בוא יבוא היום – חורבן הבית מנקודת המבט של יוסף בן מתתיהו: מבט אחר על הרומן "מלחמת היהודים" מאת ליאון פויכטוונגר – רשימה לרגל תשעה באב מאת אילנה גורודיסקי

מאת אילנה גורודיסקי *

המועד העצוב של תשעה באב, שבו אנו מציינים את חורבן בית המקדש – כבר כאן. מטרת המאמר שלפניכם היא להאיר את המועד מזווית אחרת ומקורית.

לפי קלישאה מפורסמת, בית המקדש נחרב לא בהכרח כתוצאה מהכיבוש של יהודה על ידי הרומאים, אלא בגלל שנאת חינם של היהודים איש כלפי רעהו. כעת אחדד את הנקודה: לא רק שנאת חינם, אלא גם, ואולי גם בעיקר, סוגיית ההזדהות של היהודים עם ארצם ועם עצמם היא שגרמה לחורבן בית המקדש ולאלפיים שנות גלות שבאו אחריו. לצערי, סוגיה זו רלוונטית גם היום, ובהמשך המאמר אראה כיצד. לצורך המחשת דבריי אפנה ליצירה ספרותית שלמרבה ההפתעה אינה פופולרית בקרב הקוראים הישראלים כפי שנועדה להיות – אל הרומן "מלחמת היהודים" מאת הסופר הגרמני ממוצא יהודי ליאון פויכטוונגר.

Image result for feuchtwanger jewish war

תחילה כמה מילים על המחבר. פויכטוונגר (7.7.1884-21.12.1958), נצר למשפחה יהודית אמידה של יצרני מרגרינה ממינכן, ד"ר לספרות ופילוסופיה מאוניברסיטת ברלין, היה סופר, מחזאי ומתרגם, שהתמקד ביצירותיו בהיסטוריה העתיקה והמודרנית של העם היהודי. הבולטים מביניהם: "היהודי זיס", "בית אופרמן", "היהודייה מטולדו" (או לסירוגין "הבלדה הספרדית"), הטרילוגיה על יוסף בן מתתיהו (יוספוס פלביוס), שנפתחת על ידי "מלחמת היהודים" ועוד. לפי השקפותיו הפוליטיות הזדהה פויכטוונגר עם החוגים השמאלנים והסוציאליסטים בגרמניה ובברית המועצות, וגם זכה בביקור כבוד במוסקבה ב-1937, שבמהלכו ראיין את סטלין עצמו. היה בין המתנגדים הבולטים למפלגה הנאצית. בעת עלייתו של היטלר לשלטון שהה עם אשתו בצרפת והחליט שלא לחזור לגרמניה. ספריו הרבים נשרפו, אזרחותו נשללה והוא עצמו הוכרז כאויב האומה. לאחר כיבושה של צרפת על ידי הנאצים, עבר, לא מבלי סכנות לחייו, לארצות הברית והתיישב בקליפורניה, שם נפתר מסרטן בגיל 74.

Image result for feuchtwanger jewish war

"מלחמת היהודים", הפותחת את הטרילוגיה על חייו של ההיסטוריון יוסף בן מתתיהו (יוספוס פלביוס), נכתבה ב-1932, כשנה לפני עלייתה של המפלגה הנאצית לשלטון בגרמניה. לפי פרשנים מסוימים, פויכטוונגר חזה ברומן זה את השמדתו העתידית של העם היהודי בשואה. אך למעשה, שיקף רומן זה, כמו גם הרומנים האחרים של הסופר, את השינויים החברתיים והתדמיתיים של אומות ופרטים, שלהם היה עד. פויכטוונגר לעולם לא תיאר אירועים היסטוריים למען היסטוריה עצמה, עם כי הציג תקבולות בינה לבין התהליכים הגלויים והסמויים של החברה במאה העשרים. לכן, "מלחמת היהודים" הוא קודם כל רומן פוליטי-ריאליסטי, ורק לאחר מכן – היסטורי-ביוגרפי.

התרגום האחרון של "מלחמת היהודים" לעברית נעשה ב-1984 על ידי צבי ארד. תרגומו הקודם נעשה על ידי יוסף ליכטנבום כמעט מיד לאחר פרסומו בגרמניה – בתרצ"ב. במשך העשורים האחרונים, לא ראיתי שום מהדורה מחודשת של הרומן על דלפקי חנויות הספרים בישראל. לפי הסקר הקצר בקטלוגים של ספריות גדולות ומוכרות בישראל, נכון להיום נמצאים בבית אריאלה בתל אביב רק שלושה עותקים מהרומן בעברית, שניים מהם בתרגומו של ליכטנבום; כנ"ל בספריית אוניברסיטת חיפה; בספריית ארן של אוניברסיטת בן-גוריון נמצאו רק שני עותקים שאחד מהם הוא בתרגום החדש של ארד; ספריית האוניברסיטה העברית בהר הצופים בירושלים מחזיקה רק בעותק אחד של "מלחמת היהודים" בעברית בתרגומו של ליכטנבום.

הנגיעות הבודדות בפויכטוונגר במסגרת לימודי ספרות לתואר בוגר נעשו לאחרונה באוניברסיטה העברית על ידי פרופ' בירגיט ארדלה ב-2013 בקורס "הרומן של ליאון פויכטוונגר – המלחמה היהודית", ועל ידי ד"ר מיכאל וייסקופף ב-2015 בקורס "ספרות רוסית וגרמנית במאה ה-20 – נקודות מפגש". כמו כן, לא נמצאה שום ביקורת מלאה ורצינית על הרומן באתרי אינטרנט שונים בעברית, למעט "סימנייה", שבה נמצאו רק שתי המלצות קצרות לקריאה ברומן. התמונה העגומה הזו מראה מצד אחד את הזנחתו של עיסוק בפויכטוונגר כיוצר יהודי מכונן של המאה העשרים, ומצד שני – את הקישור הלא-מובן בין יצירתו של פויכטוונגר לספרות גרמנית ורוסית בכללותה, וחבל שכך. הרי לעומת סופר יהודי אחר, קפקא, אותו מקדמים לאחרונה בלימודי ספרות בכל האוניברסיטאות בארץ, שכתב, למעשה, ספרות גרמנית-מינורית ותו לא, דווקא יצירתו של פויכטוונגר מדברת בעד עצמה ורלוונטית לנו הרבה יותר. ההסבר היחיד שאוכל להציע למצב זה הוא הנטייה לפנות אל המקור הראשוני – אל "מלחמת היהודים" מאת יוספוס פלביוס עצמו, שחיבר את הספר מיד לאחר המרד הגדול וחורבן הבית השני.

Image result for feuchtwanger jewish war

"מלחמת היהודים" של פויכטוונגר מסתמכת, אמנם, על "מלחמת היהודים" מאת יוספוס פלביוס ועל הביוגרפיה שלו, אך עושה זאת בנימה פובליציסטית-מודרנית, תוך הצבת שאלות גורליות על מקומם של היהודים בארצם ובעולם. יוסף של פויכטוונגר מתחיל את דרכו ברומן כשהוא מגיע לרומא בשליחותו של הסנהדרין כדי לנסות לשחרר שלושה אסירים יהודים בכירים מהכלא הרומאי. אמנם הוא מצליח במשימתו ואף יוצר קשרים חיוניים בקרב האצולה הרומאית, ברם עצם שליחותו גרמה לתפנית מרה: שחרורם של האסירים היהודים היה מותנה בחקיקת חוק קיסריה, לפיו איבדו היהודים את יתרונם בניהולה של עיר נמל חשובה זו. כך, בעצם, נפתח הצוהר למאורעות העתידיים: ההסכמה והסיוע בעניין בעל משמעות מעטה לעומת מהלך מדיני חשוב, אנטישמי במהותו, גררה בהמשך את ממלכת יהודה למאבק על צביונה היהודי נגד השלטון הרומאי. בהמשך מתגלה שיקול נוסף שבדיכוי יהודה: ממשלתו של הקיסר נרון שכיהן בתקופה המדוברת תכננה, לפי הרומן, את מסע הכיבוש להודו, כאשר יהודה שכנה באמצע דרך המעבר למזרח הרחוק ושאבה משאבים רבים מתקציב הקיסרות. זוהי, למעשה, התמונה הכללית מנקודת המבט הרומאית, לפיה דיכוי ממלכת יהודה היה חיוני ואף הכרחי. את נקודת המבט היהודית, את חלוקת הכוחות ביהודה ואת השתרשרות האירועים הטרגיים הבאים אנו מכירים מספרי ההיסטוריה.

ברם, פויכטוונגר צולל עמוק יותר. הוא משתמש בדמותו של יוסף כדי להראות את התנדנדותו של יהודי נאור בין יהדותו לבין ערכיו של "העולם הגדול", דהיינו, מערבי. עוד בעת שהותו ברומא מתלהב יוסף מעצמתה ומקידומה של התרבות המערבית ומעצם העובדה, שהעולם כולו נהיה רומאי. הוא מבקש לשלב את ההכרה הזו עם רוחו של המזרח והמסורת היהודית העתיקה, שעליה גדל, ומוצא את עצמו קרוע בין רצונו להשתייך לדבר החדש מצד אחד, לבין הניסיון להגן על דבר הקיים מצד אחר. יוסף איננו לבדו. למעשה, כל האצילים היהודים של התקופה המופיעים ברומן התלבטו באותן השאלות בדיוק, וכל אחד מהם התמודד עמן בכוחות עצמו. למשל, שר האוצר הרומאי חצי-יהודי במוצאו, קלאודיוס רגינוס, התעסק רבות בשאלת זהותו הפנימית, אך נאלץ לתמוך ברומאים. גם נסיכת היהודים, ברניקי, מתבוללת במובן מסוים בגלל אהבתה לטיטוס, כובש ירושלים.

יוסף עצמו נמנה על ידי הסנהדרין למצביא גליל בתחילתו של המרד ועל פניו דוגל בתחילה בהגנת הארץ ובדבקות ליהדות. אך לאחר נפילתו של מבצר יודפת שעליו פיקד, ועקב ההבנה שחייו – זה הדבר האחרון שנותר לו, וש"עדיף כלב חי על פני אריה מת", יוסף בוחר "לעבור מחנה" ומסגיר את עצמו לרומאים. מכאן ואילך הוא יתקדם לדרגת יועצו האישי של המצביא הרומאי והקיסר לעתיד אספסיאנוס, ויתמזג עם בני התרבות המערבית באמצעות נישואיו השניים לאישה ממוצא יווני ורכישת אזרחות רומאית. תוך כדי כך הוא מקיים מגעים למניעת המשך המלחמה והרס בית המקדש, אך מאמציו היו נתונים לכישלון מראש. בסוף הספר יוסף מצטייר כאיש אומלל, מנודה ומבוזה הן על ידי שרידי היהודים בארצו, הן על ידי הפזורה היהודית ברומא, והן על ידי ידידיו הרומאים.

Image result for feuchtwanger the war of the jews

בהסתייגות קלה מהטקסט, אזכיר מקרה משיעורי ההיסטוריה שלי בתיכון. כשלמדנו את הפרק הזה בתולדות העם היהודי בכיתה י', מורתנו אסתי גומבו שאלה את הכיתה: "מה הייתם אומרים על אלוף פיקוד הצפון שהיה מסגיר את עצמו לידי חיזבאללה?". התשובה הייתה ברורה: "בוגד". אפילו שההשוואה לקתה, בעיניי, בחסרים רבים.

Image result for feuchtwanger the war of the jews

בגידתו של יוסף בן מתתיהו (יוספוס פלביוס) על פי הרומן מורכבת יותר. יש כאן ייצוג של אינטלקטואל יהודי, שנכשל בניסיון כנה לשלב בין הזדהותו עם המערב תוך שמירה על מהותו היהודית. אינטלקטואל זה מתוודה לאנטישמיות ממסדית ועממית, שמתגלה כמסוכנת ומתוחכמת פי כמה בקרב הדרגים המשכילים והבכירים בקיסרות הזרה ורבת-הכוח. עוד הוא מתוודה לכך שמולדתו האהובה הנה רק ברירת-מחדל באינטרסים המהותיים של אותה הקיסרות, ושכל המגעים הדיפלומטיים מצד הנהגת ממלכת יהודה לא ישנו את מדיניותה, גם אם הקיסר עצמו הנו סובלני כלפי היהודים. הרי שלטון, לפי דבריו של קלאודיוס רגינוס, הוא פירמידה שמסובבת מלמטה, ולכן אין זה משנה מי עומד בראש הפירמידה. ולמרות הכול, אינטלקטואל זה בוחר במודע להמיר את זהותו הפנימית ולהפוך לקוסמופוליט.

Related image

האם מדובר כאן בעניין של אידיאולוגיה או בכורח הישרדותי בעולם שנשלט כולו על ידי רומא? קשה לענות לשאלה. ייתכן שבזמן אמת, כלומר, נפילת המבצר יודפת, המניע היה הישרדות. בהמשך, בחירתו של יוסף הייתה מתבקשת, גם לאחר שחזר להיות איש חפשי ואמיד. המחיר האישי והנורא שהוא שילם על הבחירה מתגלה לנו רק ברומן השני בטרילוגיה, "הבנים" (1935): בנו ה"ממזר" מנישואיו הראשונים לשבויית המלחמה היהודייה ממנה התגרש נהרג על ידי אספסוף רומאי, ואילו בנו ה"תקני" מנישואיו השניים ליוונייה התכחש לו וסירב להזדהות עם יהודים. הסמליות שבהיפוך בין ממזרותו של הבן היהודי לתקינותו של הבן היווני מצביעה על חרבן הבית הפרטי של יוסף – יהודי תלוש, שלמעשה אין לו בית בשום מקום, גם לא בלב. רק לקראת סוף חייו (ובסוף הטרילוגיה) מפנים יוסף את העובדה, שלא יתכן שום איחוד ממשי בין המערב והמזרח, בין היהדות להתבוללות. אם הנך מתבולל, סימן שחלדת להיות יהודי. אם בחרת ביהדות, עליך להיות יהודי עד הסוף.

מכאן המסקנה, שחורבן בית המקדש הוא בתוכנו! שנאת חינם של יהודים שעל פי הקלישאה גרמה לחורבן הבית, היא בעצם שנאתם העצמית העמוקה על היותם יהודים בין הגויים. מדובר בסוגיה מהותית וכואבת, שמלווה את יהדות המערב החל מראשית תקופת ההשכלה ועד עצם היום הזה. כמו שלא היו בנו, היהודים, את החיבור האולטימטיבי והבלתי-מתפשר לעצמינו ולאדמתנו, ואת הסכמה כללית ביננו על המשכיות דרכינו הלאומית אז, לפני יותר מאלפיים שנה, כך אין לנו אותם גם היום, והמחיר שאותו אנו משלמים על לבטינו התמידיים הוא כבד ומשמעותי.

Image result for feuchtwanger josephus

ללא ספק, פויכטוונגר תיאר בדמותו של יוסף את עצמו. אזכיר, שהוא הזדהה עם חוגים שמאלניים סוציאליסטיים, ולא חזר עוד אל מולדתו לאחר שזו "נחרבה" על ידי הנאציים. עם זאת, ההזדהות עם הזרמים השמאלניים בחברה היו בתקופתו של פויכטוונגר דבר מקובל בקרב האוכלוסייה היהודית המשכילה במערב, מה שאי אפשר להגיד על תקופתו של יוסף. באבחנה "עכשווית" אפשר להגיד, שיוסף בן מתתיהו (יוספוס פלביוס) היה השמאלני הבולט הראשון בהיסטוריה של העם היהודי. חשוב להכיר בכך, שהכמיהה הרווחת בין החוגים השמאלניים הישראלים היא להיות אהובים ומקובלים בעולם המערבי. גיבורו של פויכטוונגר שואף למימושה של אותה הכמיהה בדיוק, אך חווה אכזבה מרה. אכן, הוא נהיה כתוצאה מ"מעבר המחנה" לאיש עשיר, מפורסם, מוגן על ידי החוק הרומאי ומקורב לשלטון. ברם כל אלה לא הפכו אותו, כפי שראינו, לאהוב ומקובל בחברה החדשה. יתרה מזאת, "מלחמת היהודים" בפרט וכל הטרילוגיה בכללותה חושפת, שגילויי האנטישמיות הן הממסדית והן העממית כלפי יוסף וכמוהו לא פסקו גם לאחר הזדהותם המוצהרת עם רומא מתוך סיבה אחת פשוטה: מוצאם היהודי קדם לכל. במילים האחרות, מאמצם היה לשווא.

Image result for lion feuchtwanger The day will come

לכן, "מלחמת היהודים" מאת פויכטוונגר הוא רומן אקטואלי לנו, הישראלים, בכל הזמנים. הוא בעצם התשובה לשאלה, למה בית המקדש השלישי לא ייבנה כאן עד להודעה החדשה (עד ביאת המשיח), למה החוק הבינלאומי האנטישמי מטבעו יעדיף לזרוק לנו עצמות זעומות של מתירנות וסובלנות, אך ידכא ויגנה בדברים אמיתיים כגון הגנתנו העצמית מפני אויב, למה חוק הלאום שהתקבל לאחרונה בכנסת הוא דבר עקרוני מאין כמותו לעם היהודי, שקם לתחייה בארצו אחרי המאורעות ההיסטוריים המתוארים ברומן, למה פיסת אדמתנו תהיה לעולם ועד גשר סימבולי וממשי בין המערב למזרח ועוד. כאמור, זהו רומן פוליטי-ריאליסטי בעל שורשים עמוקים בפסיכולוגיה היהודית. זהו רומן על מלחמותינו עם עצמינו.

ניצוץ התקווה והאופטימיות היחיד ב"מלחמת היהודים" ניבט מדמותו השולית יחסית של רבי יוחנן בן-זכאי, שחזה את הקמתו של בית מקדש אחר במקום זה שנחרב: מקדש האמונה, הרוח והאידיאולוגיה הפנימית של היהודים, המקדש שבלב. מדובר באותו בית המקדש הפנימי, שאותו נשאו עימם היהודים בכל התפוצות לאורך כל אלפיים שנות הגלות. אם כי אפשר לפרש את חזונו של בן-זכאי גם כתחילתן של מלחמות מסוג אחר: מלחמות אידיאולוגיות, שאיתן אנו מתמודדים כמו עם שאר האתגרים לאורכה של כל ההיסטוריה המודרנית. גם בנקודה זו קלע פויכטוונגר ישר אל המטרה. כנראה הודות לכך, שהיה עד בעצמו למלחמה עקובה מדם שהחלה מתוך אידיאולוגיה, ושהעלתה על מזבחה לצד ספריו עוד שישה מיליון יהודים באירופה.

ראו עוד על ספרים נוספים של לאון פויכטוונגר:

רחל היהודיה מטולדו

הדוכסית המכוערת

בוגד או גיבור?:חידת יוסף בן מתתיהו

* אילנה גורודיסקי היא מאסטר לספרות עברית, אוניברסיטת בן-גוריון, ומייסדת ומפיקת המיזם "מעת לעט" – ערבי יצירה כתובה ומולחנת בעברית.

Image result for ‫בוא יבוא היום פויכטונגר‬‎

אודות אילנה גורודיסקי

בעלת מ.א. בספרות עברית אוניברסיטת בן-גוריון, מגמה מחקרית. ספרנית, עורכת ומנחת ערבי יצירה כתובה בבאר שבע. נשואה + 1.
הפוסט הזה פורסם בתאריך סיפורת היסטורית עם התגים , , , , . קישור קבוע.

4 תגובות על בוא יבוא היום – חורבן הבית מנקודת המבט של יוסף בן מתתיהו: מבט אחר על הרומן "מלחמת היהודים" מאת ליאון פויכטוונגר – רשימה לרגל תשעה באב מאת אילנה גורודיסקי

  1. מאת ארז לנדוור:‏

    כל המאמר הזה איננו אלא תעמולה דתית-לאומנית. ראשית כל, פויכטוונגר אכן כתב יצירה המשקפת את תקופתו – משבר היהודים בגרמניה, ככל יצירה טובה. המצב של יהודי גרמניה ואירופה בכלל באותה תקופה אינו מעיד על ה"טעות" של מה שנקרא "התבוללות" מכיוון שזה אך טבעי שיהודים מודרנים יצאו מסביבתם הלא רלבנטית והארכאית בעלת המאפיינים של קנאות וחשיכות ו"יתבוללו" בתרבות המודרנית שמסביבם. גם הציונים שגינו "מתבוללים" אלו היו בעלי תרבות אירופית מודרנית כשלעצמם וההבדל היה שהם חתרו להקמת חברה לאומית נפרדת מעמי אירופה עם אותם סממני "התבוללות". כמו כן, התבוללות אינה בהכרח מועדת לכישלון כפי שיעיד מצבם של יהודי ארה"ב ומדינות מערביות אחרות בימינו.

    מעבר לכך, יוספוס ה"בוגד" לא היה ה"שמאלני" הראשון. קדם לו הנביא ירמיהו שנאמר לו מפורשות שהוא "מבקש ליפול אל הכשדים". יוספוס אף מזדהה בספרו במפורש עם ירמיהו וראוי לציין את יוסטוס מטבריה שספרו לא נשמר אבל מיוספוס עצמו אנחנו מכירים את טיעוניו שיוספוס תמך יותר במרד מאשר בפיוס עם הרומאים כלומר לא היה "שמאלני" מספיק. ירמיהו ויוספוס, יותר מיוחנן בן זכאי, מייצגים את הדרך המתונה והשפויה ששללה קנאות, לאומנות ועימותים לא רציונלים עם אומות העולם.

    כפי שמצוין בפסקה לפני האחרונה, זה אכן רומן אקטואלי אבל בהחלט לא מהסיבות המצוינות באותה פיסקה. אין שום סיבה לייחל להקמה מחודשת של בית מטבחיים לאל קנאי. שליטת מחצית המאה שלנו בשטחים הכבושים היא בהחלט איננה הגנה עצמית אלא מעשה גזל ודיכוי והתייחסות לחוק הבינלאומי כ"אנטישמי" היא התייחסות של קהילה גלותית ולא של מדינה מודרנית וחזקה היכולה להגן על עצמה אבל שוגה שוב ושוב במדיניותה החיצונית כמו גם הפנימית. חוק הלאום הינו אפליה גזענית בוטה המנוגדת לעקרונות הדמוקרטיה וראוי להימחק במהרה מספר החוקים שלנו. הוא בהחלט מזכיר את אותה גרמניה שממנה ברח פויכטוונגר ואת אותן פולין והונגריה, אז והיום, שראשיהן מיודדים עם ראשינו על רקע שנאת מוסלמים ויהודים ליברלים משותפת. ופיסת אדמה איננה "גשר סימבולי", בוודאי לא כאשר בני המזרח החיים עליה משוללי זכויות לחלוטין, אלא מקום שבני אדם חיים עליו. וראוי לא לייחס לפיסת אדמה זו ערכי קדושה מכיוון שבגלל "קדושה" זו נשפך ויישפך דם מיותר לחינם. זה הלקח האמיתי שצריכים להפיק מט' באב.

    • מאת אילנה גורודיסקי:‏

      היי ארז,
      קודם כל, כל הכתבה, כמו גם אני עצמי, איננה קשורה לדת בכלל. אני חילונית לגמרי ואינני מאותגרת באמת בשאלה, מתי וכיצד יוקם פה בית המקדש השלישי. עם זאת, כשאני אומרת "התבוללות" ו"בגידה", אני מתייחסת לאו דווקא לרוח האירופאית או מערבית בכלל שמן הראוי לספוג אותה לכל אדם נאור באשר הוא, אלא להתכחשות לזהותך היהודית ושורשיך היהודיים. אביא כדוגמא את קרוביי משפחתי שגרים זה שנים בארצות הברית. כשבנם עמד להתחתן, שאלו אותו הוריי, אם אשתו לעתיד היא יהודייה. התשובה שקיבלו היא: "היא אמריקאית, בדיוק כמוני". תשובה זו מסבירה הכל. על פניו, לא קיימת עוד בקיבוץ הגלויות הענק ששמה אמריקה זהות יהודית בריאה, המשוחררת מהמאפיינים הקנאיים והחשוכים אליהם הנך מפנה. קיימת זהות אחת ויחידה – אמריקאית. זאת למרות שכפי שכולנו יודעים שלא חסר שם ציינה טאונים והארלמים למיניהם, וכמובן גם קהילות חרדיות שאינן שונות בהרבה מאלה שבישראל, ששם כולם שומרים על האוטנטיות שלהם. זאת הסכנה הממשית שבהתבוללות בקרב היהודים החילונים – בשכחה, בהתכחשות, בהדחקה של שורשיך, זהותך והגנטיקה שלך להמון דורות קדימה. צר לי, שדווקא היהודים החילוניים והנאורים, בישראל ובעולם, הם אלה שהכי נוטים לכיוון הזה. אני אומרת: תהיה נאור, תהיה משכיל, תסע בכל העולם, תכנס למוזיאונים, תלך להצגות ועוד, אך תהיה יהודי בלב והכי חשוב, אם זה רק אפשרי, תתחתן עם מישהו או מישהי מבני עמך, על מנת להעביר את התורשה שלך ושל הוריך לדור המשך. על פי הטרילוגיה, זה בדיוק מה שיוספוס לא עשה, או עשה, אך בהבלגות ובטלטולים מצד לצד. כך, לפחות, בעיני קקוראת. אגב יוסטוס מטבריה, שגם מופיע בטרילוגיה (אם קראת) – על פי הרומן, הוא היה אפיקורסי עוד יותר מיוספוס. דווקא הוא, יוסטוס, היה מלכתחילה בצד של הרומאים מא' ועד ת'. ולמרות זאת, בסוף הרומן, אנו מוצאים אותו בתור שבוי מלחמה אחרי חורבן ירושלים, מועמד לצליבה וגידם ביד אחת, שיוספוס מציל אותו ממוות. האם הדוגמא הזו לא מספיק משכנעת, מיהו יהודי (ישראלי, ציוני) בעיני "העולם הגדול" ומי לא?

      לגבי שאר הדברים בעלי הנוסח הפוליטי שהנך מטיף בי, מציעה שנסכם על דבר אחד מהותי: אנחנו חיים במדינה דמוקטרית, שבה כל אחד רשאי להביע את עמדתו. לכן, אני מודה לך על התגובה, אך ארשה לעצמי לא להגרר איתך לוויכוח פוליטי-אידיאולוגי זה.

      בכבוד רב,
      אילנה

  2. מאת אלי אשד:‏

    עקרונית אני מסכים עם ארז לנדוור ומתנגד להקמה של כל בית מקדש שמבוסס על הקרבת קורבנות בעלי חיים מסכנים, היום ,מחר ,בעתיד הנראה לעין או בעתיד הרחוק.
    אין לי כל התנגדות להקמה של בית מקדש שאינו מבוסס על הקרבת קורבנות ומצידי שיהיה וירטאולי לחלוטין. בית מקדש כזה אפשר להקימו לא דווקא בהר הבית אלא בהר הכרמל נניח כפי שהיציע פעם הרצל.
    דיון שלי עם יצחק חיותמן בנושא זה אפשר לקרוא כאן
    איך לבנות בית מקדש וירטואלי ולהציל את העולם :
    https://no666.wordpress.com/2009/11/25/%D7%90%D7%99%D7%9A-%D7%9C%D7%91%D7%A0%D7%95%D7%AA-%D7%91%D7%99%D7%AA-%D7%9E%D7%A7%D7%93%D7%A9-%D7%95%D7%99%D7%A8%D7%98%D7%95%D7%90%D7%9C%D7%99-%D7%95%D7%9C%D7%94%D7%A6%D7%99%D7%9C-%D7%90%D7%AA-%D7%94/
    .

    • מאת יוס ואחיו:‏

      כל בית מקדש, מעצם קיומו, יהיה אנאכרוניזם מסוכן בימינו. סוג של יהדות קדומה וקיצונית, לא רחוקה מהאיסלאם הסאלאפי.

      לא צריך לעודד דברים כאלה גם במובן הוירטואלי, אלא אם נקים יהדות חדשה ומתקדמת.

כתיבת תגובה

האימייל שלך לא יוצג בבלוג. (*) שדות חובה מסומנים

*

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>

*