המשוררים התאומים: הרצל ובלפור חקק – המשותף והשונה, רשימה מאת אורה עשהאל

בלפור חקק והרצל חקק הם תאומים זהים העוסקים בכתיבה. אורה עשהעל כתבה על הדומה והשונה ביצירתם

הרצל חקק ובלפור חקק שייכים לזן מיוחד במינו ונדיר ביותר של משוררים ויוצרים: הם תאומים זהים העוסקים ביצירה ספרותית – בעיקר בשירה. הם החלו את הקריירה שלהם בשיתוף פעולה קבוע בכתיבת מכתבים למגוון מערכות עיתונים בסוגיות פוליטיות וחברתיות לפני שכתבו – כל אחד בנפרד – יצירות משלהם. לימים גם הרצל וגם בלפור היו ליושב הראש של 'אגודת הסופרים העברים'.

התופעה של תאומים זהים העוסקים ביצירה ספרותית ביחד ולחוד היא נדירה ביותר בארץ ובחו"ל. מלבדם מוכרים גם התאומים הזהים גרגורי וג'יימס בנפורד שהם סופרים־מדענים שפנו בבגרותם לקריירה ספרותית ומדעית בהשפעת שני ספרים שקראו בנערותם: ספר מדע בדיוני של הסופר רוברט היננליין, וספר על חייו של המדען הנריקו פרמי (וראו ראיון ב'יקום תרבות' עם פרופסור גרגורי בנפורד, סופר מדע בדיוני מפורסם שעוסק גם בנושא זה).

כאמור, ידוע על מעט מאוד תאומים זהים ברחבי העולם כולו הפועלים בשיתוף פעולה צמוד, לא כל שכן על תאומים זהים שהם יוצרים מפורסמים. תאומים זהים בדרך כלל לא פונים לאותו תחום יצירה – אולי מכיוון שהם מרגישים שיש בכך פגיעה באינדיבידואליות שלהם. כך שיש גם צורך באופי מיוחד בשביל שתאומים זהים יעסקו בתחומים זהים.

לפניכם מאמר מקיף של אורה עשאהל על הדומה והשונה ביצירתם של הרצל חקק ובלפור חקק.

אלי אשד

טביעת העט של המשוררים התאומים הרצל ובלפור חקק – המשותף והשונה

מאת אורה עשהאל

בחודש יולי 2016 יצאו לאור שני ספרי שירה חדשים של המשוררים התאומים הרצל ובלפור חקק: 'שחרית לנצח' להרצל, ו'רשות לתיקון עולם' לבלפור. הספרים יצאו לאור בהוצאת 'צור אות'. בכל קובץ 320 עמודים.

ספרי השירה האחרונים שלהם זכו לסקירות אוהדות בעיתון 'הארץ' (יותם הראובני) ובמוסף השבת של מקור ראשון (פרופסור שמואל מורה) וכן בכתב העת המסדרון (פרופסור נורית גוברין).

מי שרוצה להבין את סוד הקסם של שיריהם חייב לחזור לספרי השירה הקודמים שלהם. 'אנא בכוח אנא בשיר', הרצל-אלדד חקק [הוצאת 'צור אות', תש"ע, 2010 (שירים 2009-2003 )]. 'משורר של חצות', בלפור-מידד חקק [הוצאת צור אות תש"ע, 2010 (שירים 2009-2003.)]

מהי "טביעת העט" הייחודית לכל תאום

כחוקרת, נדלקה בי הסקרנות מייד עם היכרותי את השניים. הינה, אמרתי לעצמי, הזדמנות פז להתחקות אחר 'טביעת העט' המיוחדת של משורר. הרי לשניהם אותה הורות, אותה ילדות, קרבה אדירה במטען הגנטי, הקבלה אדירה במהלך החיים, רקע משפחתי ותרבותי דומה, יחסים בין־אישיים ובין־ספרותיים הדוקים. מצאי את ההבדלים! חייבים לזכור שהקרבה ביניהם גדולה: לשניהם חיבור מיוחד ללשון העברית, ויש חיבור ביניהם בכל נושא זיכרונות העבר שלהם הקשורים לספר הספרים ולמורשת היהדות, וכמובן, העובדה שניכרת בשירתם חוויית ‘השורשים הכפולים’.

הנושאים של האחים מעוגנים במהות העם היהודי. מהמקורות הכתובים, דרך ההיסטוריה הלאומית, ובנדבכי השפה העברית.

שורות שירתם שואבות מעולם, שאינו מוכר לרבים מאיתנו, שורות מעולם הסוד.

הרצל כותב בשירו ‘פנס של פח’ (עמוד 11)

נוֹתְרָה הִיסְטוֹרְיָה

נְבוֹכָה לְחַפֵּשׂ עַצְמָהּ:

הַאִם נוֹתַר בָּהּ שֶׂגֶב

בַּלֵּב, בַּנֶּפֶשׁ, בַּשְּׁפָתַיִם.

אֵיךְ שֶׁטַח הֶפְקֵר

נֶחֱזָה.

לְלֹא קְדֻשָּׁה גְּנוּזָה.

פָּנַי הַמּוּאָרים. הִנֵּה,

נוֹתְרוּ דְּמָעוֹת.

יֵשׁ מִמַּה לִשְׁתּוֹת

הדמעות מוארות! הן המפרשות את הזמן וההיסטוריה ואת מי השתייה של ההווה. אותה ערגה לקדוּשה הנסתרת וְלַפשר הסודי והנשגב של המציאות מקדֶשת את חיי החול והיום־יום ונותנת כבוד לשירה כִּכלי ביטוי כמעט נבואי. רואים זאת גם בשירתו של האח התאום. וכך כותב בלפור בשירו ‘על פי הדיבור’ (משורר של חצות, עמוד 205)

כְּשֶׁהִגַּעְתִּי לְמַעֲלַת הַשִּׁירָה

רָאִיתִי אֶת הָאֲנָשִׁים בָּרְחוֹבוֹת

שֶׁנִּפְתָּחִים אֶל הַמַּנְגִּינָה הַטְּהוֹרָה

שֶׁל פֵּשֵׁר הַמִּלִּים

שֶׁל הַנֶּפֶשׁ וְהַשְּׁבָרִים

וּבְכֹחַ שִׁירָתָם כָּתַבְתִּי אָז שִׁירִים

שורות אלו נראות כלקוחות מעולם אחר. המשורר איתמר יעוז־קסט בולט בהתעניינותו בנושאים הקשורים בקודש, ואפשר לצרף אליו את האחים חקק; בדיקה מקיפה – שאינה מעניין רשימה זו – תאפשר הבחנה בקבוצת משוררים, שבשונה ובמנוּגד לאווירה הקיימת, חורגים בנושאי כתיבתם מהדבֵקות ביצירה הבין־לאומית ומֵההיטמעות בתכנֶיה. ואל נשכח: שירת התאומים מנסה להבין עולם וסודותיו – כשהיא מעמידה עצמה לעומת שירה עכשווית מאוד, שמתחפֶּרת ומתחפֶּשת בִּמבוכי האגו.

שירה של שליחות והתחברות לימי קדם

לעיתים נדמה לי שיש כאן שירה שחותֶרת לגאולה; יצירה עשירה שלקחה על עצמה שליחות להאיר לנו ישועה רוחנית. כך בשירתו של הרצל, בשירי ההתכּתבות שלו עם משוררים מן העבר, שיש בהתחבּרותה לשירת קדומים פילוס דרך להבנת המכלוֹל, להֶארת מורכּבות חיינו כיום. קורות הספרות העברית מתגלות בשירתו מחדש – ובסוף הספר בפרקי השיר 'שירה חוצָה שערים', המשורר רואה את האור שהספרות העברית רוצה ומבקשת לתת:

וְהֵעַדְתִּי. כִּי חוֹזֵר הַנִגּוּן. כִּי הַהֶגֶה צָלוּל. כָּחֹל.

מִמַּעֲמַקִּים. לוֹאֵט נְדוֹד, נִצְרָב עַד שְׁבוּת.

הַכֹּל יוּבַן. סִפְרוּת תִּפְתַּח דֶּלֶת. לְלֶב הַמִּכְלוֹל.

מַבַּע הָרִסּוּק, יַם הַהוֹד. עַד תְּכֵלֶת זֶהוּת.

(מתוך ‘שער הרינה’, עמוד 320, בשיר הסיום ‘שירה חוצה שערים’ בספרו של הרצל ‘אנא בכוח, אנא בשיר'.)

בשירתו של בלפור רוחשת אותה ציפייה לגאולה, מובחנת גם חרדה מקול העבר והשירה מנסה לפענח את הצופן אל המתים שקדמו לנו, לקבל פשר מימים שהיו – וכך המשורר מבקש ומנסה למצוא את הטוב והיפה באותה שעה יפה בירושלים, גם בסודותיהם של אלה, שהיו ואינם. ראו בשירו 'השעה היפה בירושלים', 'משורר של חצות', עמוד 56:

הַשָּׁעָה הַיָּפָה נִשְׁבֶּרֶת מוּאֶרֶת

לְנֶגְדִּי בְּזָהָב

גַּם בַּחֲשֵׁכָה.

רְסִיסֵי מִקְדַּשׁ מֶלֶךְ עִיר מְלוּכָה.

הִיא פּוֹנָה עַכְשָׁו

הִיא שָׁרָה אֵלַי

וְקוֹל הָמוֹן

כְּקוֹל מֵתַי.

הגישה המחקרית – הייחוד של כל משורר

חשוב לי לציין שברשימה זו, ובכלל, הגישה שלי אובייקטיבית וניטרלית לחלוטין. אחת ההבחנות שחשוב להתמקד בה היא כיצד כל אחד מהשניים בוחר לעצמו ז'אנרים ספרותיים: אצל הרצל נמצא פואמות רבות פרקים, שירת עלילה ודרמה ספרותית, כבכתיבה על שלונסקי, ואצל בלפור נמצא בלדות, אידיליות, עיבוד של אגדות וכו'.

הרובד הראשון בסיכום שלהלן, הוא המשותף לשני המשוררים:

בשירתם של האחים חקק המבנה השירי מקושר לתוכן. קריטריון זה, שהוא אחד המאפיינים לשירה טובה, מסביר את דרך הכתיבה השמרנית־קלאסית כביכול של התאומים, שאינה נשלטת בידי סממנים אופנתיים אלא נשאבת ומתחברת אל המקורות הכתובים של אומתנו. הן זוהי שירה שבָּה שזור התנ"ך, ולא רק –מובאים בה זיכרונות לאומיים, תגובות לאירועים מהעבר הקרוב בישראל, ממקומות בארץ הקדושה ורעיונות שהם הבסיס לחשיבה היהודית הרב־דורית. זוהי שירה שיש בּה שפע של משמעויות. הסיפור שמעבר לשירה זו – בין אם התנ"כי וההיסטורי ובין אם תוואי החוויה האישית – משמש מצע בלבד לביטוי השירי. כך נוצר מארג של ציון הדברים בשמם – דבר מחויב לצורך אזכור המקורות האישיים וההיסטוריה. לכל אלה נוספים: מרחבים אסוציאטיביים (דבר הבולט מאוד בשירתו של הרצל), ערפילי בראשית ומיסטיקה (בשירתו של בלפור), פריצה של ביטויים חדשניים, שמות חדשניים, שירת אבסטרקט. הסגידה ללשון העברית ולשירתה מחייבת את ההצמדות הזו של צורה לתוכן. בעמוד 20 בספרו של הרצל חקק מתחיל המחזור 'ראש השנה עולה לירושלים'. באותו עמוד ניתן למצוא אישוש לַדברים שלעיל. בחריזה – מקלעותֶיה, שנותֶיה. בפריצה של הומור, עכשוויות ותמונתיות:

"הִינוּמַת אֶבֶן נוֹצֶצֶת כְּמוֹ פַּיְלָה.

לְכָל הַזִּכְרוֹנוֹת

אֶלֶף לַיְלָה וְלַיְלָה" ( עמוד 20 ).

וכן השמות והכינויים האישיים לירושלים:

יְרוּשָׁלַיִם טוֹבֶלֶת.

מִשְׁתַּחֲוֶה לָהּ, זְמָן חָדָשׁ.

עַל הַבַּיִת, עַל הַגַּן. יְרוּשֶׁלֶת נוֹשֶׁלֶת.

בשיר זה ירושלים מואנשת והיא "יפה לנצח".

אשתמש בדוגמה על אודות שמותיה של ירושלים כדי להתחיל כבר כאן, בציון המשותף, בהבחנת ההבדלים והשונות. בשיר 'אֵימת החול' (משורר של חצות, עמ' 37) בלפור חקק קורא לירושלים "ירוּשֶלִי". הוא רואה באופק ירושלים שלו את הים. השם והאמירה האישיים האלו כבר מרמזים על ייחודיותו של הכותב, שבשיר זה, ובשיר אחר מחבּר בין ירושלים ותל אביב, כפי שאראה להלן. באותו נושא עצמו עוסק גם הרצל חקק בגישה שונה לחלוטין. כאמור, אפילו בדוגמה זו אפשר להבהיר את השונות בין המשוררים – מה גם שעולמותיהן של תל אביב וירושלים אינם מאפשרים הצטמצמות כלל וכלל, אלא הרחבה.

מרחב אסוציאטיבי בשירת האחים

במובאות שציינתי מובחן המרחב האסוציאטיבי בשירת האחים, והוא אחד המאפיינים החשובים שלה. שירו של בלפור חקק 'גמלים בירושלים' (עמ' 57), שנכתב בעקבות ציור של ראובן, מדגים כיצד יכול המשורר להישאר בכבלי השירה הקלאסית ולצמוח לביטוי האבסטרקטי של המאה ה־21. השיר הוא ציור מתוך ציור, מספר סיפור, משתמש בלשון התנ"ך, בשמות מקומות בארץ ישראל, עשיר דימויים ומאפשר לכל קורא את החוויה האישית. בשיר 'הלב האחר' (עמ' 318) שפתחתי באקראי, מייצג שירים רבים מאוד של הרצל חקק שבהם המארג הלשוני יוצר את המרחב האסוציאטיבי. המילים מובאות בצורה מרחבית לחלוטין, כל מילה עומדת ברשות עצמה, שיבוצן יכול להיות שונה, אולי, והן יוצרות תמונה, שהיא אידיוסינקרטית לכותב ונוצרת לא מדימוי אלא מלשון. בעיניי, זו דרך כתיבה מאוד מיוחדת להרצל חקק.

ארספואטיקה – התאומים וקסם השירה

ברצוני להציג כמה הבחנות המסתברות מהשירה הארספואטית, שקיימת אצל בלפור חקק במובחן בשער ה' וגם בשער ז' 'שירי חתימה', ואצל הרצל חקק בשער השישי במספר 'אנא בכוח השירה'.

בהגדרת הזהות העצמית של הרצל ובלפור חקק נכתב פעמים אינספור ובעטיפות מגוונות: אני הוא שירתי. אצל הרצל הדבר מובא חזק מאוד במחזור: 'קדיש. קטיף'. כך גם בשם הקובץ ובמוטו בן ארבע השורות בפתח הספר כולו, שבשורתו האחרונה המשורר קורא בצעקה: "רק בלחש השברים: אנא בכוח, אנא בשיר." אופייני להרצל לדבּר בשם המאורעות והאנשים ולא בשם עצמו. הדָבר מאופיין בשירתו, ויש לכך דוגמאות במרבית השירים בספר ובכל שיר ושיר מעמוד 34, למשל דרך 'לשוב אל קסם השירה' ו'מכתב לבת השיר' ובהמשך, כפי שאסכּם להלן.

בלפור חקק מביא את הדברים כשהם כתובים בבירור בעמ' 322 בהסכּמה לספר 'משורר של חצות': "לכן ידקדק אדוני בדבריו ויכוון כוונות בשיריו לתקן עולם במלכות השיר." כך הוא ב'חתימה' בעמ' 323, בשיר הפותח בעמ' 9, בעמ' 15, בעמ' 63–65, ועוד ועוד.

המסעות של התאומים

במסע המחקר שלי הגעתי למסעות האחים: יש ביניהם הבדל שהוא בעיניי המהותי ביותר. בלפור משורר את המסע. את חיפוש הדרך. חיפוש הזהות והעצמי בעמ' 84 ,85 ,89. הוא מחפש בכל העולמות. אצל הנשים המשוררות בעמ' 92, 97, בקרב סופרים מאומות העולם כג'ק לונדון בעמ' 105, אצל אידית פיאף בעמ' 103, ויקטור הוגו, הנוכח בכתיבה שלו באופן מתמיד, בעמ' 102. גם במיסטיקה בעמ' 60, ובעמ' 78 מובא שירו 'גלתיאה'. בלפור חקק נע בשירתו בְּעקבות הפסל פיגמליון שפיסל בעצמו את גלתיאה, והינה הוא, שלא אהב נשים, חיבק ונישק את פסלו עד שאפרודיטה ריחמה עליו, יצקה בקרבו חיים, והפסל יכול היה לקחת אותה לאישה.

לעומת בלפור חקק, המחפש האופטימי, הבלתי נלאה והמוכן לקבל השפעות סביבתיות ואפשר לקרוא אותו בתור שכזה, הרצל חקק כותב שירה נבואית במפורש. הרצל חקק חש במודע שהוא משמש כלי ויש לו שליחות. עליי לציין, שמוטיבים אלה חזקים מאוד גם אצל בלפור חקק. יש בשיריו של הרצל חקק הרבה זיקה אל ספרות ישראל. קיים השימוש הלשוני, אולם אין לו הקַנָאות הכמעט פנאטית ללשון ולספרות, וההאחדָה של אלו עם היֵשות היהודית וגורלה. בשירתו של הרצל קיימת גמישות רעיונית והכרה בצורך שלנו להמשיך את כור מחצבתנו הלאומי והלשוני שהוא אחד. לצורך כך אביא ציוני עמודים: 152 ,153 174, אולם למיטב הֲבנתי הדבר ניכר לאורך כל הספר.

בלפור בהחלט רואה עצמו כמשורר רב־לאומי, קוסמופוליטי, ואילו הרצל רואה עצמו בבירור ובמפורש כמשורר יהודי־עברי־ציוני ומעוניין בגיבוש הייחודיות הזו, שבה הוא מתגדר.

גם כאשר נמצא את הרצל כותב שירי מסעות לאורֶך נופיה של הארץ, אלה מתגלים כמסעות רוחניים לגלות את הצופֶן הרוחני של הארץ, של בני הארץ – ודוגמאות לכך: הפואמה 'ארץ המסתורין, צפור נפשי' (עמודים 105–109) והפואמה "ציפור הנפש, קסם התקומה" (עמודים 128–135).

אפשר לראות כבר בספריהם הקודמים את המוטיבים והארספואטיקה שהבשילו בספרי השירה החדשים שלהם: ספרים אלו טוב לנו שנכתבו. הרְדידות הרעיונית בכתיבה הישראלית מתנגֶשת עם האווילוּת המשמשת מזון רוחני להמונים אצלנו, מעל מדף הספרים ובאמצעי התקשורת. טוב לנו לעם הסופרים־משוררים לטעום משהו חדש ושונֶה, שהוא אכן כְּיין ישָן והגיע הזמן שנבחין, גם בלֹא השוואה ביולוגית בַּחותם השונה והנבדל, בייחודם של שני המשוררים חקק במדף השירה שלנוּ.

Image result for ‫בלפור והרצל חקק‬‎

בלפור והרצל חקק. צילם יוסי אלוני

ראו גם:

'זהות כפולה' האתר של הרצל ובלפור חקק

מתנבאים בשער השירה: מנחם פלק על הרצל ובלפור חקק כמשוררים נביאים

רחלי ברקת מראיינת את הרצל ובלפור חקק

שושנה ויג על סעידה חקק בשירים של בניה

אודות אורה עשהאל

אורה נחמה עשהאל זילברשטיין, ילידת ישראל, 1938. משוררת, סופרת, חוקרת ועורכת.
הפוסט הזה פורסם בתאריך ביקורת עם התגים , . קישור קבוע.

כתיבת תגובה

האימייל שלך לא יוצג בבלוג. (*) שדות חובה מסומנים

*

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>

*