ציפורי עיר קדומה וישוב חדש בספרות היפה ובשירה – רשימה מאת עמיר סגל

נפגשנו לראשונה ליד ספוריה, הלא היא ציפורי

מאת עמיר סגל

פורסם לראשונה ב'עיתון 77', גיליון 381 פברואר־מרץ, 2015

מושב קטן בגליל התחתון, על הרי נצרת – בין עמק יזרעאל לבקעת בית־נטופה. אבל גם כפר ערבי בשם ספוריה שהיה קיים עד שתושביו נטשו אותו במהלך מבצע 'דקל' ביולי 48'. כפר ערבי מרכזי וגדול שבראשו מצודה שבנייתה החלה בתקופת הצלבנים והושלמה על ידי ד'אהר אל עומר. גם עיר יהודית שהייתה קיימת כבר לפני כשלושת־אלפים וחמש מאות שנים. העיר בה נחתמה המשנה ובה ישב הסנהדרין בראשות רבי יהודה הנשיא, העיר שנחרבה בפולמוס וארוס, ואירחה לגיון רומי במהלך המרד הגדול. המקום שממנו יצאו גיסות הצלבנים בהנהגת גי דה־ליזיניאן אל קרב קרני חיטין, בו ניצחו המוסלמים בהנהגת סלאח א־דין. העיר שכונתה על ידי יוסף בן מתיתיהו 'פאר הגליל כולו' ועבורי – המקום שבו נולדתי וגדלתי.

ציפורי נזכרת כמה פעמים בכתבי יוסף בן־מתתיהו ובתלמוד. אך גם אזכורים ספרותיים ושיריים של ציפורי וספוריה היה אפשר למצוא לא מעט – עתיקים ומהשנה האחרונה.

Image result for ‫הבשורה על פי ישו‬‎

בספר 'הבשורה על פי ישו' של ז'וזה סראמגו מתואר ביקור של ישוע בעיר ציפורי שהוחרבה בידי הרומאים, לאחר פולמוס וארוס ומרידתו של יהודה הגלילי. בתיאור קשה של אלימות בוטה – שבהחלט יכול להיות תואם לאירועים היסטוריים. שכן נצרת, שבה חיו הוריו של ישוע, סמוכה לציפורי – ואפשר להניח כי מרים או לפחות מי מהוריה הגיעו מציפורי. כעדות לכך, הכנסייה העתיקה במקום קרויה על שם חנה ויואכים – הוריה של מרים.

בשנת 85' פרסם חיים גורי מאמר בעיתון 'דבר' על הצעת אי־לוחמה שהוצעה לראשי הכפר ציפורי מגיורא זייד (בנו של אלכסנדר זייד) ועודד ינאי טרם מבצע 'דקל', הצעה שראשי הכפר סרבו לה. בעקבות הסירוב הגיעה נטישת הכפר בהמשך (גורי טוען כי ההצעה ניתנה ממש לאחר הצבעת האו"ם בנובמבר 47', אך ייתכן שהתבצעה דווקא בקיץ 48' טרם מבצע 'דקל').

Image result for ‫עשיו מאיר שלו‬‎

על כריכת הספר 'עשיו' של מאיר שליו מופיעה דמות 'המונה ליזה של הגליל' – תמונת אישה המופיעה בפסיפס מפורסם שהתגלה בציפורי ובו תיאור תחרות שתייה בין הרקולס לדיוניסוס. אך, עם כל הכבוד לפרוזה, כאן נדבר על שירה.

Image result for ‫מראות גיחזי ,‬‎

את המקאמה 'שני מסעות' הקדיש חיים חפר לחיים גורי כשגורי זכה בפרס ביאליק בשנת 1974, על ספרו 'מראות גיחזי'. "אתה הלא זוכר, נפגשנו לראשונה ליד ספוריה, הלא היא ציפורי." כותב חפר לגורי ומזכיר לו פגישה של שניהם בשנת 44' כששניהם לוחמי פלמ"ח צעירים. חפר מזכיר לגורי את המהלכים שבאו אחרי אותה הפגישה: "וספוריה היתה ציפורי ושבב היו החבר'ה ושפת ערב התמזגה בשפתינו / ורצינו להיות בני-הארץ כמותם ולטוות מנהגיהם כמנהגינו / וביאליק היה רחוק עם "עיר ההרגה" שלו ועם "על השחיטה" / ועם העברית האשכנזית שלו, אשר נדמה כמו שמחנו בכלותה / היה קיץ, שנת ארבעים וארבע ו"אל הציפור" מתה שם אלף מני מיתה." כותב חפר וציפורי/ספוריה הופכת דימוי לשאיפות הצבריות־עבריות של שני המשוררים, לישראליות המתחדשת כנגד הגלותיות של ביאליק, אשר עתה שניהם מאמצים חלקים ממנה, במקאמה שמסתיימת במילים: "אחר כך, בחוץ, בעיר אחרת, כמו חוזר מן האין אל היש / זכרתי משום מה את ספוריה וחניה לילית בקצה השלף היבש / ומשורר צעיר שלא ידע כי בדרכו אל "מראות גיחזי" יעבור דרך כל־כך הרבה מגילות אש."

בתאריך 19/08/1948, חודש לאחר מבצע דקל בו השתלטו כוחות הצבא הישראלי על העיר נצרת ובמהלכו ננטש הכפר הערבי ספוריה הופיע השיר "אבא בא לו מנצרת" בעיתון "משמר לילדים" שכתבה חיה קופמן בת ה-19. "אבא בא לו מנצרת / לחופשה קצרה / וסיפר, סיפר לורד / כל מה שקרה: // "שם, בדרך מציפורי, / בין כסי גבעות, / דום רבצנו במחפורת, / מצפים לאות. // במרחק שקע הסהר, / רעם תותחים, / – חברים- לחש הנער- / אנו מניחים!- // הבקעה היתה רועדת / נמוגים הרים, / גוף דרוך, היד על הדק, / אנו דוהרים! // כך עלינו לנצרת / עם הנץ חמה"– / קשב רב הקשיבה ורד / עד שנרדמה. // טנק חלף, שקשוק שרשרת, / הפלוגות אצות… /

ופתאום פתחה נצרת / בתפילת חצות. // פעמון הרים גבוה / התפלל, הוחיל / לשלוות ימים יבואו / ולשלום-אחים."

חיה קופמן מוכרת יותר בשם חיה קדמון־פרקש. נולדה בשנת 1919 ברוסיה ועלתה עם הוריה בשנת 1925. בנעוריה הייתה חברת השומר הצעיר, ולכן פרסמה בעיתון 'משמר לילדים'. בהמשך עברה ללמוד באנגליה והגישה תכנית רדיו על שירה עברית בשידורים העבריים של ה־BBC. הייתה חברה במפ"ם, אך עברה עם קבוצתו של משה סנה אל מק"י. שיריה פורסמו לפיכך בעיתונים 'משמר לילדים', אחר כך 'על המשמר' ואחר כך 'קול העם' – שבו שימשה גם כחברת מערכת.

חיה קדמון-פרקש נישאה לביולוג האמריקאי רוברט פרקש שהיה חבר המפלגה הקומוניסטית האמריקנית, והגיע לישראל לאחר שנרדף על ידי המערכה שניהל הסנטור מקארטי בארה"ב, כאן הצטרף אל מפלגת מק"י. קדמון נפטרה בשנת 1960, בגיל 42. בשנת 1971 יצא לאור מבחר משיריה בשם 'לבעור תמיד: מבחר שירים' (בהוצאת 'תרבות לעם', 1971) שנערך על ידי ועדה שאחד מחבריה היה אלכסנדר פן.

המשורר טהא מוחמד עלי נולד בשנת 1931 בספוריה, ובגיל 17 נטש יחד עם משפחתו את ספוריה ללבנון. לאחר מכן עבר אל העיר נצרת ובה חי עד למותו בשנת 2011. טהא מוחמד עלי היה בעל חנות ספרים, פעיל פוליטי (במק"י ורק"ח) ומשורר מוערך. שירו 'החבל של סבחה' הוא תיאור מורכב של הזיכרון אל ספוריה. דרך זיכרון הפרה סבחה שאותה נאלצו לשחוט, נזכר המשורר בהווי הכפרי המאוחד, בקשיים ובזיכרונות הטובים – ובעיקר מבכה את העובדה שעזב את "הכפר". השם 'ספוריה' לא נזכר שם – אך סביר להעריך כי מדובר בשיר בו נגיעה אוטוביוגרפית כלשהי ולפיכך הקשר על הכפר הערבי משתמע.

שירו של טהא מוחמד עלי 'לא יוצאים' מתאר את הזמן טרם נטישת ספוריה על ידי תושביה המוסלמים. תיאור של חרדה עולה בשיר זה בשורות: "וכולם בחוץ מגיפים את היציאות / מברכים את הרודן / מתפללים ומבקשים מאלוהים הכל־יכול / שנמות" (בתרגום אנטון שמאס). את שיריו אלו של טהא מוחמד עלי ניתן למצוא בספר 'שירים' המאגד רבות מיצירותיו ויצא בהוצאת 'אנדלוס' ובתרגום אנטון שמאס.

לספוריה חשיבות רבה לציבור הערבי־ישראלי והיא סמל משמעותי לכפר מוסלמי שננטש ועליו קם יישוב יהודי. קל לראות זאת אצל משורר יליד הכפר, אך ניתן לראות זאת גם אצל המשורר מרואן מח'ול ששיר המוקדש לספוריה מופיע בספרו 'בתי שיר שהשירים שכחו איתי' שיצא בערבית וכן באספה הדו לשונית 'שתיים' (הוצאת 'כתר', 2014) שם תורגם בידי חנה עמית־כוכבי: "בכפר ספוריה / מאחורי חורשת האורנים / התאנים עודן נותנות פריים / דע זאת, בעליהן שבנצרת."

ייתכן שיש כאן רמיזה לטהא מוחמד עלי שעבר מספוריה לנצרת, אך יש לזכור כי רבים מתושבי ספוריה עברו לנצרת – רבים מהם תושבי שכונת ספפרה בנצרת. גם התמה לפיה ספוריה עדיין בבעלות תושביה הערבים היא תמה חוזרת בשיח הציבורי. לא פעם ולא פעמיים הגיעו תושבי ספוריה לשעבר, או צאצאיהם, למושב ציפורי כדי לטעון לבעלות על שטחים שונים.

בתקופת ההמתנה שטרם מלחמת ששת הימים תושבי 'עילות' (כפר ערבי שכן לציפורי) החליטו בהחלטה קיבוצית על חלוקת משקי המושב בין כמה ממשפחות עילות – וחלקם אף הודיעו על כך לתושבי מושב ציפורי. בסרט התיעודי 'פעם נכנסתי לגן' של אבי מוגרבי, מקיים מוגרבי סדרת שיחות על "המצב" עם עלי אל-אזהרי ובתו יסמין. באחת הסצנות בסרט מצביע אל־אזהרי על שטח משטחי המושב ואומר כי שם היה ביתו ושם נולד. אינני יודע היכן באמת נולד אל־אזהרי, אך אני יודע כי ביתו לא היה בשטח שעליו הצביע, הנמצא סמוך לבית הוריי ואני קשור אליו והוא קשור אליי במיוחד. כך, הקשר אל ספוריה קיים, השאיפה לשוב קיימת גם היא – העובדות פעמים רבות מעורפלות או מעוותות – בכוונה או בטעות.

תושב ציפורי נוסף שכתב על המושב הוא שלמה אהרון. שלמה שימש כלוחם מג"ב ונפל באסון צור הראשון, בו התמוטט בניין הממשל הצבאי הישראלי בצור. באסון זה נהרגו 91 איש, מתוכם 34 לוחמי מג"ב ושלמה אהרון ביניהם, עשרה ימים לפני שאמור היה להשתתף בחידון התנ"ך וכשעמל על רומן היסטורי על ציפורי, שלא הושלם. לאחר המלחמה נקבר שלמה בבית הקברות בציפורי, ועל קברו חקוקות מלות אחד משיריו: "בארץ זבולון מעל בית נטופה / סנהדרין משנה ותלמוד יפה / אשרי שזכו לראותה בזה הדור / ההר המצודה וריח המור." במילים המתייחסות אל עברה העתיק של ציפורי, אל מצודת ד'האר אל־עומר שעל ראש הגבעה ועל תחושת הגאולה של היהודי שעלה לישראל מרומניה ושב אל ארץ אבותיו.

שלמה שימש לתקופה כרכז הביטחון של ציפורי ושומר השדות. הוא דיבר ערבית טובה ונהג לרכב על סוסו לבוש כפייה. על כך כתב בשירו 'בשמירה בשדות ציפורי': "בשבילים קדומים בהריך, / וליד מעיינות זכים / בימיני השלח ובשמאלי משלח / רסן לאצילה. // חולף עם הרוח ליד המצודה, / שייעד לך רבי יהודה, ולך רב הושעיה / אל תראני ערב; / זה אני בן ציפורי יהודי. // הבייה כאפייה ועקל, הם רק מלבושים."

שלמה אהרון נגע בכמה משיריו (שטרם פורסמו בצורה ממוסדת) בדור היהודי החדש שבא אל הארץ שהייתה לו בעבר, והשתמש בציפורי כסמל לכך. כך בשיר ללא שם בו הוא כותב: "נחל ציפורי נחל קדומים / מתפתל בין בוסתני רימונים / ספר לנו רז / על בני הגליל של אז / ראה אותנו היום יפים / וגאים." כך גם בשיר בשם הברור 'ציפורי של היום' המסתיים במילים: "הפעם את לנו לעולמים / כמו ירושלים / ציפורי של יער, מערות ומים."

Image result for ‫ציפורי: ארבעים חסר אחד שירי הייקו ביזנטיים מן הגליל, ושיר"‬‎

בספרה של גלית חזן-רוקם 'ציפורי: ארבעים חסר אחד שירי הייקו ביזנטיים מן הגליל, ושיר' (בהוצאת 'עם עובד', 2002) סדרת שירי הייקו באה לתאר אירועים, מקומות ותחושות מהגליל. את צליבת ישוע בשיר אחד, רבי מאיר הבורח לבבל באחר והעיר המקראית סוסיתא ששכנה אל שפת הכנרת בשיר נוסף. ציפורי מופיעה בשם הספר והפסיפסים העתיקים שנמצאו בה נרמזים בשירים כמו: "אבן לצד אבן / צלע בצלע / קם לתחיה הפסיפס" ואז השיר: "ברצפת בית הכנסת / אל השמש דוהר / אל השקיעה". על כל הספר נחה רוח של חזרה אל עבר – מקראי, תלמודי, נוצרי, היסטורי שאפשר לראות בשיר ההייקו: " אחרי אלפים שנה / מצאו את הקולמוס. / גם הוא לא"

בשיר 'ציפורי' ('כתב יתדות', הוצאת 'פרדס', 2014 וראו סקירה על ספר זה ב'יקום תרבות') מתאר דניאל באומגרטן ביקור בציפורי – חיפוש אחר שרידי הכפר הערבי ספוריה שתוצאתו: "מָצָאנוּ אֶת עַצְמֵנוּ בַּפְּסֵיפָס, רוֹקְדִים" כשהוא מרמז כנראה אל הפסיפס שבו מתוארת תחרות השתיה בין דיוניסוס להרקולס – בווילה ששוחזרה באתר העתיקות של חורבות העיר העתיקה ציפורי – הסמוך למושב. השיר מבולבל למדי ומשקיע מאמצים רבים יותר בתיאור אהבה של המשורר לאהובו, ההופכת את ציפורי רק לרקע לסיפור רומנטי־אסקפיסטי. אך יאמר לזכותו של באומגרטן כי הוא מאזכר הן את העיר העתיקה ציפורי והן את הכפר ספוריה.

אך עם כל הכבוד להיסטוריה הפואטית של ציפורי – המקראית, הערבית, המושב, השיר הראשון שהכרתי, המספר על ציפורי, מגיע ממקומות פחות פואטיים מאשר שאר השירים שנסקרו כאן. כחניך בתנועת בני המושבים היה "המנון המושב" מושר בפי הילדים. מי המציא את השיר? אין לי מושג. מהיכן הלחן? לא יודע. האם השיר הזה קיים גם לישובים אחרים בשינוי שם היישוב? יכול להיות, היו שטענו בדיוק כך. והנה השיר: "השמש שוב יוקדת ומכה על הפנים / ארוכה הדרך אך אנחנו ממשיכים / אותנו לא ירתיעו לא ברק ולא סופה / אך אם זה קצת קשה פה / השד הוא לא נורא / ציפורי צועדת / בלי מכשולים ומעצורים / הניפו הדגל / כי אנו תמיד הראשונים."

ציפורי ברומן ההיסטורי

תוספת מאת אלי אשד

Image result for ‫פיליפסון המרד האחרון‬‎

העיר ציפורי מאוזכרת בעוד כמה רומנים היסטוריים לא כל כך ידועים על תקופה היסטורית לא כל כך ידועה תקופת המרד האחרון שהתקיים בארץ ישראל במאה הרביעית לספירה בראשות אחד "נטרונאי " כנגד השלטון הביזנטי בארץ ובנציב הרומאי של ארץ ישראל גאלוס והביא לחורבנה של ציפורי כמרכז ישובי בשריפה גדולה.

על תקופה זאת אפשר למצוא יצירות ספורות בעברית: רומן של הסופר היהודי הגרמני מהמאה ה־19 יהודה לודוויג פיליפסון שתורגם לעברית בתרגום חופשי בשני חלקים – 'המרד האחרון: סיפור מלחמת היהודים ברומאים בימי הלל השני הנשיא' (1936), ו'הגיבור השבוי ברומא: סיפור היסטורי'. תרגום חופשי לעברית: א"ל יעקבוביץ. ‬שני החלקים יצאו לאור במסגרת סדרת 'דורות' של הוצאת 'יזרעאל' (1936).

הרומן 'השבויה מציפורי: סיפור מימי האמוראים' שכתה מרדכי האלטר, הוצאת 'בבל' (1946)

מאוחרי יותר מאוזכרת ציפורי ברומן ההיסטורי של דורית קידר 'כומיש בת מחלפתא – ביוגרפיה שקרית של אישה אמיתית' בהוצאת המחברת, 2013 על חייה של אישה כשפנית באותה תקופה.

שנים ספורות לאחר המרד האחרון שוב התחוללו אירועים דרמטיים בארץ ישראל כאשר הקיסר הפגאני האחרון, יוליאנוס, ניסה להקים מחדש את בית המקדש, אך הפעולה נמנעה כתוצאה מרעידת אדמה. גם על כך יש כמה יצירות ספרות בלועזית כמו 'ג'וליאן' שכתב גור וידאל. בשפה העברית לא נכתב דבר.

ומכאן ואילך כמו שוקעת אפלה בספרות העברית על התקופות ההיסטוריות בארץ ישראל, ומוסרת רק עם כיבוש הצלבנים את ארץ ישראל. ציפורי ואיזוריה נעלמים לחלוטין מהספרות העברית והכללית בכלל. וכיום אנו זוכרים את ציפורי בעיקר כמקום שממנו יצאו גייסות הצלבנים אל קרב קרני חיטין – קרב מכריע, בהנהגת סלאח א־דין, שחרץ את גורלה של ממלכת הצלבנים בירושלים ובו ניצחו המוסלמים. הקרב משוחזר מדי שנה בחודש יולי בידי מאות חובבי קרבות של ימי הביניים, והצפייה בו, בקרב בין אבירים נוצרים לובשי שריון ולוחמים מוסלמים היא חוויה מדהימה ומטלטלת. גם השנה הוא שוחזר בימים 5–7 ביולי, במלאת 830 שנה לקרב.

ספק אם מישהו יעלה על דעתו לנסות לשחזר ולהקים לתחייה את הישוב הקדום של ציפורי. הוא נשאר רק בעתיקות וביצירות ספרות ספורות, כמצוין למעלה.

Related image

Image result for ‫שחזור קרב  קרניחיטין‬‎

תמונות מהקרב השנתי המשוחזר של קרני חיתין

ראו גם:

ציפורי הישוב העתיק בוויקיפדיה

המושב ציפורי

חייה של אישה כשפנית: על כומיש בת מחלפתא

פסיפס שנמצא בציפורי

אודות עמיר סגל

עמיר סגל, משורר ומבקר שירה. מפרסם מאמרי בקורת בעיתון "קו למושב" וב"עיתון 77". פרסם את ספרי השירה "בשובי מן המילואים" (גוונים, 2008) ו-"ארץ אחרת מאד" (עיתון 77, 2014), ואת הרומן האינטרנטי "מערבה מכאן" באתר בית אבי חי. שימש כעובד רווחה, מדריך טיפולי, רכז תעסוקה, וחקלאי. פעיל חברתי ופוליטי. שימש כסגן יו"ר ארגון הסגל הזוטר באוניברסיטת בן-גוריון. הגיש את תכנית הרדיו ״שירת מחאה״ בתחנת כל השלום. התוכנית עסקה בשירי מחאה, בשירים חברתיים ופוליטיים עבריים. שימש כעורך ומנחה סדרת ערבי "שיר כאב" שעסקה בשירי מחאה בישראל בבית אבי חי בירושלים. משמש כמנהל עמותת "עובדים".
הפוסט הזה פורסם בתאריך ארץ ישראל, היסטוריה וחקר התנ"ך, סיפורת היסטורית עם התגים , , , , , , , . קישור קבוע.

כתיבת תגובה

האימייל שלך לא יוצג בבלוג. (*) שדות חובה מסומנים

*

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>

*