שירה ואמת: פרדוכס ההיזכרות במקום – הרצאה מאת פרופסור ישראל ברטל

Image result for ‫ישראל ברטל‬‎

בערב  שקיים 'יקום תרבות' לזכרו של המשורר והסופר זלמן שניאור הרצה פרופסור ישראל ברטל הרצאה מעולה שכותרתה: 'שירה ואמת: פרדוכס ההיזכרות במקום'. הרי היא לפניכם

שירה ואמת: פרדוכס ההיזכרות במקום

מאת ישראל ברטל

שני מסעות שערכתי, האחד בשלהי קיץ 2016 והשני בשלהי קיץ 2017 בעיירות רוסיה הלבנה, החזירו אותי שוב אל חוויה המלווה אותי מאז מפגשי הראשון לפני כשלושים וחמש שנים עם חורבותיה של יהדות מזרח אירופה. בשנת 1984 יצאה קבוצת מלומדים ישראלים למסע בפולין. היו בקבוצה כמה מגדולי החוקרים של תולדות יהודי מזרח אירופה ותרבותם, וכמה צעירים בראשית דרכם האקדמית.  בקבוצה היו, בין היתר, פרופסור דויד אסף, אז עלם עול ימים, ואני. אז חוויתי לראשונה מפגש עם מקומות שבני דורי הכירו מן הספרים ומסיפורי קרובי משפחתם שעקרו מן העולם שנמחק לארץ חדשה.

חוקר הקבלה גרשום שלום הביא בספרו הנודע 'חסידות: השלב האחרון' סיפור נאה על ירידת הדורות בתנועה החסידית. זהו סיפור על סיפור, וגם סיפור על מקום:

מספרים כי ר' ישראל בעל שם־טוב נהג להבעיר אש במקום מיוחד ביער ולהתפלל שם בכוונה כדי שתתקבל תפילתו. דור אחד אחריו כבר לא היה יכול ר' דב בר ממזריץ' להדליק אש כמו מורו, אולם ידע את המקום ביער ושם התפלל והשיג כוונתו. בדור השלישי כבר לא ידע ר' משה לייב מסאסוב לא את סוד הדלקת האש, גם לא את כוונות התפילה, אך ידע את המקום – ודי היה בידיעה זו להשיג כוונתו. בדור הרביעי כבר לא ידע ר' ישראל מרוז'ין גם את המקום ביער. אף על פי כן אמר: איננו יכולים להדליק את האש, איננו יודעים את התפילה, איננו יודעים את המקום, אך את סיפור המעשה נוכל לספר. והשפעת הסיפור על אודות המקום לא נפלה מהשפעת תפילותיהם של הצדיקים מן הדורות הקודמים.

מספרם של אלה הזוכרים והזוכרות ימי ילדות בעיירה מזרח אירופית בימים שקדמו למלחמת העולם השנייה פוחת והולך. עד לשנים האחרונות עוד היה אפשר לצאת למסע בפולין, באוקראינה או ברוסיה הלבנה בלוויית אנשים ונשים שידעו את המקומות כיוון שנולדו בהם. וגם ילידי המקומות הללו נדהמו לא פעם לגלות כי הבית שנולדו בו נמחק בקרב שריון, והשכונה שבה גדלו היא היום שדה מכוסה גלי אשפה.

במסע אל עיירות פולין ואוקראינה, שהדרכתי לפני למעלה מעשור, שב עימי אבי, יליד שנת 1919, לעיירת נעוריו בגליציה המזרחית – שאותה לא ראה מאז שנת 1939 – וגילה, למרבה הפתעתו, כי זולת מבנה קטן של תחנת רכבת מתקופת השלטון האוסטרו־הונגרי לא נותר על תילו שום מבנה שזכר מאותם ימים רחוקים. כדי לאתר את מקום הבית שבו עברה עליו ילדותו מדד אבי בצעדים את המרחק מן הנהר פרוט לכיוון מערב. רק כך יכול היה להצביע על פיסת הקרקע שעליה עמד הבית שבו חי קרוב לעשרים שנה! הוא זכר גם גשר קשתות מרשים מאבן שלידו נהגו יהודי העיירה לטייל. את הגשר הזה לא הצלחנו לגלות. רק שנים מאוחר יותר, בשנה האחרונה לחייו של אבי, התגלגל לידי ספר גרמני צנום בשם 'גליציה: מסע אל עולם שנעלם'. בספר גיליתי תמונת אחד מגשרי הרכבת של מסילת הברזל בקו הרכבת שבו נסע אבי בנעוריו מדי יום לעיר הסמוכה סטניסלבוב ללמוד בבית ספר על־יסודי. בניהם ובנותיהם של ילידי מזרח אירופה, ובהם גם אני, עדיין יודעים את המקומות. יש מהם גם מי שנסעו אליהם, אך הם כבר לא חוו את חווית החיים בהם. מה יודעים וזוכרים היום בני ובנות הדור השלישי או הרביעי, שלא היו מעולם במחוזות הילדות המרוחקים של הסבים והסבתות? כמו ר' ישראל מרוז'ין הם יכולים לספר את סיפור המעשה. אך האם יכול הסיפור שיספרו על המקומות הללו להעביר משהו ממה שחוו וחשו קודמיהם שעדיין יכולים היו לקיים קשר זיכרון ישיר עם מקומם הראשון? ואם לספר סיפור, מניין יונק סיפור זה? מי סיפרו ומי העלה אותו על הכתב?

בחברות של פליטים ומהגרים עובר זיכרון המקומות שנעזבו באמצעות טקסטים לסוגיהם. במקרה הישראלי נפל בחלקה של היצירה הספרותית, בטובתה ושלא בטובתה, תפקיד של סוכן זיכרון טקסטואלי. דורות של ישראלים צעירים "זכרו" את "מה שהיה" במקומות המרוחקים שחרבו באמצעות יצירות השירה והספרות שגדשו את תוכניות הלימודים בבתי הספר עד לשנות השבעים של המאה הקודמת. על העיירה במזרח אירופה ידעו מן הטקסטים של מנדלי מוכר ספרים, שלום עליכם, י"ל פרץ, זלמן שניאור וח"נ ביאליק. רוחמה אלבג מעידה על עצמה כי יצאה בשנת 2011 אל הלא־נודע (מחוזות ילדותו של המשורר שאול טשרניחובסקי בשדמות דרום אוקראינה) כדי: "ללכוד ולו שמץ מן ההוויה המיוחדת שהילכה עלי קסם בנעוריי" (עמ' 47). היום, כאשר טקסטים אלו מוכרים בקושי לסטודנט ישראלי בחוגים לספרות. גם סיפור שיוכלו לספר, ולו סיפור שזיקתו ל"מה שהיה" באותם מקומות, טעון בדיקה. עם חלל הזיכרון הזה, שהולך ונפער כל שעובר הזמן, מבקשת רוחמה אלבג להתמודד בדרך רדיקלית למדי: "פילוס דרך אל המקום, תרתי משמע" (עמ' 14) וזאת כדי: "להכיר מקרוב ממש, לראות במו עיניי מה ראו מהחלון היהודים שהתגוררו באזורים אלה מאות בשנים [...] להשלים את התמונה, ולו רק משום שלרגע היה נדמה שמקומות אלה ופרקי זמן אלה נמצאים כביכול מחוץ לזיכרון" (עמ' 14).

Image result for ‫אל המקום: בדרכים בעקבות ספרים" ק‬‎

בספרה 'אל המקום: בדרכים בעקבות ספרים' קיבצה רוחמה אלבג פרקים המשחזרים חוויות ממסעות אל ערים ועיירות במגוון פינות של מזרח אירופה. דבר אחד משותף לכל אתרי המסע: אלו הם מחוזות ילדות ונעורים של סופרים ומשוררים שנטשו את מקומם הראשון, אך חזרו ושבו אליו ביצירתם.

מפת המסעות הנפרשת בספר מציינת ביקור בבוצ'אץ, מכורתו הגליציאית של ש"י עגנון, מסע אל טלוסט, עיירתו הקטנה של שמשון מלצר, סיור במיכיאלובקה, כפר הולדתו של שאול טשרניחובסקי, ומפגש עם שקלוב, העיר שהנציח זלמן שניאור ביצירתו בכפל לשונות: 'שקלאווער יידן' ו'אנשי שקלוב'. מן הנסיעות אל ערים, אל העיירות ואל הכפרים שבהם נולדו וחיו כמה מן הבולטים והמשפיעים בין יוצרי התרבות העברית החדשה, הביאה אלבג חוויות מפגשים עם מה שקיים (אם בכלל) בהווה. הבתים, הרחובות, הנחלים והאגמים נותרו לעיתים על מקומם, ולפעמים חרבו במלחמות, או פינו מקומם ל"מפעלי פיתוח" מפלצתיים בסגנון הסובייטי. המפתח לפענוח הקשר בין מה שרואה המבקר היום בעיירות מזרח אירופה לבין מה שהיה שם לפני דורות אחדים הוא הטקסט הספרותי שהותירו מאות משוררים וסופרים. אותם מקומות, עליהם אומרת אלבג שהם "מקומות גאוגרפיים, בנאליים אולי", נותקו בהינף העט של הכותבים מהקשריהם המקומיים, האישיים והמידיים, והיו לציוני דרך תרבותיים, לתמרורים אידיאולוגיים, ובה בעת היו גם למושאי געגועים והתרפקות נוסטלגית. וכך יצרו כמה דורות של סופרים ומשוררים – בלא שהתכוונו לכך – לשימושו של תייר־הזיכרונות הישראלי פסיפס רבגוני של קטעי זיכרון על מקומות שלכאורה אינם קיימים יותר, שבהם חיו אנשים ונשים שדומה כי לא נותר מהם כמעט זכר, ושכמעט כל מה שאנו יכולים להגיד עליהם בראשית המאה העשרים ואחת נשען על סיפור בגלגולים שניים ושלישיים.

לאמיתו של דבר, מרבית המקומות שאליהם נוסעים היום המטיילים מישראל אכן קיימים – אותם הנהרות, אם גם מימיהם מזוהמים בשפכים תעשייתיים, אותם היערות היפיפיים שהטילו אימה ובה בעת קסמו בנופיהם, אותן דרכים צדדיות, אותן כנסיות בארוקיות הדורות וזרות, אותה כיכר שוק מלבנית, מוקפת בתי לבנים וחנויות שלהן דלתות עץ. המקומות כפי שזכרו אותם הסופרים והמשוררים היהודים בנדודיהם מערי מוצאם אל הכרכים הגדולים במזרח אירופה ובמרכזה, ומשם אל מעבר לים – לאמריקה, לאוסטרליה, וגם לארץ ישראל – אינם קיימים עוד במציאות. נעדרים מהם המוני היהודים שגדשו את השווקים והירידים, סחרו בחנויות ועבדו בבתי המלאכה. לא נשמע ניגון לומדי הגמרא, זמר החסידים בשטיבל, גם לא שיח חולין ביידיש עסיסית מתובלת קללות עסיסיות של מוכרות דגים ועופות. מה שנותר לנו מכל אלה, אם בכלל, הוא מה שהצליח לעבור את מסננות הזיכרון הרעיוניות, לשרוד את ייסורי העקירה מן הבית הישן וחבלי ההתערות בעולמות החדשים – ובכללם הרתיעה מפני הציוויליזציה היהודית־אשכנזית והזלזול בה – ולהתקבע בזיכרון הקיבוצי.

Image result for ‫שקלוב‬‎

כאשר נכנסנו בשלהי קיץ 2016 לעיר הקטנה שקלוב, חזרתי ונזכרתי ברשימות המסע שערכה אלבג אל העיר שקלוב שעל חוף הדנייפר ברוסיה הלבנה – העיר שאת יהודייה הנציח יליד המקום זלמן שניאור (1886–1959) ביצירותיו 'אנשי שקלוב' ו'פנדרי הגיבור'. עיר יהודית פורחת ומשגשגת בשלהי המאה הי"ח, ששניאור זכר כמקום מלא חיים והומה מאדם, והיום הוא אתר משמים פוסט־סובייטי אפייני, שיש להפליג בין דפי הספרים כדי לחשוף מה שאין בו: "בכניסה לעיר מקדמים את פנינו חנויות כלבו גדולות וטורים ארוכים של בניינים, שקירותיהם קלופי טיח וצבע. האם מבעד למראה העגמומי תיחשף עיר 'צוהלת ורועשת' כפי שתיאר שניאור?" (עמ' 272).

שקלוב הייתה מחוז חפץ לגעגועיו של שניאור עוד בימי נעוריו, שעה שגלה ממנה מרצון לכרך הגדול אודסה. היא לא פסקה להיות מושא כמיהתו בימים שבהם חזר וגלה שוב ושוב – לוורשה, לברלין, לפריז, לניו יורק ולתל אביב. את חוויות ילדותו ונעוריו הנציח לאחר שגמלה בליבו ההחלטה "להציג מצבת זיכרון לכל זה שהיה ועבר ובטל" (עמ' 278). אך שניאור לא היה הסופר העברי הראשון שגלה מן העיר היהודית האינטנסיבית הזאת, והנציח את זכרה ביצירתו.

Image result for ‫קבורת חמור סמולנסקין‬‎

קדם לו בכך, בעשרות שנים בודדות, סופר ההשכלה פרץ סמולנסקין, אף הוא יליד שקלוב, שתיעד ברומן 'קבורת חמור' בדקדקנות רבה את הווייתה של עיר יהודית על כל פרטיה – אלא שעשה זאת ברוח שלילית, בסגנונה הביקורתי של תנועת ההשכלה. סמולנסקין בחר בחומרי המציאות של שקלוב לעיצוב דמות העיר היהודית האופיינית, שאותה בחר לכנות, ולא במקרה, בשם 'שכולה'. גם סמולנסקין עקר לאודסה, ומשם עבר לווינה. אף הוא ניתק מן 'העולם הישן' של יהודי האימפריה הרוסית ולחם כל חייו לשנותו. בספרות היהודית המודרנית נדונו זכרה של שקלוב ההיסטורית – וכמותה אלפי ערים, עיירות וכפרים שבהן התקיימה לאורך מאות שנים תרבות האגף המזרחי של היהדות אשכנזית – להתקבע בתודעת הדורות הבאים במשרעת שבין קריקטורה משכילית לערגה נוסטלגית.

Image result for ‫שקלוב‬‎

סיפוריו של זלמן שניאור על עיירת הולדתו ראו אור ביידיש בעיתון הניו־יורקי רב־התפוצה 'פארווערטס', היו למוקד רב־עניין ומשכו אליהם אלפים רבים של קוראים. אין ספק כי בכך מילא קובץ הסיפורים אנשי שקלוב תפקיד משמעותי בעיצוב הזיכרון הקיבוצי של מה שכונה בארצות הברית 'הארץ הישנה'.

תפקיד דומה בפיתוח הזיכרון הקיבוצי הנוסטלגי מילא בארץ ישראל פרסום העיבוד העברי של הסיפורים על דפי המוסף הספרותי של עיתון' דבר' בשנות השלושים. בשנת 1944 היה קובץ הסיפורים הזה אחד הכותרים הראשונים של הוצאת עם עובד. הקוראים הצעירים בישראל של שנות הארבעים והחמישים הוקסמו מן התיאורים הפרטניים של אנשי העיירה ונשיה, הווי העיירה, נופיה, מנהגיה, מאכליה ומשקאותיה שנחרתו בזיכרון, וליוו את רוחמה אלבג במסעה לשקלוב העגמומית של היום. אפילו את מטעמיה של הדודה פייגה "מלפפוני ,כל נדרי, כחושי הבטן הכבושים בחומץ ממותק ומפולפל" (עמ' 281) הצליחה לגלות במזווה של אחד מבתי העץ בעיירה, וצילומם הצבעוני ומעורר התיאבון נוסף לתמונה הנושנה של כיכר השוק בשחור־לבן. זהו השלב המאוחר ביותר של ההיזכרות: היזכרות בסיפור שקראת על אודות המקום שבו אתה מבקר. נראה כי זהו גם הגלגול האחרון בתהליך ההיזכרות: לא עוד מספרים את הסיפור, אלא נזכרים בקריאתו ומנסים לחברו מחדש אל פיסת מציאות שאינה קשורה בו בהכרח, אלא רק עשויה להעלות אותו על הדעת.

Shklovrat.jpg

שקלוב היום

הפער הזועק בין כיכר השוק הריקה בשקלוב של היום – החוזרת ומופיעה כאתר־זיכרון גם במסעות נוספים בספר – לכיכר השוק המופלאה שצייר שניאור ב'אנשי שקלוב' ממחיש היטב את מותה של העיירה ההיסטורית. השוק היה ליבת הפעילות הכלכלית של העיר היהודית הטרום־מודרנית וסלע קיומה. גם בדובובה, עיירת נעוריו של מיכה יוסף ברדיצ'בסקי, שחרבה עוד בפרעות 1919–1920, מיותמת כיכר השוק מיהודים ו"כמו נפער בור שטוח בלב העיירה." (עמ' 101). כך גם בזבאראז', עיירתה של אידה פינק, השוק, מקור החיים ההיסטורי של היהודים שמם. כיכר השוק ריקה לחלוטין. זה היה המקום שבו רוכזו בימי השואה היהודים שצעדו אל מותם. צעדת מוות בה צפתה הסופרת ואותה תיעדה באחד מסיפוריה.

רוחמה אלבג חותמת את רשימות מסעותיה במסלולי מזרח אירופה במשאלה כי: "יהיו דפים אלה גם זיכרון לילידי הערים והעיירות שמקומם קם עליהם." (עמ' 309). ולא נותר להם, לנוסעים אל המקום בעקבות הספרים, אלא לעמוד בהשתאות אל מול האירוניה ההיסטורית המרה הגלומה במסעות וביעדיהם. שהרי אותם סופרים ומשוררים, ובתוכם זלמן שניאור– אלו שקמו נגד מקומם, מרדו בו, נטשו אותו – היו צרובים בלהט תיקון העולם ובחבלי יצירתה של חברה חדשה או לפחות יצאו מהעולם הישן שלא על מנת לשוב. סופרים אלו הם מי שהותירו לנו ציוני הדרך המכוונים אותנו אל אתרי מציאות נטושים ששרדו לפליטה מן העיירות הקיימות היום רק בדמיון.

Image result for Shklow

אודות פרופסור ישראל ברטל

ישראל ברטל (נולד ב-1946) הוא היסטוריון ישראלי, פרופסור אמריטוס בחוג להיסטוריה של עם ישראל באוניברסיטה העברית בירושלים, ולשעבר דקאן הפקולטה למדעי הרוח. משנת 2016 הוא חבר האקדמיה הלאומית הישראלית למדעים. תחומי מחקרו: תולדות עם ישראל בארצות מזרח אירופה במאות הי"ח והי"ט; השלטון העצמי היהודי במרחב התרבות האשכנזית; תנועת ההשכלה היהודית; זרמים דתיים ותרבותיים ביהדות מזרח אירופה; צמיחת האורתודוקסיה במזרח אירופה; "מבשרי הציונות"; הלאומיות היהודית המודרנית וראשית הציונות; היישוב היהודי בארץ ישראל בשלהי התקופה העות'מאנית; צמיחת התרבות העברית החדשה בארץ ישראל; ספרות והיסטוריה.
הפוסט הזה פורסם בתאריך יהדות עם התגים , , , . קישור קבוע.

תגובה אחת על שירה ואמת: פרדוכס ההיזכרות במקום – הרצאה מאת פרופסור ישראל ברטל

  1. מאת אבי:‏

    הרצאה מרתקת
    חוט הזיכרון המחבר בין היסטוריה לספרות ,רשמיה של רוחמה אלבג זוכים למקום הראוי להם בהרצאת ההיסטוריון המפוכח המכיר בחשיבות התיעוד הספרותי אל מול האלם ההיסטורי ,כמקור חיים לתרבות שנכחדה .

כתיבת תגובה

האימייל שלך לא יוצג בבלוג. (*) שדות חובה מסומנים

*

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>

*