ד״ר ניסים כץ, עורך הפרוזה של יקום תרבות, ממליץ על

הספר ״וראמו״ של ססר איירה

אני לא יודע אם אתם מחרימים סופרים ארגנטינאיים בעקבות הביטול של נבחרת ארגנטינה את משחק הידידות עם ישראל אבל את ססר איירה אני מציע לכם לא להחרים. זה הסופר שרוברטו בולניו הגאון אמר עליו, “אם קיים בימינו סופר הקורא תיגר על כל תחום אפשרי, הרי שזה ססר איירה […] כשמתחילים לקרוא את איירה אין שום אפשרות לעצור”, ואכן זה כך. כשאתה מתחיל לקרוא אותו אתה פשוט לא יכול לעצור. כשסיימתי את הספר לא הבנתי מה קראתי. האם זו הייתה הזייה? ספרות רדיקלית? האם זה ספרות בכלל או רצף תודעתי נזיל? או אולי הכול אי הבנה אחת גדולה. דבר אחד ברור – הקריאה דמתה לאדם שלוקח בקבוק יין מסתובב ברחוב ולא יודע איך יסיים את הערב שלו.

ואולי בכלל כל זה משל לספרות או משל לאיך כותבים ספרות או שירה. כי כמו הגיבור שעליו מצהירים כבר בהתחלה ש”בפרק הזמן שבין הרגע האמור ובין שחר יום המחרת, כעשר או שתים עשרה שעות, הוא כתב פואמה ארוכה, שלמה וגמורה למן הרגע שהחליט לכתוב ועד לנקודה הסופית, שלאחריה לא נוסף ולא שונה דבר” כך גם הקורא וגם הסופר – תקועים ברצף זמן מהיר עד לסיומה של החוויה, שכן איירה כותב ש”לכל תופעה בעולם יש הסבר. במקרה הזה, אם ברצוננו להתחקות אחריו, עלינו לזכור שכשם שלאירוע יש סוף (הטקסט של הפואמה), הרי שהייתה לו גם התחלה, ושהיא סימטרית, כמו תוצאה ביחס לסיבה, ולהפך”. והכול מתחיל בגלל שווארמו קיבל שני שטרות של מאה פסו מזויפים בסיומו של חודש עבודה.

וזו הגאונות של  איירה – להיות בפנים ובחוץ. לדבר על תוכן ועל צורה. לצאת מהמופשט לקונקרטי. לעשות רפלקצייה תוך כדי העלילה. אולי זה גם המסר של הספר. החיים זה גם להיות שם וגם להיות עם עצמך נוכח מבחוץ. גם לחוות את האירועים וגם לחשוב עליהם באותו הזמן. והכול בזמן קצר. כמו הפילוסופיה של איירה, שסיפור לא יכול להיות ארוך מדי. וסיפור הוא קצת כמו משחק כדורגל. ולכן כסופר, קנה לו איירה שם של חדשן. לדבריו, מעולם לא סבל מ“תסמונת הדף הלבן“ והוא משוכנע שהוא מהסופרים היחידים שאוהבים באמת לכתוב. לכן הוא העיד על עצמו שהוא כותב מדי יום ביומו, ועד תום השנה הוא מספיק לפרסם שלושה או ארבעה ספרים. הביבליוגרפיה שלו כוללת אפוא כמעט תשעים ספרים, שיצאו בהוצאות עצמאיות וקטנות, שלדברי הסופר עדיפות מהגדולות, כי הפצת הספרים שלהן אינה סדירה והדבר מאלץ את הקוראים לצאת למסע בעקבות ספריו. לכו לקרוא.

חגית בת-אליעזר, שגרירת “יקום תרבות” לאירועים, ממליצה על

פסטיבל של ספרות ושירה

בחודש יוני 2018 מתקיים בצוותא תל-אביב פסטיבל של ספרות ושירה. ב־3 ביוני 2018 נכחתי במופע ספרות מוזיקלי ‘כשנתן זך פוגש את אלתרמן‘ בהנחייתו של נסים קלדרון.

המוזיקאים שאול בסר וישראל ברייט בפסנתר ובקלידים, ערן צור ופיטר רוט עם גיטרות, גליה חי בוויולה, ואסף רוט בכלי הקשה, באקורדיון ובחצוצרה, ביצעו את שיריהם של שני המשוררים – בלחנים מוכרים אהובים, ובעיבודים חדשים רעננים.

המופע נפתח בשירו של נתן אלתרמן ‘עוד חוזר הניגון’, הראשון ב־’כוכבים בחוץ’ – ספר הביכורים הבשל של המשורר, שיצא לאור לפני 80 שנה – ונחתם בשירו של נתן זך ‘ציפור שנייה’, מתוך ספר שיריו השלישי ‘כל החלב והדבר’ משנת 1966.

שירה סתיו היטיבה לקרוא שירים של שני המשוררים – מתוך ‘כוכבים בחוץ’, ובפרט את ‘השיר הזר’, ומתוך ‘שירים שונים’ – ספר שיריו השני של נתן זך משנת 1960.

ניסים קלדרון הציג את פרשת ההתנגשות בין שני ענקי השירה בעקבות מאמר ביקורתי חריף ‘הרהורים על שירת אלתרמן‘ שכתב נתן זך, ופורסם בשנת 1959 בגיליון 3–4 של כתב העת ‘עכשיו’, שממשיך לצאת לאור מאז ועד עכשיו בעריכתו של גבריאל מוקדמנחם בן דיבר על הערצתו לשירת אלתרמן מאז קרא את “כוכבים בחוץ’ בהיותו נער, ועל ההלם שספג ממאמר ההרהורים של זך, שממנו התאושש תוך שנה.

ערן צור קרא את זיכרונותיו של יעקב אורלנד על הפגישה האישית בין זך לאלתרמן בכסית לאחר פרסום המאמר. זך לא חזר בו מהביקורת כלפי שירתו של אלתרמן המובאת במאמר, אולם הצטער על הפגיעה באלתרמן האיש. ניסים קלדרון קרא את שירו של זך ‘לנתן א.’, שפורסם בשנת 2013 בספר ‘מן המקום שבו לא היינו אל המקום שבו לא נהיה: “אִם חָלילה פגעתי בךָ/ …/ ואתה עוד כואב, חלילה, אָחִי,/ דע, רק כתבתי על אחד התאומים/ וגם לָזֶה לא אִחַלתי אלא נִחוּמים/ כי קראתי את שירךָ על האֵם, האֲסוּפִי והנֵר./ אנא מְחַק מדבָרַי כל מִלָה ומִלָה/ שבהן צִעַרתִיךָ ואולי גם את עצמי./ כי המדֻבָּר, אחרֵי הכל, בַּאֲסוּפים/ וגם אִם איש מרעֶיךָ או רֵעַי לא יבין/ מֻבְטְחַני כי שנינו, איש וּכְאֵבו, מְבינים“.

לעומת הכוכבים המרהיבים של נתן אלתרמן, שבזכותם מלך בשנים 1938–1959 בשירה העברית, נתן זך שואל “איך זה שכוכב אחד לבד מעז?” ועונה “אני לא הייתי מעז”.
משתתפי המופע הודו למנכ”ל צוותא, חיימון גולדברג, על ארגון הפסטיבל של ספרות ושירה, אשר ממשיך עד 16 ביוני.

חגית ממליצה גם על

“אוטהון” של צביקה ניר

‘משורר הספרייה’ היא סדרת אירועים בספריית בית אריאלה בתל אביב, בהנחייתו של מרדכי גלילי.

ביום שלישי 5 ביוני התארח בספרייה צביקה ניר, אשר ספר שיריו ‘אוטהון’ יצא לאור בשנת 2016 בהוצאת הקיבוץ המאוחד. מרדכי גלילי לא הגיע, את דברי הפתיחה נשא יולי שפירא – עורך תוכן בבית אריאלה. אורנה מלאך, אחראית ספריית המוזיקה בבית אריאלה, סייעה בהקרנת מצגת של שירים מהספר שבחר מרדכי גלילי. צביקה ניר קרא את השירים, וסיפר על הרקע לכתיבתם. צביקה הוא בנם של ניצולי שואה, דוברי הונגרית ורומנית, שעלו מטרנסילבניה בשנת 1948. שם הספר, “אוטהון”, פירושו בהונגרית – בבית. המילה ביטאה געגועים לבית האמיתי, הנכסף, שתמיד נמצא “שָם”. שירים אחדים עוסקים בהווי של העולים, בחגיגות משפחתיות בראש השנה, ובבר מצווה. בשירים אחרים צביקה ניר מתכתב עם דמויות תנ”כיות הפחות מרכזיות, דוגמת אליעם, מלוחמי דוד המלך, אביה של בת שבע. המשוררת רחלי אברהם איתן קראה את השיר ‘אליעם’ בליווי דברי הפרשנות שלה. צביקה ניר שיתף גם את אסנת – אלמנתו של חברו סטאש בקריאת השיר לזכרו.

עמוס, אחיו הצעיר של צביקה, נפל במלחמת יום הכיפורים, דבר שהמיט אבל כבד ומתמשך על הוריו. צביקה, בתפקידו כהיסטוריון צה”ל באותה התקופה, גילה את דבר מות אחיו ובישר על כך להוריו. זה מצב אסוני קיצוני עבור אח שכול. עם זאת, צביקה כתב שיר בשם ‘צלף’ על החייל שירה למוות באחיו:” עַל גַּג מְנֻפָּץ / שׁוֹכֵב עַל גְּחוֹנוֹ / בְּתוֹךְ שְׁלוּלִית צְרָכָיו / …/ פְּקֻדַּת הַיְרִי מַפְתִּיעָה / הוּא סוֹחֵט אֶת / הַהֶדֶק בִּמְהִירוּת / אֵינוֹ שׁוֹמֵעַ אֶת הַפְּגִיעָה//  רוֹאֶה מֵרָחוֹק / חַיָּל נוֹפֵל./ הָרַג אֶת אָחִי.

בשיר האמיץ, החתרני הזה צביקה מפגין יכולת נדירה להתייחס אל האויב כאדם שממלא פקודות, שגויס אולי בעל כורחו.

צביקה נועז גם בשירי המין שבספר, אשר בהם נשים וגברים נהנים יחד: “נֶאֱנַחַת, מוֹתַחַת / אֶת עֵירֻמָּהּ / עַל עֵירֻמִּי“. הוא בורא את הדמות של אנה האוקראינית, שבשלושה שירים יוצאת מארצה, מספקת שרותי מין לגברים אלימים, ושבה הביתה.

צביקה ניר היטיב להציג את ספרו לפי המבחר של מרדכי גלילי.

באירוע הבא – ביום שלישי 19 ביוני 2018 יתארחו  בספריית אריאלה שתי משוררות: סוזי רזניק וריקי כהן.

2 תגובות

  1. תודה רבה לכם, ניסים וחגית, על ההמלצות היפות. במפגש עם צביקה ניר נכחתי, ואני מעידה שהצלחת, חגית, למצות את תכניו ואפיוניו.
    תודה גם ליקום תרבות.

השאר תגובה

אנו שמחים על תגובותיכם. מנגנון האנטי-ספאם שלנו מייצר לעתים דף שגיאה לאחר שליחת תגובה. אם זה קורה, אנא לחצו על כפתור 'אחורה' של הדפדפן ונסו שוב.

הזן את תגובתך!
הזן כאן את שמך

שתיים × חמש =