רנן שור מספר על צילומי העיבוד הקולנועי לסיפורו של שרגא גפני, ‘הקרב על מבצר ויליאמס’

הסיפור הקלאסי של שרגא גפני ‘הקרב על מבצר ויליאמס’ הוא גם הבסיס לאחד הסרטים הקצרים הקלאסיים של הקולנוע הישראלי ואחד המעטים שעוסקים במלחמת תש”ח. הסיפור זכה לבסוף להיות מוסרט בידי אחד הבמאים הצעירים והמוכשרים של ישראל רנן שור, המפורסם כיום הודות לסרטו הקלאסי ‘בלוז לחופש הגדול‘.

העיבוד שלו כסרט קצר של ‘הקרב על מבצר ויליאמס’ היה סרטו השני, ונעשה בשנת 1982, במהלך השנה הרביעית של לימודיו בחוג לקולנוע באוניברסיטת תל אביב. הסיפור נעשה בעיבוד חופשי כסרט של 24 דקות.

רנן שור בעת הסרטת ‘הקרב על מבצר ויליאמס’

רנן שור, המנהל כיום את ‘בית הספר סם שפיגל לקולנוע ולטלוויזיה’, קרא  את הסיפור של גפני (שאותו תוכלו לקרוא ב’יקום תרבות’), התרשם ממנו ועשה ממנו סרט קצר ויוצא דופן בקולנוע הישראלי.

העלילה, השונה מזאת של הסיפור המקורי, עוסקת בקבוצת חיילים בחזית הנגב במלחמת תש”ח שנכשלה בניסיונותיה לכבוש משלט מצרי סמוך. מפקד צעיר (עמי טראוב) נשלח להפיח רוח קרב בחיילים – חבורה של צעירים עייפים ומיואשים – ולהוציאם לקרב.הוא מנסה לשכנעם בנאום ציוני חוצב להבות אך ללא הצלחה יתרה. בינתיים מתפתחת מערכת יחסים מוזרה, של ספק אחווה ספק תחרות, בינו ובין אחד החיילים (סיני פתר). בסופו של דבר מצליחים השניים לשכנע את האחרים לתקוף. חייל אחד (דורון נשר) מנסה להזהיר מהתקפה, מציעים לו לעזוב אך הוא נשאר. המחלקה שוב יוצאת לקרב. והכול מסתערים כמו השולפים המהירים של המערב הפרוע על האינדיאנים .

בסיום נותר חי רק החייל שסירב להשתתף במשחק מלכתחילה, שהתריע כנגד המתקפה  ורותק.

הסרט צולם ב־1978 בקיבוץ אורים, אבל היה צורך בארבע שנים (שבמהלכן נגנב פס הקול של הסרט!)  וב־7,000 דולר כדי להביא את הסרט לידי גמר ולהקרנה .

זהו סרט סטודנטים יוצא דופן בהשוואה לכל מה שהופק קודם לכן ולאחר מכן, מכיוון מעט מאוד סרטי סטודנטים, אם בכלל, הופקו על מלחמת העצמאות. ובוודאי כאלו שיתבססו על סיפור נשכח בכתב עת.

לרגל מלאת שבעים שנה למלחמת העצמאות ראיינתי את רנן שור. הוא חושף כאן לראשונה את הסיפור המלא והמדויק מאחורי הסרט ‘הקרב על מבצר ויליאמס’ שהוא בגדר יצירת מופת קולנועית כמעט לא ידועה.

אלי אשד

רנן שור: קראתי אותו במהדורת כתב העת המיוחד של ‘פרוזה‘ על הכנענים ובמרכזו היה הריאיון המזהיר של דן עומר עם עמוס קינן שאותו הכרתי, והוא כתב שבחים מדהימים על הסיפור הזה בתור הסיפור העברי הכי טוב על תש”ח.

מסע אלונקות - כרזה

הייתי אז במסיבה אצל הבמאי יהודה ג’אד נאמן שעימו עבדתי על הסרט ‘מסע אלונקות’ כעוזר במאי ומסייע בכתיבת התסריט. גם הוא מתאר יחידה של חיילים במצב משברי. במהלך המסיבה, בזמן שברקע היה רעש של מוזיקה וריקודים, שוחחנו ג’אד ואני על צבא ועל ‘מסע אלונקות’, ואיך שהוא השיחה התגלגלה למערבונים.

Image result for ‫כוח צביקה‬‎

הכרתי את הצבא בראש ובראשונה כעיתונאי ב’במחנה’ והתפרסמתי במיוחד מסדרת כתבות על מלחמת יום הכיפורים, ’קרב עמק הבכא’, שפורסמו בדצמבר 1973. הן היו מעין רשומון שבו רואיינו עשרות רבות של לוחמים, ועל הסדרה הזאת הייתי מועמד לפרס סוקולוב לעיתונאות. טבעתי את המושג ‘עמק הבכא’ כשמו של קרב הבלימה המרכזי בצפון רמת הגולן. ושם דיווחתי לראשונה על ‘כוח צביקה’, אותו בחור צעיר בטנק שכמו אותם אקדוחנים בסרטים של המערבונים האמריקניים עצר לגמרי לבדו כוח סורי שלם והציל את המצב כמעט ברגע האחרון.

( את הכתבות המקוריות האלו תוכלולקרואשוב ב”יקום תרבות ” כאן:

הקרב על עמק הבכא :חלק א’ 

הקרב על עמק הבכא -חלק ב’ )

בשיחה בינינו ג’אד נאמן סיפר לי אז בעל פה (והוא גם כתב על כך מאמר בשם ‘וידוי של במאי כגיבור מערבון’ בכתב העת המיתולוגי ‘קשת‘ ב־1968 שאותו דאג  שור להוציא לאור בהוצאה חדשה, א”א) איך אחרי שהוא היה רואה סרטים, מערבונים – כמובן בקולנוע ‘אדיסון’ בירושלים, אי אז בשנות החמישים, ביומית של יום שישי – הוא היה יוצא מהסרט כשהוא חושב איך הוא היה נראה על המסך אם הוא היה גרי קופר או מנסה לחקות על מדרכות ירושלים את ההליכה של ג’ון ויין או של פול ניומן או מי שזה היה בדרך לקרב הגדול בחוצות העיירה עם האקדוחן הרע. הוא אפילו הראה לי את ההליכה המיוחדת הזאת שבה אתה צועד ברחוב כשהידיים שלך קרובות מאוד לרגליים במקום ששם אמורים להיות כלי הנשק.

ג’אד המשיך וסיפר לי אז שאת המהפכנות של ואת הנחישות שלו להילחם בממסד, שהיא כה בולטת בסרטים שלו, הוא קיבל מקרל אבל לא מקרל מארקס כמו שכולם חושבים אלא מקרל מאי כותב סיפורי המערבונים הגרמני על יד הנפץ וינטו. ג’אד אמר לי שהוא רצה להיות כמו גיבורי המערבונים של קרל מאי אבל מאחר שבישראל אין מרחבים כמו בארה”ב, ומאחר שמעשי העוול שנעשו כאן שונים מאלו שבמערבונים (זה היה, שים לב, בראשית תקופת ההתנחלויות והמצב מאז השתנה כמובן) הוא בחר להילחם באי צדק על ידי מרחבים קולנועיים.

הדברים האלו שהוא אמר נשארו בי, ואז הבנתי שזה לא רק מיתוס שנוצר בידי תעשיית הקולנוע אלא הם משלימים את הצורך של כל אדם להיות משהו צורך שקיים בליבו של כל גבר. “אתה צריך לעשות את מה שאתה צריך לעשות”, אמר ג’ון ויין.

ואז כסיום נתן לי ג’אד לקרוא את חוברת ‘פרוזה’.

קראתי אותה ואת הריאיון הגדול שהיה בה עם עמוס קינן, שאותו כבר הכרתי אישית ואהבתי כתסריטאי של הסרט המופתי ‘חור בלבנה’ וכל מיני דברים אחרים. בריאיון עימו הוא הביא ציטוט של ברוך נאדל בריאיון עם עמוס קינן שאמר שהפלמ”ח נוצר בידי שני אנשים – יצחק שדה וגרי קופר.

קראתי גם את הסיפור הזה של שרגא, והוא התחבר לי מייד עם כל הסרטים שראיתי ועם כל מה שג’אד אמר לי. אותה צעידה שלו כשהוא מנסה לחקות את ההליכה של גרי קופר ושל ג’ון ויין. הכול התחבר לי בראש באותה שעה מדהימה נפלאה עם עמק הבכא ועם כוח צביקה. הכול כאילו התמזג והיה פתאום ברור.

הייתי המום. זה היה כמו סוג של התגלות מיסטית כשפתאום ולבסוף אתה מבין הכול, איך הכול בסופו של דבר מתחבר ואת האמת שמאחורי הכול.

מהסיפור הזה הבנתי שוב, כמו מכל אותם מערבונים, מה זה גבריות. למשל אלמנט השתיקה, המיעוט בדיבור וההעדפה לירות במקום לדבר. כל מה שנחשב בעינינו לגברי .

סיימתי את הקריאה וישבתי המום. למעלה היו מוזיקה וריקודים.

קמתי והגעתי להחלטה בהשפעת אותו סיפור מלחמתי ישן, שהתאהבתי בו מייד. החלטתי שאעשה סרט על פיו ויהי מה.

אלי: נפגשת עם גפני?

שור: איתרתי את שרגא  גפני, שהיה היסטוריון צבאי, ביחידה להיסטוריה של צה”ל, וקרא את הכתבות שלי על עמק הבכא ועל כוח צביקה, וידע מי אני.

Image result for ‫הקרב על מבצר ויליאמס‬‎

אלי: איך הוא התייחס להצעתך?

שור: הוא היה בשוק כשנפגשנו. הוא ראה את עצמו כמוּדר שכולם מתעלמים ממנו, כותב ‘דנידין’ ו’הימאים’ ו’הספורטאים הצעירים’, כל מיני ספרים שמבוגרים מתייחסים אליהם רק בבוז ובסלידה. ופתאום מציעים לעשות מהסיפור שלו סרט, ועוד מסיפור ישן ונשכח לחלוטין שלו.

תבין, הוא בקושי זכר את הסיפור הזה! זה היה משהו שהוא שרבט ב־1949 ופרסם באיזה מגזין נשכח שאני לא בטוח שלו עצמו היה עותק שלו. ובשם בדוי בכלל! והוא שכח ממנו. מאז הוא כתב עוד עשרות רבות של ספרים ידועים הרבה יותר .

ופתאום בא בחור צעיר שעוד לא נולד כשהוא כתב את הסיפור הזה ב־1949, כמעט שלושים שנה קודם לכן! ואומר לו שהוא כתב את גדול סיפורי המלחמה בספרות העברית ושיש להסריט אותו. אתה מבין איזה שוק של תדהמה זה לסופר?

הוא הסכים שאני אעשה סרט, ומעולם לא הייתה לו מילה רעה להגיד עליו – לפחות לא בפניי.

אלי: התסריט אינו דומה במיוחד לסיפור המקורי.

שור: הסיפור המקורי שימש לי רק השראה. למעשה העיבוד די רחוק מהסיפור המקורי.

הסיפור של הסרט הוא די שונה מהסיפור המקורי שכתוב בצורה מאוד לא קולנועית. הם בעיקר המחשבות של המפקד לפני היציאה לקרב כשכל הזמן עולים לו הבזקי זיכרונות מהילדות על מלחמות הקאובויים והאינדיאנים בזמן שהוא מתכונן ללחימה האמיתית עם הערבים. אז עשיתי לסיפור עיבוד חופשי ששינה אותו מאוד. בעיקרון הפכתי את המונולוג הפנימי המופיע בסיפור בראשו של אחד החיילים להתרחשויות חיצוניות.

שור: העיבוד עוסק בחבורת עשרה חיילים שהמ”מ צריך להוציא אותם בקרב, והם שבורים לחלוטין, והדרך היחידה שלו להוציא אותם לקרב זה דרך משחקי הילדות של טרזן של מערבונים. הסרט הוא חצי שעה בחיי חיילים עד שהם יוצאים לקרב ההתאבדות, והסיום זה תמונות שמושפעות מרוברט קאפה ממלחמת האזרחים בספרד. זה היה סרט חתרני שהושפע מדברים שלמדתי וחוויתי כעיתונאי של ‘במחנה’. אני ראיתי מוות והלם קרב בעת עבודתי ככתב וזה השפיע על הסרט.

אלי: אני מתפלא שאחרי כל השינויים הדרסטיים שהכנסת בסיפור השארת אותו בזמן המקורי של העלילה, במלחמת תש”ח. זה מן הסתם רק הקשה על ההפקה. האם זה לא היה פשוט וחסכוני יותר להעביר את זמן העלילה למלחמת יום כיפור? הסיפור היה עובד באותה המידה.

שור: חשבתי אז שיש לנו עבר דרמטי ביותר שמן הראוי להעלות אותו על המסך. ההחלטה הראשונה שלי לגבי הסרט, והמכריעה מכולן, הייתה להשאיר את העלילה והגיבורים בשנת תש”ח, ולא להעביר אותם לימי מלחמת יום כיפור כמו שאולי התבקש. זאת משום שחשבתי אז שמלחמת העצמאות הייתה בסופו של יום המלחמה המלחמתית ביותר, משום שהתנהלה על בסיס של אי ודאות שלא הייתה כמוה באף מלחמה אחרת. גם לא במלחמת יום הכיפורים. לא הייתה ידיעה כמה זמן המלחמה תימשך, ומה הם יעדיה ואם בכלל הקולקטיב ישרוד בסופה או יושמד.

אי הודאות הזאת שהייתה במלחמת תש”ח שירתה אותי במסרים שרציתי להעביר ולהדגיש בסרט על נושא אי הוודאות הקיומית של האדם.

וכמובן אי אפשר היה לשכוח בהקשר זה שפול ניומן כיכב בסרט ‘אקסודוס’ על מלחמת העצמאות והקמת המדינה כצבר לוחמני.

לי הייתה אז הרגשה שהונחת עלינו מין מערבון שנידונו לממש אותו במציאות כשלוחמי תש”ח נאלצו לממש את כל פנטזיות הילדות שלהם במציאות, ואת זה ניסיתי להראות בסרט. אומנם אני לא הייתי בתש”ח אבל אני מרגיש לאחר כל מה שחוויתי בחיים, שיכולתי להיות שם.

(בהערת סוגריים אוסיף שאם העלילה הייתה מועברת למלחמת יום הכיפורים, היה מקום להציג את האויב אחרת. הלוא החיילים גדלו על סיפורי ‘חסמבה’ של יגאל מוסינזון ועל סיפורי ‘דנידין הרואה ואינו נראה’ של אותו שרגא גפני והציגו את האויב הערבי כסוג של אינדיאנים פרימיטיביים. לימים נטען שהם תרמו תרומה להצגת האויב המצרי כמטופש ובכך לתחושת השאננות של אותם חיילים. א”א).

אלי: איך הייתה ההפקה ?

שור: הפקה הייתה בגדר מלחמה בלתי פוסקת. זוהי הפקה די מיוחדת מבחינה קולנועית. מאוד שאפתנית כעבודת גמר באוניברסיטה. ההפקה עלתה 7,000 דולר. אם היא הייתה נעשית במסגרת הערוץ הראשון של הטלוויזיה היום היא הייתה עולה מיליוני דולרים.

ואני החלטתי אם אני עושה את זה אני עושה את זה כמו שצריך ועד הסוף, בלי חוכמות. כמו שאמר ג’ון ויין: “גבר צריך לעשות את מה שהוא צריך לעשות “.

Image result for man gotta do

בהתחלה הייתה לי אפשרות לצלם בחולות ראשון לציון. המדבר מצטלם נהדר בראשון לציון. אבל אני החלטתי שאם כבר אז כבר ושיש ללכת עד הסוף, והגעתי למסקנה שעדיף לי לצלם במדבר האמיתי מאשר להתעסק כל יום בפירוק הציוד והחזרת האנשים הביתה .

אחר כך חיפשתי קיבוץ במדבר שיממן אותנו, יאכיל אותנו וילין אותנו חינם. אני מדבר על צוות של למעלה מ־20 איש.מצאתי קיבוץ כזה. קיבוץ מגן בנגב. ממש באזור ההתרחשות של הסיפור. לאחר מסע שכנוע הסכים בנדיבות מזכיר הקיבוץ לארח אותנו בקיבוץ,. וקיבוץ אורים, השכן, אירח אותנו עוד שלושה ימים.

ההפקה הייתה קשה ומסובכת. חרשתי את האזור בג’יפ עד שמצאתי ליד נחל בשור אזור מערבוני כלבבי. השחקנים והצוות נזרקו באמצע שום מקום באתר צילומים בנגב ליד נחל הבשור. במלאכת בילוש שלקחה שלושה חודשים הצלחתי לאתר ולגייס כלי נשק מתש”ח: סטנים, כובעי גרב ואפילו גרביים אותנטיות, שלאחר כביסה יסודית ביותר גילו עמידות ושירתו היטב את שחקני הסרט. היום כל ההקפדה הזאת על פרטי פרטים נראית אולי כמיותרת אבל לי הייתה חשובה מאוד.

רק אחרי שהישגנו את כל האביזרים האלה יכולנו להתחיל בצילומים. הם נערכו באוגוסט 1978 .

אחר כך כל היינו צריכים לבצע צילומי השלמה, ועד שחזרנו לשטח כדי להשלים את הסרט ירד עלינו גשם שלא ירד בנגב יותר משלוש שנים. מתוך ארבעים צילומים שתכננתי, הצלחתי לממש רק ארבעה.

דורון נשר מופיע כמי שלא רוצה לצאת לקרב, ושם נולדה השותפות שלנו. הוא התווכח עימי על כל דיאלוג, ממש נאבק עימי. ובהדרגה התברר לי שהרעיונות שלו דווקא טובים. אני אחרי הכול לא הייתי אז מאור גדול בתסריטאות. תפסתי שאפשר להיעזר בהצעותיו.

שם למדתי שהוא מסוגל לכתוב תסריטים, ואחר כך כתבנו ביחד את ‘בלוז לחופש הגדול’.

Image result for ‫הקרב על מבצר ויליאמס‬‎

אלי: איזה תגובות היו לסרט?

שור: התגובה הראשונה שאני זוכר היא מההקרנה בפני המורה שלי. הוא הריץ את הסרט, הסתכל עליו ובסוף הצפייה אמר, “סרט משונה”. הייתה דממה ואחר אמר, “מאוד משונה”. עוד שתיקה ואחר כך אמר, “מאוד מאוד משונה”. ואז שאלתי אותו: “אבל מה יש לך להגיד על הסרט?” והוא אמר, “זה סרט משונה”.

הוא לא הבין כלום. לא הבין מה אני רוצה ממנו עם כל המלחמה כמשחק ילדים הזה.

ג’אד נאמן דווקא הבין מצוין ואהב מאוד את הסרט. מאז הסרט הוקרן בהרבה מקומות .הוא זכה בביקורות כמו “סוף סוף חיילים בשר ודם, ולא פלקטים ססגוניים באלבומי ניצחון”.

עד כאן רנן שור .

נציין שהביקורות על הסרט הקצר היו טובות מאוד.

ידיעות קבע “לכו לסרט אולי תגלו שגיבור ספרות תש”ח היה ילד שלא התבגר לעולם. הוא ראה יותר מידי סרטים”.

ו’כל העיר’ כתב: “סרט איכות. ‘הקרב על מבצר ויליאמס’ הוא בבחינת הישג קולנועי ותרבותי. הוא מייצג גם את העוצמה שיש בכוחה של החוויה הישראלית להעניק למדיום הקולנועי”.

אלי: איך הגיב עליו הסופר שרגא גפני?

שור: שרגא היה נלהב מאוד ממנו. נשארנו בקשר עד מותו. הוא העביר לי הרבה מכתביו ‘החבלן הטוב אלכס’, ‘דנידין הרואה ואינו נראה’, כדי שאעשה גם מהם סרטים, אבל זה לא יצא לפועל, כידוע.

(בבירור רנן שור אינו האיש שיסריט את סיפורי ‘דנידין הרואה ואינו נראה’ שהם עולם אחר מעולמו, וגם לא את סיפורי ‘הספורטאים הצעירים’, שגם הם אינם שייכים לעולמו, אבל לעומת זאת הוא בהחלט היה יכול להסריט באיזה שהוא יקום מקביל את סיפורי ‘הימאים’ של גפני על הלח”. כמובן בגרסה משלו, שונה מאוד מזאת של גפני, וגם שונה מאוד מהסרט של אבי נשר ‘הזעם והתהילה‘ על פי חומרים דומים. אבל הפוטנציאל היה בהחלט קיים. א”א)

אלי: כמה סרטי סטודנטים נעשו מאז על מלחמת תש”ח? זאת שאלה שאתה כמנהל בית ספר סם שפיגל ומומחה בסרטי סטודנטים צריך לדעת את התשובה עליה.

שור: טוב, אני מניח שנעשו כאלף חמש מאות סרטי סטודנטים בישראל. מהם ראיתי כשישים אחוז, כנראה יותר מכל אדם אחר. אז אני באמת האיש לשאול אותו. בוא נאמר שלהערכתי עד כה נעשו לא יותר משלושה, ארבעה, סרטי סטודנטים על מלחמת העצמאות. באמת לא הרבה.

אלי: למה כל כך מעט?

שור: ישנן כמה סיבות: סרט תקופתי הוא קשה מאוד לעשייה כי המציאות משתנה. צריך לשחזר כל תקופה עם הלבוש והנשק. ברמה העקרונית בסרטי סטודנטים ובקולנוע קצר כל סרט תקופתי מחייב תפאורה, מחייב תלבושות, מחייב כלי נשק, כלים ניידים. כל הדברים האלו הם מאוד קשים להשגה, הם פריטים של אספנים.

לי זה היה קשה מאוד להשיג פריטים כאלו והצלחתי בזה כי היו לי אנשי הפקה מוכשרים מאוד וכי הייתי אובססיבי. הייתי נחוש לבצע את המשימה ויהי מה.

וחוץ מזה צריך להבין שעבור רוב הסטודנטים לקולנוע כיום מלחמת 48 רחוקה מהם. זה לא נושא “מגניב” ונדרשת יותר מדי תעוזה עבורו.

זה הרבה יותר מגניב לתאר מתקפת זומבים על קריית אונו של היום מאשר לחזור שבעים שנה אחורה ולתאר קרב בין יהודים וערבים.

בכל אופן, בקולנוע התיעודי יש יותר עניין. בקולנוע העלילתי הוא יקר יותר מסובך יותר ומחייב יותר. גם הפקתית וגם סיפורית.

אז נכון, לצערי הרב ‘הקרב על מבצר ויליאמס‘ הוא עד היום אולי לא לחלוטין סרט יחיד במינו אבל קרוב מאוד לזה.

Image result for ‫רנן שור‬‎

רנן שור במאי “הקרב על מבצר ויליאמס “

קיראו את תסריט הסרט “הקרב על מבצר ויליאמס” מאת רנן שור

צפו ב’קרב על מבצר ויליאמס’ סרט של רנן שור

קראו את סיפורו המקורי של  שרגא גפני ‘הקרב על מבצר ויליאמס’  ב’יקום תרבות’:

‘הקרב על מבצר ויליאמס’ – סיפור אולטימטיבי על מלחמת תש”ח מאת שרגא גפני

השאר תגובה

אנו שמחים על תגובותיכם. מנגנון האנטי-ספאם שלנו מייצר לעתים דף שגיאה לאחר שליחת תגובה. אם זה קורה, אנא לחצו על כפתור 'אחורה' של הדפדפן ונסו שוב.

הזן את תגובתך!
הזן כאן את שמך

שש + eleven =