ’ אבנר הולצמן שקד להוציאם מעת לעת. הפרק שקרא בקובץ, שהתגלגל לידיו באקראי, כלל קטעים מהיומן הגרמני שחיבר מיכה יוסף ברדיצ’בסקי (להלן: מי”ב) בשנת 1909 במקום מושבו אז בגרמניה, בעיר בְּרֶסְלָאוּ. באחד מקטעי היומן העלה מי”ב את השאלה “מה ישרוד מן התרבות היהודית לאחר שבמוקדם או במאוחר ירד העם היהודי מעל בימת ההיסטוריה?” וזו התשובה שהשיב: “היהודים אינם בהכרח היורשים האמיתיים של התרבות היהודית הייחודית, יהודים ויהדות הם שני דברים שונים ונפרדים. התורה קדמה לישראל, ולכן אין לשלול את האפשרות שבהיעדרה של האומה הישראלית יציע אלוהים את התורה לעם אחר” (270).

מאחר שחיים באר סיכם את המקור בלשונו, מוצדק להציג את הרעיון המהפכני של מי”ב כפי שהוא מנוסח ביומנו: “ההשקפה שעל ברכיה נולדתי וחונכתי אמרה כך: […] יהודים לחוד ויהדות לחוד. […] אורייתא קודמת לישראל.” אך אחרי שבדורות האחרונים איבדה היהדות מכוחה ומהשפעתה על חיי היהודים, הגיע מי”ב למסקנה, כי מאחר ש”היהדות לא היתה מעולם המחוללת של העם היהודי אלא אולי התוצאה שלו והסיבה לתעייתו. הרי שניתן להפריד בין שני הדברים, ודווקא עם שקיעת היהדות מקבל העם היהודי את מרצו הייחודי. בקיצור: ישראל קודם לאורייתא” (שתי ההדגשות מופיעות במקור – י”א).

אין לתמוה שמי”ב הגדיר סעיפים אלה ביומנו במילים “כפירה, אפיקורסות” – מילים שמתיישבות היטב עם תוכן דבריו גם בציטוט הבא מיומנו: “יחד עם הצורה החדשה שאנו מנחים אליה את העם היהודי, יופיע גם תוכן חדש. תרבות חילונית והערכת־דברים אנושית טהורה חייבים להחליף את התרבות הדתית” (הדגשה זו איננה מופיעה במקור –י”א).

ואכן, מילגרוים – הסופר הבדוי שגילף חיים באר ברומאן הזה כדי להציף את התופעה של צמיחת מומרים דווקא מתוך החוגים החרדים – ביסס את עלילת הרומאן האחרון שלו על תורת שינוי הערכים של מי”ב, שתומכת בהשתלבותו של העם היהודי בתרבות הכלל־אנושית על־ידי הפצתה וחיזוקה של החילוניות בתרבותו הן מכורח מצבו בעת החדשה והן כפיתרון להישרדותו בהיסטוריה.

יתר על כן: במועד שבו רשם מי”ב משפטים אלה ביומנו, בתחילת המאה ה־20, הוא זיהה את הציונות, את תנועת העם לא”י (“כנען” בפיו), כהליכה לקראת הצלת העם היהודי בדרך מהפכנית זו, באמצעות הסבת ערכיו מערכים דתיים פרטיקולריים לערכים חילוניים אוניברסליים. ואם אין גדודי החילונים במדינת ישראל מסתייעים כיום בהשקפתו זו של מי”ב במאבקיהם הרעיוניים והפוליטיים נגד התגברות כוחם של החרדים בכנסת ובחברה הישראלית, ניתן להסביר את מחדלם זה בכך שאינם קוראים מספיק בכתביו.

בכל מקרה, כדי למנוע אי־הבנה, חשוב להבהיר: מי”ב היה “בעל המחשבות”, אך לא היה אנרכיסט. הוא לא הדיח יהודים בכתביו להמרת דתם, אלא הצביע על דרך חדשה לקיומו של העם היהודי בעולם הולך ומשתנה הצועד לקראת עתיד אחר1). השקפתו היתה חתרנית משום שהתבססה על הפרדה בין הדת ללאום, והיא היתה גם מסוכנת משום שהוא לא הסתפק בביטול בכורתה ובלעדיותה של היהדות הרבנית בחיי העם היהודי, אלא התיר לכל יהודי לבחור לעצמו מהיסודות הפרקטיים והרוחניים של היהדות (ממצוותיה, ממוסרה ומערכיה) את אלה שיהיה מחוייב להם. לפיכך אין לתמוה שפרצה מחלוקת רעיונית בינו ובין אחד־העם2), שאליה הצטרפו אנשי רוח נוספים, אף שרבים מהם כבר לא דקדקו בקיום מצוות כאבותיהם בדורות הקודמים.

‘פורץ גדר’

בדברי הברכה שהשמיעה לפני הקרנת הבכורה של הסרט ‘רימון ושמו מילגרוים’ שילבה אולה את הגילוי המפתיע הבא על מילגרוים: במקביל לכתיבת הרומאן ‘ומלאכים ייחפזון’ השלים מילגרוים גם מחזה בשם “פורץ גדר” השמור אצלה. “זהו מחזה לשניים המתרחש בליל 25 ביוני 1263, אור לשבעה עשר בתמוז, באחד מחדריו האפלוליים של מנזר האחים הפרנציסקאנים במונפליה שבדרום צרפת. שני גיבורי המחזה הם נזירים, ניקולס דונין המארח ואורחו הנזיר הדומיניקני פאבלו כריסטיאני. שניהם תלמידי חכמים יהודים ילידי צרפת שהמירו את דתם והיו בחוד המאבק הארסי שניהלה הכנסייה הקתולית והאפיפיור בראשה נגד היהדות ובייחוד נגד התלמוד. […] השיחה בין שני המומרים הלכה ונעשתה סוערת יותר משעה שהתחוור לאורח כי מארחו ניחם זה מכבר על מעשיו ורואה בהם חטאות נעורים שנפשו סולדת מהם. במבט לאחור, התוודה דונין, הוא מלא חרטה על שבגד בבני עמו ובדת אבותיו. – – – כריסטיאני התבונן בשאט נפש בנזיר הפרנציסקאני הזקן […] והאשים אותו בסכלות, במורך לב ובעיקר בכניעה לאותה זוהמה יהודית נתעבת משכבר הימים, שגם המים הקדושים שהיזה עליו הכהן שהטבילו לנצרות לא הצליחו להדיחה ולהעבירה מן העולם” (322–323).

אולה סיימה את הדיווח התמציתי שלה על המחזה ‘פורץ גדר’, שסיפר על המחלוקת בין שני מומרים, בקביעה שהמחזה הזה “החותם את יצירתו של אלישע מילגרוים, משקף אולי באופן האותנטי ביותר את אשר התחולל בנפשו באחרית ימיו”. בדבריה אלה רמזה אולה, שכמו הנזיר הפרנציסקאני ניקולס דונין, היה כבר גם מילגרוים, לדעתה, “מלא חרטה על שבגד בבני עמו ובדת אבותיו” בזמן שכתב את המחזה הזה.

חלק ג’ – תנועת המטוטלת ביצירת חיים באר

Image result for ‫חיים באר‬‎

חיים באר בספרייתו. צילם: נועם וינד

כעת, אחרי שהוצגו שתי הקומות שחיים באר קידם ברומאן ‘בחזרה מעמק רפאים’ – קומת סיפור המעשה המתרכזת בדמותו הבדויה של הסופר אלישע מילגרוים וקומת העלילה העוסקת באפיקורסים ובמומרים שגילף ביצירותיו – עלינו לפנות אל חמש יצירותיו הבֶּלַטְריסטיות של חיים באר (מ’נוצות’ ועד ‘בחזרה מעמק רפאים’), שגם הן דו־שכבתיות וממש מקבילות ל”יצירותיו” של הסופר הבדוי אלישע מילגרוים (מ’מיאוס’ ועד ‘פורץ גדר’). אך נקדים לעיון בספריו של באר אוסף קצר של פרטים ביוגרפיים שהוא זרע בהם בעקביות על עצמו.

מן המפורסמות היא העובדה שחיים באר הנכיח את עצמו ברוב ספריו הקודמים הן כדמות בשם המשפחה ‘רכלבסקי’ והן בתפקיד “המספר” בשם המשפחה ‘באר’ שאימץ לעצמו בהגיעו לבחרות. בעשותו כך העניק היתר לקוראיו למצוא בספריו מידע על התהפוכות שביצע ביחסו אל הדת. החשוב מכולם להכרת גלגוליו הרוחניים בתחום זה הוא ללא ספק הרומאן האוטוביוגרפי ‘חבלים’ (1998), שבו סיפר על חלקם של סבתו, אמו ואביו על עיצוב עולמו ועל הכשרתו להיות סופר בעתיד.

מהספר ‘חבלים’ למדנו שבית הגידול של באר (בהיותו נושא עדיין את השם רכלבסקי) היה בין דירת הסבתא בבתי אונגרין, מעוזם של “הפורשים” בירושלים, לדירת הוריו בשכונת גאולה ולחנות המכולת “תנובה” של הוריו בבית קוֹמיל ברח’ גאולה 12 בירושלים. כְּשֵרים דתית במידה דומה היו גם מוסדות הלימוד בירושלים שבהם התגבשו ערכיו: בכיתות ביה”ס היסודי הדתי ‘מעלה’ של ‘המזרחי’. בסיום לימודיו היסודיים המשיך שנתיים נוספות בכיתות התיכון של ‘מעלה’ עד שנזרק ממנו ועבר להשלים את הלימודים בסמינר ע”ש הרא”מ ליפשיץ. חוויותיו משני המוסדות מוזכרות ברומאן הנוכחי בפי הומינר כשהן מיוחסות לדמותו הבדויה של מילגרוים (160–161).

האחידות של ההשפעה על מושגי הערך שספג באר אז, הופרה בהכוונתו המנוגדת להיות סופר בעתיד על-ידי סבתו ואמו. סבתו החרדית כיוונה אותו “לרשום בעתיד את סדר הדורות של המשפחה” (עמ’ 45 ב’חבלים’), בעוד שאמו פעלה להרחיב את חוג מבטו: “לא די שתצטיין בכישרון של מְסַפֵּר, בדמיון, בידיעת השפה, אלא תהיה חייב להכיר את החיים על כל צדדיהם, גם היפים וגם המכוערים […] אם תברח מהחיים, אם תצטנף בפינה שלך ותעצום את העיניים, לא תכתוב לעולם דברים בעלי ערך” (שם, בעמ’ 249–250).

ואכן, התברר שמבין שתי ההצעות אימץ באר בעקביות רק את הצעת אמו, ואחרי שחקר את צורות האפיקורסות השונות שהיו בחוגים החרדים בירושלים, במסגרת התעניינותו הכוללת בגילויי המשיכה של יהודים בכל הדורות אל הוויית הנוכרים, סיפר עליהם לא רק ברומאנים שלו, אלא גם דיווח עליהם ברשימות שפירסם בעיתונות וכינס לאחרונה בספרו ‘קשר לאחד’. עיסוקו השקדני בספריו בנושא זה מעיד, שבדומה לגיבורי ספריו גם חיים באר עצמו נע כמו מטוטלת: מתקרב אל היהדות המסורתית וגם מתרחק ממנה לסירוגין.

הרומאן ‘נוצות’

Image result for ‫חיים באר נוצות‬‎

משהפך באר לסופר, אמנם לא סר לחלוטין מעצת סבתו ושילב בספריו בכל הזדמנות שמות מהגֶנֶאוֹלוגיה של הדורות במשפחתו, אך ללא ספק גילה דבקות שיטתית יותר לעצת אמו. וכבר בבכור ספריו בפרוזה, ברומאן ‘נוצות’ (1979), תיאר “את החיים כהוויתם” בירושלים כפי שנחשף אליהם בהיותו עדיין רך בשנים. בעלילת ספר סאטירי זה הוא מתאר את החבורה המגוחכת והלא קדושה של האוטופיסטים התימהוניים שהתרכזו בירושלים מאחר שביקשו להפוך אותה בסיס לפעולתם לגאולת האנושות מייסוריה.

הבולט מבין מתקני העולם האלה היה מרדכי לדר, שנסע לווינה בעקבות שתי נזירות, ואחרי שאימץ שם את משנתו החברתית האוטופית של פופר לינקאוס, משנה שהבטיחה לגאול את האנושות אחת ולתמיד מחרפת הרעב, שב לירושלים ופעל להקים בה צבא לוחמים בפיקודו שיגשים את החזון הלינקיאני הזה. היחיד שמרדכי לדר הצליח לגייס לצבאו היה הילד חיים רכלבסקי, ואף שהנער מביה”ס של ‘המזרחי’ ראה את מפקדו הגרוטסקי מתרסק בנסותו להמריא בעזרת כנפיים מנוצות של עופות, הוקיר גם בבגרותו את מפקדו, אשר שילהב את דמיונו ופתח בפניו באותן שנים “צוהר אל עולם המחשבה האוטופית” (עמ’ 55 ב’נוצות’).

ברומאן ‘לפני המקום’ (2007) חשף באר פרט ביוגרפי נוסף מחייו, המעיד על המשכותו העזה אל האוטופיות החילונית. ממש לפני גיוסו לצה”ל, כאשר הכיפה היתה עדיין מהודקת היטב לבלוריתו, התגנב בהסתר לפגישה של ‘הכנענים’ לא לפני שהטמין את הכיפה בכיס מכנסיו. הפגישה התקיימה בחדר המערכת של הרבעון ‘קשת’ ברח’ ביאליק בת”א, שבו נהג העורך, אהרון אמיר, לכנס כותבי פרוזה צעירים ולהשמיע באוזניהם את חזונו הנועז של רבו, יונתן רטוש, מייסד ‘הוועד לגיבוש הנוער העברי’. חוטא באפיקורסות כלפי בית גידולו, נסחף שם חיים רכלבסקי־באר לדבר סרה “ביהדות העבֵשה, כמו שראוי לו לעשות לצעיר המבקש להימנות עם בניה של האומה העברית החדשה”, אך מיד בסיום הפגישה היה נמלט משם, מצמיד מחדש את הכיפה לבלוריתו, מתגנב לבית־המדרש ששכן מול בית ביאליק ומצטרף לתפילת מנחה “במקלט עַם עולמים” (שם, עמ’ 142).

מידיעה אישית אני יכול להוסיף, שגם אחרי שסיים את שירותו בצה”ל ברבנות הצבאית, כאשר פגשתיו לראשונה במערכת של ‘תרבות וספרות’, המוסף הספרותי של עיתון ‘הארץ’ היתה הכיפה עדיין צמודה לראשו של באר. ממש כמוני נמנה אז גם באר – כותב צעיר אחרי פרסום ספרו הראשון, ספר השירה ‘שעשועים יום יום’ (1970) – עם כותבים צעירים נוספים (ובכללם דן צלקה ומאיר ויזלטיר) שבנימין תמוז קירב אל המוסף הספרותי בעריכתו. שם, במחיצת עורך שבעצמו היה כבר אז אחרי התקופה הכנענית שלו ובתהליך מואץ להשקפתו הניאו־יהודית, לא היה באר צריך להעלים את הכיפה בכיסו. להיפך: בעידודו של תמוז כתב רשימה שבה התרפק על דירת ילדותו בבית קוֹמיל וזו התפרסמה במוסף ב-21 באוקטובר 1977, ובחלוף שנים ואחרי שהורחבה הוצבה בפתח לקט הרפורטז’ות על בתים ועל אנשים בירושלים, בספרו ‘קשר לאחד’ (2017).

הרומאנים ‘עת הזמיר’ ו’לפני המקום’

Image result for ‫עת הזמיר‬‎

תקופת שירותו של באר ברבנות הצבאית בשנים שבהן פיקד עליה ביד רמה הרב שלמה גורן בדרגת אלוף הניבה לנו את הרומאן השני שלו – ‘עת הזמיר’ (1987). ברומאן הסאטירי הזה על הרבנות הצבאית ועל הגחמות של המפקד שלה לצייד את פָּקוּדיו באמצעים צבאיים (ב”ערכות קרב רוחנית” ואף ב”טנק מצוות”) כדי להנגיש שירותי דת לחיילים בתקופת שירותם הסדיר, שהוא כידוע שירות חובה, הגשים באר את המלצתה של אמו לימים שבו יגשים את “הגדוּלה” שלה נועד – להיות ממשיכם של גדולי הספרות העברית בעת החדשה: הסאטיריקן מנדלי, בעל הייסורים ברנר, בעל המחשבות ברדיצ’בסקי והגליצאי האירוני עגנון – להפוך בעתיד לסופר “שאינו חייב, לדעתה, לציית לאיש, וודאי שלא לרבנים ולמורי־הלכה, אלא לצו לבו ולו בלבד” (עמ’ 294 ב’חבלים’).

Image result for ‫באר לפני המקום‬‎

בהמשך דרכו כבר הציף באר את תופעת האפיקורסות באופן גלוי יותר ביצירותיו. בשתיים מהן ביטא הצפה זו על־ידי תאור המשיכה האירוטית של גיבוריו אל נשים נוכריות, האסורות עליהם מדאורייתא. ברומאן ‘לפני המקום’ (2007), המבוסס על מסעותיו בתחילת המאה הזו לגרמניה, מספר באר על ידידות הנרקמת בינו – יהודי ממדינת ישראל, שקיבל בנעוריו את חינוכו במוסדות החינוך של “המזרחי”, אך הפסיק בבגרותו, אחרי שבלוריתו התדלדלה עם השנים, לחבוש כיפה על ראשו – לבין קתרינה, “שיקסע” שפירסמה מחקר על שירת אלזה לסקר־שילר, נושא שעסקה בו כדי לספק את התעניינותה בקשר הסבוך בין העם היהודי לעם הגרמני. ידידות זו התגשמה בהפתעה לגיבור הרומאן ב’הרגל דבר’, ודווקא ביוזמתה של קתרינה, אחרי שדחתה את חיזוריו אחריה במשך שנים.

אחרי ‘לפני המקום’ סיפר באר על התעצמות תופעת הכפירה האפיקורסית בנועז בספריו, ברומאן ‘אל מקום שהרוח הולך’ (2010). רומאן מאוחר זה ביצירתו מספר על מסעו המפתיע לטיבט של אדמו”ר חסידות אוֹסְטילה מבני־ברק, שחיפש מענה למצוקתו המשפחתית והרוחנית במיסטיקה של הנוכרים, מסע שבמהלכו נרקמת שם אהבה בינו ובין ד”ר סֶלֶנֶה ברנרד, “שיקסע” שהיא זואולוגית נאה ובעלת ידיעות על היאקים, הפרים המהוללים של טיבט. ולפיכך, מתנסה האדמו”ר לא רק בחוויות המיסטיות של הטיבטים לאור היום אלא גם מגשים את התשוקה הארוטית שהציתה בו סלנה בלילות במיטתה. על אף השוני בתוכן, המשיך הרומאן ‘אל מקום שהרוח הולך’ את הרומאן ‘עת הזמיר’ בחשיפת תופעות פסולות בהוויה הדתית, כגון: מאבקי ירושה בחצרות החסידים, יריבות בין ראשי הפלגים בכל חצר והצביעות ביחסם של פרנסי העדה אל הציבור שלהם, שהן התופעות המזינות את האפיקורסות וגם מצמיחות מדי פעם את המומרים בדורותיו של העם היהודי.

משל הזיקית והזמיר

Image result for ‫הזיקית והזמיר‬‎

מאחר שהגיבורים בספריו של באר נעים כמטוטלת בין שני העולמות, בין ההוויה היהודית להוויה הנוכרית, אני בוחר לסיים את העיון ביצירותיו הדו־שכבתיות, בציטוט קטע הבא מתוך ספרו הסאטירי־פארודי והמענג של בנימין תמוז ‘הזיקית והזמיר’ (1989): “כל מה שהוא ספרות הוא אוטוביוגרפיה. לעתים הכותב נבהל מפני חשיפת־יתר, והוא נחפז לשים מסכה על פניו כדי שלא יזהו אותו”. לא רק שתמוז העניק במשפטים אלה היתר לחוקרי יצירתו לפרש את גיבורי סיפוריו, ובכללם גם את יעקב ואת אליקום, כמסכות של עצמו, אלא שגם יישם על עצמו את הלקח המעשי המשתמע מהם: “ודע לך שאתה מצאצאי הגזע, שהוא לפעמים כזיקית ולפעמים כזמיר. והזיקית – למען תחיה – מחליפה צבעיה לפי חליפות הזמנים והנסיבות; והזמיר – למען יחיה – שר שיר יחיד כמשוגע איש הרוח. ומשני מיני הטְבָעים האלה עשויה גם נפשך. וראה שתהיה זיקית בצאתך וזמיר בביתך. אשרי מי שכותלי ביתו איתנים” (שם, עמ’ 26).

תמוז חתם בלקח זה צוואה שכתב יהודי משכיל באודסה בשלהי המאה התשע־עשרה, כפי שמשתמע מהשימוש שעשה בסיסמת המשכילים כפי שניסח אותה יל”ג בשירו ‘הקיצה עמי’ משנת 1863: “היה אדם בצאתְך ויהודי באוהלֶיך”. לא רק יל”ג חזר בו מהאוטופיה המשכילית הזו, אלא דומה שגם מילגרוים, הגיבור הבדוי של הרומאן “חזרה מעמק רפאים”, שהמיר את דתו וכתב “יצירות” שבכולן ביטא מרד נגד “נטל הדורות”, החל לפני פטירתו בתהליך חשאי של חזרה בתשובה, גם כתב את המחזה ‘פורץ גדר’, על מומר שניחם על כך שבגד בבני עמו ובדת אבותיו, וגם רכש חלקת קבר לעצמו בהר הזיתים, שבה זכה לבסוף למנוחה נכונה.

ההקבלה הברורה בין “יצירותיו” של אלישע מילגרוים, המשקפות את התפניות הרוחניות שהתרחשו בחייו, לבין רוב יצירותיו הקודמות של חיים באר, שהיו במפורש רומאנים אוטוביוגרפיים, מצדיקה לשאול: האם הצפין חיים באר ברומאן ‘חזרה מעמק רפאים’, המסתיים בשובו של מילגרוים אל חיק היהדות, רמז על המהלך הרוחני הבא של עצמו?

לפי שעה משקפים הגיבורים בספריו הקודמים של באר, שהכפילות שבה התנהלו חייו מאז עמד על דעתו כסופר החצוי בין שתי ההוויות, האֶמוּנית והחילונית, עודנה שרירה וקיימת אצלו. כלומר: ברשות הרבים עדיין מנהל חיים באר את חייו כמו זיקית, כמספר של סיפורי־מעשה המותאמים למחשבות ולערכים המקובלים בזרם המרכזי של החברה הישראלית, זרם שביחסו ליהדות הוא ממוקם בין החילוניות הלאומית לבין הדתיות הלאומית, אך ברשות היחיד שלו הוא פועל כמו זמיר, כאיש רוח הצמוד לשיר היחיד שלו, המגבש בהדרגה מהפכה רעיונית נועזת, ברוח שינוי הערכים בהגותו המקורית והחתרנית של ברדיצ’בסקי, שביקש לשתול בעזרתה באוהלי שֵׁם של העברים מִשְׂכיות החמדה שנאגרו בהיכלים של יֶפֶת.

ולכן – רק ימים יגידו אם רומזת התהפוכה שביצע אלישע מילגרוים הבדוי ברומאן הנוכחי על תהפוכה נוספת שעתיד לבצע חיים באר בחייו. ועד אז הרשות נתונה לנו, בני דורו, לסכם את העיון ביצירתו עד כה במסקנה הבאה: בהשוואה ליצירות השטוחות של רבים מבין סופרי הדור הנוכחי, “דור ייסוד המדינה”, מבליט מדף הספרים הבלטריסטיים של חיים באר את מאמציו לבנות עלילות עומק, הבוחנות את התופעות בחיי העם היהודי כיום מתוך הפרספקטיבה של הדורות בעבר. בכך ממשיך באר בדור הזה את המסורת של הסופרים הגדולים בספרות העברית החדשה (המונה שלוש תקופות: ההשכלה, התחייה והעליות) שהתאמצו לטלטל את התרבות היהודית ולהוציאה משנות הזיקנה הממושכות שלה, שבהן הסתגרה מהתרבות הכללית ככל יכולתה, ולהשיב לה בדרך זו את נעוריה, את הרצון ואת היכולת שלה להתחדש.

הערות:

1) למעוניינים להכיר את תורת שינוי הערכים של מי”ב מומלץ להגיע אל המאמרים שכונסו בכרכים ה’–ו’ במהדורה החדשה של כתבי מי”ב, שעל עריכתה שקד פרופ’ אבנר הולצמן במשך 20 שנה. בהופעת כרך י”ד של מהדורה זו השנה, גאל הולצמן את יצירתו של מי”ב “במלוא היקפה ועל־פי סדר התהוותה”. כמו כן מומלץ לקורא לעיין בפרק המסכם את השקפתו זו של מי”ב במונוגרפיה שפירסם הולצמן על חייו ויצירתו של מ”יב ב־2011.

2) על תחילת היחסים ביו אחה”ע ובין מי”ב לפני הופעת “השילוח”, שמעל דפיו התנהל הוויכוח ביניהם בראשיתו, ראה בספרי המחקרי “אחד־העם, ברדיצ’בסקי וחבורת ‘צעירים'” (1985), המבוסס על המכתבים שהשניים החליפו ביניהם בין השנים 1896-1891.

* השנה פירסמתי בהוצאת ‘יחד’ את ספרי ‘חילופי דורות בסיפורת הישראלית’, כרך החותם את הסדרה ‘תולדות הסיפורת הישראלית’, שבה סיכמתי את התפתחות הסיפורת העברית ב-70 שנותיה הראשונות של המדינה, מתש”ח ועד תשע”ח. במפתח המחברים המופיע בספר זה מפורטים הכרכים שבהם מופיעים הפרקים שכתבתי במשך השנים על כל ספריו הבלטריסטיים הקודמים של חיים באר. פרטים: yoseforen@bezeqint.net

ראו גם :

חיים וייס סוקר את ספרו של חיים באר ‘אל מקום שרוח הולך

דוד אדלר על חיים באר

Image result for ‫חיים באר נוצות‬‎

הפוסט הקודםהתנין’ – פואמה קלאסית לילדים מאת קוֹרניי צ’וּקוֹבסקי, עברית: ולאד שוסטרמן
הפוסט הבאאירוע ספרותי של כתב העת ‘עמדה’
Avatar
יוסף אורן (אורנבוים), חוקר, מסאי ומבקר-ספרות. נולד בסרטוב, רוסיה, בי' באב ת"ש, 14 באוגוסט 1940. הגיע לארץ בגיל תשע. מאז 1950 תושב ראשון לציון, בה למד בבית הספר היסודי "חביב", ובגימנסיה הריאלית. לאחר שירותו הצבאי למד בסמינר לוינסקי בתל-אביב, ובאוניברסיטת תל-אביב. בשנים 1963 עד 1976 לימד ספרות בבתי-ספר תיכוניים, וכיהן בהם בתפקידי ניהול שונים. מ-1977 עד לצאתו לגמלאות היה מרצה לספרות ולחינוך חברתי במכללות להכשרת מורים. יוסף אורן פירסם במהלך השנים מאות רשימות, מאמרי-ביקורת, ודברי ספרות שונים. הוא זכה פעמיים בפרס הביקורת ע"ש מרדכי ברנשטיין (1981 ו-1989), ובפרס היצירה מטעם ראש-הממשלה (ב-1989). ספרו "ההתפכחות בסיפורת הישראלית" זכה בפרס "חנו" של יהדות מקסיקו (1983). ערך את כתבי-העת "בעד ונגד", ו"יחד" (1972־1980). כינס וערך את לקטי הסיפורים של יוסף אריכא (1982), ושל בנימין תמוז (1990), ואת האנתולוגיה של סופרי ראשון לציון - "בוסתן הראשונים" (1989).

כתוב תגובה

הזן את תגובתך!
הזן את שמך כאן