מפעל חיים: משה גרנות על האנתולוגיה המקיפה הוציאה לאה צבעוני, ‘עורי שפת עבר – אלפיים שנות שירה על השפה העברית’

‘עורי שפת עבר – אלפיים שנות שירה על השפה העברית’ מאת לאה צבעוני הוצאת ‘צבעונים’ 2018, 484 עמ’

מאת משה גרנות

קראתי לרשימה זאת בשם “מפעל חיים” כי נראה לי שמפעל מונומנטאלי כביר ממדים כמו זה שלפנינו מתנסה בו אשת/איש־רוח רק פעם בחיים. בספר שלפנינו מכונסים 870 שירים מאת 547 משוררים שתאריך לידתם נע בין המאה החמישית לספירה – לשנת 1995, שירים שנכתבו בעיקר בעברית, אבל גם ביידיש, ערבית־יהודית, אנגלית, רוסית, צרפתית, סלובקית, ספרדית ופורטוגלית, כשהנושא הוא השפה העברית, שפה שאין לה אח ורע בלשונות העמים בשרידותה כלשון ספר במשך 1700 שנים, ובתחייתה כלשון חיה במאה ושלושים השנים האחרונות.

Image result for ‫לאה צבעוני‬‎

לאה צבעוני

ד”ר לאה צבעוני, מחברת האנתולוגיה, היא בלשנית, שחיברה ספרי הדרכה בדיוקי לשון, מו”ל ועורכת קפדנית ומוערכת (ראו את שירה של בתה, יעל צבעוני, המתארת בהומור את קפדנותה של אימה בעריכת ספרים ואת שמירתה על טהרת השפה העברית – עמ’ 461). היית מצפה שמפעל כביר כגון זה שלפנינו יופק בידי גוף ציבורי, או למצער, שיהיה ממומן על ידי גוף ציבורי, או מצנט, והינה, האנתולוגיה הזאת מומנה בידי העורכת והמו”לית עצמה, עם סיוע (די זניח לטעמי) מצד קרן יהושע רבינוביץ’ וקרן אקו”ם.

יש תחום שהמעיינים בספרים מן המין הזה דשים בו בלי תשומת לב מיוחדת, ואני מתכוון לאפאראט – זה אומנם מעין ספח לעיקר, אבל צריך לתת את הדעת להשקעת העבודה הגדולה של המחבר/ת כדי להקל על הקורא את ההתמצאות בספר. המחברת של ספר זה טרחה לציין את שנת הלידה של המשוררים שבאסופה, ולגבי אלה שהלכו לעולמם – את שנת הפטירה, היא מציינת את המקורות מהם הובאו השירים, את שם המשורר המופיע בכתובים, ואת שמו בתעתיק עברי עדכני. בסוף הספר ימצא הקורא את רשימת השירים בסדר אלף־בית, רשימת המשוררים והמתרגמים בסדר אלף־בית ללשונותיהם השונות.

החטיבה הראשונה בספר משתרעת על פני כ־450 שנה, הלא היא תקופת הפיוט שלפני תור הזהב בספרד. מוזכרים משוררים ידועים כמו יניי, אלעזר קליר, סעדיה גאון ואהרן בן משה אשר (המאה העשירית), ממשפחת אנשי המסורה בטבריה, שכצפוי, מאדיר את 22 האותיות של השפה העברית, ומסתבר שבעקבותיו הלכו עשרות משוררים שהעלו על נס את ייחודן של אותיות האלף־בית. למשוררי ימי הביניים, כמו משה אבן עזרא, מצטרפים גם גדולי המשוררים של תקופת התחייה, כמו ח”נ ביאליק, ש’ טשרניחובסקי, זלמן שניאור, ש”י עגנון, לוין קיפניס, אבא קובנר, נעמי שמר, מרים ילן שטקליס, שהוסיפה נופך של הומור בשיר הילדים שלה על אל”ף־בי”ת (על ההומור בשירים בנושא הרציני שלפנינו – ראו להלן), וכאמור, עשרות רבות של שירים נוספים.

החטיבה הבאה היא חטיבת משוררי תור הזהב בספרד, והיא מתחילה בדונש בן־לברט (920–990), כשמורגשת בשירו, המוקדש למנחם בן סרוק, השפעת הפרוסודיה הערבית. אזכיר כאן רק את “האריות בחבורה”: ר’ שלמה אבן גבירול, שמתרכז בשירו בדקדוק ובטעמי המקרא, יהודה הלוי שמעמיד את השפה הברורה לעומת שפות העילגים. יהודה אל חריזי, מחבר המקאמה ‘תחכמוני’. כמוהו, וכרבים אחרים, מקוננים על קפיאתה של השפה משום שבני ישראל למדו לדבר בלשונות העמים. לחטיבה הזאת ניתן אולי לשייך גם את ישראל נג’ארה שחי בארץ ישראל כמאה שנים אחרי גירוש ספרד, ואת שלום שבזי שחי בתימן במאה ה־17.

החטיבה הבאה שייכת לתקופת ההשכלה, והראשון המוזכר באסופה הוא דוד פרנקו מנדס, איש אמסטרדם (1713–1792), שהשפיע על אבי תנועת ההשכלה, הלא הוא נפתלי הרץ ויזל. שניהם מבכים את ירידת כבודה של לשון הקודש. שלום הכהן חוזה עתיד של פריחה לשפה, ומשה מנדלסון, הנחשב לשמש העולה בתקופת ההשכלה, משבח בשירו את שפתם העשירה של משוררי ימי הביניים, ולועג לחרזנים בני דורו. אדם הכהן מכתיר את השפה העברית לאם כל השפות, ומקווה שהאל יחדש את נעוריה. גם שמואל דוד לוצטו מבכה את אובדן תפארתה של הלשון בעטיה של הגלות הארוכה. בשירתו של מיכה יוסף לבנזון (מיכ”ל) אנו פוגשים את הקריאה “עורי נא עורי, שפה עברייה” שממנה, כנראה, נבחר השם לאסופה כולה (ראו קריאות דומות בשיריהם של אברהם ברוך מני ושל שלמה צאלח גבאי).

בחיר משוררי ההשכלה הוא י”ל גורדון, שמרד בממסד הדתי של ימיו, עדיין מדבר על שפת קודש, אך גם מתייחס אליה כאל שפת לאום, שאסור לה לגווע. ברגע של ייאוש הוא שואל “למי אני עמל?” ומקווה שהשפה האהובה תרוחם. כצפוי, המשוררים המשכילים שוללים לחלוטין את הז’רגון (היידיש) ומעדיפים את השפה העברית ברורה.

י”ל פרץ (1852–1915), מבין פורצי הדרך לתקופת התחייה, מדבר בשירו על יופייה של השפה שהפכה נוכרייה עבור עם ישראל. בדור הזה מופיעים רבים אחרים, ביניהם נ”ה אימבר, מ”מ דוליצקי, דוד פרישמן, שמעון פרוג ואחרים. לוז תקופת התחייה מתחיל בש’ בן־ציון וח”נ ביאליק, שהמחברת בחרה לאסופה מכל יצירתו דווקא שיר ביידיש – “דאס לעצטע ווארט”. הלל לשפה ימצא הקורא גם ב”עמא דדהבא” של שאול טשרניחובסקי. אנו פוגשים אצל משוררים אלה פחות להט דתי כלפי השפה, ודגש על הצד הלאומי. ברוח זאת כתבו גם אורי ניסן גנסין, קדיש יהודה סילמן, אליעזר שטיינברג, זאב ז’בוטינסקי, יעקב כהן ושמשון מלצר. יהודה קרני מברך על כך שהעברית, שהיתה שפת תפילה, נעשית לשון חומרית. זלמן שניאור ואביגדור המאירי מברכים על כך שהעברית הפכה לשפת הדיבור בתל־אביב.

בתקופה הזאת (עד אמצע המאה ה־20) מוזכרים רבים וטובים, ביניהם: יעקב שטיינברג, אלישבע (יליזבטה איוונובה ז’ירקובה־ביחובסקי, נוצרייה שעלתה לארץ וכתבה עברית), אבשלום פיינברג, רחל, יצחק לבני, דויד פוגל, ישורון קשת, אסתר ראב, אברהם רגלסון, שמעון הלקין, יצחק למדן, עזרא זוסמן, שמעון לוזון, יוכבד בת מרים, אמיר גלבוע, שלמה טנאי.

בשיר מרנין לב מתארת נורית יובל, יוצרת בת זמננו, איך הסבתא נלחמה כנגד הלעז ונגד בליל השפות שאליהן נקלעו בני ישראל בשבעים גלויות, והינה נכדיה שהתחנכו על משנתה החמורה, הם מתכתבים עם מחשבים תוך שימוש במונחים אנגליים. כצפוי גם אבשלום קור כועס על כך שבתל־אביב, העיר העברית הראשונה, רוב השלטים הם בלועזית.

מכמיר לב הוא שירו של חיים לנסקי המשורר הגולה לגולאג של סטלין, כשהוא מביע התפעלות אמונית ממש לנס שקרה לו כשהשפה העברית הגיעה אליו מהירדן אל נהרות הדון והנייבה.

חנניה רייכמן שר בנינוחות על השפה הצברית. יעקב אורלנד זועם על התגברות העגה על השיח (דאווין, ערסים, בבל”ת – וכו’ מילים שממלאות את המילון של דן בן אמוץ ונתיבה בן־יהודה), ומגנה את הלעזים שחדרו לשפה. כמוהו מגנה את הלעזים גם דן אלמגור, הגם שהשפה שלו רכה יותר. בין מגיני השפה הבוטים, כצפוי, הוא יונתן רטוש הקורא לעקור מהלב כל ביטוי נוכרי. ייתכן שמנחם בן הולך בעקבותיו ומציע כי מי שחי בארץ ישראל ודובר עברית, ייחשב לישראלי בלי קשר לדת ולמוצא. עלי מוהר נמצא בקוטב הנגדי למנחם בן – ב’שיר השיירה’ (המושר כל כך יפה בפי אריק איינשטיין), העולים היהודיים (!!!) מכל הגלויות בבואם ארצה מחיים את השפה.

גאון השירה הארץ־ישראלית הוא, כמובן, נתן אלתרמן, שמברך על העברית שבשלטי החוצות, וגם על השגיאות שבהם. הוא מברך על העברית שבשוק, ומתפעל משמואל הנגיד שלימד את בנו יהוסף בן התשע את השפה, והילד הגיע לרמה כזאת עד כי הצליח להעתיק את שיריו של אביו. הוא מתפעל, כמו רבים אחרים, מהתעוזה של אליעזר בן־יהודה לדבר רק עברית בימים שבארץ שרר מגדל בבל של שפות.

יוסי גמזו מתאר איך פגש בחלומו את אליעזר בן־יהודה, שהתלונן על מצבה של העברית. ירון לונדון שר על אליעזר בן־יהודה שחלם בלילה על מילים חדשות בעברית, והשפה לא הכירה את עצמה בהפציע השחר. יהושע טן־פי מקשר בין הנאמנות לעברית ובין הנאמנות לשטחי ארץ ישראל – ויתור על “ארץ ישראל השלימה” כמוה כוויתור על נכס השפה. כידוע, דעה פוליטית דומה היתה גם לנתן אלתרמן, למשה שמיר ולחיים גורי, המופיעים, כמובן מאליו, גם כן באסופה זאת.

הומור הוא מצרך נדיר כשמדברים על מעריצי השפה העברית, ובכל זאת יש אחדים שנוקטים דרך זאת: שיריו המחויכים של אלתרמן “מעשה בחיריק קטן” ו”מעשה בפ”א סופית” – וחבל שלא הובאו שירים אלה במלואם. גם שיריהם של משה שפריר ודן אלמגור יגרמו לקורא לחייך. נימה של הומור ימצא הקורא גם בשירה של רות אלמגור־רמון על התפתלויותיה של האקדמיה ללשון העברית אם לשים קמץ או פתח במילה “ארגז”, ובשירו של יורם טהרלב המתאר כיצד למד עברית דווקא מהמורה למוסיקה – יהודה שרתוק. כצפוי, גם חיים חפר כתב את המקאמות שלו בהומור, וכמוהו גם דני סנדרסון.

תלמה אליגון־רוז מגחיכה את מערכת החינוך: ילד “שפוט” של התנ”ך פונה אל המורה בלשון תנ”כית, והמורה מוציאה אותו מהכיתה. צור ארליך מתאר בהומור את צרותיו של העורך הנתקל בבורות לשונית, ואת “הכורח” שחשים דוברי “העילית” להשתמש בלעזים ובסיומות “ארמיות”.

הגם שבדור המדינה דיבור עברי בשוק ובמכולת כבר אינו סנסציה, בכל זאת המשוררים מרבים להתפעל מהתופעה ההיסטורית הבלתי רגילה הזאת, ולהביע רחשי אהבה כלפיה. בין המתפעלים – יהודה עמיחי, טוביה ריבנר, אמנון שמוש, אריה סיוון, משה בן שאול, עזריאל קאופמן, לאה נאור, גליה טופול, רבקה מרים, רפי וייכרט ועוד. המשורר שהביע את אהבתו לשפה העברית בציורים מעולם הארוס הוא יעקב ברזילי: הוא רוקד עם האותיות שלה, מחזר אחריה, מקנא לה כנגד אלה שאינם מכבדיה. בכיוון הארוטי פונה גם יונה וולך המכנה את השפה העברית “סקסמניאקית”, כי בניגוד לאנגלית היא עומדת על דיוק בין זכר לנקבה בשמות גוף, במספרים ובפעלים.

המשורר דוד אבידן היה הקיצוני שביוצרים שעברו הליך של חילון כלפי השפה – הוא מחליט שהשפה העברית איננה אהובה, ובוודאי שאיננה מבע אלוהי –היא בעיניו אחוזתו הפרטית!

משוררים רבים באסופה מתארים את המאבק הנערך בנפשם בין העברית ובין שפות האם, או השפות שרכשו לאורך חייהם. לרשימה זאת אמנה את משה בסוק, לאה גולדברג, יצחק גנוז, איתמר יעוז־קסט, יהודה גור אריה, רירי סילביה מנור, יואל נץ, רינה לוינזון, שלמה אביו, אהוד מנור (לא על עצמו, כמובן, אלא על מי שעדיין חולם בספרדית), יוסף כהן־אלרן, קרן אלקלעי־גוט, מלכה נתנזון, רבקה תפארת חקק, בלפור והרצל חקק, רינה גינוסר (בשמם של העולים מפולין), דליס אללוף־מימון, שושנה ויג (רשימה חלקית).

יש המתכחשים לאהבתם לשפה העברית, ומראים אפילו סימנים של התנכרות, ביניהם נמנה את ארז ביטון שמפגין עם עברית הפרברים כנגד עברית של רוול, שמעון בוזגלו שמשפחתו העדיפה להגר לצרפת, מתי שמואלוף שכותב גרמנית באותיות עבריות, ואלמוג בהר המכנה את העברית שפה חירשת, ואת הערבית כשפה המסתתרת מאחורי תריסי העברית. סמי שלום שטרית מביע התנגדות לעברות השמות, ורועי חסן שמאמין כי אישה אנאלפביתית, שיודעת ליצור שירה ממצרכי מזון, עשויה להדהים אפילו את אליעזר בן־יהודה.

קבוצה קטנה, אך מעניינת באסופה היא קבוצת הישראלים דוברי הערבית מזה דורות, שיוצרים גם בשפה העברית, אלה הם נעים עריידי, סלמאן מצאלחה, ותאמר מסאלחה שמקונן על כך שהנכבה גירשה את השפה הערבית.

באסופה יש מספר לא מבוטל של שירים שעניינם השפה העברית, אבל הם כתובים בשפות אחרות, כפי שצוין ברישא של רשימה זאת. רוב השירים הם ביידיש: אליהו בחור, מארק ורשבסקי עם השיר מכמיר הלב על הרבי שמלמד ילדים קטנים אל”ף בי”ת כשהאח בוערת, קדיה מולודובסקי המזכירה מורה לעברית שתלמידיו נספו בשואה, אברהם סוצקובר, שגם כן מזכיר כיצד מורה מלמדת ילדים בגטו, והם הולכים ומתמעטים באקציות, ורבים וטובים אחרים.

מבין השירים הכתובים בשפות אחרות, אזכיר אחדים: היינריך היינה, אלזה לסקר־שילר, פול צלאן (גרמנית), ג’והן מילטון, צ’ארלס רזינקוף (אנגלית), גיום דה סאלוסט דו ברטאס, דוד סידרסקי (צרפתית), מרג’ורי אגוסין (ספרדית), שמעון פרוג, ד’ סתר (רוסית), מרדכי בן יחייא בצ’אייב (תאג’יכית־יהודית).

אני מודה שהכברתי מילים, ועם הקורא הסליחה, אבל באמת אפילו לא גירדתי בקצה הציפורן את השפע שהספר הזה מציע לאוהב הספרות והשפה העברית. ספר מעורר התפעלות – מפעל חיים.

ראו גם

עורי שפת עבר: דף הפייסבוק

אספנית של שירים על השפה העברית -ראיון עם לאה צבעוני

תגובה אחת

  1. צר לי להודיע על פטירתה לפני כמה שעות של המולי”ית הסופרת והבלשנית לאה צבעוני בגיל הצעיר מידי של 76 . אבל היא הספיקה הרבה מאוד בחייה.
    לאה צבעוני היייתה בין שאר הדברים האחראית להוצאה לאור של ספרים מרשימים רבים ובהם אנתולוגיה של שירה על השפה העברית.
    דרך צלחה לה בעולם הבא.

השאר תגובה

אנו שמחים על תגובותיכם. מנגנון האנטי-ספאם שלנו מייצר לעתים דף שגיאה לאחר שליחת תגובה. אם זה קורה, אנא לחצו על כפתור 'אחורה' של הדפדפן ונסו שוב.

הזן את תגובתך!
הזן כאן את שמך

שתים עשרה − שמונה =