האם מצרים הענייה יכולה ועלולה ליזום מלחמה כנגד ישראל? רשימה מאת אלי דקל

Image result for sphinx egyptian caricature

האם מצרים הענייה מסוגלת ליזום מלחמה?

מאת אליהו דקל־דליצקי

יוני 2018

הקדמה

בחודשים האחרונים פרסמתי סדרת כתבות העוסקות בצבא מצרים. מהכתבות עולה בבירור כי צבא מצרים מתעצם ובונה תשתיות צבאיות בקצב מואץ. מאליה עולה השאלה: "מה העבודה הזאת לכם?". כלומר, מדוע מדינה ענייה, המתקשה לכלכל את תושביה, מקדישה מיליארדי דולרים להתחמשות ולבניית תשתיות צבאיות?

יש לזכור שהרוב המכריע של הנתונים בדבר ההתחמשות ובניית התשתית מבוסס על מקורות אמינים, שעיקרם ניתוח צילומי לוויין. לעומת זאת, ניתוח הגורמים שהניעו את המצרים לפעילות הצבאית המואצת, מבוסס רובו ככולו על השערות וניתוח לוגי. כל מה שיפורסם להלן הוא בעירבון מוגבל ונתון להטיות התפיסתיות של כותב המאמר.

Image result for next war egypt

צילום: אתר Fanpop

בניתוח זה אנסה לשלול – על בסיס הנתונים שהוצגו בכתבות הקודמות – הערכות שונות לתופעת ההתעצמות. במאמר קודם שפורסם ב"יקום תרבות' שללתי "תירוץ" שלפיו בניית סכר על הנילוס הכחול באתיופיה מסכנת כביכול את מקור חיותה של מצרים, ומצרים בונה יכולות צבאיות כדי למנוע זאת. בפרק זה אנסה לשלול את הטיעון שעונייה של מצרים ימנע ממנה ליזום מלחמה, הן משום שאין באפשרותה לממן מלחמה זו והן משום שמלחמה עלולה לסכן את הכנסותיה מתעלת סואץ ומתיירות – שני הענפים המרכזיים שעליהם מושתת הכלכלה המצרית.

לבסוף, לאחר שאנסה לשלול הערכות שונות שאינן מקובלות עליי, אנתח את הערכתי שעיקרה: הסכם השלום עם ישראל והנספח הצבאי הנלווה לו, המגביל את מצרים, הוא נטל על מצרים ופוגע בתרבותה האסלאמית ובכבודה. מצרים חפצה לשנות את בסיס היחסים בין המדינות, ונערכת מבחינה צבאית למקרה שישראל לא תסכים לכך.

קצת היסטוריה ופילוסופיה על מלחמות של מדינות עניות

הכול שלי – אמר הכסף. הכול שלי – אמרה החרב. הכול אקנה – אמר הכסף. הכול אקח – אמרה החרב. א"ס. פושקין

בתחילת המאה הקודמת הייתה מקובלת הדעה הפוליטית שהמלחמה באירופה אינה אפשרית, כי היא בהכרח תהיה "גדולה" ואין מספיק עושר למלחמה גדולה. כאשר החלה מלחמת העולם ב־1914 (וטרם נקראה "ראשונה"), הייתה ההערכה הכללית שהיא תיגמר – לכאן או לכאן – תוך ארבעה חודשים לכל היותר. הסיבה – אין כסף למלחמה ארוכה. בפועל, היא נמשכה קצת יותר מארבע שנים והמערכות הפיננסיות של המדינות הלוחמות עמדו בכך. התברר שהיחס בין הכסף והמלחמה קיים, אך מורכב יותר. גם במלחמת העולם השנייה, כאשר היטלר החליט לתקוף את ברית המועצות, אמרו לו המומחים לכלכלה שעדיף להמשיך את החוזה איתה (חוזה ריבנטרופ־מולוטוב משנת 1939), כי "יותר זול" להשיג טובין בלי מלחמה. היטלר סבר אחרת. אומנם הוא הפסיד במלחמה, אך שוב התברר שהיחסים בין כלכלה ומלחמה מורכבים וגם תלויים בהערכות אידיאולוגיות. בימינו, הרעיון הפרימיטיבי מתחילת המאה ה־20 נעשה "מדעי"; היינו, מורכב משתי תזות מקבילות:

א. המדינה העשירה לא תרצה לפתוח במלחמה. לכן המדינה העשירה צריכה לספק רווחה למדינה התוקפנית (ראו רעיון הקמת הפארקים התעשייתיים שישראל הקימה במשותף עם הרשות הפלסטינית ומה עלה בגורלם כיום).

ב. המדינה הענייה לא תיזום מלחמה כי אין לה כסף, והיא ענייה, אך לא טיפשה. אין טעם להתמודד עם התזה הישנה, ה"פרימיטיבית".

מקוצר היריעה לא אוכל לטפל בתזה המודרנית הראשונה. אתייחס לתזה השנייה, כי דווקא היא חלה, לכאורה, על שכנינו מצפון ומדרום. השאלה, אם כן, היא: האם מדינה ענייה לא תצא למלחמה בשל העוני הזה? תשובתי: התזה נכונה – וגם לא נכונה. לא משום שאין אמת אחת, אלא משום ששני מונחים של המשפט אינם מוגדרים. כל שומע (קורא) מבין אותם בדרכו שלו, ולכן, כל תשובה נכונה. פעם, שימוש במונחים בלתי מוגדרים, אך מכוונים להבנות סותרות, נקרא דמגוגיה, עכשיו יש לזה שם "אקדמי" – פוסט־מודרניזם. המשמעות נשארת אחת – משחקי מילים שנועדו לגנוב את דעתו של השומע (של הקורא). לכן, במקום לחפש תשובה לשאלה שאין לה משמעות, אנסה לחפור בהיסטוריה ולהשתמש בשכל הישר. דבר ראשון: מיהו עני? עני הוא מי שאין לו כסף. דבר שני: מלחמה עולה כסף. אם העני אינו מסוגל לנהל ואם אין לו כסף למלחמה – אין מלחמה. דוגמה: אם אין לי כסף לקנות שולחן חדש – אשאר עם הישן, או בלי שולחן כלל. אולי אאלתר פתרון של עניים: אציב ארגז גדול במקום שולחן, כמו שעשו במעברות. מי הוא העשיר ? השמח בחלקו. מי הוא העני? יכול להיות שהוא עני מוחלט – אין לו כסף להתקיים והוא גווע ברעב, מהר או לאט. ויכול להיות שהוא אביון – מי שאין לו כסף למה שהוא "אבה" בו. זה כמעט אותו דבר, אך לא ממש.

גם ארץ ענייה יכולה לצאת למלחמה ביוזמתה – אם היא מרגישה שתתעשר משכנתה העשירה, ואם יש לה כסף למלחמה קונקרטית זו. "חיילים! אין לכם בגדים ונעליים. אתם רעבים. לפניכם פרושׂה הארץ הכי עשירה בעולם!" – כך פנה נפוליון לחיילי "המחנה האיטלקי". אומנם מדינתו לא הייתה ענייה (היו בה הרבה עשירים), אבל צבאה היה עני. ה"מחנה האיטלקי" (גַּיִס של נפוליאון שיועד להילחם באיטליה) עט על איטליה העשירה והחלשה, וגזל מכל הבא ליד (האוכל בא לפה, הבגד בא על הגוף, המטבעות באו לכיסים ואוצרות המוזיאונים נשלחו לפריז, שם הם מוצגים עד עצם היום הזה).

פרוסיה של פרידריך הגדול ושל אביו הייתה מדינה ענייה בהשוואה לכל מדינה נורמלית באירופה, אבל נאמר עליה שפרוסיה היא צבא שיש לו מדינה. המלך צמצם את כל הוצאות הממלכה ויצר צבא למופת. הוא תקף את השכנים, גזל וסיפח. לאחר מכן שוב גזל וסיפח עד אשר כולם התאחדו נגדו והוא היה על סף התבוסה (ואף שקל התאבדות). אך המזל שיחק לידיו וקרה נס, וגדול אויביו הפך לחברו הטוב. יש כאלה שמאמינים ב"כוכב" שלהם ויש כאלה שהאידאולוגיה (או הדת, שהן היינו הך לצורך זה), מבטיחה לו את הניצחון ואת הנס במקרה הצורך. הלקח – גם המדינה ה"ענייה" יכולה "להעז". היחס בין "עושר" ו"עוני" אינו משהו קבוע; הוא משתנה מחברה לחברה, אבל לרוב האנשים אינם מבינים שיכולה להיות מנטליות שונה משלהם, ואם הם נתקלים במנטליות אחרת – הם מדברים על "ברבריות", "פרימיטיביות", "ימי הביניים", "מנטליות של אסלאם" ועוד כינויים משלל הכינויים הפשטניים. כל אלה באים לומר: רק לי יש מנטליות נכונה. כל היתר – שטויות ואין להתחשב בהן ו"בעצם הם חושבים בדיוק כמוני".

לדוגמה, בשנים 1999–2014 שלט בוונצואלה הנשיא הוגו צ'אבס, שהיה מהפכן ואנטי־אמריקאי. במערכת הבחירות שלו השתמש צ'אבס בהפצת רגשות שנאה לארצות הברית. צ'אבס ניצח בבחירות, כי הרגש הזה דיבר אל העם שלו. נשיא ארצות הברית לא האמין ואמר: "זה לא נכון. צ'אבס לבטח מדבר על רווחת האזרחים, מבטיח להם כך וכך." הוא פשוט לא האמין שאפשר לשנוא את ארצות הברית ושבמערכת הבחירות אפשר לדבר על משהו אחר חוץ מאשר על הבטחות הרווחה. מי שאינו מבין שאפשר לחשוב "אחרת" (אבל ממש אחרת!), אינו מבין את יחסי עוני–מלחמה. וכדי לסכם את עניין העוני: קארל מרכס, שאינני נמנה על אוהדיו, ציין פעם בצדק שהפירמידות הגדולות נבנו במצרים לא משום שהיו בה הרבה ידיים עובדות, אלא משום שאפשר היה להפנות מספיק ידיים עובדות לבניית הפירמידות. מי שאינו קולט את ההבחנה הדקה, אין לו סיכוי להבין מה זה העושר והעוני של המדינה.

עכשיו אדון בצלע השנייה של המשפט – המלחמה. ומכיוון שאנו מדברים על ייזום המלחמה (שאיפה למלחמה), אפשר להחליף את ה"מלחמה" ב"ניצחון". היֹה היוּ פעם מונגולים ועל ידם – סין הגדולה. המונגולים היו מעטים, עניים ומסוכסכים ביניהם. את כלי הנשק ואת סירי הבישול הם קנו בסין, אבל הם היו לוחמים קשוחים, רוכבי סוסים מבטן ומלידה והם התרגלו לחשוב במונחים של מרחקים עצומים. פתאום קם אחד מהאצולה המונגולית (מדרגה ב, יש לציין) ושינה את כללי המשחק. הוא חיסל את אויביו בתוך העולם המונגולי, קיבץ סביבו את "אנשי הרצון הארוך" (כך הם נקראו אז) והבין שהתשתית של הלוחמה השבטית מאפשרת יצירת צבא מסוג חדש, שיהיה חזק יותר מהצבא של סין, הקרובה והעשירה. בדו־קרב מנצח מי ששולט טוב יותר בסיף שלו. במלחמה מנצח מי שיש לו צבא טוב יותר. ענייני הצדק והערכים הם משניים למובן זה. גינג'ס חאן (זה היה המונגולי הזה) יצר בתוך 20–30 שנה אימפריה עצומה, לא כי היה עשיר, אלא כי צבאו היה חזק מכולם. הוא גם השכיל לאמץ את הטכנולוגיה הצבאית של העמים שכבש. אבל אולי זאת דוגמה רחוקה מדי.

אביא אפוא דוגמה קרובה יותר ומורכבת יותר. בשנת 1904 תקפה יפן את רוסיה. יפן הייתה קטנה וענייה ביחס לאימפריה הרוסית. אבל היא הניחה שתי הנחות: (א) צבאה יותר מוכן למלחמה; (ב) המלחמה במזרח הרחוק תהיה יקרה מדי עבור רוסיה והיא תהיה מוכנה לספוג תבוסה מוגבלת. יפן טעתה בהנחה השנייה. רוסיה הייתה מוכנה למלחמה ארוכה ואילו יפן כבר הגיעה לסף פשיטת רגל פיננסית. שני מאורעות הפכו את הכיוון המסתמן והביאו ליפן את הניצחון לפי תוכניתה. (א) הבנקאים היהודים בארצות הברית חיפשו הזדמנות לנקום ברוסיה על הפוגרומים ביהודים, והעניקו ליפן הלוואות נדיבות. (ב) יפן תמכה כספית במהפכנים רוסים, ואלה ערערו את יציבות המשטר. תכסיס זה לא היה מתוכנן כלל וכלל, אך מאותו זמן נכנסה האופציה של החתרנות לסל כלי העבודה של המלחמה. היטלר ומוסוליני חילקו את העולם למדינות עשירות, אך רקובות מבפנים (הם נקראו גם "דמוקרטיות"), ומדינות עניות, אך דינמיות ובריאות (אלה נקראו גם "מהפכניות"). היטלר סבר כי עם תוספת קטנה של חתרנות, העני הדינמי ינצח את העשיר הרקוב – האם אין זאת סיבה לתקיפה? המכלול של ריקבון פנימי, הרומנטיקה של המהפכה והחתרנות המתוכננת, הוא מרכיב במלחמה המודרנית, אך אין לו יחס ישיר לציר עוני־עושר (ולא רק בכך טעו היטלר, מוסוליני וסטלין).

עם זאת יש להדגיש שההשקעה הכספית בחתרנות היא מינימלית, ובהחלט נמצאת בהישג ידם של האויבים החלשים ביותר, כגון ארגוני הלחימה העצמאיים. החתרנות אף אינה מחייבת הכרזת מלחמה. היא מקובלת בעולם המודרני ובדרך כלל תמצא אוהדים ובעלי ברית בקרב האויב עצמו. לכן טעות היא לדבר במונחים עוני־מלחמה בלי להכניס את החתרנות למעגל הדיון. ולסיכום: התזה 'מדינה ענייה אינה יוזמת מלחמה' היא דמגוגיה. לא נכון גם לומר את ההפך: מדינה עשירה תיזום מלחמה. הנכון הוא: מדינה ענייה תיזום מלחמת עניים, והעשירה – מלחמת עשירים. בפיו של בן המדינה העשירה הופכת התזה לנוסח הזה: מדינה ענייה לא תיזום תסריט מלחמה, כפי שאני מכיר אותו, היינו תסריט של מלחמת העשירים, אך היא יכולה בהחלט ליזום מלחמה המתאימה למשאביה הכלכליים.

קצת היסטוריה על המלחמות באזורנו

לאחר שסקרתי על קצה המזלג את "מלחמתן של המדינות העניות", אזכיר עתה לקהל קוראיי מעט מההיסטוריה של המלחמות באזורנו. בסקירה זו ישולבו כמה נתונים שאינם מוכרים בציבור – חלקם פרסמתי בספרי 'מודיעין תלוש מהקרקע[1]' ובספר 'ניצחון בסבירות נמוכה[2]' שנטלתי חלק בכתיבתו.

מלחמת ההתשה וההכנות למלחמת יום הכיפורים במצרים (1967–1973)

בתקופה שלפני מלחמת ששת הימים, נחשבה מצרים למדינה ענייה שהכלכלה הרעועה שלה נשענת על ארבעה יסודות: חקלאות בשיטות פרימיטיביות של השקיה בהצפה, תעלת סואץ, תיירות ונפט (בעיקר לצריכה עצמית). כתוצאה מתבוסת מצרים במלחמת ששת הימים היא איבדה את מקור הכנסתה העיקרי – השיט בתעלת סואץ, וכן איבדה את שדות הנפט בסיני (השדות באבו רודיס ובראס סודר), שהפיקו בעת ההיא (אם זיכרוני אינו מטעני) כ־2 מיליון חביות נפט בשנה. למרות האובדן הכלכלי הכבד, מצרים לא שעתה לקריאות השלום של ישראל ולנכונותה להחזיר לה את כל אשר איבדה במלחמה תמורת הסכם שלום, והחליטה להיערך במהירות לסבב מלחמה נוסף להחזיר לה את נכסיה בכוח הזרוע, תחת הסיסמה "מה שנלקח בכוח יוחזר בכוח".

במקביל להכנות של צבא מצרים לקראת "המלחמה הגדולה" להשבת סיני, פתחה מצרים גם במלחמת התשה נגד כוחות צה"ל שהיו פרוסים לאורך תעלת סואץ. תגובת צה"ל הייתה הפגזות והפצצות כבדות על צבא מצרים ועל ערי תעלת סואץ. הפצצות אלה גרמו לנטישה של למעלה ממיליון תושבים שברחו מערבה והפכו לפליטים. נוסף על כך נהרס המרכז התעשייתי הגדול של סואץ שכלל, בין היתר, שני בתי זיקוק שהיו המקור העיקרי לתזקיקי דלק של קהיר ומפעל דשנים גדול שהיה חשוב לחקלאות המצרית. הנזק הכלכלי הכבד לא גרם למצרים "לחשב מסלול מחדש" והם החליטו להמשיך את מלחמת ההתשה.

להלן כמה ציטוטים מספרו של הגנראל סעד אלדין שאזלי, רמטכ"ל צבא מצרים במלחמת יום הכיפורים, על "חציית התעלה": …"השאיפה הייתה קיימת תמיד. אפילו בימים הקודרים לאחר תבוסת 1967, שמרנו על זקיפות קומה והחשנו את שיקומנו, בכוח התקווה ליום שבו ננחית מתקפה, שמטרתה תהיה להשמיד את האויב בעודו על אדמתנו או לאלץ אותו לסגת ממנה. מעולם לא העלינו על דעתנו שיהיה עלינו להמתין ליום זה יותר משש שנים ארוכות. אחת הסיבות לכך נעוצה בעובדה שבמשך שנתיים מתוך שש השנים האלה היינו נתונים בעצם במלחמה עם ישראל, זו המכונה "מלחמת ההתשה". מלחמה זו הגיעה לכותרות הבין־לאומיות לעיתים רחוקות, אך היא עלתה לנו בחייהם של אלפי בני אדם ובעשרות מיליוני לירות מצריות…" .

."שיקום כוחותינו המזוינים החל בסיוע סובייטי. לאחר תבוסתנו ביוני 1967, בספטמבר 1968 כוחות הקרקע שלנו, לפחות, היו כבר חזקים דיים כדי לקרוא תיגר על האויב הערוך לאורך הגדה המזרחית של התעלה שלנו. מלחמת ההתשה החלה. מבחינה צבאית, משימתנו הייתה לעודד את רוחו של צבא שספג תבוסה מהממת, ולהפיל חללים באויב שגילה מאז ומתמיד רגישות לאבדות. תוכניתנו הייתה להפגיז את עמדותיו הקדמיות של האויב לאורך הגדה המזרחית ולשלוח לוחמי קומנדו למארבים ליליים בעומק סיני כדי לפגוע בטנקים והמשאיות של האויב. בתחילה, הניבו הפגזותינו ופשיטותינו תוצאות טובות. אך האויב גמל בפיצוץ מטרות חיוניות בעומק מצרים באמצעות יחידות מוטסות בהליקופטרים. תחנת הכוח בנג'ע חמאדי שבמצרים העילית הייתה אחת מהן; צמתים חיוניים במערכת ההשקיה שלנו היוו מטרות נוספות. נאלצנו לחדול מהתקפותינו. אולם הצורך לעשות מעשה כלשהו המסמל את סירובנו להיות מובסים לנצח, כפה עלינו, לאחר חמישה חודשים, לחדש את מאמצינו בשלהי אביב 1969 (הדגשה שלי א"ד). תגובתו של האויב הייתה חריפה מתמיד. ביולי 1969, נכנס חיל האוויר הישראלי למערכה…" כאמור בדברי שאזלי לעיל, לאחר הפוגה בת כמה חודשים, החליטו המצרים לחדש את מלחמת ההתשה. בתגובה החליט צה"ל, ביולי 1969, לתקוף מטרות בעומק שטח מצרים. התוצאה הייתה החלטה מצרית לצאת למבצע הנדסי רחב היקף לבניית מחסות מוגנים לכל צבא מצרים כולל ליחידות שערוכות במתקנים עורפיים. במסגרת זו נבנו בין היתר:

  • בונקר לכל חייל במרחב קהיר–תעלת סואץ
  • שוחה אישית לכל חייל ברחבי מצרים
  • הכנסת כל המערך הנייד, החל מטנקים וכלה בג'יפים, למחסים מוגנים בסוללות עפר ("דיפונים")
  • בנייה של כ־1,000 דת"קים למטוסים (מבנה בטון מכוסה עפר שנועד לתת מחסה למטוסים)
  • בניית שדות תעופה חדשים ומסלולי חירום למטוסים בכבישי הדלתא
  • מאות בונקרים מבוצרים מבטון מזוין למערך טילי הקרקע־אוויר
  • בניית חומות אבן סביב כל מכלי הדלק ברחבי מצרים
  • הקצאת מאות אלפי חיילים להגנת מתקנים כגון גשרים, סכרים וכיוצא באלה

כדי להמחיש את היקף עבודות העפר, אביא דוגמה מהיקף עבודות העפר להגנת מערך הגישור. המערך כלל אז כ־2,080 כלי רכב ייעודיים לתובלת הגשרים. לכלים אלה הוקמו מחסי עפר מיוחדים מסוג "דיפוני סער" שלשם הקמתם הוערמו כ־3,170,000 מטר מעוקב עפר. נוסף על הרכב הייעודי של הגשרים, כלל המערך גם כמה מאות כלי עזר נוספים כגון: מנופים, משאיות אספקה, רכבי פיקוד וכיוצא באלה, שלהגנתם הוקמו "דיפונים רגילים". לסיכום: רק לצורך הגנת מערך הגישור נעשו עבודות עפר בהיקף של כ־5,000,000 מטר מעוקב עפר. לטובת ביצוע עבודות העפר והבינוי גויס גם מערך חברות הבנייה האזרחיות. התוצאה הייתה שיתוק עבודות הפיתוח במגזר האזרחי. כך, למשל, הופסקו העבודות של המיזם החקלאי הגדול "מודריית אל־תחריר" להפרחת המדבר שממערב לזרוע הרוזטה של הנילוס. מיזם זה נועד להגדיל במיליון פדאן (4.2 מיליון דונם) את השטח המעובד במצרים. המיזם התאפשר כתוצאה מסיום העבודות לבניית הסכר הגבוה באסואן. כתוצאה ממלחמת ההתשה הממושכת, פסקה כליל גם התיירות במצרים. זה לא הפריע למצרים להמשיך בהכנותיהם למערכה הגדולה על סיני. לצורך זה הם הפסיקו לשחרר חיילים שסיימו את שירות החובה, ופסק כמעט כליל צירוף מהנדסים וכוח אדם מיומן למשק האזרחי. כאשר מצרים נוכחה לדעת שאספקת הנשק החיוני לכיבוש סיני מתעכבת, הם החליטו שהם יוצאים למלחמה ב"אמצעים הקיימים" ומכיוון שאלו לא אפשרו את כיבוש כל סיני, הם שינו את התוכנית המבצעית למוגבלת יותר – העיקר לצאת למלחמה.

מכל הסיפור על מצרים יצאנו למדים שהחוסר במשאבים לא רק שלא מנע בעדם מלצאת למלחמת יום הכיפורים, אלא שנוסף על ההכנות ל"מערכה הגדולה" הם פתחו במלחמת התשה ממושכת שגרמה להם אלפי אבדות בנפש וגם נזק כלכלי. התוצאות הישירות של מלחמת ההתשה היו: הרס ערי התעלה, הפסקת התיירות, הפסקת מיזם מודריית אל־תחריר שנועד לספק פרנסה לכ־250,000 משפחות העוסקות בחקלאות, ולהשקיע השקעות אדירות בעבודות תשתית למיגון הצבא והעורף.

צבא סוריה נערך למלחמה מול ישראל ללא סיוע של מדינה ערבית נוספת

סוריה, כמו בת בריתה/יריבתה מצרים, היא מדינה ענייה. גם היא החליטה לאחר מלחמת ששת הימים להשיב לה את רמת הגולן בכוח הזרוע. לשם כך היא חברה בברית צבאית עם מצרים ושתי המדינות פתחו ביום הכיפורים במלחמה נגד ישראל. לאחר שהוכתה בידי כוחות צה"ל שחצו את תעלת סואץ, החליטה מצרים "לעשות לביתה" ופתחה במגעים מגוונים עם ישראל להפסקת אש שהובילה להפרדת כוחות ולבסוף הבשילה להסכם שלום עם ישראל בשנת 1979. סוריה הבינה כבר בראשית 1974 שמצרים בגדה בה והותירה אותה לבדה. לכאורה, גם סוריה הייתה יכולה לפתוח בדרך מדינית שתחזיר לידיה את הגולן, אבל היא קיבלה החלטה מהפכנית –"סוריה לבדה" – שמשמעותה שסוריה תבנה צבא היכול להתמודד לבדו מול צה"ל, בלי עזרה מבעלי ברית בוגדניים כמו מצרים. למרות עונייה ולמרות עונייה של ברית המועצות, ה"ספונסר" שלה לנשק, היא גיבשה תוכנית להכפלת צבאה שכללה בין היתר:

  • הקמת חמש דיביזיות שריון במילואים נוסף על שתי דיביזיות השריון בצבא הסדיר
  • בניית מערך מבוצר מאוד של טילי קרקע־קרקע מדגם סקאד הכולל בניית תשתית לאחסון של כ־1,000 טילים
  • שכלול מערך הרקטות מדגם פרוג 7 שכבר נעשה בו שימוש במלחמת יום הכיפורים
  • שכלול והרחבת מערך טילי הקרקע אוויר שהוכיח את עצמו במלחמת יום הכיפורים
  • פיתוח והרחבה של מכון "סרס" לפיתוח אמצעי לחימה מיוחדים
  • המשך פיתוח נשק ללוחמה ביולוגית (מערך זה הוקם מייד לאחר מלחמת ששת הימים)
  • הקמת מפעלים חדשים לייצור נשק כימי

הסורים ניגשו בזריזות ליישם את התוכנית שלעיל ולקראת שנת 1980 הם עמדו כמעט בכל היעדים שהציבו לעצמם. ייתכן שלולא תקף צה"ל את מערך הטק"א הסורי במלחמת שלום הגליל והשמידו, היו הסורים מתפתים לפתוח במלחמה יזומה נוספת מול ישראל. יצוין כי המודיעין הישראלי התקשה מאוד "לשים יד" על פרטי התוכנית והם נודעו לצה"ל רק שנים ארוכות לאחר שהחלו (פרטים ראו בספרי 'מודיעין תלוש מהקרקע[3]'). לסיכום הפרק הסורי: גם כאן אנו למדים שעוני ומחסור כללי במשאבים אינו מונע ממדינה קטנה יחסית למצרים להכפיל את צבאה לסדר כוחות של שבע אוגדות שריון ושפע של טילי קרקע־אוויר וקרקע־קרקע כתחליף לחיל אוויר שהיה ונשאר קטן בהיקפו.

סיכום

Related imageלמרות עוני תושביה וכלכלתה הרעועה, מצרים מתחמשת ללא הרף במיטב כלי הנשק שאת רובם היא רוכשת במטבע קשה. מצרים גם משקיעה הון רב בבניית תשתית צבאית נרחבת, בעיקר בסיני ובמרחב הלוגיסטי ממערב לתעלת סואץ. כל אותם חוקרים המנסים להרגיע את הציבור בטענה הדמגוגית "מדינה ענייה לא תוכל ליזום מלחמה" לא למדו כנראה היסטוריה כללית וגם בהיסטוריה של המזרח התיכון אינם בקיאים. מאמר זה אולי יערער במקצת את קביעתם הנחרצת, שמצרים הענייה לא תצא למלחמה יזומה מכיוון שאין לאל ידה לממן מלחמה זו ומהחשש שהיא תאבד את מקור פרנסתה מתעלת סואץ ומתיירות.


[1] דקל-דליצקי, אליהו. מודיעין תלוש מהקרקע. אלקנה: אלי דקל ספרים, 2010 [2] ברונשטיין, מיכאל. ניצחון בסבירות נמוכה. רמת אפעל: שרידות, 2017 [3] דקל-דליצקי, אליהו. מודיעין תלוש מהקרקע. אלקנה: אלי דקל ספרים, 2010.

ראו גם:

אלי אשד משלום קר לעימות חם: על המלחמה הבאה כנגד מצרים

והיה ותפרוץ מלחמה בין מצרים ואתיופיה

הפרעה המצרי: מה מסתתר מאחרי שליט מצרים הגנראל

א־סיסי? ההונאה הגאונית של אנואר סאדאת

הרודן המצרי נאצר בספרות העברית

Image result for next war egypt

אודות אליהו דקל-דליצקי

רוב שירותו הצבאי (1962-1983) עסק סא״ל (מיל.) אלי דקל בחקר מערכות תשתית בארצות ערב ופרסם עשרות מחקרים בנושא. מאז פרישתו  לגמלאות כראש ענף השטח והיעדים בחטיבת המחקר באמ"ן, ממשיך אלי לחקור בנושא, ובמיוחד במצרים. מחקריו הנוכחיים מבוססים בעיקר על צילומי הלוויין ב-Google Earth. לפני שבע שנים פורסם ספרו "מודיעין תלוש מהקרקע" העוסק במקומו של מחקר השטח בהערכת המצב הלאומית. הספר זכה לשבחים רבים מבכירים בחיל המודיעין. לאחרונה השתתף בכתיבת הספר "ניצחון בסבירות נמוכה – אמיתות על מלחמת יום הכיפורים". הספר הוא אסופת מאמרים הבוחנת מחדש אמיתות שונות שהתקבעו בתודעה הציבורית על מלחמת יום הכיפורים. אלי כתב מספר פרקים העוסקים בחלקו של המודיעין במלחמה.
הפוסט הזה פורסם בתאריך ארצות ועמים, ביטחון וצבא עם התגים , . קישור קבוע.

4 תגובות על האם מצרים הענייה יכולה ועלולה ליזום מלחמה כנגד ישראל? רשימה מאת אלי דקל

  1. מאת אלי אשד:‏

    אם המצב הפוליטי במזרח התיכון ישתנה ,ישראל תיראה כחלשה ומצרים בראשות א-סיסי או מישהו אחר תחליט לתקוף כתוצאה האם המנהיג יהנה מתמיכת העם ?
    כנראה שכן .בודאי המעמדות העליונים שרוצים בהחזרת גדולת מצרים על חשבונה של ישראל .ובאופן כללי המצרים שונאים את ישראל ומקנאים בה.
    אם תהיה להם היזדמנות הם יתקפו.
    אי לכך כדאי לחזק את אתיופיה שהיא אוייב מיידי ומסוכן יותר למצרים עם הסכר שלה מאשר ישראל.
    מצד שני אנחנו לא רוצים המוני פליטים ממצרים שסובלת מבעיית צמא אז יש לעזור לה בעניין הזה כמיטב יכולתנו.
    ראו רשימה שלי על כך כאו
    והיה ומצרים תקרוס
    https://no666.wordpress.com/2012/09/10/%D7%95%D7%94%D7%99%D7%94-%D7%95%D7%9E%D7%A6%D7%A8%D7%99%D7%9D-%D7%AA%D7%99%D7%A4%D7%95%D7%9C/

  2. מאת אלי אשד:‏

    אם תהיה רעידת אדמה גדולה בישראל בימים הקרובים ….יש כל סיבה לחשוב שאיראן תנצל את ההרס והבילבול והבלגן למתקפה גדולה על ישראל . עזריאל לורבר תיאר משהו דומה בספרו "רעש מלחמה " שבו מצרים מנצלת רעידת אדמכה גדולה בישראל כרדי לתקוף אותה .וזהו סצינריו אפשרי בהחלט גם לגבי מצרים של א.סיסי .
    https://simania.co.il/bookdetails.php?item_id=122187

  3. מאת אלי אשד:‏

    הנה ראיון שקיימתי עם עזריאל לורבר לאחר פרסום ספרו לפניט כעשור על האפשדרוטת של מתקפה על ישראל בזמן ולאחר רעידת אדמה
    הראיון התיישן במקצתו אבל בסהחלט לא בכולו.
    עתידן של שדה הקרב
    https://no666.wordpress.com/2006/08/15/%D7%A2%D7%AA%D7%99%D7%93%D7%9F-%D7%A9%D7%9C-%D7%A9%D7%93%D7%94-%D7%94%D7%A7%D7%A8%D7%91/

    א.א. אם היית כותב את "רעש מלחמה " היום לאחר המלחמה עם החיזבללה היית משנה בו משהו?
    לורבר : אם הייתי כותב את הספר היום הייתי רק מעדכן אותו אבל לא משנה בו שום דבר התזה המקורית של הספר לא משתנה.
    א.א. :בספר אתה מציג רק את מצרים בתוקפנית בזמן רעידת האדמה אתה לא חושב אם וכאשר תהיה רעידת ההאדמה ונראה כנחלשים סביר להניח שלא רק המצרים יתקפו אלא גם הסורים ואולי גם הירדנים והפלסטינאים ?
    לורבר :ההיגיון אומר שכל מדינה ערבית תנסה לחטוף את מה שאפשר כאשר ישראל תיראה בזמן של חולשה קיצונית .
    דווקא קשה לי להאמין הפלסטינאים יתקפו כי הם יפגעו גם כן מרעידת האדמה אולי יותר מאיתנו.
    לגבי החיזבללה לא ברור לי . יכול להיות שכן אבל אולי לא. . והסורים לדעתי הם פחות חזקים אבל הם בהחלט ינסו לחטוף את רמת הגולן. .
    התזה המקובלת היא שהצבא הסורי יכול לצאת ללחימה בהתרעה של שלוש שעות ואם תקרה רעידת אדמה אז זה יכול לקרות.
    הירדנים לדעתי דווקא לא ינסו לתקוף כי הם פחות צמאי דם מהאחרים .

    ( אני לעומת זאת לא הייתי מסתמך על ההנחה הזאת כלל ,במקרה שמישהו נראה כנחלש כולם ללא יוצא מהכלל מתנפלים עליו כדי לחטוף כמה שיותר.א.א. )
    אבל הסכנה הגדולה היא לדעתי ממצרים . יש לדאוג יותר מכל מהמצרים .אם המצרים ירצו לתקוף אותנו הם יצטרכו לעבור את סיני ולנפנף את האום משם. סיני לדעתי פחות פגיעה לרעידת אדמה אבל זה ייקח להם לעבור שם לפחות שלושה ימים .בנתיים ה"ברוך" אצלנו יהיה נוראי בתי זיקוק שדות תעופה מתקני ביוב והכל יהרסו ,שריפות והרס מכל מקום ..

    השאלה הגדולה אם צה"ל נותן את דעתו על זה אינני יודע וזאת הסיבה שכתבתי את הספר כדי לגרום למישהו בדרגים הגבוהים של צה"ל שייתן על זה את דעתו . אני מקווה מאוד שבצה"ל יש מישהו שהכין תוכנית למקרה כזה כי הסיכוי שזה יקרה הוא של ודאות .ואם לא נתכונן לזה כיאות כבר עכשיו ועם טכנולוגיות מתאימות כנגד המתקפות הצפויות עלינו בזמן רעידת אדמה זה עלול להביא לחורבן המדינה.

  4. מאת אלי אשד:‏

    נראה לי שכדי למנוע אפשרות של התקפה על ישראל לאחר רעידת אדמה קשה מצד איראן או מצד אחר כלשהו יש להציב טילים בעלי דרגות הרס גבוהות במיוחד שלטענת מקורות זרים יש בידי ישראל מכוונים על איזורים שתתכן מהם התקפה על ישראל במצב כזה ולהודיע לאוייב מראש שבמקרה מתקפה כזאת על ישראל הטילים האלו ישלחו אליו.

כתיבת תגובה

האימייל שלך לא יוצג בבלוג. (*) שדות חובה מסומנים

*

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>

*