ד”ר ניסים כץ, עורך הפרוזה של ‘יקום תרבות’ ממליץ על

הסרט ‘האישה

השבוע אני רוצה להמליץ לכם על הסרט ‘האישה’ בכיכובם של גלן קלוז וג’ונתן פרייז. לפני העלילה ראוי לציין את המשחק של גלן קלוז האגדית. ללא ספק אחת מתצוגות המשחק הבשלות והבוגרות והטובות שלה. אי אפשר להוריד את העיניים ממנה. אתה נשבה בקסם של האישה החזקה הזו, המהפנטת, שיודעת להביא דמות למגוון של רגשות רק באמצעות המבט שלה. רק על המשחק שלה שם אני ממליץ לכם לראות הסרט.

למעשה העלילה עוסקת בשתי תמות מרכזיות שמתערבבות כל הזמן בסרט : האחת, משמעותה של יצירה – הצלחתה, ממה היא מורכבת ואיך היא נבנית, והמשמעות של להיות יוצר – אישה או גבר. האם כדאי לכתוב רק לשם הכתיבה או שכתיבה לא שווה אם אין לה קהל קוראים? השנייה, מערכות יחסים של יוצרים ובכלל – נישואים, בגידות ובעיקר ילדים בצל הורים גאונים.

גלן קלוז מגלמת את ג’ואן קאסלמן, אשתו של סופר יהודי גאון. במהלך שנות נישואיה מסתכם תפקידה בלשמש יד ימינו של בעלה. למרות כישרון הכתיבה יוצא הדופן שלה, ג’ואן ויתרה על קריירה מפוארת כסופרת, וחיה את חייה בצלו של ג’וזף קאסלמן. העלילה מתחילה בטלפון לג’ון מוועדת פרס הנובל בשטוקהולם ובו הוא מתבשר שזכה בפרס נובל. לכאורה, סיבה לחגיגה, אבל מכאן הכול מתחיל להתדרדר. ערב זכייתו של ג’וזף בפרס נובל לספרות מחליטה ג’ואן לעזוב אותו, והעלילה מתחלקת מפה לשני צירים של זמן: העבר – איך הם הכירו ובאילו נסיבות, והווה – מרגע קבלת הפרס והלאה. אני לא ממשיך לספר כדי לא לגלות ספוליירים ולא רוצה להרוס לכם את החוויה. רוצים לדעת למה היא עוזבת אותו ומה קורה בסוף? פשוט לכו תראו.

חגית בת-אליעזר, שגרירת ‘יקום תרבות’ לאירועים, ממליצה על

צילום: דובי צזיק

ההצגה ‘אחת מעשר

זהו קברט סאטירי מאת ובבימויו של ניקו ניתאי, ובביצוע אנסמבל תיאטרון קרוב. ההצגה מתעמתת עם הנושא של אלימות כלפי נשים. הבכורה התקיימה ב-9 בדצמבר 2017 במסגרת פסטיבל ‘האזרח כאן’, ולרגל יום המאבק הבין־לאומי למניעת אלימות נגד נשים, אשר נקבע ל-25 בנובמבר לפי הכרזת האו”ם בשנת 1999. את ההצגה, בניהול האומנותי של דורית ניתאי נאמן, ובניהול המוזיקאלי של אור מצא, ראיתי במועד סמלי – ביום האהבה העברי ט”ו באב, 26 ביולי 2018.

תהליך היצירה היה בהובלתו של ניקו ניתאי ובשיתוף השחקנים היוצרים: אושר בית הלחמי, אריאלה ברונשטיין, אסף מור, שיר שטרית, נעמי בן אסא, אבנר מדואל בן יהודה, לירן נעמן, ויואב סדובסקי. התהליך כלל איסוף עדויות, ביקור במקלטים, ומפגשים עם קורבנות האלימות.

במהלך ההצגה פורשים השחקנים בפני הצופה את סיפוריהם של ארבעה זוגות נשואים, שהתחילו את חייהם המשותפים בצורה אופטימית של היכרות והתאהבות. הדבר המטריד והמקומם, שההצגה מצליחה להראות בצורה חד משמעית וחותכת, הוא שהקשיים, שבהם בני הזוג נתקלו במהלך חיי הנישואין, גרמו להתפרצות של מעשי אלימות של הגברים כנגד נשותיהם. פנים רבות לאלימות: חשדות, האשמות שווא, ניסיון להרחיק את הילדים, שימוש בזבזני בכספי האישה, הפרעה ללימודים אקדמיים, תקיפה גופנית ומינית, עד לרצח.

סיפורי ארבעת הזוגות עומדים כל אחד בפני עצמו, וגם משתלבים ביניהם בצורה טבעית. השחקנים עושים שימוש יצירתי בסדין, מנגנים, שרים, ומבצעים את תפקידיהם באופן נמרץ ומשכנע.

תגובה אחת

  1. שמחתי לראות הפעם שהקדשתם את המלצותיכם לנושאי צדק חברתי הקשורים למחצית מאוכלוסיית המדינה- הנשים. מודה לך חגית בת אליעזר על ההמלצה למחזה שלא ידעתי על קיומו ולך ד”ר ניסים כץ, על המלצתך לצפות בסרט “האשה”.

כתוב תגובה

הזן את תגובתך!
הזן את שמך כאן