Image result for ‫סטיבן קריין‬‎

סטיפן קריין

תרגומו של אבי גולדברג לסיפורו של סטיפן קריין, אחד הסופרים החשובים של המאה ה־19, ‘ההר המהפנט’

סטיפן קריין נולד בניו ג’רסי ב־1871 והלך לעולמו בעיירה באדן ויילר בגרמניה בשנת 1900. באותה עיירה הלך לעולמו גם אנטון צ’כוב ארבע שנים לאחר מכן.

שניהם היו מכותבי הסיפורים הקצרים הטובים ביותר. אלא שקריין התפרסם פחות מצ’כוב ובמידה מסוימת אף נשכח ברבות הימים.

מבחינה כרונולוגית אפשר לראות בקריין חולייה בשרשרת כותבי הסיפורים הקצרים במורשת הכתיבה האמריקאית. המורשת הגיחה מהספר והשתלבה במסורת הספרותית של העולם הישן .

ייחודו של קריין הוא בתיאורים ריאליסטיים, ומאצ’ואיסטיים במידה רבה, של אמריקה של שלהי המאה התשע־עשרה, כמוהו כג’ק לונדון ואחריהם ארנסט המינגווי. קריין תיאר אמריקה של מאבק וכיבוש ואף של מלחמת אזרחים אכזרית, על אף שלא השתתף בה ולמעשה נולד אחריה. כתיבתו גולשת מהרשימות העיתונאיות המעולות אל הסיפור הקצר, מריאליזם לסוריאליזם. נדודיו ברחבי אמריקה השאירו גל־עד מרשים מארץ שהמהפכה התעשייתית הגיעה אליה באיחור אבל סחפה אותה במהירות באותן שנים מרתקות; כיבוש המערב, התיישבות בספר, מסילות הברזל הארוכות, האלכוהול, הפשע וההגירה האדירה של בני אירופה אל הארץ המובטחת, כל זה תועד להפליא בידי האיש הצעיר שכתב ללא לאות עד שהתמוטט בטרם מלאו לו שלושים שנה.

ההר המהפנט’ הוא אחד מהסיפורים והרשימות שקובצו בכותרת ‘רשימות ממחוז סליבן’. מחוז סליבן במדינת ניו יורק היה מחוז נידח למדי באותה עת. הוא היה חבל ארץ של יערות, אגמים והרים ואף היום הוא מיושב בדלילות. הסיפור ‘ההר המהפנט’, שהתפרסם ב’טריביון’ כבר בשנת 1892, וחמישה סיפורים אחרים מבוססים על רשמי הסופר משהות בטבע יחד עם ידידים מספר. בסיפור באה לידי ביטוי ההתמודדות עם איתני הטבע ואולי זו אלגוריה על התמודדות האדם בפחד הקמאי מפני הטבע. הסופר משתמש באלמנטים סוריאליסטיים להעצמת החוויה עם קריצה ל’עליסה בארץ הפלאות’ של לואיס קרול. על אף המשפטים הקצרים והחיסכון בתיאורים, הסופר מעביר היטב את עוצמת המאבק .

‘ההר המהפנט’ הוא אחד מהסיפורים והרשימות שקובצו בכותרת ‘רשימות ממחוז סליבן’. מחוז סליבן במדינת ניו יורק היה מחוז נידח למדי באותה עת. הוא היה חבל ארץ של יערות, אגמים והרים ואף היום הוא מיושב בדלילות. הסיפור ‘ההר המהפנט’, שהתפרסם ב’טריביון’ כבר בשנת 1892, וחמישה סיפורים אחרים מבוססים על רשמי הסופר משהות בטבע יחד עם ידידים מספר. בסיפור באה לידי ביטוי ההתמודדות עם איתני הטבע ואולי זו אלגוריה על התמודדות האדם בפחד הקמאי מפני הטבע. הסופר משתמש באלמנטים סוריאליסטיים להעצמת החוויה עם קריצה ל’עליסה בארץ הפלאות’ של לואיס קרול. על אף המשפטים הקצרים והחיסכון בתיאורים, הסופר מעביר היטב את עוצמת המאבק.

Image result for /Stephen Crane The Mesmeric Mountain

‘ההר המהפנט’ בתרגום אבי גולדברג

על רכס התלולית המכוסה עצי אורן ישב איש קטן, נשען בגבו על גזע עץ. מפיו השתלשלה מקטרת מרשימה וטבעות עשן הסתלסלו באיטיות מעלה אל הרקיע. הוא מלמל לעצמו כשעיניו נעוצות בחרך שחור בחומת הירוק ביער העבות שהשתרע לרגלי הגבעה.

עקבותיהם של גלגלי כרכרה חרצו את הקרקע ונמשכו עד שנעלמו בין צללי היער. האיש הקטן שלף את מקטרתו מפיו ופנה אל מאזיניו, עצי האורן, “תמה אני לאן מוליכים העקבות לעזאזל.”

ארנב אפור, שמן, הגיח מהסבך והתיישב בגיא הפתוח. בכפו גירד בעדינות את בטנו, והתבונן באיש הקטן בכובד ראש.

האיש הקטן זרק אבן הארנב מצמץ, ורץ אל עבר הסבך ונעלם, כאילו שערים ירוקים אפלים נסגרים אחוריו.

האיש הקטן מלמל במסתוריות ובהתלהבות אל האורנים, “הארנב ירד בדרך הזו.”

הוא ישב זמן רב והתלבט בשאלה היכן מצויה הכניסה ליער מבעד לעלווה הסבוכה. לבסוף, התרומם ממקומו, מתח את רגליו, ופסע משם. אלא שמייד נעצר והביט לאחוריו. “אני לא מצליח לתאר לעצמי לאן הדרך מוליכה.” הוא פסע על מרבד חום של מחטי אורן אל עבר שיחי דפנה שמאחוריהם שכן אוהל ולצידו דלקה מדורה. להבות עליזות ריצדו, מכלות באישן גזרי עץ. איש שמנמן היה נאבק בערימת צלחות בדיל. השמנמן התקרב לאיש הקטן , נופף בצלחת בדיל אל מול פניו, “אני שוטף כלים כבר שלושה ימים, מה אתה חושב שאני…” הוא סיים את קובלנתו כשפניו סמוקות בשאגה, “לעזאזל אם אני שוטף עוד צלחת אחת?”

האיש הקטן הקשיב ולאחר אמר בהיסח הדעת, כשעיניו מופנות מהשמנמן: “אני תוהה לאן היא מובילה.”

“מי?”

“הדרך שבהמשך, אני תוהה לאן היא מובילה, אולי לאיזו תגלית או משהו,” אמר האיש הקטן.

השמנמן צחק. “אתה ממש אידיוט, הדרך מובילה למקום של ג’ים בויד קשישא, מעבר לפסגת הלאמברלנד.”

“הא,” אמר האיש הקטן, “אני לא מאמין בכך.”

השמנמן קילל. “טמבל, לאן אם כן לדעתך מובילה הדרך?”

“לא יודע לאן, אבל אני בטוח שהיא מובילה למשהו גדול או משהו, לפחות כך זה נראה לי.”

השמנמן המשיך לקלל בעוד שניים אחרים הגיחו מעלטת היער אוחזים בזרדי ליבנה שדגים מושחלים מתנודדים מהם. השמנמן לא חסך במאמצים והארוחה הוכנה. כשהסבו לשתות קפה ניתז לפתע הנוזל מכוסו והוא גידף. האיש הקטן הסתובב אנה ואנה. “הוא מנסה למצוא את החור בסבך,” צרח השמנמן.

האיש הקטן הלך אל קצה הגבעה מכוסת האורנים, התיישב ועישן. מבטו חיפש את דרך הכניסה ליער. כשעה שרר שקט, ענני גשם תלו ללא תנועה בשמיים מעל. האורנים ניצבו ללא תנועה כמהרהרים. לפתע טפח האיש הקטן על ברכו ונשך את לשונו. הוא התרומם בהחלטיות ופיטם את מקטרתו, מבטו גלש מעבר לבקע הקרקע אל עבר המעבר. בעוד מבטו נעוץ לשם, החליק מטה אל מרגלות הגבעה בתוך כדי סיכון עצמו, ולאחר צעד לאורך החריצים שהותירו גלגלי כרכרה בקרקע. רגע לאחר מכן הוא עבר מזוהר השמש אל עגמומיות היער. מאחוריו נסגרו פתחי היער הירוק לכל חי. האיש הקטן צעד הלאה בודד. עשביית פרא צמחה בדרכו וענפי העצים הפריעו את מהלכו. האיש הקטן המשיך הלאה מעבר לרכסים צפופי אורנים ולמורדות שתחתיתן חרוצת ערוצים ספוגי מים. נעליו נפרמו, נקרעו מסלעי ההר, ורגליו בוססו עד עקב בבוץ ואזוב ביצות. עיקול בדרך גרר אותו כמו בחבלי קסם לעוד ועוד מיילים. לבסוף, לאחר פיתולי דרך לאורך הרכס, נעלמה לו לפתע הדרך. הוא המשיך ללכת, נאבק בשיחי בר, מטפס בכבדות על תלוליות, מפלס דרכו אל עבר עצים בודדים, שהיו פזורים פה ושם וכאילו הזמינו אותו אליהם. או אז הגיע אל עץ אורן עבות. הוא טיפס והשקיף למרחק אל עבר הפסגה. לפתע נשמט מטה כשהוא משמיע אנחת פורקן. הוא התרומם באיטיות ואמר, “זהו הר ג’ונס כנראה, הנמצא כשישה מייל במעוף עורב מהמחנה שלנו.”

הוא הסיט את מסלולו מהדרך אל ההר ושוב נכנס לסבך שיחים. הוא טיפס מעל גזעי עצים כרותים שצבעם חום זהוב בריקבונם, ונחסם שוב בסבך ירוק כהה של שיחי דפנה. פלג מים טפטף מימיו לביצה, ענפי ארזים וצמחי רוש גחנו אל גדות בריכות מים. האיש הקטן החל להתנודד בהליכתו, וכעבור זמן עצר וכיווץ מצחו.

“רגלי עומדות לקרוס ולא יישאו אותי עוד,” מלמל, “עדיין, אם אמשיך בכיוון זה, אגיע ללא ספק לפסגת הלאמברלנד לפני השקיעה”.

הוא צלל לתוך סבך אלונים וכשנחלץ ממנו עמד אל מול הר ג’ונס.

הנווד התיישב בקרחת יער ונעץ עיניו בפסגה. פיו נפתח לרווחה וגופו זע מידי פעם. האיש הקטן והפסגה התבוננו זה בזה בשקט. אגם שליו התנמנם לרגלי ההר. על משטח הירוקת שעל המים נעצו צפרדעים, נעצו מבטים מרושעים בשמיים וקרקרו. השמש שקעה בשקט אדמוני וצללי האורנים התארכו מאוד. הדממה הצפויה של הערב, כמו לפני תפילה, ירדה על הפסגה ועל האיש הקטן. דגיג שזינק בפיתול מתוך מי האגם יצר מעגלי כסף, ואלו נמוגו אל תוך הצללים. האיש הקטן ניער את עצמו, התרומם על רגליו וצעק:” למען מייק, להר יש עיניים אני חש בהן, עיניים,” הוא נפל על פניו. כשהתבונן שוב אל פסגת ההר, התרומם והחל לרוץ. “הוא מגיע,” זעק. ההר התקרב, האיש הקטן ברח מייבב, מפלס דרכו בסבך הפראי. הוא חש כי מוחו מתמוסס. הוא דרס, פילס דרכו במעבה שיח פטל קוצני, בכוחות על אנושיים. אך כעבור זמן הוא שב אל מרגלות ההר.

“אלוהים,” לחש, “הוא שיטה בי.” הוא גנח. כשהניח מבטו שוב בפסגה חש בדם המסתחרר בעורקיו.

“אני מרותק, כבול, מן הסתם,” התאבל, כשחש בעקב ההר העומד לרסק את ראשו. שוב התרומם על רגליו, חפן בידיו אבני חצץ והטיח אותם בהר. “לעזאזל איתך,” צרח בקול רם. אבני החצץ ניתכו ברעש על צלע ההר.

אז יצא האיש הקטן במתקפה; הוא טיפס ברגליו ובידיו בפראות. שיחים קוצניים חסמו את נתיבו מעלה, וסלעים החליקו למדרך רגליו. הפסגה זעה נעה אל מול עיניו ועמדה להלום בו בזרוע של שחם. היא נראתה לו מעורפלת ואפופה בחרון אדום.

אך האיש הקטן הגיע בסוף אל הפסגה. מייד פסע על הצוק בהליכה שחצנית, ידיו נתונות בכיסיו בהתרסה כמפגין אומץ.

הוא התבונן לאופק במערב הגולש בתלילות אל מול שמיים צהובים.

“הו!” אמר, “שם ביתו של בויד ושם פסגת הלמברלנד.”

ההר כבר לא זע תחת מדרך רגליו.

Image result for stephen crane

עוד על סטיפן קריין ראו:

קראו את הסיפור המקורי באנגלית

ראו עוד על סטיבן קריין בוויקיפדיה

ביקורת של תלמה פרויד על ‘המלון הכחול’ מאת סטיבן קריין

כתוב תגובה

הזן את תגובתך!
הזן את שמך כאן